הגמ' אומרת אמר רב הונא חופה קונה מק"ו בעצם דין חופה יש להקדים שהנה יש במערכת האישות ישנם שני שלבים הקידושין והנישואין שהם שני שלבים שונים עם נפק"מ ביניהם כפי שיבואר ועל חופה ישנו נידון אם הוא הינו יכול ליצור כל אחד מהשלבים הללו והנה זה פשוט לכו"ע שחופה עושה נישואים ופה בסוגיא רב הונא יצא לדון שחופה תעשה קידושין
וכאמור מצינו כמה נפק"מ דיניות בין אשה מקודשת לאשה נשואה ואלו הן א) ירושה מצינו בגמ' בכתובות דף פ"ג ע"א שיש מחלוקת תנאים האם הבעל יכול להתנות שהוא לא יירש את אשתו והצד שהוא לא יכול כותב רש"י כי זה מתנה על מה שכתוב בתורה ומסביר שם רש"י שזה נלמד בב"ב דף קי"א ע"ב ממה שכתוב "לשארו הקרוב אליו וכו' וירש אותה" והמילים "וירש אותה" מיותר ולכן זה נדרש לכך שהוא יורש את שארו והיינו את אשתו וכך הבינו רש"י והרי"ף והרשב"א שם אבל הרמב"ם שם בפיה"מ כותב שגם לפי הצד שלא חל כי אין אדם מתנה ע"מ שכתוב בתורה זה לא כי הוי דאוריתא אלא דרבנן ורק עשו חיזוק כשל תורה והדעה החולקת הבינה שלא עשו חיזוק.) עכ"פ לפי הצד שזה דאוריתא הירושה אינה בקידושין אלא רק מתי שהיא נעשית שארו שזה נשואה.
ב) הפרת נדרים שבעל מפר בנשואה שכתוב "בית אשה נדרה" ומצינו שיש בזה טעמים שהובאו מסברא שזה 1) כל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת והיינו שזה הטעמא דקרא ויש לדון שאם זה הסברא אז מה יקרה אם היא תגיד בפה מלא שהיא לא נודרת ע"ד בעלה אז כתוב בר"ן בנדרים דף ע"ג ע"ב שאפ"ה הבעל יכול להפר וזה שונה מציור שאדם מתנה לנדור ע"מ שחברו ירצה והא ראייה א) שבחברו זה בטל למפרע ובאשה מכאן ולהבא ב) מצינו בבעל שכדי להפר צריך לשונות מיוחדים מש"כ בחברו שכל עוד גילה רצונו שאינו רוצה בנדרו זה לא חל ונראה לומר שהנה בביאור הסברא הנ"ל ישנם שלושת פירושים. 1) התורה תלתה את נדריה בבעלה ללא רצונה וכן משמע מלשון התו"י ביבמות דף כ"ט ע"ב וז"ל כל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת וא"ת א"כ למה אכתבא פרשת נדרים וי"ל דהא דאמרינן כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת היינו לבתר דאכתבא פרשת נדרים (והיינו שהגמ' לא גילתה לי שכך אשה עושה אלא אמרה שזה הדין שנדרי אשה תלויים בדעת בעלה) 2) שאשה רגילה באמת נודרת ע"ד בעלה ורק גם שהיא לא רוצה לא חילקו שהתורה קבעה גדר כללי שכל אשה תחת בעלה יוכל להפר ולא חילקה בין הנשים והיינו בטלה דעתה מחמת דין שהדין קובע שדעתה השונה לא משנה 3) בטלה דעתה מציאותי והיינו שהתורה ירדה לסוף דעתה של האשה ויודעת שתמיד היא נודרת ע"ד בעלה גם שהיא מצהירה שלו עכ"פ איך שלא יהיה הפרת נדרים זה רק בנישואים (או בארוסה בשותפות עם האבא כשהיא נערה וגם לפי"ז בנשואה הוא נעשה המפר הבלעדי רק בנישואים)
ג) שכהן נטמא לאשתו שמתה ונעשה מחמתה אונן להאסר בקדשים ולעבודה וזה רק בנשואה והמקור לכך הגמ' אומרת ביבמות דף כ"ב ע"ב "לשארו" זו אשתו ושארו זה נישואים (וכנ"ל בירושה שכתוב שארו והכוונה נישואים)
ד) סוטה משקים אותה רק שהיא נשואה וכן כתב הרמב"ם בפ"ב מסוטה ה"ב שהנשים שאינן שותות זה ארוסה והמקור לכך זה "תחת אישך" ועיין עוד בזה בגמ' ביבמות דף נ"ח ע"א
ה) נערה אשת איש שזינתה שמאורסת נסקלת ונשואה בחנק והמקור לכך זה מהגמ' בכתובות דף מ"ח ע"ב שכתוב בתורה שנערה המאורסה בסקילה והגמ' דורשת מאורסת ולא נשואה (ויש רק להעיר שמבואר בגמ' להדיא שזה גם בחופה ועיין בכתובות דף מ"ה ע"א וכן שם במ"ח ע"ב)
ו) התר ביאה הרמב"ם אישות פ"י ה"ב וכן כל הראשונים בכתובות דף ז' ע"ב שהגמ' אומרת שברכות אירוסין מברכין ואסר לנו את הארוסות אומר רש"י היינו מדרבנן (וגם על דרבנן מצינו ברכה כמו בנר חנוכה) ועמו כל הראשונים כולם חוץ משיטת הראב"ד (הובא שם ברשב"א) שזה איסור דאורייתא וכתוב שהאיסור הוא איסור אשת איש וצ"ע דבריו
ז) אכילה בתרומה וזה מובא לקמן בדף י' ע"ב (ובמשנה בכתובות דף נ"ז ע"ב וכן ביבמות דף ס"ח ע"א) אין ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה ופה זה ודאי דרבנן והיינו שפשוט שארוסה אוכלת מדאוריתא שכתוב "קנין כספו" (ועיין יבמות דף ס"ו ע"א) ורק מחמת כל מיני גזירות עיכבו את זה לנישואים
ח) מעש"י וכן כל המלאכות שאשה עושה לבעלה (המובאים בכתובות דף נ"ט ע"ב) היא מתחייבת לו רק בנישואים
ט) איתא בגמ' ביומא דף ב' ע"א שכה"ג צריך שיהיה לו אשה ביוה"כ שכתוב שהוא בהקרבתו קרבן "וכפר בעדו ובעד ביתו והגמ' דורשת ביתו זו אשתו שצריך שיהיה לו אשה והדין שהיא תהיה נשואה לו
י) עוד מצינו ברמב"ם מהלכות עדות פי"ג הי"ד שאדם פסול להעיד לקרוביו שנעשו כן מחמת אשתו רק שנישא לאשתו ויש רק לציין שהגם שבאשתו נפסל כבר בארוסה עדיין הרמב"ם כותב שפסולה כי היא כנשואה לענין עדות
יא) עוד מצינו בתוס' ביבמות דף ג' ע"א וכן בדף צ"ז ע"א שאיסור בת אשתו זה רק בנישואים שכותב שם שע"י הנישואין באה השארות שכתוב שם בפרשת עריות "שאר".
והנה יש להעמיד קושיא היכן כתוב בתורה את המושג חופה בתור דבר שיוצר נישואין ומצינו לכך שני לשונות בגמ' ובראשונים א) "ביתו" זו אשתו ב) "שארו" זו אשתו
ובביאור הדבר נראה להקדים שהנה חקרו האחרונים מהו מהותו של חופה א) בתור מעשה קנין בעלמא והיינו קנין נישואים ופירושו הוא שחיים משותפים בין בעל ואשה כוללים כל מיני פרטים ומאפיינים וקנין קידושין פועל חלק מהפרטים וקנין נישואים פועל חלק מהפרטים ורק קידושין פועל את החצי הראשון שזה ייחוד אליו ואילו הקנין השני פועל את השלמת הפרטים של חיי נישואים בפועל וכפי שיבואר אבל כל קנין בפנ"ע הוא מושלם לגבי הפרטים שבו הוא פועל (וכן משמע מלשון המאירי בהקדמה למכילתין שכותב שאחרי שניתנה תורה נצטוו ישראל להעמיד את מוסד הנישואים בקשר חזק של אירוסין ונישואין והיינו שגם את הנישואין העמידו בקשר חזר והיינו בקשר קנייני באותו מעמד שקידושין הוי קשר חזק במובן של קנין ועיין לקמן שנבאר בכך צד נוסף)
ב) מצב ומציאות וכפי שזה נקרא באחרונים תחילת ניהוג חיי אישות בפועל והיינו כך שהנה הקדים הרמב"ם בריש אישות שקודם מתן תורה היה אדם פוגע באשה בשוק אם רצה הוא והיא מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמה ותהיה לו לאשה ולאחר שנתנה תורה נצטוו ישראל שיקדם לכל תהליך זה קנין ורק צ"ב למה צריך לכך קנין ובביאור הדבר נראה להוסיף את דברי המאירי שכתב כעין הרמב"ם את המכניסה לתוך ביתו (ויש להעיר שלא כתב בחיי הנישואים של קודם מתן תורה את הענין של ובועלה כמו שכתב הרמב"ם והאמת שיש רש"י מפורש שמזכיר שגם קודם מתן תורה ביאה ישנם היה מעשה נישואים שיש גמ' בשבת דף קמ"ו ע"א שכתוב שהנחש בא על חוה והטיל בה זוהמה וכותב רש"י וז"ל "כשנתן לה עצה לאכול מן העץ בא עליה דכתיב הנחש השיאני לשון נישואין" וכעי"ז בסוטה רק ששם רש"י גם הוסיף את המילה תשמיש והכול אותו יסוד ואכמ"ל.) ורק הוסיף שקודם מתן תורה האשה יכלה א) לקפוץ "עליו" בנדרים ב) ללכת למישהו אחר לאחר מריבה עמו ג) לזנות תחתיו וזה מה שהפריע לתורה ולכן היא קבעה שכל זה יהיה בקשר חזק של ארוסין ונישואין (כלשונו של המאירי) וכך יוכל להפר נדרים ולשחררה רק בנתינת גט על ידו ולקנאות לה כדי שלא תזנה תחתיו והעולה מן הדברים הוא שהתהליך הנורמלי של "והוא ימשול בך" היה קיים קודם מתן תורה ורק לפני מתן תורה זה קרה רק כי כך היה ראוי להיות ולאחר מתן תורה ואותו תוכן בדיוק התורה השאירה לאחר מתן תורה ורק קבעה הגבלה שכל התוכן הנצרך למוסד הנישואים יוקבע ע"י קנין
ויש להציב קושיא שהנה שבכל הקנינים התהליך עובד בשתי חלקים א) מעשה קנין מהותו ליצור אחיזה שתעמיד לי כח תביעה ותפיסה בחפץ ב) מחמת אחיזה זו אני קובע בחפץ דין תמידי של שלו שהחפץ יעמיד עבורי ויהיה כחלק ממני (כפי שכבר התבאר בסימן א') ובחופה מצינו דבר חידוש מופלא שמתחילים ישר מהמציאות והיינו כיון שהתחלנו לנהוג חיי אישות חל הקנין ולא מצינו כעי"ז בקנינים שהתחלתי להשתמש וזה חל (ואפי' חזקה שמועילה זה לא בתור התחלת ניהוג בעלות אלא אחיזה בחפץ במובן שיש פה הצהרה שאני הבעלים וזה עוד סוג של תפיסה ואחיזה)
וע"פ כל הנ"ל נראה שפיר שהתורה בעצם לא הוסיפה כלום על התהליך של קודם מתן תורה וכיון ששם אשה הייתה מוגדרת כנשואה רק בשעה שהיא התחילה לחיות עם הבעל חיים משותפים של ניהוגי אישות אז פרט זה הוא משמעותי ונצרך גם לאחר מתן תורה וההבנה בזה היא שלולי שנאמר כן אז פשוט עקרנו את כל מוסד הנישואים שזה חיים משותפים בפועל שהשכל נותן שאי אפשר להגדיר אשה כנשואה ללא שהיא חייה בפועל עם בעל
ועוד יש להוכיח דבר זה מהרמב"ן עה"ת ששיטת רש"י בפרשת משפטים ששאר זה מזונות כי שאר זה בשר ומקשה עליו הרמב"ן שצריך היה לכתוב לחם ומתרץ האבן עזרא שהכוונה אוכל להעמיד הבשר ודוחה הרמב"ן שהוי דוחק ולכן מסביר הרמב"ן ששאר פירושו בשר והיינו הדבר שהכי קרוב אלי זה בשר גופי ואשתו וקרוביו של אדם הם הגוף ובשר שהכי קרובים אליו שזה לא גופו ובשרו שלו עצמו וכותב שם הרמב"ן שהתורה מצווה את הבעל להעמיד לה שארו פירושו של דבר שמוטל על הבעל מחמת הגדרתה כשארו שלו להעמיד לה קירוב בשר פיזי (והיינו שהתוכן של שארו של קידושין מחייב דין זה) והעולה מדבריו ששארו זה החיים ביחד וא"כ ניחא שפיר למה פרט זה נצרך כדי להיות מוגדרת כשארו
והנה בתוך הצד שזה מצב העמידו האחרונים שתי צדדים א) שמצינו לשונות בגמ' וכן בראשונים שקנין נישואים נקרא גומר והנה לפי הצד שזה קנין נישואים אז לא הכוונה שקנין נישואים הוא קנין חלש שכל מהותו רק לגמור אלא כנ"ל שהתהליך הוא שקנין קידושין פועל רק את החלק ההתחלתי שהוא העמדת יחוד אליי שלא תוכל להלקח לאחר וזהו רק תשתית לחיי הנישואים ואילו קנין הנישואים בא בתור קנין שגומר את כל הפרטים של החיים המעשיים ביניהם כגון הפרת נדרים וכיוצ"ב אבל הינו קנין מושלם לכל דבר וההבנה בכך כפי שכותב היש"ש בסימן ב שאין דבר כזה קנין לחצאין (וצ"ב משעבוד ומזיקה ואכמ"ל) וכעי"ז היה אפש"ל גם בהבנה שנישואים הוי מציאות שבכה"ג שהאיש והאשה התחילו לנהוג חיי אישות אז זהו מעשה שהוא סיבה שיגמר הקנין והיא תהיה קנויה לו לגבי שאר פרטים ותיהיה מוגדרת כנשואה
ובביאור דבר זה נראה להקדים שהנה העמידו האחרונים (הקובה"ע סימן ע"ו שער"י ש"ה ברכ"ש נדרים סימן י"ד וכן בגר"ח מיבו"ח פ"ד הט"ז) שיש שני סוגי חלויות א) חלויות שהם מכח האדם כגון גיטין קידושין וקנינים שהאדם פועל את החלות ב) שהמעשה פועל את החלות והיינו כגון בשחיטה שהתורה אמרה שאם יש "מציאות" שבהמה נשחטה בסכין כשרה ע"י כח גברא עם כל דיני שחיטה אז יפקע האיסור של אבר מן החי והבהמה תיהיה מותרת ונפק"מ כגון בתנאי שתנאי זה כח של האדם לתת הגבלה לחלות אז אם העשייה היא שלו הוא יכול לתת לה הגבלה ואם העשייה היא של המעשה אז מה שייך שהאדם יגביל ויעשה תנאי בחלות שלא הוא פועל.
והנה הדבר צ"ב שהרי בכל גו"ק וקנין התורה מחילה דבר זה ולא האדם שפשוט שלאדם אין שליטה על דיני התורה ולכן צריך להוסיף ביאור שהנה הארכנו לעיל בסימן א' וכן בסימן ה' שבעלות פירושו שהחפץ עומד בעבורי ועוד הסופנו שאני ע"י מעשה קנין קובע דין תמידי של "שלו" וזוהי קביעה לעולם וקביעה לא מוגבלת ולכן כשבא אדם והזיק לי חפץ שבשעת הגניבה היה שווה מאה שקל ובשעת התשלום אותו מוצר שווה מאתיים פשוט שחייב מאתיים מכיון שכרגע בעלותי על החפץ מעמידה לי מאתיים (הגם שפשוט שכרגע אני לא בעלים באמת על חפץ שהרי אין חפץ בעולם ולכן זה לא נחשב שיש לי כסף לגבי זה שנחשיב אותו כעשיר שלא מגיע לו צדקה עיין ב"ק דף ז' ע"א) ולכן נפק"מ שאם אדם קנה חפץ והמוכר הגביל את המכירה רק למצב שהשני יהיה בעלים בפועל ובא אדם והזיקו פשוט שהוא פטור מחמת שהמחייב של נזיקין הוא מחמת שסתרת את בעלותי ובנידון דידן אין פה שום מעשה שסתר את בעלותך כי על הזמן שהחפץ אינו בעולם אתה לא בעלים
ולאור הנ"ל מיושב שפיר שהנה בגו"ק וקנין אני בא וקובע שהיא אישתי (בקידושין) וקובע שאני נפרד מאשתי (בגרושין) וקובע שאני בעלים על החפץ (בקנין) ואני בא וקובע קביעה עולמית והתורה "מכירה" "ונותנת תוקף" למה שקבעתי וא"כ מובן שפיר למה בקטן זה לא מהני כי לקטן אין מספיק שיקול דעת ליצור קביעה עולמית מחמת שהוא אינו מודע להשלכות ולמשמעות של הדברים.
מש"כ במעשים שיוצרים חלות אני לא צריך להיות כלל מודע על הקביעה בעצמה אלא על המעשה ורק פה יש חילוק בין המעשים שהנה בשחיטה אני ל"צ להגדיר את המעשה בתור מעשה שחיטה אלא סגי בכך שזה נעשה ע"י כח גברא בסכין שחיטה ששם המעשה המחיל הוא טכני לחלוטין אמנם ישנם מעשים שהמעשה היבש שלהם בפנ"ע לא מספיק וצריך להוסיף פה כוונה על המעשה להגדירו כשייך לעשייה והיינו כך שהגר"ח הנ"ל הביא את הגמ' ביבמות דף קי"א ע"ב שהגמ' הביאה פסוק שבקטנה לא מהני חליצה ומקשה הגר"ח שאם זה חלות שהאדם מחיל אז פשוט שבקטן לא מהני שהרי אין שיקול דעת והא ראייה שלקטן אין קנינים ולכן מוכיח הגר"ח שחליצה זהו חלות שהמעשה מחיל ולא האדם ורק הגמ' אומרת שאם הקטנה לא ידעה שהנחלץ הוא היבם זה לא חל שאז אי"ז מעשה חליצה אלא הורדת נעל גרידא ולכן אם יהיה גדול עומד ע"ג ויעשה עם הקטן כוונה זה יעזור כי בסה"כ צריך כוונה על המעשה כדי להגדירו "כמעשה חליצה" וזה שייך גם בקטן שכנ"ל בחלויות שהמעשה מחיל ל"צ להיות מודע לקביעה העולמית אלא אני יודע שזה מעשה שיצור חליצה (ולא משנה לי את כל כובד ההשלכות של מעשה זה) ואת הידיעה הזו המינימלית שייך גם בקטן
וככל החזיון הזה אפש"ל גם בחופה שלפי הצד שהוי מציאות ולא מעשה קנין שזה חלות לא שהאדם עושה אלא המעשה עושה והיינו מעשה שתוכנו ניהוג חיי אישות הוא מעשה שמחיל חלות נשואה וגם שם צריך כוונה מחמת שזה פשוט שאם יהיה זוג זרים שיהיה בחדר סגור אי"ז יחוד המועיל לחופה וצריך כוונה על מעשה החופה להגדירו בתור מעשה שתוכנו התחלת ניהוג חיי אישות ולא סגי במעשה יבש של שניהם בחדר סגור וכיוצ"ב ויצא נפק"מ שגם במומר שאינו רוצה לפעול חלויות של תורה אז יועיל לחופה מכיון שהוא הסכים לחיות עם אשתו חיים משותפים וזה כל הכוונה הנצרכת כדי להגדיר את המעשה בתור מעשה חופה שזה יהיה מעשה שיחיל באשה חלות נשואה
ולאור הדברים הנ"ל ניחא שכבר לעיל ייסדנו שהחיים המשותפים הם פרט מהותי ולפי"ז ניחא שאחרי שעשינו קנין גמור של קנין משוייר אז מעשה מציאותי של ניהוג חיי אישות הוא עשייה שיוצר סיבה לגמור את הקנין וכתוצאה מזה יהיה לו בה כל מיני קנינים ודינים וכו' ואי"ז עשייה קנינית שמהותו לגמור וממש כעין העשייה הנעשית בחליצה שהמעשה המציאותי הוא סיבה שיחול באשה חלות חלוצה שמותרת לשוק וכיוצ"ב
ב) אפש"ל ביאור נוסף בצד שנישואים הוי מציאות והיינו כך שהרי בקנינים ישנם שני מערכות שלו וברשותו ולאור חלוקה זאת אמור לצאת שקידושין זה השלו (והיינו שדין האשה לעמוד בעבורי לאישות) והנישואין זה הברשותו (והיינו שבפועל אני נוהג עמה חיי אישות כגון ביאה ודיני ירושה וכיוצ"ב) והיינו שבעצם כל הקנינים הקיימים בנישואים כגון ירושה והפרת נדרים "נקנים לי כבר בקידושין" ורק הם אינם יכולים לצאת לפועל כל עוד בפועל לא התקיים מציאות של חיי נישואים בפועל שכנ"ל הוא פרט משמעותי שאי אפשר לוותר עליו ולכן התורה הגבילה את החלות (של נשואה) מלהתקיים עד שבפועל הם יחיו ביחד ואז התורה אומרת ברגע שהחיים המשותפים התחילו את מסלולם אז אין מה שיעכב את הקנין מלחול ואז חל בה ממילא את כל דיני נשואה (שהיו טמונים בכח כבר בקנין הקידושין)
ובתור משל אפש"ל שמצינו חלות כעי"ז שהנה מצינו מושג של שעבוד ומסביר הגרש"ש בקונטרס השעבוד שהכוונה היא שיש לי קנין בחפץ שהוא אמור להיות מועמד בעבורי ורק הסיבה שזה לא נעשה שלי מיד מכיון שאפשר לפדות את הגבייה בכסף ולכן התורה הגבילה את העברת הבעלות אבל בכה"ג שקבענו שהגבייה תעשה ע"י החפץ המשועבד בלבד אז זה נעשה מיד שייך למלווה ללא מעשה קנין שזה כבר ייסדנו לעיל שדבר שאמור להיות שלי ואין דבר שיעכב זאת הוא חל מיד (ועיין עוד בזה בנתיבות בסימן שד"מ) וכעי"ז מצינו ממש בגמ' בנדרים דף ג' ע"ב ששם אדם אמר "לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר" יש בל תאחר דנזירות וזה גמ' קשה שממה נפשך אם הוא נזיר מיד אין בל תאחר ואם לא חל עכשיו למה שיחול אח"כ ואומר הר"ן שם שחל נזירות ורק הוא עכשיו במצב של נזירות ורק נקרא מחוסר מעשה והפשט הוא שאם אני בא לאשה פנויה ורוצה לקדשה ועדיין לא הבאתי לה את הטבעת לקדשה אז הקידושין אינם מחוסרי מעשה אלא אין פה כלום ומחוסר מעשה פירושו שחל עליי שיעבוד ורק חסר את המעשה הפרקטי להחיל את אותו שעבוד ולהוציאו אל הפועל וזה בעצם מה שקורה במקרה דידן של נזירות שאני אמרתי "לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר" חל עליי שיעבוד לנזירות ורק יש פה חיסרון מעשה להחיל את החלות נזירות בפועל וכל עוד אני מעכב מלהחיל את החלות נזירות אז התורה אומרת אני עובר על ב"ת.
והם פשר דברי הגרש"ש שם שבנזירות אני מחויב לנזירות וע"י שהתחלתי לנהוג בנזירות זה חל ממילא והיינו כנ"ל שברגע שהתחלתי להיות נזיר אז קבעתי שעכשיו יחול הנזירות אז אין מה שיעכב את הנזירות ולא צריך עשיה מחודשת ע"י אמירה ליצור את הנזירות שהרי הנזירות קיימת בכח בשיעבוד ורק צריך להוציא אותה לפועל (וגם מי שאמר שבציור דידן של נזירות צריך אמירה קלושה להחיל את הנזירות זה לא מתפרש במובן שצריך אמירה כדי לפעול את החלות נזירות וההסבר הוא כך שהנה יש להציב קושיא שלפי הגרש"ש במה מתבטא זה שהתחלת לנהוג בפרישות שהרי אין שום ביטוי חיצוני שיגדיר זאת בתור התחלה של נזירות (שכלפי חוץ לא רואים כלום) ולכן האמירה היא רק מגדירה שיש פה פרישות מחמת נזירות (וממש כעין הכוונה הנצרכת להגדיר מעשה הורדת נעל בתור מעשה חליצה).
וככל החזיון הזה קיים בדיוק בקידושין ונישואין והינו שבקידושין ע"י הקנין הוא נעשית "משועבדת" או "קנויה" לכל הפרטים המרכיבים חיים משותפים של בעל ואשה ורק עי"ז שהתחלנו לנהוג בחיי אישות בפועל וקבענו ששעבוד זה יצא לפועל אז "הכול חל מכח הקנין המשעבד" והמעשה הפיזי קובע שעכשיו השעבוד יצא לפועל ופה ל"צ אמירה שבשונה מנזירות אין מעשה פיזי שמראה פרישות שפרישות זה הרי שלילה ורק בנשואים ברגע שהסכמנו להתחיל לחיות ביחד והיה מעשה פיזי של ניהוג אישות שהוא הינו מעשה חיובי של תחילת ניהוג חיי אישות ולכן ל"צ אמירה שתגלה זו ובקיצור כל הקנינים טמונים בקידושין ורק התורה הגבילה את הקנינים עד שיהיה נישואים והיינו ניהוג חיי אישות בפועל שלא כההסבר הראשון שאמרנו בצד שהוי מציאות שכשעושים מעשה נישואים חל ממילא קניני נשואה
והנה יש שרצו להוכיח שקידושין ונישואים זה בכח ובפועל שהנה הגמ' בכתובות דף נ"ו ע"א אומרת שיש מושג שאדם מתנה עם אשתו ואומר לה הרי את מקודשת לי ע"מ שאין לי עליך שאר כסות ועונה וזה רק לא חל מכח הדין שאין אדם מתנה ע"מ שכתוב בתורה ומחמת שהתנאי הוא בקידושין מבואר שהקנין לשאר כסות ועונה זה קיים כבר בקידושין הגם שדין זה לא קיים אלא רק בנישואים
ויש לדחות דבריהם שהנה יסדו האחרונים שישנם שני סוגי תנאים א) תנאי שמקיים את המעשה כגון שאמר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שתתני לי מאתיים זוז אז אם נתנה מאתיים זוז התנאי התקיים והמעשה קוים וביאור הדבר התבאר במקו"א שכל חלות ברגע שהיא יצאה לפועל אין מה שיעכב את החלות מלחול וזה חל מיד ורק התחדש שתנאי הוא מילתא אחריתי בהקשר לעשייה והיינו שהתורה חדשה שיש חלות תנאי שהוא מהווה הגבלה על עצם החלות וברגע שהתנאי התקיים ההגבלה הוסרה והחלות חלה מאליה ב) תנאי שהוא עושה במעשה הגבלה תמידית והיינו כך שיש קידושין שזהו חלות עם תוכן מסוים שהתוכן מרכיב כל מיני פרטים ואני יכול ע"י התנאי להגביל בחלות חלק מהפרטים שלא יתקיימו בחלות זו ובקיצור אמצעי ליצור חלות מוגבלת ושאני מתנה ע"מ שאין לי עליך שאר כסות ועונה אני יוצר קידושין שלא יתקיימו בהם שאר כסות ועונה.
והנה בקנין הקידושין חלק מהתוכן שבו היא קנויה לי זה שהיא משועבדת להעמיד לי נישואים (ובתוך השיעבוד הזה קיים מחויבות להעמיד נישואים בצורה מסיומת והיינו עם כל פרטי הנישואים) וא"כ אני ע"י התנאי (היינו של ע"מ שאין לי עליך שאר כסות ועונה) יצרתי הגבלה שאני יהיה משועבד להעמיד לך נישואים בצורה מסוימת שזה ללא שאר כסות ועונה (ואין הכוונה שיצרתי הגבלה בעצם חלות הנישואים) וממילא שעשינו חופה אז אני עושה רק מה שאני חייב והיינו ע"פ השעבוד הקיים בקידושין ואז ממילא חסר בחלות נשואה את פרטי השאר כסות ועונה מחמת שאני לא חייב להעמיד לך את זה (ויכול להיות לפי"ז שיצטרכו אולי גם לעשות תנאי בקנין הנישואים ורק פשוט שצריך לעשות תנאי גם בקידושין שאל"כ יש לו שעבוד להעמיד נישואים לכל פרטיהם שאל"כ הוא נקרא מורד שמוסיפים לו על הכתובה וכיוצ"ב ורק לפי"ז נצטרך לדחוק ולומר שהסיבה שהגמ' דיברה דווקא על התנאי שבקידושין זה מחמת שהוא השלב הראשוני והמשמעותי ויל"ע
עוד נקודה שיש להעיר שהנה יש שנקטו שכיון שאשה מעצמותה אינה עומדת לאיש אז צריך שלב מקדים להגדיר בה הגדרה שהיא עומדת לאיש לאו דווקא לאדם ספציפי ושלב שני השיוך אל האיש ושני השלבים הללו קיימים בתוכן של חלות אשת איש וצריך להוסיף שכמו שיש חלות "מקודשת" יש חלות "נשואה" וזוהי קביעה בפנ"ע שיש פה זוג שחיים במשותף ויש לחלות זו כל מיני השלכות וכדי להוכיח דבר זה אפשר להוכיח בפשיטות שמצינו שאחד מההשלכות זה הפרת נדרים ואם נאמר שכל הענין הוא רק קביעה קנינית כממון בלבד אז מה שייך הפרת נדרים שהוי דין איסור אלא שיש פה חלות נשואה (וכנ"ל הסיבה שדין זה הוא מחמת היותה נשואה זה מכיוון שאחד מהמאפיינים הבולטים בחיי נישואים זה שלא תקפוץ עליו בנדרים אז מחויב שבנשואה יוכל להפר נדריה)
עוד יש להעיר שמצינו בראשונים והאחרונים נידון האם מהני להתחיל מחופה ורק אח"כ קידושין והסתפקו בזה המשל"מ על הרמב"ם אישות פ"י ה"א והאו"ש ומצינו במרדכי ראייה לזה שכתב המרדכי בתקמ"ו שהובא שאלה לפני רש"י באחד שקדש ועשה כניסה לחופה וגם ברך (ברכת ארוסין עיין כתובות דף ז' ע"ב) והתברר שאחד מעדי הקידושין היה קרוב או פסול ובטלו הקידושין אבל כניסה לחופה וברכה ל"צ מחדש ומוכיח זאת רש"י מהגמ' בכתובות דף צ' ע"א שמבואר שם שקטן שהתחתן לא צריך כניסה לחופה כשיגדל אלא רק קידושין וכן בכל דוכתא שאחים קדשו את אחותם אז כתוב בגמ' שכשתגדיל צריך רק לבעול לשם קידושין אבל החופה קיימת כמעיקרא אז לפי הצד שהוי קנין נישואין זה פשוט שא"א לקנותה לענין נישואים כגון הפרת נדרים לפני שהיא כבר מקודשת אבל לפי הצד שחופה זה מציאות של שני בנ"א שהסכימו לחיות חיים משותפים וללא שזה קיים התורה לא נתנה לקנינים הקיימים בקידושין לצאת לפועל אז בכה"ג שהם כבר "חיים בשותפות" בפועל ורק לאחר מכן עשו קנין אז אין מה שיעכב את הקנינים הקיימים בקידושין מלחול שהרי כל מה שהתורה הגבילה את הקנין כי אין פה בפועל ניהוג חיי אישות ופה שזה כבר קיים אז זה חל מיד ולכן מובן שאפשר להפוך ולעשות חופה לפני קידושין
ויל"ע מה יקרה לפי ההסבר שנישואין זה כמו חליצה שיש פה מצב שמחיל קנין אז הנראה בהשקפה ראשונה שהקנין שחל בתוצאה מהמעשה אינו יכול לחול כיון שזהו מעשה של גמר הקידושין וא"כ ללא שיהיה קידושין מוקדמים זה לא יחול והנראה לומר שז"א שבשונה מחליצה ששם אני עושה מעשה יבש של הורדת נעל ואני יוצק למעשה תוכן של מעשה חליצה ולכן בכה"ג שהמעשה לא החיל את החלות "חלוצה" אז אני לא יכול להשתמש במעשה שהיה אתמול ולהחיל איתו חלות היום שהמעשה נגמר ולא קיים עכשיו מש"כ בחופה הדבר הנצרך הוא שיהיה פה מציאות שיש פה זוג שחיים ביחד ורק מצב זה מתחיל ע"י המעשה הראשוני אבל ממשיך ועומד והתורה אומרת שהמצב שיש חיים משותפים זהו סיבה שיחול חלות נשואה ומצב זה קיים ועומד גם שהחופה הסתיימה (וכמו שפשוט שאצל הגויים שיש רק חופה וניהוג חיי אישות אז בשעה שהם החליטו שהם חיים ביחד והבעל יצא לשוק לא התבטל הנישואים אז ה"ה הכא ההחלטה של חיים משותפים קיימת ועומדת)
בעצם דברי הגמ' רב הונא מעמיד ק"ו שאם כסף שאינו גומר קונה כ"ש חופה שגומרת אינו דין שתקנה מבואר בפשטות שרק אם נאמר שעצם הגמירה של החופה היא חמורה נוכל ליצור איתה ק"ו ויש רק להעיר שלפו"ר הסברא הפשוטה היא שחופה היא החלשה מחמת שלהחיל חלות קנין בפנויה שאין לי שום שייכות אליה יותר חמור מאשר להחיל חלות קנין באחת שכבר יש לי אליה קשר (והיינו להחיל חלות נישואין באחת שקשורה בי בקשר קידושין) ויש להביא לכך ראייה שהנה לקמן בדף י' ע"א שהגמ' מסתפקת האם בקידושי ביאה תחילת ביאה קונה או סוף ביאה קונה והגמ' מסיקה שכל הבועל דעתו על גמר הביאה ומקשה שם תוס' שהרי הגמ' ביבמות מרבה שאשה נקנית בהעראה והיינו תחילת ביאה מביא שם תוס' את תרוצו של ר' ניסים גאון ששם מדובר בביאת נישואין ולכן סגי בהעראה והכא מיירי בביאת קידושין וצריך ביאה שלמה וא"כ מבואר שכיון שנישואין הוי מעשה חלש ולכן מהני לו ביאה גרועה ואפש"ל ע"פ הסבר הקה"י בסימן י"ט שהפוך מכיון שנישואין זה מציאות של תחילת ניהוג חיי אישות אז בחיים של בעל ואשה כל ביאה שהיא מחמת ביטוי של קרבה שבה מתחילים חיי אישות זהו ביאת נישואים וזה לא בא מחמת חולשת הקנין אלא מחמת שזה הצורה של חיי אישות מש"כ בקנין קידושין שצריך "ביאה" אז מדיני הקנין שביאה של קנין היא דווקא ע"י ביאה גמורה וכמו שבהגבהה צריך להגביהה ג' טפחים ואם הגבהת רק שתיים אי"ז הגבהה קנינית וכנראה צ"ל שזה חמור מחמת היותו מעשה שגומר הקידושין מש"כ שאר קניני קידושין שאינם יכולים לפעול יותר מאשר ייחודה לו ואיסורה לעולם ויל"ע
אבל פשוט שז"א מחמת שהכא בסוגיין איינו יכולים לומר שחופת נישואין היא מציאות ולא קנין מיניה וביה שאם אי"ז קנין אז מה שייך ק"ו מכסף שהרי הוא אינו מצב ולכן פשוט שלא יועיל בתור נישואין שהרי זה לא שייך בו ולא עושים ק"ו בדבר שלא שייך בשני אבל בפשטות בגמ' עצמה מוכח שלא כך שהרי הגמ' עשתה פרכא על הק"ו מה לכסף שכן פודין בו הקדשות ולא שייך פדיית הקדשות בחופה וא"כ מבואר בסברות של ק"ו גם אם זה לא שייך בשני (והאמת שבלאו הכי לק"מ שהרי כותב השיעורי ר' שמואל שאיננו בקיאים בדרכי הק"ו)
ושמעתי להוכיח מעצם דברי הגמ' שהוי "קנין" נישואים שהנה יש כלל בלימודים של במה הצד שצריך שיהיה דימיון (כמעט) מוחלט כדי להעביר דינים מדין אחד למשנהו (ועיין בגמ' ביבמות דף ג' ע"ב וכן בגמ' בקידושין דף ס"ז ע"ב ובכל דוכתי) והנה פה הבמה הצד של הגמ' זה שמה כסף קונה בעלמא וקונה כאן אף חופה שקונה בעלמא קונה כאן ולכאורה צ"ב שחופה לא קונה מחמת שהיא אינה קנין אלא זה מציאות גרידא וגם אם נאמר ואי"ז דומה לכסף ואפשר לפרוך פירכא כל דהו שבכסף את חלות הקנין אני פועל ובחופה המעשה פועל את החלות אלא ודאי שחופה הוי "קנין" נישואים בפנ"ע.
ובשביל לבאר דבר זה נראה להקדים את דברי התוס' ששאל שנעשה ק"ו הפוך מה חופה שאינה קונה גומרת כ"ש כסף שיגמור שהרי הוא קונה (בעצם דבריו צ"ב שהרי הגמ' אומרת שגמירה זה יותר חמור מקנין התחלתי אז מה שייך לפרוך הפוך ואיך זה שיש קנין כסף בתור יצירת קידושין זה יהווה הוכחה שיהיה גם גמירה של נישואים וצ"ע) ומתרץ תוס' שמכיון שאנחנו רוצים ללמוד מחופה שאחר כסף שכמו שהיא גומרת אחר כסף אז גם כסף יגמור אחר כסף אז פשוט שלא יועיל כסף בתור מעשה נישואים שמאי אולמיה האי כסף מהאי כסף
והקשה המהר"י בן לב (הובא במהרש"א) שמה יעזור מאי אולמיה והרי עדיין יש ק"ו שמה חופה שאינה קונה גומרת אחר שטר אז גם כסף שקונה יגמור אחר "שטר" והיינו שהבין שהסברא של מאי אולמיה זה בעייה רק של כסף פעמיים אבל כל עוד יש שינוי של כסף אחר שטר שיש פה שני מעשי קנין שונים אז זה יועיל והאמת שמשמע כדבריו לחד צד בתו"ר שכתב שלפי רב הונא שחופה קונה בתור קידושין אז את הגמר החופה לא תוכל לעשות ובשביל גמר צריך ביאה והיינו שאותו מעשה קנין לא יכול לפעול גם את הקידושין וגם את הנישואין
ומתרץ המהרש"א וז"ל "ונראה די"ל דכיון דכסף ושטר שוין הן מתחילת הקנין כמו דנימא מאי אולמיה האי כסף מהאי כסף נימא נמי מאי אולמיה האי שטר מהאי כסף אבל בחופה דקאמר שתקנה היינו שגומרת אף בתחילה ותדע דכן הוא שאל"כ לר"ה מאי אולמיה האי חופה מהאי חופה" והיינו שהבין שהרי בכה"ג שאני בא ועושה באשה נתינת כסף וכיוצ"ב לשם קידושין זה הרי פועל רק את הקידושין ושם זה נעצר וא"כ זה מכריח שמהותם של עשיות אלו הם רק ליצור את תחילת האישות שזה הקידושין ולכן לא משנה אם יעשו כסף ואז שטר וכיצו"ב זה עדיין לא יחול מכיון שמעשה שמהותו תחילת קנין לא יכול לגמור מש"כ בחופה ששם אדם שעשה מעשה חופה הוא פעל הכול גם קידושין וגם נישואים באותו מעשה וא"כ הוא יוכל לגמור גם אחרי שטר כי חופה במהותה זה קנין שגומר וזה הוא מוכיח בתדע שהרי אם חופה שנעשית בתור קידושין היתה נעצרת שם ולא הייתה פועלת גם את הנישואין אז חופה לא הייתה גומרת גם אחרי שטר מכיון שזה היה מוכיח לנו שזה קנין שמהותו לפעול רק את תחילת האישות ותו לא
והיינו שיש ויכוח ביניהם בדיני קנינים שלמהר"י בן לב יש דין בדיני הקנינים שאותו קנין לא יכול לפעול ביצירה אחת שתי עשיות וזהו מאי אולמיה ואם יהיה קנין אחר (כל קנין) אז זה אמור להועיל ולפי המהרש"א הענין הוא רק "במהות" הקנין וכיוון שגם כסף וגם שטר מהותם תחילת קנין פשוט שהם אינם יכולים לגמור גם אם יעשו כסף ואז שטר
ושמעתי לבאר בתור סימנא בעלמא את שורש פלוגתתם שיש לחקור האם מאי אולמיה זה סימן או סיבה והיינו שלמהרש"א זה סימן והיינו אם עשית מעשה אחד והוא הועיל רק לחצי אחד אז גם בפעם השנייה הוא לא יועיל לחצי השני שמוכח שזה קנין גרוע לפעם השנייה שאם הוא היה טוב הוא היה גומר את החצי השני כבר בפעם הראשונה ולפי המהר"י בן לב זה סיבה והיינו שאין חיסרון בעצם מהותו של הכסף שלכן היא לא תעזור בפעם השנייה אלא הסיבה היא מחמת שאי אפשר לעשות את אותו מעשה פעמיים ביצירה אחת וא"כ יוצא שהסיבה היחידה שכסף לא יכול לגמור זה מחמת שהיה פה כבר קנין כסף
והיינו כמו שיש חקירה בגדלות (יבמות דף י"ב ע"ב) האם הסימן גדלות של לידה זה סימן או סיבה והיינו האם אשה שיולדת זה כי מוכח שהיא גודלת וזה מוכיח על מהותה או שלא שלידה זה מעשה גדלות והלידה הוא הסיבה בעצמה וכעת הנ"ל האם זה שכסף לא הועיל זה הוכיח על המהות או הסיבה בעצמה.
והנה מה שאיתא בתו"ר לחד צד שבחופה אין סברא של מאי אולמיה כיון שבחופה הכול חל מיד הקידושין והנישואין וז"ל "וכיון שהיא קונה גם היא גומרת דמאי אולמיה דחופה שאח"כ להיות גומרת טפי מחופה זו" והיינו נראה מדבריו שיש חיים משותפים של בעל ואשה שהם מרכיבים כל מיני פרטים ורק התורה חלקה "שחלות קידושין" תפעל חלק מהפרטים "וחלות נישואין" תפעל חלק מהפרטים ובחופה שנעשית בתחילה התחדש שבמעשה אחד אני יכול לפעול גם "חלות קידושין" וגם "חלות נישואים" וממילא הושלמו כל הפרטים שמרכיבים חיי נישואים.
אבל המהרש"א לא הבין כך אלא הבין שבכה"ג שעשיתי חופה בתחילה אני מצליח לפעול את כל הפרטים שמרכיבים חיי נישואים ללא להצטרך להגיע לחלות קידושין ולחלות נישואים.
והיינו כך שחלקו בפשטות שלפי המהרש"א אם במעשה אחד אתה פועל שתי פעולות אי"ז אלימות שהרי חופה זה מעשה שקונה וגם מעשה שעושה נישואים וכיון שהגדרתי את המעשה בתור מעשה שיפעל את שתי הפעולות אז פשוט שיועיל לשתיהם ואי"ז בעצם אלימות הקנין אלא פשוט התוכן של חופה הוא תוכן שמתאים לשני החלויות או שהבין כמו ר' שמואל שמעשה אחד לא יכול לפעול שתי חלותים (וצ"ב הסברא) ולפי התו"ר אפשר לפעול שתיים במעשה אחד וכן הבין שזה אלימות להחיל את שתיהם בב"א (וכנ"ל הסיבה שצריך שיהיה בשה אלימות זה כדי שנוכל לעשות עם זה ק"ו)
איתא בתוס' טוך שבחופה אחר חופה אין בעייה של מאי אולמיה כיון שריבוי חופות מרבה קירוב ונראה להסביר את הדברים כך שהנה דבריו לכאורה נכונים מסברא בהקשר לדברי המהרש"א ואפי' מהווים קושיא על דבריו שהנה כסף ושטר זהו קנין שפועל קידושין בלבד מחמת שהם מעצם מהותם קנין בעלמא מש"כ חופה העשייה היבשה היא מעשה שמהותו קרוב בין הבעל והאשה ולכן פשוט שכסף אחר כסף או אחרי שטר לא יעזרו מכיון שלא היה פה שום תוספת שלא קרתה בתחילה (וכמו שהסביר המהרש"א בעצמו) מש"כ בחופה שאני עושה בתחילה ואני מגדיר את המעשה היבש של המציאות של ניהוג חיי אישות כמעשה קנין בעלמא ואז לכן אני נעצר שם ואז בחופה השנייה אני עושה מעשה של תחילת ניהוג חיי אישות ולכן פשוט שחופה תעשה מעשה גמר וכסף לא שבכסף אין ניהוג חיי אישות ומעצם מהותו לא יוכל לעשות גמר ורק הקושי לומר כן זה למה שיוכל להעצר בקנין אם בפועל יש פה ניהוג חיי אישות ולמה זה לא נגמר מיד לידי נישואין גמורים אבל כמה שזה קושיא עדיין אם כן הצלחתי להגיע למצב שנעצרתי בקנין אז פשוט שחופה שנייה תוכל להוסיף
וא"כ כבר מעצם הסברא זו קשה על המהרש"א שיש חילוק בין המאי אולמיה של כסף לחופה שבכסף אין ניהוג חיי אישות בפועל ובחופה כן שהם למעשה החליטו לחיות ביחד בקירוב ולפי המהר"י בן לב קשה טובא שמה הצד ששטר יועיל אחרי כסף אם למעשה לא היה ניהוג חיי אישות בפועל ורק אפש"ל שכ"ז קשה רק אם נאמר שחופה זה מציאות ונצטרך לומר שבין למהרש"א ובין למהר"י בן לב ההבנה הייתה שנישואים זה קנין ולכן צריך לדון בדרכי הקנינים איך זה עובד ואולי שטר יעזור אחר כסף ואולי חופה לא תעזור מחמת כללי הקנינים ויל"ע
ונראה לומר על דרך האמצע שהנה בתורה ישנם שני סוגי קנינים מרכזיים א) קנייני תמורה ומקח ב) קניינים של הוראת בעלות והחלק הא' פירושו שיש בנ"א שהסכימו שחפץ יעבור מאחד לחברו וזה עובד בצורה כזו שיש הסכם בין שתי בנ"א לעשות מקח ויש מעשה שמקיים את ההסכמה בינינו והיינו שהתוכן של המעשה זה קיום המקח בינינו וממילא החפץ עובר לרשות הלקוח ע"פ הסיכום ביניהם מש"כ הוראת בעלות כגון חזקה משיכה וכיוצ"ב המעשה הוא התפיסה בעצמה של החפץ וכמו שהארכנו שם שאדם שתופס חפץ והוא נמצא תחת החזקתו אז פשוט שלאף אחד אין זכות לחוטפו ממנו הגם שהוא כרגע לא רוצה לקנותו וזה קיים מחמת הענין שיש פה (ע"י המעשה קנין) החזקה משפטית שהחפץ תחת רשותי ומוגבל מאחרים ואני ע"י המעשה קנין קובע דין זה בקביעה תמידית שתתקיים החזקה זו גם שהחפץ יצא מתחת רשותי וא"כ התוכן של חלות הקנין (היינו חלות דין "שלו") קיימת כבר במעשה קנין שזה תפיסת החפץ לעכבו לעצמו ולהגבילו מאחרים והיינו שבעצם המעשה קניין יש תוכן של תפיסת בעלות
ופה אפשר להוסיף משל שהנה הקצות מביא מ"ד שבממונות יש חוץ ולכן אדם שקנה הפקר ואמר שקונה את זה חוץ משמעון אוז הוא בא ומוכר את החפץ ללוי אז גם ללוי יש את החפץ חוץ משמעון שזה מה שקיבל בחפץ שכ"ז מה שהמוכר יכול להעמיד לו אבל פשוט שאם יעשה חזקה אז יוכל לקנות גם כלפי שמעון שחזקה זה תפיסת בעלות מעצמותה ובכה"ג שבאתי ועשיתי חזקה אז תפסתי את החפץ תפיסה מוחלטת שיכולה לפעול גם כלפי ראובן
ועפ"ז אפש"ל שבאמת לכו"ע חופה זה קנין נישואים וכו"ע הבינו כמו מה שכתב הרמב"ם שהתורה אמרה שהצורה שבה איש ואישה נעשים בעל ואישה נשארה כצורתה ואי אפשר לוותר על ניהוג אישות "בפועל" (ורק היה צריך להוסיף קנין לתת חוזק לדבר)
וביאור בזה הוא כך ששתי סוגי הקנינים הקיימים בממון קיימים גם בקידושין שהנה בקנייני קידושין של כסף שטר זה מעשה קנין של החלק הא' הנ"ל והיינו הסכמה שאת תהפכי להיות אשתי והמעשה מקיים את הסיכום בינינו ולכן זה יכול להחיל את מה שהיא נעשית קנויה לי ותו לא אבל לא יכול להחיל בה חלות נשואה שהרי לא התקיים ביניהם חיים משותפים "בפועל" שכנ"ל הוא פרט משמעותי ולכן זה נעצר בהסכם שהיא קנויה לי להעמדת נישואים שזהו קידושין
ולכן אם בא אדם וקידש אשה ע"י כסף וזה נעצר בהסכם וא"כ מה שחסר זה החיים המשותפים בפועל והיינו זה שהם נוהגים ניהוגי אישות משותפים וכמו שבקנין חזקה ומשיכה וכיוצ"ב שיש בתוכן של המעשה גם תוכן קניני וגם תוכן של תפיסת בעלות ואלו שתי תכנים שאינם סותרים זה לזה (אלא אדרבה מקיימים זה את זה והיינו שמה שיש לו תוכן קניני כי יש בו תוכן של תפיסת בעלות וכפי שנתבאר) אז גם באישות זה קיים בשני מעשי קנין שזה חופה או ביאה (שזהו ענין בפנ"ע ואכמ"ל) שכיון שיש במעשים האלו תוכן של ניהוגי אישות של בעל ואשה שגם קודם מתן תורה כך איש היה מגדיר את האשה כ"תפוסה תחתיו" וכ"אשתו" אז ממילא יוצא שטמון במעשה קנין תוכן של תפיסת אישות שהוא מקביל לתוכן של תפיסת בעלות הקיימת בקניני הממון ואלו הן דרכים להעמיד את האשה תחתיי וא"כ זוהי הדרך היחידה לעשות את האשה כ"נשואה" לו מחמת שאלו הקנינים היחידים שקיים בהם גם תוכן קניני (והיינו מעשה שמעמיד את הדבר תחתיי) וגם תוכן שמבטא את תחילת החיים המשותפים ביניהם ואז הרווחנו את שתי הדברים גם שצריך ניהוג חיי אישות בפועל וגם שיש פה קנין וצריך להדגיש שזהו אותו תהלך שקיים בממונות שאני עושה מעשה שתוכנו תפיסת האישה תחתיי ואני מכח המעשה קובכע באשה קביעה תמידית שהיא תיהיה אשתי (אבל כאמור אי"ז שתי תכנים אלא אלו שתי דברים שמשלימים זה את זה שמכיון שיש במעשה החופה תוכן של תפיסת אישות הוא יכול להוות תוכן של תפיסה קנינית של קניני אישות ורק מחמת שיש בתוכן הזה ניהוג חיי אישות אז לא צריך מעשה נוסף כי לא חסר כלום בעצם תוכנו של הקנין וכפי שנתבאר)
וא"כ יצא שאם הוא התחיל עם הקנינים הללו (היינו חופה או ביאה) אין סיבה שמעשה זה לא יפעל גם את התוכן של הקידושין וגם את התוכן של הנישואים
העולה מן הדברים שלפי"ז נוכל לבאר שני דברים הטעונים ביאור א' את מה שכבר הקדמנו לשאול מנין היה כ"כ פשוט לגמ' שאפי אם חופה לא קונה בתוק קידושין אבל עדיין עושה גמר נישואין וזה מחמת מה שהתבאר שהתורה לא הוסיפה כלום על מה שהיה קודם מתן תורה וכיון ששם הממציאות שבעל ואשה היו חיים ביחד היה יוצר את הנישואים אז אותו מעשה בדיוק יפעל גם לאחר מתן תורה ובקיצור מחמת היותו מעשה תפיסת אישות וכ"ש אם נאמר שאי"ז קנין שאז פשוט שהתורה עיכבה עד שחיי האישות יתממשו בפועל מחמת היותו פרט חשוב ומשמעותי
ב' שרוב הנפק"מ שציינו לעיל שלא קיימות בקידושין אבל קיימות בנישואים מחמת שאלו דינים הראויים לנהוג רק שהאשה מוגדרת בשותפות עם הבעל וכגון הדוגמא של אבילות של כהן להטמא לה (לא נאריך בכל נפק"מ מחמת שאין כאן מקומם להאריך) שניהוגי אבילות ניתנו רק על אלו שהם קרובינו ממש ורק אחת שהיא נשואה היא מוגדרת כקרובתו (בשלמות המצריכה אבילות) וכן הפרת נדרים שרק שהיא נשואה לו אז ההפרת הנדרים תלויה אך ורק בבעל שאז התורה אומרת שחיים תקינים בין בעל ואשה אינם נחשבים תקינים אם היא יכולה לקפוץ עליו בנדרים ולכן נתנה לו את האפשרות לבטלם ולכן אפשר לבין את האפשרות שהאבנו לעיל לתו"י ביבמות שבאמת אין דעת האשה לנדור ע"ד בעלה אלא התורה תלתה את ללא רצונה ודעתה מחמת שכך נראה קשר בריא בין בעל ואישה ונביא לכך ראייה פשוטה שהנישואים הם השלמות של החיים המשותפים שהנה הגמ' הכא בקידושין דף ע"ו ע"א וכן בגמ' ביבמות דף י"ג ע"ב מגדירים את הארוסה כ"חוצה" ואומר שם רש"י וז"ל "החיצונה שלא נכנסה עדיין לרשות הבעל לנשואין" והיינו ארוסה היא חיצונית לבעל ולא פנימית עם הבעל ועדיין חסר בקרבה ביניהם ומהי הקרבה שהיא תיהיה תחת רשותו ומה זה רשותו מצינו מושג זה לקמן דף נ"ב ע"א בדברי ר"י שלאדם נגנב חפץ חשיב החפץ כאינו ברשותו מחמת שהוא אינו בשליטתו שהשליטה קיימת אצל הגנב ונביא לכך שתי ראיות שרשות זה שליטה מהגמ' בע"ז שהביאה פסוק "ואל תקרב אל ביתך" זוהי הרשות ואומר שם רש"י וז"ל "שולטנות שנותנין עיניהן בבעלי ממון להרגן וליטול ממונן" והיינו שהכוונה למלכות שיש לה שליטה על העם וכן גמ' בשבת שיש דין שאם גוי עשה עשה מלאכה עבור יהודי בשבת אסור ליהודי להנאות מזה ולכן אם גוי חימם ליהודי מים בשבת זה אסור בהנאה והגמ' אומרת שאם אדם בא למרחץ במוצ"ש ורואה שם מים חמים ומסתפק האם הגוי חימם זאת בשבילו אז אם יש שם שר שיש לו עבדים שיחממו לו את המים במהרה אז אני תולה שהם עשו לו את זה במוצ"ש ואז זה מותר בהנאה והגמ שם קוראת לאותחו שר רשות וז"ל רש"י שם "אדם חשוב שליט" והנה מצאנו שגם טיב הקשר בין איש לאישה מוגדר כ"והוא ימשול בך" וא"כ המצב האידיאלי והתיקני בין איש לאישה זהו במהלך הזה וכל עוד המצב הזה לא קיים חסר בכל המציאות של הנישואים ולכן התורה עיכבה והגבילה דינים עד שמצב זה יתממש שרק אז נחשב שהחיבור ביניהם הגיע לשלימותו ולתכליתו
וכאמור מצינו כמה נפק"מ דיניות בין אשה מקודשת לאשה נשואה ואלו הן א) ירושה מצינו בגמ' בכתובות דף פ"ג ע"א שיש מחלוקת תנאים האם הבעל יכול להתנות שהוא לא יירש את אשתו והצד שהוא לא יכול כותב רש"י כי זה מתנה על מה שכתוב בתורה ומסביר שם רש"י שזה נלמד בב"ב דף קי"א ע"ב ממה שכתוב "לשארו הקרוב אליו וכו' וירש אותה" והמילים "וירש אותה" מיותר ולכן זה נדרש לכך שהוא יורש את שארו והיינו את אשתו וכך הבינו רש"י והרי"ף והרשב"א שם אבל הרמב"ם שם בפיה"מ כותב שגם לפי הצד שלא חל כי אין אדם מתנה ע"מ שכתוב בתורה זה לא כי הוי דאוריתא אלא דרבנן ורק עשו חיזוק כשל תורה והדעה החולקת הבינה שלא עשו חיזוק.) עכ"פ לפי הצד שזה דאוריתא הירושה אינה בקידושין אלא רק מתי שהיא נעשית שארו שזה נשואה.
ב) הפרת נדרים שבעל מפר בנשואה שכתוב "בית אשה נדרה" ומצינו שיש בזה טעמים שהובאו מסברא שזה 1) כל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת והיינו שזה הטעמא דקרא ויש לדון שאם זה הסברא אז מה יקרה אם היא תגיד בפה מלא שהיא לא נודרת ע"ד בעלה אז כתוב בר"ן בנדרים דף ע"ג ע"ב שאפ"ה הבעל יכול להפר וזה שונה מציור שאדם מתנה לנדור ע"מ שחברו ירצה והא ראייה א) שבחברו זה בטל למפרע ובאשה מכאן ולהבא ב) מצינו בבעל שכדי להפר צריך לשונות מיוחדים מש"כ בחברו שכל עוד גילה רצונו שאינו רוצה בנדרו זה לא חל ונראה לומר שהנה בביאור הסברא הנ"ל ישנם שלושת פירושים. 1) התורה תלתה את נדריה בבעלה ללא רצונה וכן משמע מלשון התו"י ביבמות דף כ"ט ע"ב וז"ל כל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת וא"ת א"כ למה אכתבא פרשת נדרים וי"ל דהא דאמרינן כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת היינו לבתר דאכתבא פרשת נדרים (והיינו שהגמ' לא גילתה לי שכך אשה עושה אלא אמרה שזה הדין שנדרי אשה תלויים בדעת בעלה) 2) שאשה רגילה באמת נודרת ע"ד בעלה ורק גם שהיא לא רוצה לא חילקו שהתורה קבעה גדר כללי שכל אשה תחת בעלה יוכל להפר ולא חילקה בין הנשים והיינו בטלה דעתה מחמת דין שהדין קובע שדעתה השונה לא משנה 3) בטלה דעתה מציאותי והיינו שהתורה ירדה לסוף דעתה של האשה ויודעת שתמיד היא נודרת ע"ד בעלה גם שהיא מצהירה שלו עכ"פ איך שלא יהיה הפרת נדרים זה רק בנישואים (או בארוסה בשותפות עם האבא כשהיא נערה וגם לפי"ז בנשואה הוא נעשה המפר הבלעדי רק בנישואים)
ג) שכהן נטמא לאשתו שמתה ונעשה מחמתה אונן להאסר בקדשים ולעבודה וזה רק בנשואה והמקור לכך הגמ' אומרת ביבמות דף כ"ב ע"ב "לשארו" זו אשתו ושארו זה נישואים (וכנ"ל בירושה שכתוב שארו והכוונה נישואים)
ד) סוטה משקים אותה רק שהיא נשואה וכן כתב הרמב"ם בפ"ב מסוטה ה"ב שהנשים שאינן שותות זה ארוסה והמקור לכך זה "תחת אישך" ועיין עוד בזה בגמ' ביבמות דף נ"ח ע"א
ה) נערה אשת איש שזינתה שמאורסת נסקלת ונשואה בחנק והמקור לכך זה מהגמ' בכתובות דף מ"ח ע"ב שכתוב בתורה שנערה המאורסה בסקילה והגמ' דורשת מאורסת ולא נשואה (ויש רק להעיר שמבואר בגמ' להדיא שזה גם בחופה ועיין בכתובות דף מ"ה ע"א וכן שם במ"ח ע"ב)
ו) התר ביאה הרמב"ם אישות פ"י ה"ב וכן כל הראשונים בכתובות דף ז' ע"ב שהגמ' אומרת שברכות אירוסין מברכין ואסר לנו את הארוסות אומר רש"י היינו מדרבנן (וגם על דרבנן מצינו ברכה כמו בנר חנוכה) ועמו כל הראשונים כולם חוץ משיטת הראב"ד (הובא שם ברשב"א) שזה איסור דאורייתא וכתוב שהאיסור הוא איסור אשת איש וצ"ע דבריו
ז) אכילה בתרומה וזה מובא לקמן בדף י' ע"ב (ובמשנה בכתובות דף נ"ז ע"ב וכן ביבמות דף ס"ח ע"א) אין ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה ופה זה ודאי דרבנן והיינו שפשוט שארוסה אוכלת מדאוריתא שכתוב "קנין כספו" (ועיין יבמות דף ס"ו ע"א) ורק מחמת כל מיני גזירות עיכבו את זה לנישואים
ח) מעש"י וכן כל המלאכות שאשה עושה לבעלה (המובאים בכתובות דף נ"ט ע"ב) היא מתחייבת לו רק בנישואים
ט) איתא בגמ' ביומא דף ב' ע"א שכה"ג צריך שיהיה לו אשה ביוה"כ שכתוב שהוא בהקרבתו קרבן "וכפר בעדו ובעד ביתו והגמ' דורשת ביתו זו אשתו שצריך שיהיה לו אשה והדין שהיא תהיה נשואה לו
י) עוד מצינו ברמב"ם מהלכות עדות פי"ג הי"ד שאדם פסול להעיד לקרוביו שנעשו כן מחמת אשתו רק שנישא לאשתו ויש רק לציין שהגם שבאשתו נפסל כבר בארוסה עדיין הרמב"ם כותב שפסולה כי היא כנשואה לענין עדות
יא) עוד מצינו בתוס' ביבמות דף ג' ע"א וכן בדף צ"ז ע"א שאיסור בת אשתו זה רק בנישואים שכותב שם שע"י הנישואין באה השארות שכתוב שם בפרשת עריות "שאר".
והנה יש להעמיד קושיא היכן כתוב בתורה את המושג חופה בתור דבר שיוצר נישואין ומצינו לכך שני לשונות בגמ' ובראשונים א) "ביתו" זו אשתו ב) "שארו" זו אשתו
ובביאור הדבר נראה להקדים שהנה חקרו האחרונים מהו מהותו של חופה א) בתור מעשה קנין בעלמא והיינו קנין נישואים ופירושו הוא שחיים משותפים בין בעל ואשה כוללים כל מיני פרטים ומאפיינים וקנין קידושין פועל חלק מהפרטים וקנין נישואים פועל חלק מהפרטים ורק קידושין פועל את החצי הראשון שזה ייחוד אליו ואילו הקנין השני פועל את השלמת הפרטים של חיי נישואים בפועל וכפי שיבואר אבל כל קנין בפנ"ע הוא מושלם לגבי הפרטים שבו הוא פועל (וכן משמע מלשון המאירי בהקדמה למכילתין שכותב שאחרי שניתנה תורה נצטוו ישראל להעמיד את מוסד הנישואים בקשר חזק של אירוסין ונישואין והיינו שגם את הנישואין העמידו בקשר חזר והיינו בקשר קנייני באותו מעמד שקידושין הוי קשר חזק במובן של קנין ועיין לקמן שנבאר בכך צד נוסף)
ב) מצב ומציאות וכפי שזה נקרא באחרונים תחילת ניהוג חיי אישות בפועל והיינו כך שהנה הקדים הרמב"ם בריש אישות שקודם מתן תורה היה אדם פוגע באשה בשוק אם רצה הוא והיא מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמה ותהיה לו לאשה ולאחר שנתנה תורה נצטוו ישראל שיקדם לכל תהליך זה קנין ורק צ"ב למה צריך לכך קנין ובביאור הדבר נראה להוסיף את דברי המאירי שכתב כעין הרמב"ם את המכניסה לתוך ביתו (ויש להעיר שלא כתב בחיי הנישואים של קודם מתן תורה את הענין של ובועלה כמו שכתב הרמב"ם והאמת שיש רש"י מפורש שמזכיר שגם קודם מתן תורה ביאה ישנם היה מעשה נישואים שיש גמ' בשבת דף קמ"ו ע"א שכתוב שהנחש בא על חוה והטיל בה זוהמה וכותב רש"י וז"ל "כשנתן לה עצה לאכול מן העץ בא עליה דכתיב הנחש השיאני לשון נישואין" וכעי"ז בסוטה רק ששם רש"י גם הוסיף את המילה תשמיש והכול אותו יסוד ואכמ"ל.) ורק הוסיף שקודם מתן תורה האשה יכלה א) לקפוץ "עליו" בנדרים ב) ללכת למישהו אחר לאחר מריבה עמו ג) לזנות תחתיו וזה מה שהפריע לתורה ולכן היא קבעה שכל זה יהיה בקשר חזק של ארוסין ונישואין (כלשונו של המאירי) וכך יוכל להפר נדרים ולשחררה רק בנתינת גט על ידו ולקנאות לה כדי שלא תזנה תחתיו והעולה מן הדברים הוא שהתהליך הנורמלי של "והוא ימשול בך" היה קיים קודם מתן תורה ורק לפני מתן תורה זה קרה רק כי כך היה ראוי להיות ולאחר מתן תורה ואותו תוכן בדיוק התורה השאירה לאחר מתן תורה ורק קבעה הגבלה שכל התוכן הנצרך למוסד הנישואים יוקבע ע"י קנין
ויש להציב קושיא שהנה שבכל הקנינים התהליך עובד בשתי חלקים א) מעשה קנין מהותו ליצור אחיזה שתעמיד לי כח תביעה ותפיסה בחפץ ב) מחמת אחיזה זו אני קובע בחפץ דין תמידי של שלו שהחפץ יעמיד עבורי ויהיה כחלק ממני (כפי שכבר התבאר בסימן א') ובחופה מצינו דבר חידוש מופלא שמתחילים ישר מהמציאות והיינו כיון שהתחלנו לנהוג חיי אישות חל הקנין ולא מצינו כעי"ז בקנינים שהתחלתי להשתמש וזה חל (ואפי' חזקה שמועילה זה לא בתור התחלת ניהוג בעלות אלא אחיזה בחפץ במובן שיש פה הצהרה שאני הבעלים וזה עוד סוג של תפיסה ואחיזה)
וע"פ כל הנ"ל נראה שפיר שהתורה בעצם לא הוסיפה כלום על התהליך של קודם מתן תורה וכיון ששם אשה הייתה מוגדרת כנשואה רק בשעה שהיא התחילה לחיות עם הבעל חיים משותפים של ניהוגי אישות אז פרט זה הוא משמעותי ונצרך גם לאחר מתן תורה וההבנה בזה היא שלולי שנאמר כן אז פשוט עקרנו את כל מוסד הנישואים שזה חיים משותפים בפועל שהשכל נותן שאי אפשר להגדיר אשה כנשואה ללא שהיא חייה בפועל עם בעל
ועוד יש להוכיח דבר זה מהרמב"ן עה"ת ששיטת רש"י בפרשת משפטים ששאר זה מזונות כי שאר זה בשר ומקשה עליו הרמב"ן שצריך היה לכתוב לחם ומתרץ האבן עזרא שהכוונה אוכל להעמיד הבשר ודוחה הרמב"ן שהוי דוחק ולכן מסביר הרמב"ן ששאר פירושו בשר והיינו הדבר שהכי קרוב אלי זה בשר גופי ואשתו וקרוביו של אדם הם הגוף ובשר שהכי קרובים אליו שזה לא גופו ובשרו שלו עצמו וכותב שם הרמב"ן שהתורה מצווה את הבעל להעמיד לה שארו פירושו של דבר שמוטל על הבעל מחמת הגדרתה כשארו שלו להעמיד לה קירוב בשר פיזי (והיינו שהתוכן של שארו של קידושין מחייב דין זה) והעולה מדבריו ששארו זה החיים ביחד וא"כ ניחא שפיר למה פרט זה נצרך כדי להיות מוגדרת כשארו
והנה בתוך הצד שזה מצב העמידו האחרונים שתי צדדים א) שמצינו לשונות בגמ' וכן בראשונים שקנין נישואים נקרא גומר והנה לפי הצד שזה קנין נישואים אז לא הכוונה שקנין נישואים הוא קנין חלש שכל מהותו רק לגמור אלא כנ"ל שהתהליך הוא שקנין קידושין פועל רק את החלק ההתחלתי שהוא העמדת יחוד אליי שלא תוכל להלקח לאחר וזהו רק תשתית לחיי הנישואים ואילו קנין הנישואים בא בתור קנין שגומר את כל הפרטים של החיים המעשיים ביניהם כגון הפרת נדרים וכיוצ"ב אבל הינו קנין מושלם לכל דבר וההבנה בכך כפי שכותב היש"ש בסימן ב שאין דבר כזה קנין לחצאין (וצ"ב משעבוד ומזיקה ואכמ"ל) וכעי"ז היה אפש"ל גם בהבנה שנישואים הוי מציאות שבכה"ג שהאיש והאשה התחילו לנהוג חיי אישות אז זהו מעשה שהוא סיבה שיגמר הקנין והיא תהיה קנויה לו לגבי שאר פרטים ותיהיה מוגדרת כנשואה
ובביאור דבר זה נראה להקדים שהנה העמידו האחרונים (הקובה"ע סימן ע"ו שער"י ש"ה ברכ"ש נדרים סימן י"ד וכן בגר"ח מיבו"ח פ"ד הט"ז) שיש שני סוגי חלויות א) חלויות שהם מכח האדם כגון גיטין קידושין וקנינים שהאדם פועל את החלות ב) שהמעשה פועל את החלות והיינו כגון בשחיטה שהתורה אמרה שאם יש "מציאות" שבהמה נשחטה בסכין כשרה ע"י כח גברא עם כל דיני שחיטה אז יפקע האיסור של אבר מן החי והבהמה תיהיה מותרת ונפק"מ כגון בתנאי שתנאי זה כח של האדם לתת הגבלה לחלות אז אם העשייה היא שלו הוא יכול לתת לה הגבלה ואם העשייה היא של המעשה אז מה שייך שהאדם יגביל ויעשה תנאי בחלות שלא הוא פועל.
והנה הדבר צ"ב שהרי בכל גו"ק וקנין התורה מחילה דבר זה ולא האדם שפשוט שלאדם אין שליטה על דיני התורה ולכן צריך להוסיף ביאור שהנה הארכנו לעיל בסימן א' וכן בסימן ה' שבעלות פירושו שהחפץ עומד בעבורי ועוד הסופנו שאני ע"י מעשה קנין קובע דין תמידי של "שלו" וזוהי קביעה לעולם וקביעה לא מוגבלת ולכן כשבא אדם והזיק לי חפץ שבשעת הגניבה היה שווה מאה שקל ובשעת התשלום אותו מוצר שווה מאתיים פשוט שחייב מאתיים מכיון שכרגע בעלותי על החפץ מעמידה לי מאתיים (הגם שפשוט שכרגע אני לא בעלים באמת על חפץ שהרי אין חפץ בעולם ולכן זה לא נחשב שיש לי כסף לגבי זה שנחשיב אותו כעשיר שלא מגיע לו צדקה עיין ב"ק דף ז' ע"א) ולכן נפק"מ שאם אדם קנה חפץ והמוכר הגביל את המכירה רק למצב שהשני יהיה בעלים בפועל ובא אדם והזיקו פשוט שהוא פטור מחמת שהמחייב של נזיקין הוא מחמת שסתרת את בעלותי ובנידון דידן אין פה שום מעשה שסתר את בעלותך כי על הזמן שהחפץ אינו בעולם אתה לא בעלים
ולאור הנ"ל מיושב שפיר שהנה בגו"ק וקנין אני בא וקובע שהיא אישתי (בקידושין) וקובע שאני נפרד מאשתי (בגרושין) וקובע שאני בעלים על החפץ (בקנין) ואני בא וקובע קביעה עולמית והתורה "מכירה" "ונותנת תוקף" למה שקבעתי וא"כ מובן שפיר למה בקטן זה לא מהני כי לקטן אין מספיק שיקול דעת ליצור קביעה עולמית מחמת שהוא אינו מודע להשלכות ולמשמעות של הדברים.
מש"כ במעשים שיוצרים חלות אני לא צריך להיות כלל מודע על הקביעה בעצמה אלא על המעשה ורק פה יש חילוק בין המעשים שהנה בשחיטה אני ל"צ להגדיר את המעשה בתור מעשה שחיטה אלא סגי בכך שזה נעשה ע"י כח גברא בסכין שחיטה ששם המעשה המחיל הוא טכני לחלוטין אמנם ישנם מעשים שהמעשה היבש שלהם בפנ"ע לא מספיק וצריך להוסיף פה כוונה על המעשה להגדירו כשייך לעשייה והיינו כך שהגר"ח הנ"ל הביא את הגמ' ביבמות דף קי"א ע"ב שהגמ' הביאה פסוק שבקטנה לא מהני חליצה ומקשה הגר"ח שאם זה חלות שהאדם מחיל אז פשוט שבקטן לא מהני שהרי אין שיקול דעת והא ראייה שלקטן אין קנינים ולכן מוכיח הגר"ח שחליצה זהו חלות שהמעשה מחיל ולא האדם ורק הגמ' אומרת שאם הקטנה לא ידעה שהנחלץ הוא היבם זה לא חל שאז אי"ז מעשה חליצה אלא הורדת נעל גרידא ולכן אם יהיה גדול עומד ע"ג ויעשה עם הקטן כוונה זה יעזור כי בסה"כ צריך כוונה על המעשה כדי להגדירו "כמעשה חליצה" וזה שייך גם בקטן שכנ"ל בחלויות שהמעשה מחיל ל"צ להיות מודע לקביעה העולמית אלא אני יודע שזה מעשה שיצור חליצה (ולא משנה לי את כל כובד ההשלכות של מעשה זה) ואת הידיעה הזו המינימלית שייך גם בקטן
וככל החזיון הזה אפש"ל גם בחופה שלפי הצד שהוי מציאות ולא מעשה קנין שזה חלות לא שהאדם עושה אלא המעשה עושה והיינו מעשה שתוכנו ניהוג חיי אישות הוא מעשה שמחיל חלות נשואה וגם שם צריך כוונה מחמת שזה פשוט שאם יהיה זוג זרים שיהיה בחדר סגור אי"ז יחוד המועיל לחופה וצריך כוונה על מעשה החופה להגדירו בתור מעשה שתוכנו התחלת ניהוג חיי אישות ולא סגי במעשה יבש של שניהם בחדר סגור וכיוצ"ב ויצא נפק"מ שגם במומר שאינו רוצה לפעול חלויות של תורה אז יועיל לחופה מכיון שהוא הסכים לחיות עם אשתו חיים משותפים וזה כל הכוונה הנצרכת כדי להגדיר את המעשה בתור מעשה חופה שזה יהיה מעשה שיחיל באשה חלות נשואה
ולאור הדברים הנ"ל ניחא שכבר לעיל ייסדנו שהחיים המשותפים הם פרט מהותי ולפי"ז ניחא שאחרי שעשינו קנין גמור של קנין משוייר אז מעשה מציאותי של ניהוג חיי אישות הוא עשייה שיוצר סיבה לגמור את הקנין וכתוצאה מזה יהיה לו בה כל מיני קנינים ודינים וכו' ואי"ז עשייה קנינית שמהותו לגמור וממש כעין העשייה הנעשית בחליצה שהמעשה המציאותי הוא סיבה שיחול באשה חלות חלוצה שמותרת לשוק וכיוצ"ב
ב) אפש"ל ביאור נוסף בצד שנישואים הוי מציאות והיינו כך שהרי בקנינים ישנם שני מערכות שלו וברשותו ולאור חלוקה זאת אמור לצאת שקידושין זה השלו (והיינו שדין האשה לעמוד בעבורי לאישות) והנישואין זה הברשותו (והיינו שבפועל אני נוהג עמה חיי אישות כגון ביאה ודיני ירושה וכיוצ"ב) והיינו שבעצם כל הקנינים הקיימים בנישואים כגון ירושה והפרת נדרים "נקנים לי כבר בקידושין" ורק הם אינם יכולים לצאת לפועל כל עוד בפועל לא התקיים מציאות של חיי נישואים בפועל שכנ"ל הוא פרט משמעותי שאי אפשר לוותר עליו ולכן התורה הגבילה את החלות (של נשואה) מלהתקיים עד שבפועל הם יחיו ביחד ואז התורה אומרת ברגע שהחיים המשותפים התחילו את מסלולם אז אין מה שיעכב את הקנין מלחול ואז חל בה ממילא את כל דיני נשואה (שהיו טמונים בכח כבר בקנין הקידושין)
ובתור משל אפש"ל שמצינו חלות כעי"ז שהנה מצינו מושג של שעבוד ומסביר הגרש"ש בקונטרס השעבוד שהכוונה היא שיש לי קנין בחפץ שהוא אמור להיות מועמד בעבורי ורק הסיבה שזה לא נעשה שלי מיד מכיון שאפשר לפדות את הגבייה בכסף ולכן התורה הגבילה את העברת הבעלות אבל בכה"ג שקבענו שהגבייה תעשה ע"י החפץ המשועבד בלבד אז זה נעשה מיד שייך למלווה ללא מעשה קנין שזה כבר ייסדנו לעיל שדבר שאמור להיות שלי ואין דבר שיעכב זאת הוא חל מיד (ועיין עוד בזה בנתיבות בסימן שד"מ) וכעי"ז מצינו ממש בגמ' בנדרים דף ג' ע"ב ששם אדם אמר "לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר" יש בל תאחר דנזירות וזה גמ' קשה שממה נפשך אם הוא נזיר מיד אין בל תאחר ואם לא חל עכשיו למה שיחול אח"כ ואומר הר"ן שם שחל נזירות ורק הוא עכשיו במצב של נזירות ורק נקרא מחוסר מעשה והפשט הוא שאם אני בא לאשה פנויה ורוצה לקדשה ועדיין לא הבאתי לה את הטבעת לקדשה אז הקידושין אינם מחוסרי מעשה אלא אין פה כלום ומחוסר מעשה פירושו שחל עליי שיעבוד ורק חסר את המעשה הפרקטי להחיל את אותו שעבוד ולהוציאו אל הפועל וזה בעצם מה שקורה במקרה דידן של נזירות שאני אמרתי "לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר" חל עליי שיעבוד לנזירות ורק יש פה חיסרון מעשה להחיל את החלות נזירות בפועל וכל עוד אני מעכב מלהחיל את החלות נזירות אז התורה אומרת אני עובר על ב"ת.
והם פשר דברי הגרש"ש שם שבנזירות אני מחויב לנזירות וע"י שהתחלתי לנהוג בנזירות זה חל ממילא והיינו כנ"ל שברגע שהתחלתי להיות נזיר אז קבעתי שעכשיו יחול הנזירות אז אין מה שיעכב את הנזירות ולא צריך עשיה מחודשת ע"י אמירה ליצור את הנזירות שהרי הנזירות קיימת בכח בשיעבוד ורק צריך להוציא אותה לפועל (וגם מי שאמר שבציור דידן של נזירות צריך אמירה קלושה להחיל את הנזירות זה לא מתפרש במובן שצריך אמירה כדי לפעול את החלות נזירות וההסבר הוא כך שהנה יש להציב קושיא שלפי הגרש"ש במה מתבטא זה שהתחלת לנהוג בפרישות שהרי אין שום ביטוי חיצוני שיגדיר זאת בתור התחלה של נזירות (שכלפי חוץ לא רואים כלום) ולכן האמירה היא רק מגדירה שיש פה פרישות מחמת נזירות (וממש כעין הכוונה הנצרכת להגדיר מעשה הורדת נעל בתור מעשה חליצה).
וככל החזיון הזה קיים בדיוק בקידושין ונישואין והינו שבקידושין ע"י הקנין הוא נעשית "משועבדת" או "קנויה" לכל הפרטים המרכיבים חיים משותפים של בעל ואשה ורק עי"ז שהתחלנו לנהוג בחיי אישות בפועל וקבענו ששעבוד זה יצא לפועל אז "הכול חל מכח הקנין המשעבד" והמעשה הפיזי קובע שעכשיו השעבוד יצא לפועל ופה ל"צ אמירה שבשונה מנזירות אין מעשה פיזי שמראה פרישות שפרישות זה הרי שלילה ורק בנשואים ברגע שהסכמנו להתחיל לחיות ביחד והיה מעשה פיזי של ניהוג אישות שהוא הינו מעשה חיובי של תחילת ניהוג חיי אישות ולכן ל"צ אמירה שתגלה זו ובקיצור כל הקנינים טמונים בקידושין ורק התורה הגבילה את הקנינים עד שיהיה נישואים והיינו ניהוג חיי אישות בפועל שלא כההסבר הראשון שאמרנו בצד שהוי מציאות שכשעושים מעשה נישואים חל ממילא קניני נשואה
והנה יש שרצו להוכיח שקידושין ונישואים זה בכח ובפועל שהנה הגמ' בכתובות דף נ"ו ע"א אומרת שיש מושג שאדם מתנה עם אשתו ואומר לה הרי את מקודשת לי ע"מ שאין לי עליך שאר כסות ועונה וזה רק לא חל מכח הדין שאין אדם מתנה ע"מ שכתוב בתורה ומחמת שהתנאי הוא בקידושין מבואר שהקנין לשאר כסות ועונה זה קיים כבר בקידושין הגם שדין זה לא קיים אלא רק בנישואים
ויש לדחות דבריהם שהנה יסדו האחרונים שישנם שני סוגי תנאים א) תנאי שמקיים את המעשה כגון שאמר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שתתני לי מאתיים זוז אז אם נתנה מאתיים זוז התנאי התקיים והמעשה קוים וביאור הדבר התבאר במקו"א שכל חלות ברגע שהיא יצאה לפועל אין מה שיעכב את החלות מלחול וזה חל מיד ורק התחדש שתנאי הוא מילתא אחריתי בהקשר לעשייה והיינו שהתורה חדשה שיש חלות תנאי שהוא מהווה הגבלה על עצם החלות וברגע שהתנאי התקיים ההגבלה הוסרה והחלות חלה מאליה ב) תנאי שהוא עושה במעשה הגבלה תמידית והיינו כך שיש קידושין שזהו חלות עם תוכן מסוים שהתוכן מרכיב כל מיני פרטים ואני יכול ע"י התנאי להגביל בחלות חלק מהפרטים שלא יתקיימו בחלות זו ובקיצור אמצעי ליצור חלות מוגבלת ושאני מתנה ע"מ שאין לי עליך שאר כסות ועונה אני יוצר קידושין שלא יתקיימו בהם שאר כסות ועונה.
והנה בקנין הקידושין חלק מהתוכן שבו היא קנויה לי זה שהיא משועבדת להעמיד לי נישואים (ובתוך השיעבוד הזה קיים מחויבות להעמיד נישואים בצורה מסיומת והיינו עם כל פרטי הנישואים) וא"כ אני ע"י התנאי (היינו של ע"מ שאין לי עליך שאר כסות ועונה) יצרתי הגבלה שאני יהיה משועבד להעמיד לך נישואים בצורה מסוימת שזה ללא שאר כסות ועונה (ואין הכוונה שיצרתי הגבלה בעצם חלות הנישואים) וממילא שעשינו חופה אז אני עושה רק מה שאני חייב והיינו ע"פ השעבוד הקיים בקידושין ואז ממילא חסר בחלות נשואה את פרטי השאר כסות ועונה מחמת שאני לא חייב להעמיד לך את זה (ויכול להיות לפי"ז שיצטרכו אולי גם לעשות תנאי בקנין הנישואים ורק פשוט שצריך לעשות תנאי גם בקידושין שאל"כ יש לו שעבוד להעמיד נישואים לכל פרטיהם שאל"כ הוא נקרא מורד שמוסיפים לו על הכתובה וכיוצ"ב ורק לפי"ז נצטרך לדחוק ולומר שהסיבה שהגמ' דיברה דווקא על התנאי שבקידושין זה מחמת שהוא השלב הראשוני והמשמעותי ויל"ע
עוד נקודה שיש להעיר שהנה יש שנקטו שכיון שאשה מעצמותה אינה עומדת לאיש אז צריך שלב מקדים להגדיר בה הגדרה שהיא עומדת לאיש לאו דווקא לאדם ספציפי ושלב שני השיוך אל האיש ושני השלבים הללו קיימים בתוכן של חלות אשת איש וצריך להוסיף שכמו שיש חלות "מקודשת" יש חלות "נשואה" וזוהי קביעה בפנ"ע שיש פה זוג שחיים במשותף ויש לחלות זו כל מיני השלכות וכדי להוכיח דבר זה אפשר להוכיח בפשיטות שמצינו שאחד מההשלכות זה הפרת נדרים ואם נאמר שכל הענין הוא רק קביעה קנינית כממון בלבד אז מה שייך הפרת נדרים שהוי דין איסור אלא שיש פה חלות נשואה (וכנ"ל הסיבה שדין זה הוא מחמת היותה נשואה זה מכיוון שאחד מהמאפיינים הבולטים בחיי נישואים זה שלא תקפוץ עליו בנדרים אז מחויב שבנשואה יוכל להפר נדריה)
עוד יש להעיר שמצינו בראשונים והאחרונים נידון האם מהני להתחיל מחופה ורק אח"כ קידושין והסתפקו בזה המשל"מ על הרמב"ם אישות פ"י ה"א והאו"ש ומצינו במרדכי ראייה לזה שכתב המרדכי בתקמ"ו שהובא שאלה לפני רש"י באחד שקדש ועשה כניסה לחופה וגם ברך (ברכת ארוסין עיין כתובות דף ז' ע"ב) והתברר שאחד מעדי הקידושין היה קרוב או פסול ובטלו הקידושין אבל כניסה לחופה וברכה ל"צ מחדש ומוכיח זאת רש"י מהגמ' בכתובות דף צ' ע"א שמבואר שם שקטן שהתחתן לא צריך כניסה לחופה כשיגדל אלא רק קידושין וכן בכל דוכתא שאחים קדשו את אחותם אז כתוב בגמ' שכשתגדיל צריך רק לבעול לשם קידושין אבל החופה קיימת כמעיקרא אז לפי הצד שהוי קנין נישואין זה פשוט שא"א לקנותה לענין נישואים כגון הפרת נדרים לפני שהיא כבר מקודשת אבל לפי הצד שחופה זה מציאות של שני בנ"א שהסכימו לחיות חיים משותפים וללא שזה קיים התורה לא נתנה לקנינים הקיימים בקידושין לצאת לפועל אז בכה"ג שהם כבר "חיים בשותפות" בפועל ורק לאחר מכן עשו קנין אז אין מה שיעכב את הקנינים הקיימים בקידושין מלחול שהרי כל מה שהתורה הגבילה את הקנין כי אין פה בפועל ניהוג חיי אישות ופה שזה כבר קיים אז זה חל מיד ולכן מובן שאפשר להפוך ולעשות חופה לפני קידושין
ויל"ע מה יקרה לפי ההסבר שנישואין זה כמו חליצה שיש פה מצב שמחיל קנין אז הנראה בהשקפה ראשונה שהקנין שחל בתוצאה מהמעשה אינו יכול לחול כיון שזהו מעשה של גמר הקידושין וא"כ ללא שיהיה קידושין מוקדמים זה לא יחול והנראה לומר שז"א שבשונה מחליצה ששם אני עושה מעשה יבש של הורדת נעל ואני יוצק למעשה תוכן של מעשה חליצה ולכן בכה"ג שהמעשה לא החיל את החלות "חלוצה" אז אני לא יכול להשתמש במעשה שהיה אתמול ולהחיל איתו חלות היום שהמעשה נגמר ולא קיים עכשיו מש"כ בחופה הדבר הנצרך הוא שיהיה פה מציאות שיש פה זוג שחיים ביחד ורק מצב זה מתחיל ע"י המעשה הראשוני אבל ממשיך ועומד והתורה אומרת שהמצב שיש חיים משותפים זהו סיבה שיחול חלות נשואה ומצב זה קיים ועומד גם שהחופה הסתיימה (וכמו שפשוט שאצל הגויים שיש רק חופה וניהוג חיי אישות אז בשעה שהם החליטו שהם חיים ביחד והבעל יצא לשוק לא התבטל הנישואים אז ה"ה הכא ההחלטה של חיים משותפים קיימת ועומדת)
בעצם דברי הגמ' רב הונא מעמיד ק"ו שאם כסף שאינו גומר קונה כ"ש חופה שגומרת אינו דין שתקנה מבואר בפשטות שרק אם נאמר שעצם הגמירה של החופה היא חמורה נוכל ליצור איתה ק"ו ויש רק להעיר שלפו"ר הסברא הפשוטה היא שחופה היא החלשה מחמת שלהחיל חלות קנין בפנויה שאין לי שום שייכות אליה יותר חמור מאשר להחיל חלות קנין באחת שכבר יש לי אליה קשר (והיינו להחיל חלות נישואין באחת שקשורה בי בקשר קידושין) ויש להביא לכך ראייה שהנה לקמן בדף י' ע"א שהגמ' מסתפקת האם בקידושי ביאה תחילת ביאה קונה או סוף ביאה קונה והגמ' מסיקה שכל הבועל דעתו על גמר הביאה ומקשה שם תוס' שהרי הגמ' ביבמות מרבה שאשה נקנית בהעראה והיינו תחילת ביאה מביא שם תוס' את תרוצו של ר' ניסים גאון ששם מדובר בביאת נישואין ולכן סגי בהעראה והכא מיירי בביאת קידושין וצריך ביאה שלמה וא"כ מבואר שכיון שנישואין הוי מעשה חלש ולכן מהני לו ביאה גרועה ואפש"ל ע"פ הסבר הקה"י בסימן י"ט שהפוך מכיון שנישואין זה מציאות של תחילת ניהוג חיי אישות אז בחיים של בעל ואשה כל ביאה שהיא מחמת ביטוי של קרבה שבה מתחילים חיי אישות זהו ביאת נישואים וזה לא בא מחמת חולשת הקנין אלא מחמת שזה הצורה של חיי אישות מש"כ בקנין קידושין שצריך "ביאה" אז מדיני הקנין שביאה של קנין היא דווקא ע"י ביאה גמורה וכמו שבהגבהה צריך להגביהה ג' טפחים ואם הגבהת רק שתיים אי"ז הגבהה קנינית וכנראה צ"ל שזה חמור מחמת היותו מעשה שגומר הקידושין מש"כ שאר קניני קידושין שאינם יכולים לפעול יותר מאשר ייחודה לו ואיסורה לעולם ויל"ע
אבל פשוט שז"א מחמת שהכא בסוגיין איינו יכולים לומר שחופת נישואין היא מציאות ולא קנין מיניה וביה שאם אי"ז קנין אז מה שייך ק"ו מכסף שהרי הוא אינו מצב ולכן פשוט שלא יועיל בתור נישואין שהרי זה לא שייך בו ולא עושים ק"ו בדבר שלא שייך בשני אבל בפשטות בגמ' עצמה מוכח שלא כך שהרי הגמ' עשתה פרכא על הק"ו מה לכסף שכן פודין בו הקדשות ולא שייך פדיית הקדשות בחופה וא"כ מבואר בסברות של ק"ו גם אם זה לא שייך בשני (והאמת שבלאו הכי לק"מ שהרי כותב השיעורי ר' שמואל שאיננו בקיאים בדרכי הק"ו)
ושמעתי להוכיח מעצם דברי הגמ' שהוי "קנין" נישואים שהנה יש כלל בלימודים של במה הצד שצריך שיהיה דימיון (כמעט) מוחלט כדי להעביר דינים מדין אחד למשנהו (ועיין בגמ' ביבמות דף ג' ע"ב וכן בגמ' בקידושין דף ס"ז ע"ב ובכל דוכתי) והנה פה הבמה הצד של הגמ' זה שמה כסף קונה בעלמא וקונה כאן אף חופה שקונה בעלמא קונה כאן ולכאורה צ"ב שחופה לא קונה מחמת שהיא אינה קנין אלא זה מציאות גרידא וגם אם נאמר ואי"ז דומה לכסף ואפשר לפרוך פירכא כל דהו שבכסף את חלות הקנין אני פועל ובחופה המעשה פועל את החלות אלא ודאי שחופה הוי "קנין" נישואים בפנ"ע.
ובשביל לבאר דבר זה נראה להקדים את דברי התוס' ששאל שנעשה ק"ו הפוך מה חופה שאינה קונה גומרת כ"ש כסף שיגמור שהרי הוא קונה (בעצם דבריו צ"ב שהרי הגמ' אומרת שגמירה זה יותר חמור מקנין התחלתי אז מה שייך לפרוך הפוך ואיך זה שיש קנין כסף בתור יצירת קידושין זה יהווה הוכחה שיהיה גם גמירה של נישואים וצ"ע) ומתרץ תוס' שמכיון שאנחנו רוצים ללמוד מחופה שאחר כסף שכמו שהיא גומרת אחר כסף אז גם כסף יגמור אחר כסף אז פשוט שלא יועיל כסף בתור מעשה נישואים שמאי אולמיה האי כסף מהאי כסף
והקשה המהר"י בן לב (הובא במהרש"א) שמה יעזור מאי אולמיה והרי עדיין יש ק"ו שמה חופה שאינה קונה גומרת אחר שטר אז גם כסף שקונה יגמור אחר "שטר" והיינו שהבין שהסברא של מאי אולמיה זה בעייה רק של כסף פעמיים אבל כל עוד יש שינוי של כסף אחר שטר שיש פה שני מעשי קנין שונים אז זה יועיל והאמת שמשמע כדבריו לחד צד בתו"ר שכתב שלפי רב הונא שחופה קונה בתור קידושין אז את הגמר החופה לא תוכל לעשות ובשביל גמר צריך ביאה והיינו שאותו מעשה קנין לא יכול לפעול גם את הקידושין וגם את הנישואין
ומתרץ המהרש"א וז"ל "ונראה די"ל דכיון דכסף ושטר שוין הן מתחילת הקנין כמו דנימא מאי אולמיה האי כסף מהאי כסף נימא נמי מאי אולמיה האי שטר מהאי כסף אבל בחופה דקאמר שתקנה היינו שגומרת אף בתחילה ותדע דכן הוא שאל"כ לר"ה מאי אולמיה האי חופה מהאי חופה" והיינו שהבין שהרי בכה"ג שאני בא ועושה באשה נתינת כסף וכיוצ"ב לשם קידושין זה הרי פועל רק את הקידושין ושם זה נעצר וא"כ זה מכריח שמהותם של עשיות אלו הם רק ליצור את תחילת האישות שזה הקידושין ולכן לא משנה אם יעשו כסף ואז שטר וכיצו"ב זה עדיין לא יחול מכיון שמעשה שמהותו תחילת קנין לא יכול לגמור מש"כ בחופה ששם אדם שעשה מעשה חופה הוא פעל הכול גם קידושין וגם נישואים באותו מעשה וא"כ הוא יוכל לגמור גם אחרי שטר כי חופה במהותה זה קנין שגומר וזה הוא מוכיח בתדע שהרי אם חופה שנעשית בתור קידושין היתה נעצרת שם ולא הייתה פועלת גם את הנישואין אז חופה לא הייתה גומרת גם אחרי שטר מכיון שזה היה מוכיח לנו שזה קנין שמהותו לפעול רק את תחילת האישות ותו לא
והיינו שיש ויכוח ביניהם בדיני קנינים שלמהר"י בן לב יש דין בדיני הקנינים שאותו קנין לא יכול לפעול ביצירה אחת שתי עשיות וזהו מאי אולמיה ואם יהיה קנין אחר (כל קנין) אז זה אמור להועיל ולפי המהרש"א הענין הוא רק "במהות" הקנין וכיוון שגם כסף וגם שטר מהותם תחילת קנין פשוט שהם אינם יכולים לגמור גם אם יעשו כסף ואז שטר
ושמעתי לבאר בתור סימנא בעלמא את שורש פלוגתתם שיש לחקור האם מאי אולמיה זה סימן או סיבה והיינו שלמהרש"א זה סימן והיינו אם עשית מעשה אחד והוא הועיל רק לחצי אחד אז גם בפעם השנייה הוא לא יועיל לחצי השני שמוכח שזה קנין גרוע לפעם השנייה שאם הוא היה טוב הוא היה גומר את החצי השני כבר בפעם הראשונה ולפי המהר"י בן לב זה סיבה והיינו שאין חיסרון בעצם מהותו של הכסף שלכן היא לא תעזור בפעם השנייה אלא הסיבה היא מחמת שאי אפשר לעשות את אותו מעשה פעמיים ביצירה אחת וא"כ יוצא שהסיבה היחידה שכסף לא יכול לגמור זה מחמת שהיה פה כבר קנין כסף
והיינו כמו שיש חקירה בגדלות (יבמות דף י"ב ע"ב) האם הסימן גדלות של לידה זה סימן או סיבה והיינו האם אשה שיולדת זה כי מוכח שהיא גודלת וזה מוכיח על מהותה או שלא שלידה זה מעשה גדלות והלידה הוא הסיבה בעצמה וכעת הנ"ל האם זה שכסף לא הועיל זה הוכיח על המהות או הסיבה בעצמה.
והנה מה שאיתא בתו"ר לחד צד שבחופה אין סברא של מאי אולמיה כיון שבחופה הכול חל מיד הקידושין והנישואין וז"ל "וכיון שהיא קונה גם היא גומרת דמאי אולמיה דחופה שאח"כ להיות גומרת טפי מחופה זו" והיינו נראה מדבריו שיש חיים משותפים של בעל ואשה שהם מרכיבים כל מיני פרטים ורק התורה חלקה "שחלות קידושין" תפעל חלק מהפרטים "וחלות נישואין" תפעל חלק מהפרטים ובחופה שנעשית בתחילה התחדש שבמעשה אחד אני יכול לפעול גם "חלות קידושין" וגם "חלות נישואים" וממילא הושלמו כל הפרטים שמרכיבים חיי נישואים.
אבל המהרש"א לא הבין כך אלא הבין שבכה"ג שעשיתי חופה בתחילה אני מצליח לפעול את כל הפרטים שמרכיבים חיי נישואים ללא להצטרך להגיע לחלות קידושין ולחלות נישואים.
והיינו כך שחלקו בפשטות שלפי המהרש"א אם במעשה אחד אתה פועל שתי פעולות אי"ז אלימות שהרי חופה זה מעשה שקונה וגם מעשה שעושה נישואים וכיון שהגדרתי את המעשה בתור מעשה שיפעל את שתי הפעולות אז פשוט שיועיל לשתיהם ואי"ז בעצם אלימות הקנין אלא פשוט התוכן של חופה הוא תוכן שמתאים לשני החלויות או שהבין כמו ר' שמואל שמעשה אחד לא יכול לפעול שתי חלותים (וצ"ב הסברא) ולפי התו"ר אפשר לפעול שתיים במעשה אחד וכן הבין שזה אלימות להחיל את שתיהם בב"א (וכנ"ל הסיבה שצריך שיהיה בשה אלימות זה כדי שנוכל לעשות עם זה ק"ו)
איתא בתוס' טוך שבחופה אחר חופה אין בעייה של מאי אולמיה כיון שריבוי חופות מרבה קירוב ונראה להסביר את הדברים כך שהנה דבריו לכאורה נכונים מסברא בהקשר לדברי המהרש"א ואפי' מהווים קושיא על דבריו שהנה כסף ושטר זהו קנין שפועל קידושין בלבד מחמת שהם מעצם מהותם קנין בעלמא מש"כ חופה העשייה היבשה היא מעשה שמהותו קרוב בין הבעל והאשה ולכן פשוט שכסף אחר כסף או אחרי שטר לא יעזרו מכיון שלא היה פה שום תוספת שלא קרתה בתחילה (וכמו שהסביר המהרש"א בעצמו) מש"כ בחופה שאני עושה בתחילה ואני מגדיר את המעשה היבש של המציאות של ניהוג חיי אישות כמעשה קנין בעלמא ואז לכן אני נעצר שם ואז בחופה השנייה אני עושה מעשה של תחילת ניהוג חיי אישות ולכן פשוט שחופה תעשה מעשה גמר וכסף לא שבכסף אין ניהוג חיי אישות ומעצם מהותו לא יוכל לעשות גמר ורק הקושי לומר כן זה למה שיוכל להעצר בקנין אם בפועל יש פה ניהוג חיי אישות ולמה זה לא נגמר מיד לידי נישואין גמורים אבל כמה שזה קושיא עדיין אם כן הצלחתי להגיע למצב שנעצרתי בקנין אז פשוט שחופה שנייה תוכל להוסיף
וא"כ כבר מעצם הסברא זו קשה על המהרש"א שיש חילוק בין המאי אולמיה של כסף לחופה שבכסף אין ניהוג חיי אישות בפועל ובחופה כן שהם למעשה החליטו לחיות ביחד בקירוב ולפי המהר"י בן לב קשה טובא שמה הצד ששטר יועיל אחרי כסף אם למעשה לא היה ניהוג חיי אישות בפועל ורק אפש"ל שכ"ז קשה רק אם נאמר שחופה זה מציאות ונצטרך לומר שבין למהרש"א ובין למהר"י בן לב ההבנה הייתה שנישואים זה קנין ולכן צריך לדון בדרכי הקנינים איך זה עובד ואולי שטר יעזור אחר כסף ואולי חופה לא תעזור מחמת כללי הקנינים ויל"ע
ונראה לומר על דרך האמצע שהנה בתורה ישנם שני סוגי קנינים מרכזיים א) קנייני תמורה ומקח ב) קניינים של הוראת בעלות והחלק הא' פירושו שיש בנ"א שהסכימו שחפץ יעבור מאחד לחברו וזה עובד בצורה כזו שיש הסכם בין שתי בנ"א לעשות מקח ויש מעשה שמקיים את ההסכמה בינינו והיינו שהתוכן של המעשה זה קיום המקח בינינו וממילא החפץ עובר לרשות הלקוח ע"פ הסיכום ביניהם מש"כ הוראת בעלות כגון חזקה משיכה וכיוצ"ב המעשה הוא התפיסה בעצמה של החפץ וכמו שהארכנו שם שאדם שתופס חפץ והוא נמצא תחת החזקתו אז פשוט שלאף אחד אין זכות לחוטפו ממנו הגם שהוא כרגע לא רוצה לקנותו וזה קיים מחמת הענין שיש פה (ע"י המעשה קנין) החזקה משפטית שהחפץ תחת רשותי ומוגבל מאחרים ואני ע"י המעשה קנין קובע דין זה בקביעה תמידית שתתקיים החזקה זו גם שהחפץ יצא מתחת רשותי וא"כ התוכן של חלות הקנין (היינו חלות דין "שלו") קיימת כבר במעשה קנין שזה תפיסת החפץ לעכבו לעצמו ולהגבילו מאחרים והיינו שבעצם המעשה קניין יש תוכן של תפיסת בעלות
ופה אפשר להוסיף משל שהנה הקצות מביא מ"ד שבממונות יש חוץ ולכן אדם שקנה הפקר ואמר שקונה את זה חוץ משמעון אוז הוא בא ומוכר את החפץ ללוי אז גם ללוי יש את החפץ חוץ משמעון שזה מה שקיבל בחפץ שכ"ז מה שהמוכר יכול להעמיד לו אבל פשוט שאם יעשה חזקה אז יוכל לקנות גם כלפי שמעון שחזקה זה תפיסת בעלות מעצמותה ובכה"ג שבאתי ועשיתי חזקה אז תפסתי את החפץ תפיסה מוחלטת שיכולה לפעול גם כלפי ראובן
ועפ"ז אפש"ל שבאמת לכו"ע חופה זה קנין נישואים וכו"ע הבינו כמו מה שכתב הרמב"ם שהתורה אמרה שהצורה שבה איש ואישה נעשים בעל ואישה נשארה כצורתה ואי אפשר לוותר על ניהוג אישות "בפועל" (ורק היה צריך להוסיף קנין לתת חוזק לדבר)
וביאור בזה הוא כך ששתי סוגי הקנינים הקיימים בממון קיימים גם בקידושין שהנה בקנייני קידושין של כסף שטר זה מעשה קנין של החלק הא' הנ"ל והיינו הסכמה שאת תהפכי להיות אשתי והמעשה מקיים את הסיכום בינינו ולכן זה יכול להחיל את מה שהיא נעשית קנויה לי ותו לא אבל לא יכול להחיל בה חלות נשואה שהרי לא התקיים ביניהם חיים משותפים "בפועל" שכנ"ל הוא פרט משמעותי ולכן זה נעצר בהסכם שהיא קנויה לי להעמדת נישואים שזהו קידושין
ולכן אם בא אדם וקידש אשה ע"י כסף וזה נעצר בהסכם וא"כ מה שחסר זה החיים המשותפים בפועל והיינו זה שהם נוהגים ניהוגי אישות משותפים וכמו שבקנין חזקה ומשיכה וכיוצ"ב שיש בתוכן של המעשה גם תוכן קניני וגם תוכן של תפיסת בעלות ואלו שתי תכנים שאינם סותרים זה לזה (אלא אדרבה מקיימים זה את זה והיינו שמה שיש לו תוכן קניני כי יש בו תוכן של תפיסת בעלות וכפי שנתבאר) אז גם באישות זה קיים בשני מעשי קנין שזה חופה או ביאה (שזהו ענין בפנ"ע ואכמ"ל) שכיון שיש במעשים האלו תוכן של ניהוגי אישות של בעל ואשה שגם קודם מתן תורה כך איש היה מגדיר את האשה כ"תפוסה תחתיו" וכ"אשתו" אז ממילא יוצא שטמון במעשה קנין תוכן של תפיסת אישות שהוא מקביל לתוכן של תפיסת בעלות הקיימת בקניני הממון ואלו הן דרכים להעמיד את האשה תחתיי וא"כ זוהי הדרך היחידה לעשות את האשה כ"נשואה" לו מחמת שאלו הקנינים היחידים שקיים בהם גם תוכן קניני (והיינו מעשה שמעמיד את הדבר תחתיי) וגם תוכן שמבטא את תחילת החיים המשותפים ביניהם ואז הרווחנו את שתי הדברים גם שצריך ניהוג חיי אישות בפועל וגם שיש פה קנין וצריך להדגיש שזהו אותו תהלך שקיים בממונות שאני עושה מעשה שתוכנו תפיסת האישה תחתיי ואני מכח המעשה קובכע באשה קביעה תמידית שהיא תיהיה אשתי (אבל כאמור אי"ז שתי תכנים אלא אלו שתי דברים שמשלימים זה את זה שמכיון שיש במעשה החופה תוכן של תפיסת אישות הוא יכול להוות תוכן של תפיסה קנינית של קניני אישות ורק מחמת שיש בתוכן הזה ניהוג חיי אישות אז לא צריך מעשה נוסף כי לא חסר כלום בעצם תוכנו של הקנין וכפי שנתבאר)
וא"כ יצא שאם הוא התחיל עם הקנינים הללו (היינו חופה או ביאה) אין סיבה שמעשה זה לא יפעל גם את התוכן של הקידושין וגם את התוכן של הנישואים
העולה מן הדברים שלפי"ז נוכל לבאר שני דברים הטעונים ביאור א' את מה שכבר הקדמנו לשאול מנין היה כ"כ פשוט לגמ' שאפי אם חופה לא קונה בתוק קידושין אבל עדיין עושה גמר נישואין וזה מחמת מה שהתבאר שהתורה לא הוסיפה כלום על מה שהיה קודם מתן תורה וכיון ששם הממציאות שבעל ואשה היו חיים ביחד היה יוצר את הנישואים אז אותו מעשה בדיוק יפעל גם לאחר מתן תורה ובקיצור מחמת היותו מעשה תפיסת אישות וכ"ש אם נאמר שאי"ז קנין שאז פשוט שהתורה עיכבה עד שחיי האישות יתממשו בפועל מחמת היותו פרט חשוב ומשמעותי
ב' שרוב הנפק"מ שציינו לעיל שלא קיימות בקידושין אבל קיימות בנישואים מחמת שאלו דינים הראויים לנהוג רק שהאשה מוגדרת בשותפות עם הבעל וכגון הדוגמא של אבילות של כהן להטמא לה (לא נאריך בכל נפק"מ מחמת שאין כאן מקומם להאריך) שניהוגי אבילות ניתנו רק על אלו שהם קרובינו ממש ורק אחת שהיא נשואה היא מוגדרת כקרובתו (בשלמות המצריכה אבילות) וכן הפרת נדרים שרק שהיא נשואה לו אז ההפרת הנדרים תלויה אך ורק בבעל שאז התורה אומרת שחיים תקינים בין בעל ואשה אינם נחשבים תקינים אם היא יכולה לקפוץ עליו בנדרים ולכן נתנה לו את האפשרות לבטלם ולכן אפשר לבין את האפשרות שהאבנו לעיל לתו"י ביבמות שבאמת אין דעת האשה לנדור ע"ד בעלה אלא התורה תלתה את ללא רצונה ודעתה מחמת שכך נראה קשר בריא בין בעל ואישה ונביא לכך ראייה פשוטה שהנישואים הם השלמות של החיים המשותפים שהנה הגמ' הכא בקידושין דף ע"ו ע"א וכן בגמ' ביבמות דף י"ג ע"ב מגדירים את הארוסה כ"חוצה" ואומר שם רש"י וז"ל "החיצונה שלא נכנסה עדיין לרשות הבעל לנשואין" והיינו ארוסה היא חיצונית לבעל ולא פנימית עם הבעל ועדיין חסר בקרבה ביניהם ומהי הקרבה שהיא תיהיה תחת רשותו ומה זה רשותו מצינו מושג זה לקמן דף נ"ב ע"א בדברי ר"י שלאדם נגנב חפץ חשיב החפץ כאינו ברשותו מחמת שהוא אינו בשליטתו שהשליטה קיימת אצל הגנב ונביא לכך שתי ראיות שרשות זה שליטה מהגמ' בע"ז שהביאה פסוק "ואל תקרב אל ביתך" זוהי הרשות ואומר שם רש"י וז"ל "שולטנות שנותנין עיניהן בבעלי ממון להרגן וליטול ממונן" והיינו שהכוונה למלכות שיש לה שליטה על העם וכן גמ' בשבת שיש דין שאם גוי עשה עשה מלאכה עבור יהודי בשבת אסור ליהודי להנאות מזה ולכן אם גוי חימם ליהודי מים בשבת זה אסור בהנאה והגמ' אומרת שאם אדם בא למרחץ במוצ"ש ורואה שם מים חמים ומסתפק האם הגוי חימם זאת בשבילו אז אם יש שם שר שיש לו עבדים שיחממו לו את המים במהרה אז אני תולה שהם עשו לו את זה במוצ"ש ואז זה מותר בהנאה והגמ שם קוראת לאותחו שר רשות וז"ל רש"י שם "אדם חשוב שליט" והנה מצאנו שגם טיב הקשר בין איש לאישה מוגדר כ"והוא ימשול בך" וא"כ המצב האידיאלי והתיקני בין איש לאישה זהו במהלך הזה וכל עוד המצב הזה לא קיים חסר בכל המציאות של הנישואים ולכן התורה עיכבה והגבילה דינים עד שמצב זה יתממש שרק אז נחשב שהחיבור ביניהם הגיע לשלימותו ולתכליתו
