ה. הנה בקידושין (ה,ב) מסקינן 'נתן הוא ואמר הוא פשיטא דהוי קידושין, נתנה היא ואמרה היא לא הוי קידושין נתן הוא ואמרה היא ספיקא הוא וחיישינן מדרבנן', ויש לעיין בדין זה מהו החסרון באמירת האשה על אף נתינת הבעל, וברש"י שם פירש דאמרה היא דמי לתקח אשה לאיש ובקרא כתיב 'כי יקח איש אשה', ואכתי יש לעיין מה תוקף יש באמירה במקום נתינת הבעל, ואכן לקמן מיניה (ט,א) הק' בגמ' 'והא לא דמי האי שטרא לשטר זביני, התם מוכר כותב לו שדי מכורה לך הכא בעל כותב בתך מקודשת לי', ואמר רבא התם 'התם מעניינא דקרא דכתיב ומכר מאחוזתו במוכר תלה רחמנא, והכא מעניינא דקרא דכתיב כי יקח בבעל תלה רחמנא', והק' הרמב"ן אמאי לא הקשו כן גבי כסף דשאני כסף מכירה מכסף קידושין דבמכירה המוכר אומר שדי מכורה לך ובקידושין הבעל אומר הרי את מקודשת לי, ותי' דבזה היה פשוט להגמ' התי' דתליא בעניינא דקרא גבי כסף.
והדברים מתמיהין במה דמי הכתיבה בשטר שהוא דברי השטר המחילים את הקנין על פי הדברים הכתובים בו לאמירה בקידושין שהוא בכדי לברר את תוכן נתינת הכסף, והמבואר מדברי הרמב"ן דהאמירה בנתינת הכסף פועלת בקנין ככתיבת דברי השטר ויש בה עיקר בחלות הקידושין, וביותר דהנה בכל קנין יש דברים בין הקונה למקנה וזהו הגמירות דעת הנצרכת לקנין ובלא זה לא מהני מעשה הקנין, ועיקרו של השטר הוא כמשנ"ת להחיל את דברי השטר הכתובים בו, והנדון בגמ' מי כותב את השטר הוא נדון בעיקר חלות קנין השטר מיהו הפועל את אותו חלות, דבמכירה דהמוכר כותב את השטר חזי' דהמוכר הוא הפועל את חלות הקנין, ובקידושין דהבעל כותב את השטר חזי' דהקונה הוא פועל את עיקר החלות, ועלה אמרינן דבמכירה התורה קבעה דהמוכר עושה את עיקר הקנין ובקידושין הבעל עושה את עיקר הקנין, ועכ"פ נת' בזה דהאמירה הנצרכת בקידושין שוה לכתיבה בשטר ותרוויהו עיקר בחלות הקנין[1].
ו. ואמנם הר"ן (שם ה,א מדה"ר) הביא ד' הרמב"ן שכתב דבמקדש בתו של פלוני יכול ליתן לה ולומר לה הרי את מקודשת לי וגמר לה מקידושי כסף, וכתב עלה ז"ל "אינו ענין לפי שהכסף הוא שקונה ואמירה אינה צריכה אלא לגלות שנתינה זו לשם קידושין היה", והיינו דאמירת הבעל בקידושי כסף אינו מחיל את מעשה הקידושין ואינו נצרך לעצם חלות הקידושין אלא עניינו לגלות על נתינת הקידושין שאינו לשם מתנה אלא לשם קידושין.
ובאמת בדעת הר"ן יש לעיין דלכאו' סתר משנתו בביאור ספק הגמ', דהנה בסוגיא דאמירה (א,ב מדה"ר) כתב לתרץ טעמא דלא מספקא להגמ' נמי בנתנה היא ואמר הוא, וז"ל "איכא למימר דלא דמי דבשלמא נתן הוא ואמרה היא כיון שבשעת נתינה אמרה היא והוא שתק הרי הוא כמסכים לדבריה, כשם שאנו אומרים בנתן הוא ואמר הוא ושתקה היא לשתיקה לידה כהודאה, וכאן נמי כיון שהוא שותק בשעת נתינה י״ל שהוא מסכים לדבריה ואע׳׳פ שלא פירש הוה ליה כמדבר עמה על עסקי קידושיה ונתן לה קידושיה ולא פירש דקי״ל (ו,א) כר׳ יוסי דאמר דיו הלכך איכא למימר דה״ל כנתן הוא ואמר הוא, אבל נתנה היא ואמר הוא כיון שאינו חשוב ליכא למימר דקרינן ביה כי יקח כלל ומשום הכי ליכא לספוקי דליהוו קידושי" עכ"ל, והמבואר מזה דספק הגמ' הוא האם במקום שתיקת בעל מקרי כאמירה ומהני הקידושין, או דגם במקום כזה חסר אמירה מפורשת ולא מהנו הקידושין.
ומאידך הר"ן גופיה (שם ג,א מדה"ר) הביא פלוג' הרמב"ם ואחרים בהא דאמרינן (שם ו,ב) תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת מדין ערב, דעת הרמב"ם (פ"ה מאישות הכ"א) שצריך לומר לה לאחר מכן הרי את מקודש לי בהנאת מתנה זו שנתתי על פיך, דאי לאו הכי הוי כנתן הוא ואמרה היא, מאידך דעת אחרים דאפילו לא אמר לה כלום מהני דכיון ואמרה ליה 'ואקדש אני לך' והוא נתן על פיה לא גרע ממדבר עמה על עסקי קידושיה דמהני אע"פ שלא פירש, ולדעתם לא דמי לנתן הוא ואמרה היא משום דשאני התם דנתן הוא תחילה ואין הדבר מוכיח שבתורת קידושין נתנו אלא על ידי דיבורה, ונמצא שבאמירתה נגמרו הקידושין ומשום הכי לא מהני, אבל כאן הוא עושה מעשה קידושין לגמרי שהרי בנתינה זו מקודשת בלא דיבור אחר.
וכתב עלה הר"ן דנראין דברי הר"מ עיקר דהא ודאי לא איירי בשתיקה לאחר מתן מעות דבכה"ג לאו כלום היא אלא ודאי באמרה היא בשעת מתן מעות ואעפ"י שעל מנת כן נתן לה, והוסיף הר"ן וז"ל "ולא למי למדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה דהתם בשאמר הוא, אבל כל שלא אמר הוא כלום אע״פ שנתינתו מוכחת שהוא מסכים לדברי האשה אינו מועיל דשתיקה דידה הרי הוא כשתיקה דידה בנתן הוא ואמר הוא והיא שותקת דחשבינן שתיקה כהסכמה, אפ״ה כל שלא אמר הוא כלום איכא לספוקי דדלמא לא קרינא כיה כי יקח איש אשה" עכ"ל.
ומלשונו נראה להבין דספק הגמ' הוא אם צריך אמירה או דסגי בשתיקה, ודלא כמשנ"ת בדבריו שהו"ל דהספק הוא האם מקרי אמירה במה ששותק, ויש להבין דעת הר"ן בזה, ואפשר לדחוק בזה דלעולם דעת הר"ן דהספק האם מקרי אמירה במה ששתק וזהו נמי כוונתו בפלוג' הרמב"ם ואחרים, דהא מה שכתב דחשבינן שתיקה כהסכמה אינו שתיקה בעלמא אלא שתיקה שמסכים לדבריה ממש [ויתכן באמת דאף באמירה איירי שאומר שמסכים לדבריה] וכמו בהודאת בעל דין, ושוב הדרינן להא דספק הגמ' הוא האם מקרי אמירה במה ששותק.
ז. ובאופן אחר יש לבאר דעת הר"ן, ובהקדם יש להביא מש"כ הר"ן בנדרים (ל,א ד"ה ואשה) וז"ל "כיון שהתורה אמרה כי יקח איש אשה ולא אמרה כי תלקח אשה לאיש, לא כל הימנה שתכניס עצמה לרשות הבעל, ומש״ה אמרי׳ בפ״ק דקידושין (ה,א) דאי אמרה היא הרני מאורסת לך אין בדבריה ממש, אלא מכיון שהיא מסכמת לקדושי האיש היא מבטלת דעתה ורצונה ומשוי נפשה אצל הבעל כדבר של הפקר והבעל מכניסה לרשותו, הלכך אין אנו דנין בקדושין מצד האשה אלא מצד הבעל[2]" עכ"ל, ומעתה יל"ע לד' הר"ן היאך יתפרש בעיא דהגמ' הא אם בעינן דהאשה תבטל דעתה ורצונה ותשוי נפשה אצל הבעל כדבר של הפקר מהו הצד דיהני היכא שאמרה היא.
והמבואר מזה דספק הגמ' הוא האם בשתיקת הבעל אחר אמירתה - דמקרי הסכמה לדבריה, האם הוא מסכים לחלות שהיא עשתה ע"י אמירתה או דכוונתו להחיל עכשיו חלות מחודשת, ובזה הוא שפיר דאיכא לספוקי דלמא לא קרינן ביה כי יקח איש אשה, ולפי"ז אתי שפיר מש"כ הר"ן בסוגיא דאמירה עם מש"כ בפלוג' דהר"מ ואחרים ולא סתר משנתו.
ח. ועכ"פ המבואר מד' הר"ן דבקידושין צריך הבעל לומר ואמירתו מעכבת הקידושין, וד"ז נסתר ממש"כ (והו"ל אות ו) דאמירת הבעל אינה אלא לגלות שנתינה זו לשם קידושין היה, ובאמת להנת' עפי"ד הר"ן בנדרים יש לבאר נמי הכא דבאמת דין האמירה אינה אלא לגלות דנתינה זו לשם קידושין, רק דהספק הוא אם בכהאי גוונא שהיא אומרת והוא שותק מקרי דהוא מסכים לגילוי דעת שלה או שהוא מתכוין בזה לגלות דעתו בעצמו שנתינתו לשם קידושין ולא לשם מתנה.
ובאופן אחר יל"ב בסתירה זו על פי מה שכתב בעל המאור בגיטין (עח,א) וז"ל "וכן בקידושין צריך שיוציא בפיו הקידושין בעניין שיתבונן לעדים ולאשה כדאמרינן התם גבי קידושין כתיב כי יקח ולא שיקח את עצמו" עכ"ל, ומבואר עניין האמירה דאינו לצורך חלות הקידושין אלא לצורך מעשה קיחת הבעל שיתקיים בזה 'כי יקח', ולזה בעינן צורת קיחה שיתבונן לאשה ולעדים שהוא המקדש והוא הלוקח.
ומעתה דברי הר"ן כמין חומר דאמנם הכסף הוא שקונה והאמירה אינה נצרכת אלא לגלות שנתינה זו לשם קידושין היה, אך מ"מ שייך להסתפק במקום שהיא אמרה והוא הסכים לדבריה אי מקרי גילוי דעת דלשם קידושין נתן הכסף ולא לשם מתנה או לא.
ולהאמור יש ליישב קו' שנתקשו בה רבותינו האח' דהנה הרשב"א בריש דבריו (בסוגיא דאמירה) כתב דהחסרון באמירת האשה הוא משום דכי יקח משמע דכל הליקוחין [והיינו נתינה ואמירה] תלויין בבעל, וכשאמרה היא הוי כי תקיח את עצמה, ומאידך בסוף דבריו בביאור החילוק בין עסוקין באותו עניין לבין הסוגיא דאמירה כתב בזה"ל "ואף על פי שהדברים מראין דלדעת מה שאמרה לו נתן הוא וכמי שפירש דמי, מ"מ העדאת העדים בעינן דהמקדש בלא עדים אין חוששין לקידושיו, אם כן כיון שלא פירש כאן ואפשר שלשם מתנה נתן ולא לשם קידושין, אע"פ שהוא מודה דלשם קידושין נתן לה כמו שאמרה אפ"ה אין כאן עדות שמיעה ולא ראיה לשם עדות", ומבואר בזה טעם אחר לחסרון אמירת האשה וצ"ע ממש"כ בריש דבריו.
ולפי מה שנתבאר בד' הר"ן א"ש דלעולם סגי מה שעדי הקיום ראו עיקר הקידושין, ואי לאו כי יקח היה סגי בעדות על עשיית האשה ואין צריך שהעדים ידעו על הסכמת הבעל, אלא דכיון ונתחדש בכי יקח דבעינן מעשה הבעל השתא בעינן עדות על כוונת הבעל שמגלה דעתו שאין נתינתו לשם מתנה אלא לשם קידושין וכמשנ"ת, ואכן ראיתי שהגרע"א (בגנזי הגרע"א) ביאר כן בד' הרשב"א יעויי"ש.
איברא דביאור זה קשה לאמרו בשם הרשב"א דהא הובאו בריש דברינו דברי הרשב"א והרמב"ן בקידושין (ט,א) דמשמע מדבריהם דהאמירה בכסף עניינו להחיל המעשה כתיבה בשטר, ואם כן א"א לומר בד' הרשב"א דאין באמירה עניין מלבד גילוי הבעל לשם מה הוא נותן, ובאמת בחזון איש (אה"ע סי' קמח לדף ה,ב) ביאר ד' הרשב"א באופן אחר יעויין שם.
[1] אמנם יעויין בתוס' הרא"ש שכתב ליישב קו' הרמב"ן "ועל כרחך במוכר בשטר מיירי דאילו במוכר בכסף, בקונה תליא מילתא שעל ידי הכסף שהוא נותן הוא קונה השדה", והמבו' מדבריו דאין המוכר בכסף עיקר המחיל בקנין אלא הקונה, ורק בשטר הוא דהמוכר הוא עיקר המחיל בקנין לפי שהמוכר כותב את השטר כדאמ' תורה 'ומכר מאחוזתו' אבל בכסף הואיל והקונה נותן כסף הוא עיקר המחיל בקנין זה ואכתי צ"ת.
[2] בעיקר דברי הר"ן יש לעיין מאי טעמא בעינן שתפקיר עצמה ולא סגי במה שאינה פועלת בקידושין, וביאור לזה שמעתי מהגר"מ בן מנחם שליט"א [מר"י תפרח] עפ"י מה שכתב בס' אבן האזל (פ"ב משכנים ה"י) לבאר פלוג' הנתיה"מ וקצות החושן (סי' רמד) בעשה שליח להוליך מתנה לפלוני והוהשליח חפץ לעשות שליח במקומו דהקצות החושן כתב דאינו יכול למסור לשליח אחר, דכיון דאם לא רצה המקבל אינו מתנה הו"ל מילי, ומאידך הנתיה"מ כ' דלזה אין צריך כלל שליחות משום דהוי מעשה קוף בעלמא להוליך המתנה, וביאר התם דיסוד הפלוג' הוא אם צריך במכירה ומתנה רק נתינת רשות מצד המוכר או דבעינן נמי הקנאה, דעת הנתיה"מ דאין צריך אלא נתינת רשות לקנות ודעת קצות החושן דבעינן נמי הקנאה.
ועל פי זה יש לבאר דדעת הר"ן כהקצוה"ח דבעינן נמי הקנאה מצד המוכר ואם כן לא סגי במה שאינה פועלת מעשה, אלא בעינן שתפקיע עצמה לגמרי, דהא בלאו הכי בעינן מעשה קנין מצד האשה וזה ודאי מעכב, ודו"ק בזה.
והדברים מתמיהין במה דמי הכתיבה בשטר שהוא דברי השטר המחילים את הקנין על פי הדברים הכתובים בו לאמירה בקידושין שהוא בכדי לברר את תוכן נתינת הכסף, והמבואר מדברי הרמב"ן דהאמירה בנתינת הכסף פועלת בקנין ככתיבת דברי השטר ויש בה עיקר בחלות הקידושין, וביותר דהנה בכל קנין יש דברים בין הקונה למקנה וזהו הגמירות דעת הנצרכת לקנין ובלא זה לא מהני מעשה הקנין, ועיקרו של השטר הוא כמשנ"ת להחיל את דברי השטר הכתובים בו, והנדון בגמ' מי כותב את השטר הוא נדון בעיקר חלות קנין השטר מיהו הפועל את אותו חלות, דבמכירה דהמוכר כותב את השטר חזי' דהמוכר הוא הפועל את חלות הקנין, ובקידושין דהבעל כותב את השטר חזי' דהקונה הוא פועל את עיקר החלות, ועלה אמרינן דבמכירה התורה קבעה דהמוכר עושה את עיקר הקנין ובקידושין הבעל עושה את עיקר הקנין, ועכ"פ נת' בזה דהאמירה הנצרכת בקידושין שוה לכתיבה בשטר ותרוויהו עיקר בחלות הקנין[1].
ו. ואמנם הר"ן (שם ה,א מדה"ר) הביא ד' הרמב"ן שכתב דבמקדש בתו של פלוני יכול ליתן לה ולומר לה הרי את מקודשת לי וגמר לה מקידושי כסף, וכתב עלה ז"ל "אינו ענין לפי שהכסף הוא שקונה ואמירה אינה צריכה אלא לגלות שנתינה זו לשם קידושין היה", והיינו דאמירת הבעל בקידושי כסף אינו מחיל את מעשה הקידושין ואינו נצרך לעצם חלות הקידושין אלא עניינו לגלות על נתינת הקידושין שאינו לשם מתנה אלא לשם קידושין.
ובאמת בדעת הר"ן יש לעיין דלכאו' סתר משנתו בביאור ספק הגמ', דהנה בסוגיא דאמירה (א,ב מדה"ר) כתב לתרץ טעמא דלא מספקא להגמ' נמי בנתנה היא ואמר הוא, וז"ל "איכא למימר דלא דמי דבשלמא נתן הוא ואמרה היא כיון שבשעת נתינה אמרה היא והוא שתק הרי הוא כמסכים לדבריה, כשם שאנו אומרים בנתן הוא ואמר הוא ושתקה היא לשתיקה לידה כהודאה, וכאן נמי כיון שהוא שותק בשעת נתינה י״ל שהוא מסכים לדבריה ואע׳׳פ שלא פירש הוה ליה כמדבר עמה על עסקי קידושיה ונתן לה קידושיה ולא פירש דקי״ל (ו,א) כר׳ יוסי דאמר דיו הלכך איכא למימר דה״ל כנתן הוא ואמר הוא, אבל נתנה היא ואמר הוא כיון שאינו חשוב ליכא למימר דקרינן ביה כי יקח כלל ומשום הכי ליכא לספוקי דליהוו קידושי" עכ"ל, והמבואר מזה דספק הגמ' הוא האם במקום שתיקת בעל מקרי כאמירה ומהני הקידושין, או דגם במקום כזה חסר אמירה מפורשת ולא מהנו הקידושין.
ומאידך הר"ן גופיה (שם ג,א מדה"ר) הביא פלוג' הרמב"ם ואחרים בהא דאמרינן (שם ו,ב) תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת מדין ערב, דעת הרמב"ם (פ"ה מאישות הכ"א) שצריך לומר לה לאחר מכן הרי את מקודש לי בהנאת מתנה זו שנתתי על פיך, דאי לאו הכי הוי כנתן הוא ואמרה היא, מאידך דעת אחרים דאפילו לא אמר לה כלום מהני דכיון ואמרה ליה 'ואקדש אני לך' והוא נתן על פיה לא גרע ממדבר עמה על עסקי קידושיה דמהני אע"פ שלא פירש, ולדעתם לא דמי לנתן הוא ואמרה היא משום דשאני התם דנתן הוא תחילה ואין הדבר מוכיח שבתורת קידושין נתנו אלא על ידי דיבורה, ונמצא שבאמירתה נגמרו הקידושין ומשום הכי לא מהני, אבל כאן הוא עושה מעשה קידושין לגמרי שהרי בנתינה זו מקודשת בלא דיבור אחר.
וכתב עלה הר"ן דנראין דברי הר"מ עיקר דהא ודאי לא איירי בשתיקה לאחר מתן מעות דבכה"ג לאו כלום היא אלא ודאי באמרה היא בשעת מתן מעות ואעפ"י שעל מנת כן נתן לה, והוסיף הר"ן וז"ל "ולא למי למדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה דהתם בשאמר הוא, אבל כל שלא אמר הוא כלום אע״פ שנתינתו מוכחת שהוא מסכים לדברי האשה אינו מועיל דשתיקה דידה הרי הוא כשתיקה דידה בנתן הוא ואמר הוא והיא שותקת דחשבינן שתיקה כהסכמה, אפ״ה כל שלא אמר הוא כלום איכא לספוקי דדלמא לא קרינא כיה כי יקח איש אשה" עכ"ל.
ומלשונו נראה להבין דספק הגמ' הוא אם צריך אמירה או דסגי בשתיקה, ודלא כמשנ"ת בדבריו שהו"ל דהספק הוא האם מקרי אמירה במה ששותק, ויש להבין דעת הר"ן בזה, ואפשר לדחוק בזה דלעולם דעת הר"ן דהספק האם מקרי אמירה במה ששתק וזהו נמי כוונתו בפלוג' הרמב"ם ואחרים, דהא מה שכתב דחשבינן שתיקה כהסכמה אינו שתיקה בעלמא אלא שתיקה שמסכים לדבריה ממש [ויתכן באמת דאף באמירה איירי שאומר שמסכים לדבריה] וכמו בהודאת בעל דין, ושוב הדרינן להא דספק הגמ' הוא האם מקרי אמירה במה ששותק.
ז. ובאופן אחר יש לבאר דעת הר"ן, ובהקדם יש להביא מש"כ הר"ן בנדרים (ל,א ד"ה ואשה) וז"ל "כיון שהתורה אמרה כי יקח איש אשה ולא אמרה כי תלקח אשה לאיש, לא כל הימנה שתכניס עצמה לרשות הבעל, ומש״ה אמרי׳ בפ״ק דקידושין (ה,א) דאי אמרה היא הרני מאורסת לך אין בדבריה ממש, אלא מכיון שהיא מסכמת לקדושי האיש היא מבטלת דעתה ורצונה ומשוי נפשה אצל הבעל כדבר של הפקר והבעל מכניסה לרשותו, הלכך אין אנו דנין בקדושין מצד האשה אלא מצד הבעל[2]" עכ"ל, ומעתה יל"ע לד' הר"ן היאך יתפרש בעיא דהגמ' הא אם בעינן דהאשה תבטל דעתה ורצונה ותשוי נפשה אצל הבעל כדבר של הפקר מהו הצד דיהני היכא שאמרה היא.
והמבואר מזה דספק הגמ' הוא האם בשתיקת הבעל אחר אמירתה - דמקרי הסכמה לדבריה, האם הוא מסכים לחלות שהיא עשתה ע"י אמירתה או דכוונתו להחיל עכשיו חלות מחודשת, ובזה הוא שפיר דאיכא לספוקי דלמא לא קרינן ביה כי יקח איש אשה, ולפי"ז אתי שפיר מש"כ הר"ן בסוגיא דאמירה עם מש"כ בפלוג' דהר"מ ואחרים ולא סתר משנתו.
ח. ועכ"פ המבואר מד' הר"ן דבקידושין צריך הבעל לומר ואמירתו מעכבת הקידושין, וד"ז נסתר ממש"כ (והו"ל אות ו) דאמירת הבעל אינה אלא לגלות שנתינה זו לשם קידושין היה, ובאמת להנת' עפי"ד הר"ן בנדרים יש לבאר נמי הכא דבאמת דין האמירה אינה אלא לגלות דנתינה זו לשם קידושין, רק דהספק הוא אם בכהאי גוונא שהיא אומרת והוא שותק מקרי דהוא מסכים לגילוי דעת שלה או שהוא מתכוין בזה לגלות דעתו בעצמו שנתינתו לשם קידושין ולא לשם מתנה.
ובאופן אחר יל"ב בסתירה זו על פי מה שכתב בעל המאור בגיטין (עח,א) וז"ל "וכן בקידושין צריך שיוציא בפיו הקידושין בעניין שיתבונן לעדים ולאשה כדאמרינן התם גבי קידושין כתיב כי יקח ולא שיקח את עצמו" עכ"ל, ומבואר עניין האמירה דאינו לצורך חלות הקידושין אלא לצורך מעשה קיחת הבעל שיתקיים בזה 'כי יקח', ולזה בעינן צורת קיחה שיתבונן לאשה ולעדים שהוא המקדש והוא הלוקח.
ומעתה דברי הר"ן כמין חומר דאמנם הכסף הוא שקונה והאמירה אינה נצרכת אלא לגלות שנתינה זו לשם קידושין היה, אך מ"מ שייך להסתפק במקום שהיא אמרה והוא הסכים לדבריה אי מקרי גילוי דעת דלשם קידושין נתן הכסף ולא לשם מתנה או לא.
ולהאמור יש ליישב קו' שנתקשו בה רבותינו האח' דהנה הרשב"א בריש דבריו (בסוגיא דאמירה) כתב דהחסרון באמירת האשה הוא משום דכי יקח משמע דכל הליקוחין [והיינו נתינה ואמירה] תלויין בבעל, וכשאמרה היא הוי כי תקיח את עצמה, ומאידך בסוף דבריו בביאור החילוק בין עסוקין באותו עניין לבין הסוגיא דאמירה כתב בזה"ל "ואף על פי שהדברים מראין דלדעת מה שאמרה לו נתן הוא וכמי שפירש דמי, מ"מ העדאת העדים בעינן דהמקדש בלא עדים אין חוששין לקידושיו, אם כן כיון שלא פירש כאן ואפשר שלשם מתנה נתן ולא לשם קידושין, אע"פ שהוא מודה דלשם קידושין נתן לה כמו שאמרה אפ"ה אין כאן עדות שמיעה ולא ראיה לשם עדות", ומבואר בזה טעם אחר לחסרון אמירת האשה וצ"ע ממש"כ בריש דבריו.
ולפי מה שנתבאר בד' הר"ן א"ש דלעולם סגי מה שעדי הקיום ראו עיקר הקידושין, ואי לאו כי יקח היה סגי בעדות על עשיית האשה ואין צריך שהעדים ידעו על הסכמת הבעל, אלא דכיון ונתחדש בכי יקח דבעינן מעשה הבעל השתא בעינן עדות על כוונת הבעל שמגלה דעתו שאין נתינתו לשם מתנה אלא לשם קידושין וכמשנ"ת, ואכן ראיתי שהגרע"א (בגנזי הגרע"א) ביאר כן בד' הרשב"א יעויי"ש.
איברא דביאור זה קשה לאמרו בשם הרשב"א דהא הובאו בריש דברינו דברי הרשב"א והרמב"ן בקידושין (ט,א) דמשמע מדבריהם דהאמירה בכסף עניינו להחיל המעשה כתיבה בשטר, ואם כן א"א לומר בד' הרשב"א דאין באמירה עניין מלבד גילוי הבעל לשם מה הוא נותן, ובאמת בחזון איש (אה"ע סי' קמח לדף ה,ב) ביאר ד' הרשב"א באופן אחר יעויין שם.
[1] אמנם יעויין בתוס' הרא"ש שכתב ליישב קו' הרמב"ן "ועל כרחך במוכר בשטר מיירי דאילו במוכר בכסף, בקונה תליא מילתא שעל ידי הכסף שהוא נותן הוא קונה השדה", והמבו' מדבריו דאין המוכר בכסף עיקר המחיל בקנין אלא הקונה, ורק בשטר הוא דהמוכר הוא עיקר המחיל בקנין לפי שהמוכר כותב את השטר כדאמ' תורה 'ומכר מאחוזתו' אבל בכסף הואיל והקונה נותן כסף הוא עיקר המחיל בקנין זה ואכתי צ"ת.
[2] בעיקר דברי הר"ן יש לעיין מאי טעמא בעינן שתפקיר עצמה ולא סגי במה שאינה פועלת בקידושין, וביאור לזה שמעתי מהגר"מ בן מנחם שליט"א [מר"י תפרח] עפ"י מה שכתב בס' אבן האזל (פ"ב משכנים ה"י) לבאר פלוג' הנתיה"מ וקצות החושן (סי' רמד) בעשה שליח להוליך מתנה לפלוני והוהשליח חפץ לעשות שליח במקומו דהקצות החושן כתב דאינו יכול למסור לשליח אחר, דכיון דאם לא רצה המקבל אינו מתנה הו"ל מילי, ומאידך הנתיה"מ כ' דלזה אין צריך כלל שליחות משום דהוי מעשה קוף בעלמא להוליך המתנה, וביאר התם דיסוד הפלוג' הוא אם צריך במכירה ומתנה רק נתינת רשות מצד המוכר או דבעינן נמי הקנאה, דעת הנתיה"מ דאין צריך אלא נתינת רשות לקנות ודעת קצות החושן דבעינן נמי הקנאה.
ועל פי זה יש לבאר דדעת הר"ן כהקצוה"ח דבעינן נמי הקנאה מצד המוכר ואם כן לא סגי במה שאינה פועלת מעשה, אלא בעינן שתפקיע עצמה לגמרי, דהא בלאו הכי בעינן מעשה קנין מצד האשה וזה ודאי מעכב, ודו"ק בזה.
- מאמר קודם בסדרה '"קניינים" גדרם ומהותם': קנין כסף
