ברכת הנהנין על יין של מצוה כשאינו שותהו
א. יסוד חיוב ברכת הנהנין מסברא
בגמרא במסכת ברכות (לה.) מבואר כי חיובו של אדם לברך ברכת הנהנין קודם שיטעום מן המאכל, אינו זקוק למקור מן הכתובים אלא מושתת הוא על הסברא: "שאסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה". ויש לדון מכוח סברא זו, האם גדר הברכה תלוי דווקא בהנאת הגוף הבאה על ידי אכילה ושתייה, או שמא אף במקום בו האדם מפיק "הנאה רוחנית" על ידי קיום מצווה בחפץ מחפצי העולם הזה, יש לחייבו בברכה.
ב. מחלוקת הפוסקים בברכת הכוס במילה שחלה ביום הכיפורים
מצינו בפוסקים שדנו בהרחבה במקרה שחלה מילה ביום הכיפורים, האם יש לברך על הכוס. פסק השולחן ערוך (או"ח תרכ"א, ג') שמברכים על המילה בלא כוס של יין. וביאר המשנה ברורה (שם סקי"א) את טעמו, שלשיטת השו"ע מברכים רק את ברכת "אשר קידש ידיד מבטן" אך לא את ברכת הגפן, שכן מאחר שאסור לטעום ביום הכיפורים, הרי ברכה בלא טעימה היא ברכה לבטלה. ואף האפשרות לתת לתינוק לטעום מן היין נדחתה בשו"ע, מחשש שמא יתרגל התינוק בכך ובגדלותו יבוא לשתות תמיד ביום הכיפורים.
אולם הרמ"א (שם) חולק וכותב כי המנהג הוא לברך על הכוס ולתת לתינוק הנימול לשתות ממנו. בביאור מנהג זה כתב המשנה ברורה (סקי"ב) בשם המגן אברהם, דלא סגי בנתינת טיפה בפי התינוק באמירת "בדמייך חיי", אלא צריך ליתן לו לשתות קצת מן הכוס; וכמש"כ הראב"ן (עירובין פ"ג) שברכה בלא שתייה יש בה משום "גנאי" לכוס של ברכה כשאין שותין ממנה.
ג. קושיית המגן אברהם בשם הרשב"א
אמנם, המגן אברהם עצמו הקשה על מנהג זה מכוח דברי הר"ן (בתשובה סי' נ"ב) שכתב בשם הרשב"א (עירובין מ:), שברכה כזו – כשאין המברך שותה אלא נותן לתינוק – הוי ברכה לבטלה. וטעמו, שמאחר שנותן לתינוק קטן שלא הגיע לחינוך, הרי זה נחשב כאילו לא שתה מן הכוס אדם מעולם. ומסיק המג"א בשם הלבוש, שמאחר שכך נכתב בספרי המנהגים, אין למחות ביד הנוהגים היתר, אך יסוד הדבר צע"ג.
ד. ביאור המהר"ם שיק: הנאת המצווה כעילה לברכה
בשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סי' שי"ט) נדרש ליישב את המנהג ולבאר מהו הטעם שסמכו על שתיית התינוק, הרי לדעת כמה ראשונים הוי ברכה לבטלה. עוד הקשה המהר"ם שיק בדברי רש"י (עירובין מ:), שכתב שכוס של ברכה שלא שתו ממנה אין בה חשש אלא משום "גנאי" בלבד, וקשה מדוע לא חשש רש"י לאיסור ברכה לבטלה מצד הדין שמברך על הכוס ואינו שותה.
וכתב המהר"ם שיק ביאור מחודש בדבר: מאחר שיסוד החיוב בברכה הוא "שאסור להנות מן העולם הזה בלא ברכה", יש לומר שאין הדבר אמור רק בהנאה גשמית. שכן אם בהנאה גופנית ראוי לברך, קל וחומר במקום שבו האדם עושה ביין מצווה – כגון קידוש או ברכת המילה – שעל כגון דא אמרו "אין אומרים שירה אלא על היין". נמצא, שהמברך מפיק "הנאת מצווה" מעצם השימוש ביין לשירה, ודי בהנאה רוחנית זו כדי להצדיק את הברכה על היין אע"פ שאינו שותה ממנו.
לפי יסוד זה מבוארת שיטת רש"י, שלא חשש בזה לברכה לבטלה אלא רק ל"גנאי" לכוס של ברכה. ועל כן הסיקו הפוסקים שאם התינוק שותה מן הכוס ובכך מסלק את ה"גנאי", שוב אין כל חשש בדבר, שכן מצד עיקר גדר ברכת הנהנין – כבר בירך על הנאתו הרוחנית מן המצווה.
ב. גדר "יין של מצווה" – האם ברכת הנהנין הופכת לברכת המצוות?בגמרא במסכת ברכות (לה.) מבואר כי חיובו של אדם לברך ברכת הנהנין קודם שיטעום מן המאכל, אינו זקוק למקור מן הכתובים אלא מושתת הוא על הסברא: "שאסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה". ויש לדון מכוח סברא זו, האם גדר הברכה תלוי דווקא בהנאת הגוף הבאה על ידי אכילה ושתייה, או שמא אף במקום בו האדם מפיק "הנאה רוחנית" על ידי קיום מצווה בחפץ מחפצי העולם הזה, יש לחייבו בברכה.
ב. מחלוקת הפוסקים בברכת הכוס במילה שחלה ביום הכיפורים
מצינו בפוסקים שדנו בהרחבה במקרה שחלה מילה ביום הכיפורים, האם יש לברך על הכוס. פסק השולחן ערוך (או"ח תרכ"א, ג') שמברכים על המילה בלא כוס של יין. וביאר המשנה ברורה (שם סקי"א) את טעמו, שלשיטת השו"ע מברכים רק את ברכת "אשר קידש ידיד מבטן" אך לא את ברכת הגפן, שכן מאחר שאסור לטעום ביום הכיפורים, הרי ברכה בלא טעימה היא ברכה לבטלה. ואף האפשרות לתת לתינוק לטעום מן היין נדחתה בשו"ע, מחשש שמא יתרגל התינוק בכך ובגדלותו יבוא לשתות תמיד ביום הכיפורים.
אולם הרמ"א (שם) חולק וכותב כי המנהג הוא לברך על הכוס ולתת לתינוק הנימול לשתות ממנו. בביאור מנהג זה כתב המשנה ברורה (סקי"ב) בשם המגן אברהם, דלא סגי בנתינת טיפה בפי התינוק באמירת "בדמייך חיי", אלא צריך ליתן לו לשתות קצת מן הכוס; וכמש"כ הראב"ן (עירובין פ"ג) שברכה בלא שתייה יש בה משום "גנאי" לכוס של ברכה כשאין שותין ממנה.
ג. קושיית המגן אברהם בשם הרשב"א
אמנם, המגן אברהם עצמו הקשה על מנהג זה מכוח דברי הר"ן (בתשובה סי' נ"ב) שכתב בשם הרשב"א (עירובין מ:), שברכה כזו – כשאין המברך שותה אלא נותן לתינוק – הוי ברכה לבטלה. וטעמו, שמאחר שנותן לתינוק קטן שלא הגיע לחינוך, הרי זה נחשב כאילו לא שתה מן הכוס אדם מעולם. ומסיק המג"א בשם הלבוש, שמאחר שכך נכתב בספרי המנהגים, אין למחות ביד הנוהגים היתר, אך יסוד הדבר צע"ג.
ד. ביאור המהר"ם שיק: הנאת המצווה כעילה לברכה
בשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סי' שי"ט) נדרש ליישב את המנהג ולבאר מהו הטעם שסמכו על שתיית התינוק, הרי לדעת כמה ראשונים הוי ברכה לבטלה. עוד הקשה המהר"ם שיק בדברי רש"י (עירובין מ:), שכתב שכוס של ברכה שלא שתו ממנה אין בה חשש אלא משום "גנאי" בלבד, וקשה מדוע לא חשש רש"י לאיסור ברכה לבטלה מצד הדין שמברך על הכוס ואינו שותה.
וכתב המהר"ם שיק ביאור מחודש בדבר: מאחר שיסוד החיוב בברכה הוא "שאסור להנות מן העולם הזה בלא ברכה", יש לומר שאין הדבר אמור רק בהנאה גשמית. שכן אם בהנאה גופנית ראוי לברך, קל וחומר במקום שבו האדם עושה ביין מצווה – כגון קידוש או ברכת המילה – שעל כגון דא אמרו "אין אומרים שירה אלא על היין". נמצא, שהמברך מפיק "הנאת מצווה" מעצם השימוש ביין לשירה, ודי בהנאה רוחנית זו כדי להצדיק את הברכה על היין אע"פ שאינו שותה ממנו.
לפי יסוד זה מבוארת שיטת רש"י, שלא חשש בזה לברכה לבטלה אלא רק ל"גנאי" לכוס של ברכה. ועל כן הסיקו הפוסקים שאם התינוק שותה מן הכוס ובכך מסלק את ה"גנאי", שוב אין כל חשש בדבר, שכן מצד עיקר גדר ברכת הנהנין – כבר בירך על הנאתו הרוחנית מן המצווה.
א. קושיא בדין ד' כוסות: ברכת הנהנין או חובת המצווה?
בסוגיית ד' כוסות בליל הסדר, דן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל (שו"ת מנחת שלמה, ח"א סי' י"ח אות ו') בשיטת הרמ"א (או"ח תע"ד, א') הסובר שמברכים ברכה ראשונה על כל כוס וכוס מארבע הכוסות. והנה הטעם המבואר במשנה ברורה (שם סק"ד) הוא "לפי שכל כוס מצווה בפני עצמה היא", ולכאורה הדבר טעון ביאור: הרי ברכת "בורא פרי הגפן" שמברכים על הכוס היא ברכת הנהנין ככל ברכות הנהנין שבכל השנה, ואינה חלק ממעשה המצווה כשלעצמו; ואם כן, מהי הסברא להצריך ברכה חדשה על כל כוס וכוס רק משום שהיא מהווה מצווה נפרדת? אם דעתו של האדם לשתות עוד, הרי ברכת הנהנין הראשונה צריכה לפטור את כל השתייה העתידית, ומה עניין "מצווה בפני עצמה" לכאן?
ב. חידוש המנחת שלמה: היין כהיכא תימצי לשירה
מכוח קושיא זו מבקש המנחת שלמה לחדש יסוד עמוק, ההולך בדרכו של המהר"ם שיק הנזכר לעיל: ברכת "בורא פרי הגפן" הנאמרת על כוס של מצווה (כגון בקידוש, מילה ואירוסין) אינה רק ברכת הנהנין על הנאת החיך, אלא חל עליה שם של "ברכת המצוות".
יסוד הדבר הוא, שכשם שאסור לאדם ליהנות הנאה גשמית מן העולם בלא ברכה, כך קיים איסור ליהנות "הנאה של מצווה" בלא ברכה. המברך משבח לה' על שהזמין לו יין ומתוך כך יכול הוא לומר עליו שירה, שכן "אין אומרים שירה אלא על היין". נמצא שהברכה אינה רק על טעם היין, אלא היא ברכת שבח על המכשיר המאפשר את השירה והמצווה. מכאן מיושבת שיטת הרמ"א, שמאחר שכל כוס היא חלות מצווה ושירה בפני עצמה, היא מצריכה ברכה חדשה על היותה "יין של שירה", וזאת אף מעבר לגדרי ברכת הנהנין הרגילים. (וסימוכין לכך הביא המנחת שלמה מדין הברכה על הכוס במילה ביוה"כ לדעת הרמ"א, כפי שנתבאר לעיל בדעת המהר"ם שיק).
ג. גדרי "מתכוון להנאה" ודין אנוס בשתיית מצווה
בביאור רחב יותר (שם אות ה') דן המנחת שלמה בקושיא יסודית: מהו הטעם שהשותה כוס של קידוש או ברכת המזון חייב לברך עליהם ברכת הנהנין? הרי לכאורה אין הוא שותה להנאתו אלא לקיום המצווה בלבד, ומצינו בשו"ע (סי' ר"י, ב') שהטועם את התבשיל לבדוק את טעמו פטור מברכה כיוון שאינו מתכוון להנאה. ואף שכתב השו"ע שברביעית חייב לברך בכל עניין, מ"מ ביין של מצווה הרי הוא מחויב לשתות רביעית כדי לצאת ידי חובה, ואם כן שוב אין כאן "כוונה להנאה" אלא לקיום הגזירה.
יתירה מזאת הקשה, מדוע לא נחשיב את המקדש כ"אנוס"? הרי נפסק בשו"ע (סי' ר"ד, ח') שאדם שאנסוהו לאכול או לשתות פטור מברכה אע"פ שחיכו נהנה, וכתבו הפוסקים שאין חילוק בין אנסוהו בני אדם לאנוס בידי שמיים. קושיא זו מתעצמת לנוכח פסק השו"ע (תע"ב, י') שגם מי שהיין מזיקו או שהוא שונאו, חייב לדחוק את עצמו ולשתות ארבע כוסות. והרי אדם כזה, לולי מצוות חכמים, ודאי לא היה שותה כלל, ואם כן למה יתחייב בברכה והרי הוא כאנוס גמור בידי שמיים?
ד. הגדר החדש: ברכת המצווה המופקעת מכללי ברכת הנהנין
ועל פי היסוד האמור מיישב המנחת שלמה בטוב טעם: כיוון שברכת "בורא פרי הגפן" בשעת המצווה אינה רק על ההנאה הגשמית אלא גדרה הוא "ברכת המצווה", ממילא פקעו ממנה כללי הפטור של ברכת הנהנין.
גם אם מצד גדרי "נהנה" היה מקום לפוטרו משום שהוא אנוס או שאינו מתכוון להנאת עצמו, מכל מקום כאן הוא מברך על כך שהזמין לו המקום חפץ של מצווה לומר עליו שירה. הנאת המצווה היא כוונה חיובית המצריכה ברכה, ואינה נחשבת כאונס אלא כשבח והודיה על עצם השגת המצווה. נמצא שברכה זו חיה מכוח המצווה שבה, ועל כן מחויב בה גם מי ששונא את היין, שכן סוף סוף הוא משורר על הכוס לפני קונו. ויל"ע בזה עוד.
בסוגיית ד' כוסות בליל הסדר, דן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל (שו"ת מנחת שלמה, ח"א סי' י"ח אות ו') בשיטת הרמ"א (או"ח תע"ד, א') הסובר שמברכים ברכה ראשונה על כל כוס וכוס מארבע הכוסות. והנה הטעם המבואר במשנה ברורה (שם סק"ד) הוא "לפי שכל כוס מצווה בפני עצמה היא", ולכאורה הדבר טעון ביאור: הרי ברכת "בורא פרי הגפן" שמברכים על הכוס היא ברכת הנהנין ככל ברכות הנהנין שבכל השנה, ואינה חלק ממעשה המצווה כשלעצמו; ואם כן, מהי הסברא להצריך ברכה חדשה על כל כוס וכוס רק משום שהיא מהווה מצווה נפרדת? אם דעתו של האדם לשתות עוד, הרי ברכת הנהנין הראשונה צריכה לפטור את כל השתייה העתידית, ומה עניין "מצווה בפני עצמה" לכאן?
ב. חידוש המנחת שלמה: היין כהיכא תימצי לשירה
מכוח קושיא זו מבקש המנחת שלמה לחדש יסוד עמוק, ההולך בדרכו של המהר"ם שיק הנזכר לעיל: ברכת "בורא פרי הגפן" הנאמרת על כוס של מצווה (כגון בקידוש, מילה ואירוסין) אינה רק ברכת הנהנין על הנאת החיך, אלא חל עליה שם של "ברכת המצוות".
יסוד הדבר הוא, שכשם שאסור לאדם ליהנות הנאה גשמית מן העולם בלא ברכה, כך קיים איסור ליהנות "הנאה של מצווה" בלא ברכה. המברך משבח לה' על שהזמין לו יין ומתוך כך יכול הוא לומר עליו שירה, שכן "אין אומרים שירה אלא על היין". נמצא שהברכה אינה רק על טעם היין, אלא היא ברכת שבח על המכשיר המאפשר את השירה והמצווה. מכאן מיושבת שיטת הרמ"א, שמאחר שכל כוס היא חלות מצווה ושירה בפני עצמה, היא מצריכה ברכה חדשה על היותה "יין של שירה", וזאת אף מעבר לגדרי ברכת הנהנין הרגילים. (וסימוכין לכך הביא המנחת שלמה מדין הברכה על הכוס במילה ביוה"כ לדעת הרמ"א, כפי שנתבאר לעיל בדעת המהר"ם שיק).
ג. גדרי "מתכוון להנאה" ודין אנוס בשתיית מצווה
בביאור רחב יותר (שם אות ה') דן המנחת שלמה בקושיא יסודית: מהו הטעם שהשותה כוס של קידוש או ברכת המזון חייב לברך עליהם ברכת הנהנין? הרי לכאורה אין הוא שותה להנאתו אלא לקיום המצווה בלבד, ומצינו בשו"ע (סי' ר"י, ב') שהטועם את התבשיל לבדוק את טעמו פטור מברכה כיוון שאינו מתכוון להנאה. ואף שכתב השו"ע שברביעית חייב לברך בכל עניין, מ"מ ביין של מצווה הרי הוא מחויב לשתות רביעית כדי לצאת ידי חובה, ואם כן שוב אין כאן "כוונה להנאה" אלא לקיום הגזירה.
יתירה מזאת הקשה, מדוע לא נחשיב את המקדש כ"אנוס"? הרי נפסק בשו"ע (סי' ר"ד, ח') שאדם שאנסוהו לאכול או לשתות פטור מברכה אע"פ שחיכו נהנה, וכתבו הפוסקים שאין חילוק בין אנסוהו בני אדם לאנוס בידי שמיים. קושיא זו מתעצמת לנוכח פסק השו"ע (תע"ב, י') שגם מי שהיין מזיקו או שהוא שונאו, חייב לדחוק את עצמו ולשתות ארבע כוסות. והרי אדם כזה, לולי מצוות חכמים, ודאי לא היה שותה כלל, ואם כן למה יתחייב בברכה והרי הוא כאנוס גמור בידי שמיים?
ד. הגדר החדש: ברכת המצווה המופקעת מכללי ברכת הנהנין
ועל פי היסוד האמור מיישב המנחת שלמה בטוב טעם: כיוון שברכת "בורא פרי הגפן" בשעת המצווה אינה רק על ההנאה הגשמית אלא גדרה הוא "ברכת המצווה", ממילא פקעו ממנה כללי הפטור של ברכת הנהנין.
גם אם מצד גדרי "נהנה" היה מקום לפוטרו משום שהוא אנוס או שאינו מתכוון להנאת עצמו, מכל מקום כאן הוא מברך על כך שהזמין לו המקום חפץ של מצווה לומר עליו שירה. הנאת המצווה היא כוונה חיובית המצריכה ברכה, ואינה נחשבת כאונס אלא כשבח והודיה על עצם השגת המצווה. נמצא שברכה זו חיה מכוח המצווה שבה, ועל כן מחויב בה גם מי ששונא את היין, שכן סוף סוף הוא משורר על הכוס לפני קונו. ויל"ע בזה עוד.
