וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ ... וַתֵּלֶךְ לִדְרשׁ ... שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ... וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ
פירש רש"י "כשהייתה עוברת על פתחי תורה... יעקב רץ... עוברת על פתחי עכו"ם, עשו מפרכס לצאת". רבקה מבולבלת, והלכה לשאול את הצדיקים שם ועבר, הרשע בנה, או צדיק. ענו לה שני גויים בביטנך וכו' ואז נרגעה. וכי מה נרגעה, הרי אחד מהם בוודאי חוטא?! (על זה ענה הגר"ש שבדרון - בחריפות וליצנותא דע"ז - מה שענה...).רציתי לדרוש את הפסוק הנ"ל על ענייני הנפשות הפועלות באדם, וכמה גדולים הסכימו עימי.
זו דרשה, לרכוש הבנה בעניין דלהלן, זה רכוש יהודי אמיתי אשר הוא כלי לעבודת ה' תמה, ואשרי הזוכה לקנותו, והבן לקמן.
ביאור הנפש הבהמית והנפש האלוקית
כותב הזוהר הקדוש (זוה"ח בראשית) "יֵשׁ בָּאָדָם שָׁלשׁ צוּרוֹת נַפְשִׁיּוֹת. צוּרָה הָרִאשׁוֹנָה הִיא הַנֶּפֶשׁ הַשִּׂכְלִית. הַשְּׁנִיָה, הִיא הַנֶּפֶשׁ הַמְדַבֶּרֶת. הַשְּׁלִישִׁית, הִיא הַנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית - הַמִּתְאַוֵּת תַּאֲוֹת, וְהִיא הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּמְעוֹל מַעַל". וכן שם במדרש רות איתא "דּוּגְמָא דְּבָרָא רוּחַ וְנַפְשָׁא דְּקַדִּישָׁא, כָּךְ בָּרָא רוּחַ וְנַפְשָׁא מִסִּטְרָא דִּשְׂמָאלָא. וּבְדוּגְמָא דְּהוּא הַיַּיִן עַל שְׁמָרָיו, כָּךְ הוּא הָרוּחַ וְהַנֶּפֶשׁ הַשִּׂכְלִית, עַל רוּחַ וְנֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית. וְלָמָּה נִקְרֵאת בַּהֲמִית. שֶׁהוּא מִסִּטְרָא דִּסמאל וְנָחָשׁ, דְּאִינוּן דְּכַר וְנוּקְבָא. וְעַל דָּא אֲמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ בְּחָכְמָתוֹ, (קהלת ג) מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעוֹלָה הִיא לְמַעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיּוֹרֶדֶת הִיא לְמַטָה לָאָרֶץ. ...נֶּאֱמַר (איוב יד) אַךְ בְּשָׂרוֹ עָלָיו יִכְאָב וְנַפְשׁוֹ עָלָיו תֶּאֱבָל. וְכָל זְמַן דְּאִתְאַבָּל עֲלֵיהּ, אָמַר הַגּוּף לַנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית, בִּשְׁבִיל הָאֲכִילָה וְהַשְּׁתִיָּה שֶׁנָּתַתָּ לִי, הַנְּשָׁמָה בְּצַעַר גָּדוֹל, וּבְלֹא תוֹרָה וּבְלֹא מִצְוֹת. טוֹל מַה שֶּׁנָּתַתָּ לִי". ובויקרא (לג:) כתב "...חָכָם מֵבִין בַּתּוֹרָה וִירֵא חֵטְא... בְּהַהוּא זִמְנָא שַׁלִּיט עַל גּוּפֵיהּ, דְּאִיהוּ שׁוּתָּפוּ דְּנֶפֶשׁ הַבְּהֵמִית. וְרוּחַ הַבְּהֵמִית דִּבְנֶפֶשׁ הַבְּהֵמִית עֲשִׂיַּית הַבְלֵי עָלְמָא, רוּחַ מְמַלְּלָא בְּהַבְלֵי עָלְמָא, וְתַּלְמִיד חָכָם שַׁלִּיט עָלַיְיהוּ... וְעָלֵיהּ אִתְּמַר, יוֹדֵעַ צַּדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ".המהרח"ו (בשער הקדושה וכן בע"ח שער נ' ב') כותב שלכל איש ישראל ישנן שתי נשמות דכתיב (ישעיה נז טז) "וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי" שהם שתי נפשות אחת מצד הקליפה וכו' וממנה באות כל המידות הרעות וכו' כעס גאווה תאוות התענוגים, הוללות וליצנות וכו', ונפש השנית היא חלק אלוה ממעל ממש כמ"ש ויפח באפיו וכו' מאן דנפח מתוכיה נפח (זהר שם), ועיין בתניא שמבאר שיטה זו לעומקה ולרוחבה.
לפי"ז רבקה, שראתה ניגודיות חמורה מאד בבטנה, נבהלה מה קורה, וכשהסבירו לה נרגעה כי אין זה אותה הישות אלא מלחמה - מלחמת יצרים, ונבאר.
לאחר שלמדנו שהאדם עשוי מנפש אלוקית ומנפש בהמית, ובהיותו בניסיון - בכל משעולי החיים, יושבים "כלי המעשה" – אלו האיברים, מול שני שופטים - הבהמית והאלוקית, שיוציאו פסק האם לעשות את המעשה או שלא, - לזכות או לחובה. שני הנפשות נלחמות האם לעשות או לא, "ולאום מילאום יאמץ", תמיד תהיה פסיקה.
ניתן דוגמא. אדם יכול להיות בכולל ולחלופין בישיבה, כולו אחוז בחבלי בוץ וארגמן, מלקק אצבעותיו מסיכום סוגיא, והנה - רק הוא יוצא "הנה כְפֹרַחַת עָלְתָה נִצָּהּ" יכול לבטל את זמנו על הבל וריק, - עיתונים זו הדוגמא הקדושה, ושמירת העיניים קצת פחות. והוא לא אדם פשוט, ואף לא שקרן, הוא פשוט לא מבין מה קורה אתו, איך זה שבתוך הבניין הוא מ"החסידים ואנשי המעשה" ומחוצה לו חש כ"חסיד - אומות העולם" אם לא "חסיד שוטה" לפחות!.
בישיבה אמרו לו "תעבוד על עצמך" (נעזוב את זה שבהתחלה חשב שהכוונה "לשקר על עצמך" - כדאמרי אינשי דמחוזא "עובד עליך"
) ועד היום הוא מנסה, אך מה יעשה והוא "בעל תאווה".כעת אנו כבר יודעים כי הבעיה היחידה שלו, היא שהוא לא עובד על האפיק הנכון, כי זה לא הוא!.
כאשר יבארו לו שמקננים בתוכו שתי ישויות, נפש בהמית ונפש אלוקית, הוא יבין שמי שמתרוצץ בקרבו בהיותו אחוז ב"שטייגען" - תוך כדי נפנוף אצבעותיו אל־על בתנועה סיבובית מדויקת להפליא, - זו הנפש האלוקית הטהורה שלו, שאותה הוא מטפח על הסדר - כל ה"סדר".
אך הוא בטוח שההנאה והדביקות שהייתה לו בסדר ובשעת התפילה (כמובן אף בשעה שלפני, "חסידים הראשונים"... כבר אמרנו?) מעידה על כך שהוא בדרגה גבוהה מאד וממילא "אל חשש מנפילה כה קטנונית" בחוץ. אך כל יום הוא מתבדה, ואין גבול לתסכול! כי עוד לא הבין שבעוברו ליד בתי ע"ז, ה'הוא השני' מתעורר לו ומתחיל להתרוצץ, וכאשר יבין ש"שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ" הוא יירגע ויבין שצורת העבודה היא לא להילחם נגד עצמך, אלא צורה שונה בתכלית.
"לְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ" מי שיקבל יותר ביטוי וטיפוח יום־יומי, בשעת המבחן - הוא זה שייקבע מה תעשה ומה לא!. הדלק של הבהמית הוא תוספת גשמיות, ואילו של האלוקית הוא תוספת רוחניות. [ולהלן נבאר את צורת העבודה הפשוטה, איך נותנים יותר 'מנדטים' לנפש האלוקית כדי שיהיו לה כוחות לנצח את הנפש הבהמית] כי כעת זה לא הזמן כמעט למאבקים, אלא הניצחון נקבע מראש מי תהיה הנפש היותר חזקה - בשעת המבחן.
משל לראובן ושמעון - שני ידידים, ובבעלותם חדרי כושר - לכל אחד, והחליטו פעם לעשות פרסומת גדולה ביחד - ע"י שיקבעו תחרות ריצה ביניהם - שני הבעלים, דבר שהולך להיות מפורסם בחוג מכריהם, מי מהם יוביל בסיבולת הלב והריאה, ועוד. ראובן, שבועיים לפני כן התכונן והתעמל, ואילו שמעון נשבע לעצמו, שביום המבחן הוא ייתן את כל כולו, אך כעת זה הזמן לגבינות שמינות, לבשר כבד, לנשנושים ושתייה מתוקה. לא צריך יום לימודים מדעי וארוך בשביל להבין מי נצח בקלות בתחרות, מכיוון שהניצחון נקבע בטיפוח שנתן לצד המנצח, ולא ליום התחרות לבד, וכי איך ינצח בתחרות ריצה כשכולו משמנים, ושתוי ממתקים, הוא לא מצליח לנשום, והוא רואה במטושטש את ידידו משאיר לו אבק..., הוא התאמן, הוא הוריד מעליו קליפות כבדות.
אמרו ז"ל ביבמות (כ.) "אמר רבא, קדש עצמך במותר לך", ואמרו (גיטין ע.) "סעודתך שהנאתך הימנה - משוך ידך הימנה".
לכאורה כ"כ הרבה דברים אסור לנו, מדוע זה טוב להוסיף איסורים לעצמנו, האם זה לא יזיק?.
התשובה היא שכל עוד שזה בצורה מבוקרת זהו דבר מוכרח לעבודת ה', לפי שכל דבר גשמי שהנפש הבהמית מקבלת - כל עוד שאין זו סעודת מצווה[5], הולך ל'שרירים' שלה, זה מחזק לה את היכולת והשלטון על כל המערכת, וכאשר יגיע הניסיון, היא תקבע את התוצאה!.
אומרת הגמ' בסוכה (מה:) "ואמר חזקיה אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בן יוחי יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שנבראתי עד עתה, ואלמלי אליעזר בני עמי - מיום שנברא העולם ועד עכשיו, ואלמלי יותם בן עוזיהו עמנו - מיום שנברא העולם עד סופו".
מיהו אותו יותם, שכ"כ העריכו רשב"י? מפרש ר' חננאל (שם) "לפי שנתברר לו כי לא קבל מזכיותיו בעוה"ז כלום, שכל צדיקים קבלו בעוה"ז מעין השמור להן לעוה"ב, ור' שמעון ובנו ויותם לא קבלו בעוה"ז, לפיכך הייתה להם זכות גדולה משאר הצדיקים".
רבי - שהיה עשיר גדול מאד[6], ידע שלא כדאי לו להשתמש בעושרו לצרכיו הגשמיים, "בשעת פטירתו של רבי זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה אמר רבש"ע גלוי וידוע לפניך שייגעתי בעשר אצבעותי בתורה, ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה" (כתובות קד.). וכתב עליו הרמב"ם (בהקדמה לפיה"מ - מובא מטה) "והיה בתכלית הענוה ושפלות הרוח והרחקת התאוות כמו שאמרו משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא". וכתבו התוס' (ד"ה לא) "דאמרינן במדרש עד שאדם מתפלל שיכנס תורה לתוך גופו יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו ומייתי הא עובדא דרבי".
דאיתא בתנא דבי אליהו (א"ר פכ"ד) "אל תהי בסובאי יין וגו' (משלי כ"ג כ'). לא זכה אדם שיבקש רחמים על דברי תורה שייכנסו לתוך מעיו, יבקש אדם רחמים על אכילה ושתייה יתירה שלא תיכנס לתוך מעיו וכו' עכ"ל.
ועוד אמרו חכמים (שבת קמז: ובאבות דר"נ סופי"ד) "אמר רבי חלבו חמרא דפרוגייתא ומיא דדיומסת קיפחו עשרת השבטים מישראל". - היין המשובח שמיוצר בעיר 'פרוגייתא', ותענוג מי המעיינות החמים של העיר 'דיומסת', הכחידו את עשרת השבטים!, שמתוך כך באו לתרבות רעה.
"רבי אלעזר בן ערך איקלע להתם, אימשיך בתרייהו איעקר תלמודיה".
ר' אלעזר בן ערך - שהיה תנא ענק ויוצא דופן ראה הערה[8] נמשך אחרי תענוגות אלו, ונשכח תלמודו!. "כי הדר אתא, קם למיקרי בספרא, בעא למיקרא החדש הזה לכם, אמר החרש היה לבם. בעו רבנן רחמי עליה, והדר תלמודיה". כאשר החל ללמוד והחל לקרא בפסוק "החדש הזה לכם", נתנו לו סימן מן השמיים ויצא לו "החרש היה ליבם", ביקשו עליו חכמים רחמים והחזירו לו את תלמודו.
רואה אתה, שמַנְעַמֵּי עולם הזה, אע"פ שהם מצד הקדושה, מורידים הם ביכולת לצמוח רוחנית, ואף מעבר.
| תכל'ס
תכל'ס - איך נדע מה עלינו להסיר, נלך לחכמי הדור, "נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי מֵעָלַי שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת" אלו החכמים שיעזרו לנו להסיר את המכבידים והמפריעים בעבודת השם.ר' ישראל מאיר הכהן מראדין[9], ב'שם עולם' (פ' י"ח) כותב, על הגמ' בחולין (ה:) "אדם ובהמה תושיע ה', ואמר רב יהודה אמר רב אלו בני אדם שהן ערומין בדעת ומשימין עצמן כבהמה" ומפרש הח"ח אדם שיודע שהוא מורכב מ"אדם ובהמה" רק אותו תושיע ה' כי אם הוא חושב שבקרבו רק אדם, הרי שכבר נפל ברשתו של היצר, כי אדם שיודע ומוכן לכך שאף אחר שהיה בגדלות מוחין בביהמ"ד אם לא יצא למלחמה בצאתו לחוץ ייפול, הוא כבר יותר חסין, וזה מש"כ "יוֹדֵעַ צַדִּיק - נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ" (משלי יב) - יודע לשלוט בנפשו הבהמית.
ובקצרה, איך רבותינו ציפו מאיתנו לנהוג עם האינפורמציה גבי שתי הנפשות הפועלות, הנה כפי שכתבנו, המאבק על הרוחניות אינו מתחיל בשעת הניסיון אלא בכמות הכוח שמקבלת הנפש הבהמית לפני כן, הרי ידועים דברי רבותינו הראשונים והאחרונים, גבי מיעוט בהנאות ומותרות מכל הסוגים והתרחקות מן הגשמיות, ועיין 'ראשית חכמה' שער הקדושה שמבאר את דרכי קניית הקדושה וכו' ועיין בטור (או"ח רמ), ובראב"ד ב'בעלי הנפש' ועוד, ובתניא "קדש עצמך במותר לך" דאל"כ תחטא!, עד כדי כך, וזהו קשה מאד להשגה, איך ייתכן שאדם שלא עושה איסור, אלא רק משתמש בהיתרי התורה לתענוגיו, מבטיח לו שאף ייפול באיסור.
אלא שאין זה עונש כלל, כוונתם ז"ל היא אחת, שהנפילה הרוחנית היא פועל יוצא של טיפוח החומר, שאם תאכיל את הנפש הבהמית עוד, היא תגדל עוד[10], ויש לה יותר אנשים במועצה לקבוע מה יקרה בשעת הניסיון הקרוב. אך ככל שתבטְשָהּ, ולא תיתן לה מקום, ותמעיט בחומריות, כבר תהיה נעלה יותר, מבלי שבכלל תבין מדוע יותר קל לך ברוחניות.
כותב ה'חובות הלבבות' (שער 'יחוד המעשה' פ"ה) "וכאשר יתייאש היצר מספק אותנו בכל מה שקדם זכרו (ע"ל) ישתדל לעצל אותנו במעשה העבודה ויטרידנו בעניני עולמנו ממאכל ומשתה ומלבוש ומרכב וליהנות במיני ההנאות הגופיות. וכאשר נשמע אליו במזון - אשר לא יתכן לעמוד בלתו, ייפה לנו המותרים - שהם טפלה למזונות, ויחבב לנו השמחה והתענוג, ולקנא בשרים ובאנשי עבודתם להדמות אליהם ולנהוג מנהגם וללכת בחקיהם בבקשת התענוגים. וכאשר יראה חפצנו ורצוננו בזה, יאמר 'שנס מתניך חשוף זרועך - האיש הנפתה, והשתדל בכחך - הגבר המוסת, ועבוד העולם ועבוד אנשיו אולי תגיע לקצת מחפצך בו, ואל תתעסק במעשה ממעשי העולם אלא מה שיהיה לך בו עזר על העולם הזה ותהיה מרוצה בו לאנשיו ומנהיגיו מן המושלים אל שאר העם, ...ואם לא נפתח פתח לתאוות בתחלה למלא משאלותם, להתנהג במותרים ולרדוף אחריהם, ונשיבהו כי המותרים אין צורך אליהם, ו[כבר]במה שאנו מעיינים בו מעניני מזונותינו מטרדת נפשותינו בהם די, ואם [ירצה ו]יתן לנו האלהים המותרים - מבלי טרדת ליבנו בהם, ויגיעת מחשבותינו עליהם, נוציאם במה שראוי להוציא ובמה שהדין נותן, ואם לא נסתפק במזון ולא נצטרך אל זולתו אז ישבר היצר וינגף!. ואם נשמע אליו בהם, נצא ממדרגה אל מה שאחריה, עד שיביאנו לאבדון בעוה"ז ובעוה"ב!" עכ"ל.
בדרך אגב, על מאמר חז"ל (ב"ק נ.) "כל האומר הקב"ה וותרן - יוותרו חייו" ובלשון המדרש (בר"ר סז ד) "כל מי שהוא אומר שהקב"ה וותרן הוא יתוותרון בני מעוהי [יחתכו מעייו]". היה אומר ר' זושא מאניפולי, שהרוצה שהקב"ה יוותר על עוונותיו, שיוותרו מעיו, שיתגבר על תאוות האכילה.
ראיתי חיד"א (מדבר קדמות כי תבוא אות י) וחשבתי להעתיק את רעיונו לנושא שלנו. "הַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ יַעֲלֶה עָלֶיךָ מַעְלָה מָּעְלָה[11] וְאַתָּה תֵרֵד מַטָּה מָּטָּה", כלומר שכאשר תיתן לגר שבקִרבך – היא הנפש הבהמית, שהיא היותר ארצית, היא השוכנת בקרב הגוף הגשמי – לעלות עליך מעלה מעלה, אתה תרד מטה מטה. שסופו של העניין הוא גהינם (בגימטרייה 'מטה מטה' 108).
"חֻרְבַּן הַנֶּפֶשׁ בְּתִיקּוּן הַגּוּף, וְתִיקּוּן הַנֶּפֶשׁ בְּחֻרְבַּן הַגּוּף"
הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשנה כותב וז"ל "אבל עם השגת המושכלות יתחייב לעזוב את הלהיטות לתענוגים הגשמיים, כי [אפילו] במושכל ראשון ישיג שחרבן הנפש [בא] בתיקון הגוף, ותיקון הנפש בחרבן הגוף!, כי האדם, אם היה מבקש תאוות, ומעדיף את ההנאות החושיות ומשעבד שכלו לתאוותו, ונהיה כבהמות ובנות יענה[12], שאין בדמיונם אלא האכילה והשתייה והבעילה, הרי שאז לא יוכר בו הכח האלהי - כלומר השכל, ויהיה אז [השכל] כחומר מנותק השט בים הַהִיּוּלִי [- לשון הפילוסופים לביאור עולם התוהו שהוא ללא חומר וצורה, כמו שאומרים מרחף בחלל].
...וענין זה לא נודע מפי הנביאים בלבד, אלא גם חכמי האומות הקדמונים, אף שלא ראו את הנביאים ולא שמעו דבריהם, כבר ידעו שאין האדם אדם שלם אלא אם כלל המדע והמעשה, ודי לך דברי גדול הפילוסופים [-אריסטו] 'מטרת ה' בנו שנהיה נבונים וטובים' היינו שאם היה האדם חכם ונבון, אבל רודף אחרי התאות, אינו חכם באמת, כי ראשית חכמה שלא יקח האדם מהתענוגות הגופניות אלא כל שיש בו קיום הגוף...".
גם לגבי רבי כותב על גדולתו וז"ל "והיה בתכלית החסידות והענווה והרחקת התענוגים" - זה שבח.
משפט הסיום, הוא אמנם לא לגבי הנפשות הפועלות, אך הוא מבאר את התוצאה הסופית והתחושה שלאחר כל מעשה.
משפט אחד, מרבינו בחיי הזקן[13] שאומר הכל;
"כאשר לא יתחברו בכלי אחד המים והאש, כן לא תתחבר בלב המאמין אהבת העוה"ז ואהבת העוה"ב. ואמרו, העוה"ז והעוה"ב כשתי צרות, כאשר תְרָצֶה האחת מהן, תקצוף השנית". ('חובות הלבבות' שער הפרישות ג, ועוד ראה שם ב'יחוד המעשה' פ"ה)
[5] אמנם ראיתי ב'חסד לאברהם' (מעיין ב' נהר סז) שגם הנאות שהם לשם מצווה, הרי שלפי מחשבת האכילה והכוונה בהם הם מתחלקים אף להנאת הנפש וראוי למעטם, דהיינו שאם מכוון לשם תאוותו, אפילו בסעודת שבת הרי שזה הולך לחיצונים. וזה קצת תמוה לפי מה שהבנו גבי קליפת נוגה שהיא יכולה להתנות לפי מחשבת האדם, ולכן בשבת עם הארץ יכול לאכול בשר וכו'.
[6] הרחבה על עושרו של רבי. רבי יהודה הנשיא הוא התנא [בה"א הידיעה] מהדור החמישי והאחרון של התנאים, דור שביעי להלל הזקן*, והיה הוא ראש כל הדור, ונודע בכינויים "רבי" "רבינו הקדוש" ו"רבי יהודה הנשיא".
* הלל הזקן > שמעון בנו > רבן גמליאל הזקן >שמעון - רשב"ג הזקן [מהרוגי מלכות] > רבן גמליאל > שמעון - רשב"ג > רבי - יהודה הנשיא. [שלשה שמעון ושני גמליאל]. - הלל ושמאי היו אחרוני הזוגות, ורק תלמידיהם [יונתן בן עוזיאל ריב"ז ועוד] היו לתנאים, כאשר רבי מציין את סיום תקופת התנאים.
הגמ' בבבא מציעא (פה.) מתארת את עושרו של רבי, "אהורייריה דבי רבי הוה עתיר משבור מלכא" - שומר הסוסים של רבי היה עשיר יותר מ'שבור' - מלך פרס!. ומפרשים התוספות שם שהתעשר מכך שהיה לוקח את זבל הבהמות, ורק ממכירתו - שהיה בכמות כה אדירה היה כ"כ עשיר, "כדאשכחן נמי בבראשית רבה (פ' סו) זבל בהמותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך". שנה אחת הייתה שנת בצורת - לא ירדו גשמים וממילא לא היו יבולים, וממילא לכל מחצדי חקלא - החקלאים - לא היה ממה להתפרנס, ומה שכן מכרו, היה שׁערו פי כמה וכמה, מה שהותיר את זכות המחיה לעשירים בלבד, הייתה מצוקה קשה. מספרת הגמ' (ב"ב ח.) "רבי פתח אוצרות בשני בצורת... אמר רבי יכנסו הכול" וכל דורש ומבקש היה אוכל אצלו. ובעוד הרבה מקומות מובא על צדקותיו הרבות (כתובות י: ועוד).
כתב הרמב"ם בהקדמה לפיה"מ וז"ל "...עבר הזמן אחריהם עד רבינו הקדוש ע"ה והיה יחיד בדורו ומיוחד בתקופתו, איש שכלל בו ה' מן המדות הטובות והחסידות - מה שזיכהו בעיני אנשי דורו לקרותו "רבינו הקדוש", והיה שמו יהודה. והיה בתכלית החכמה ורום המעלה, כמו שאמרו "מימי משה ועד רבי לא ראינו תורה וגדולה במקום אחד". והיה בתכלית הענוה ושפלות הרוח והרחקת התאוות, כמו שאמרו משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא. והיה צח לשון ובקי בשפה העברית יותר מכל אדם, עד שהיו החכמים ע"ה לומדין ביאור מלים שנסתפקו להם בלשון המקרא מפי עבדיו ומשרתיו!, וזה מן המפורסמות בתלמוד. והיה לו מהעושר וההון עד שאמרו עליו "אהריריה דרבי עתיר משבור מלכא". ולכן היטיב לחכמים ולתלמידים, וריבץ תורה בישראל, ואסף כל הקבלות והשמועות והמחלוקות שנאמרו מימות משה רבינו ועד ימיו. [כעת מסדר סדר הקבלה עד משה] והוא בעצמו היה מן המקבלים, שהוא קבל משמעון אביו, מגמליאל אביו, משמעון אביו, מגמליאל אביו, משמעון אביו, מהלל אביו, משמעיה ואבטליון רבותיו, מיהודה בן טבאי ושמעון בן שטח, מיהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי, מיוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן, מאנטגנוס איש סוכו, משמעון הצדיק, שקבל מעזרא, לפי שהוא היה משיירי כנסת הגדולה, ועזרא מברוך בן נריה רבו, וברוך בן נריה מירמיה, וכך קבל ירמיה בלי ספק מן הנביאים שקדמוהו, נביא מפי נביא עד הזקנים שקבלו מיהושע, ממשה".
[8] ר' אלעזר בן ערך הוא תנא מהדור השני - תלמידו של ר' יוחנן בן זכאי, וחברו של ר' אליעזר בן הורקנוס. שיבחוהו רבותינו באבות (ב ח) "וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ, מַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר. הוּא [רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי] הָיָה אוֹמֵר, אִם יִהְיוּ כָל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם, וֶאֱלִיעֶזֶר בֶּן הוֹרְקְנוֹס בְּכַף שְׁנִיָּה, מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר - מִשְּׁמוֹ, אִם יִהְיוּ כָל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הוֹרְקְנוֹס אַף עִמָּהֶם, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ בְּכַף שְׁנִיָּה, מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם!. ואיתא מעשה נפלא בגמ' (חגיגה יד:) "תנו רבנן, מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור, והיה מהלך בדרך, ורבי אלעזר בן ערך מחמר אחריו. אמר לו, "רבי, שנה לי פרק אחד במעשה מרכבה" אמר לו, לא כך שניתי לכם, ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם מבין מדעתו. אמר לו, "רבי, תרשיני לומר לפניך דבר אחד שלמדתני". אמר לו "אמור". מיד ירד רבן יוחנן בן זכאי מעל החמור, ונתעטף וישב על האבן תחת הזית. אמר לו "רבי, מפני מה ירדת מעל החמור"? אמר "אפשר אתה דורש במעשה מרכבה, ושכינה עמנו, ומלאכי השרת מלוין אותנו, ואני ארכב על החמור"? מיד פתח רבי אלעזר בן ערך במעשה המרכבה ודרש, וירדה אש מן השמים וסיבבה כל האילנות שבשדה, פתחו כולן ואמרו שירה. ... נענה מלאך מן האש ואמר "הן הן מעשה המרכבה". עמד רבן יוחנן בן זכאי, ונשקו על ראשו, ואמר "ברוך ה' אלהי ישראל שנתן בן לאברהם אבינו שיודע להבין ולחקור ולדרוש במעשה מרכבה. יש נאה דורש ואין נאה מקיים, נאה מקיים ואין נאה דורש, אתה נאה דורש ונאה מקיים. אשריך אברהם אבינו שאלעזר בן ערך יצא מחלציך!". לפי חלק מהחכמים, הוא ר' אלעזר בן ערך, הוא ר' נהוראי ולמה נקרא שמו נהוראי, מפני שמנהיר עיני חכמים בהלכה, (שבת קמז: עירובין יג:).
[11] שבאמת אם תבדוק גימטרייה של "הַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּךָ יַעֲלֶה עָלֶיךָ מַּעַל" הוא 1418, בגימטרייה "פועלה של הנפש הבהמית"!.
[12] עוף זה, הוא משל ושנינה לאנוכיות גבוהה, ועשייה ללא מחשבה תחילה. (ראה איכה ד ג, ורש"י שם, רד"ק ישעיה יג כא)
[13] רבינו בחיי בר יוסף אבן פקודה, [ד'תש"מ – ד'תת"כ] נולד בשנת ד'תש"מ בתקופת החפיפה בין הגאונים לראשונים [רב האי גאון נפטר בתשצ"ז ורש"י הקדוש נולד בת"ת]. היה גדול קדוש ונורא, ולימים נקרא הוא 'רבינו בחיי הזקן' (ראה לדוגמא כלי יקר בחוקותי פסוק יב ועוד) ואף נודע כרבינו בחיי החסיד. חיבר את ספרו הידוע 'חובות הלבבות' על ענייני החכמה האמונה והמוסר, וחיברו במקור בערבית למען יבינו גם העם, והמתרגם הנודע בטיבו ר' יהודה אִבְּן תִיבּוֹן תירגמו ללשוה"ק [הוא המתרגם בן הדור הראשון למתרגמים שתירגם גם את הכוזרי וספרי ר' שלמה ן' גבירול 'מבחר פנינים' ועוד, ובנו ר' שמואל תרגם את ספרי הרמב"ם שהיה בדור השני]. כתב עליו רבינו החיד"א ('שם הגדולים' בערכו) "הקורא בספרו ובהקדמתו (ר"ל של חובה"ל) יראה תוקף קדושתו ודבריו חיים וקיימים והיו למאורות". כ"כ ה'מגדל עוז' (ריש עליית הזכירה) לגאון יעב"ץ "השר והאדון לכל בעלי ספרי חכמת המוסר". הרבה גדולים ראו בלימוד ספר קדוש זה חלק אינטגרלי מסדר לימוד התורה של כל יהודי. ב'מגיד מישרים' (פרשת בהר) כתב שציווה לו המגיד "וג"כ תקרא קריאה אחת מספר 'חובות הלבבות' להכניע היצה"ר ולהשפילו מתוקפו". וראה בהקדמת ה'לב טוב' ליקוטי בתר ליקוטי על התפעלותם של הגדולים מהספר, שכן ציווה ר' יהודה בן הרא"ש לבניו "תרגילו עצמכם ללמוד בספר 'חובות הלבבות'. וכן סידר האר"י לגוריו ללמוד בזה הספר דבר יום ביומו, וכן החת"ס היה לומד עם תלמידיו קודם כל שיעור מהספה"ק, ועיי"ש עוד. ב'אוצר הגדולים' הביא עוד ספר המיוחס אליו ו'תורת הנפש' שמו. נפטר בשנת ד'תת"כ, זכר צדיק לברכה.
[מעובד מספרי 'הואיל משה']
