יש לדון אי איכא בהך לאו איסורא דחצי שיעור, והיינו שיש לא' מבני החבורה [או לשוחט בעצמו] חצי כזית חמץ, מי איכא איסור בהשחיטה דחצי שיעור. ולא מבעיא לפמש"כ האחרו' דבאיסור התלוי בראייה כבל יראה ל"ש ח"ש דליתא לסברא דחזי לאצטרופי, בזה ודאי דליכא איסור ח"ש. אלא אי מבעיא היא להשיטות דאף באיסור כזה איכא איסור ח"ש יל"ע היכי הדין בלאו דלא תשחט עחד"ז.ואמר הגריג"א [מובא בספר שער הקרבן להרא"צ קרפט ז"ל] דבכהאי לאו ל"ש כלל איסור ח"ש, דח"ש היינו שיש חצי משיעור החפצא דהאיסור, משא"כ הכא, אין החמץ החפצא דהאיסור, אלא דהשחיטה היא החפצא דהאיסור, ואיכא תנאי שיהא חמץ בביתו כדי להתחייב בלאו דלא תשחט, ובזה ל"ש כלל חצי שיעור. עכתו"ד.
ונראה לדון בזה די"ל דעיקר החפצא דהאיסור הוא מה דאית ליה חמץ בביתו, והוא כעין לאו דבל יראה ובל ימצא, ונצטווה בזה השוחט לבל יהיה ברשותו כלל חמץ. והא דבעינן לשחיטת הפסח הוא משום דזהו זמן העבירה אך מ"מ י"ל דהעבירה הינה מה שנמצא בביתו חמץ. והא דהאיסור אינו אלא בשעה ששחט הפסח י"ל דבשעה ששוחט הקרב"פ הוי כמו שהתחיל זמן חג הפסח, דאזי אסור משום דבל יראה.
אך מלבד מה שהדברים מחודשים טובא, נראה להביא ראי' ברורה שלא כדברינו, דהנה הדין פשוט דאף אי איכא חמץ לא' מבני החבורה עובר השוחט בלאו, ולהאמור מה לי הא שיש לבני החבורה חמץ להשוחט שיתחייב מחמתו, והלא ברשות השוחט אין חמץ. ולכאו' זו ראי' ברורה, אם לא שנאמר דחשיב החבורה "בית אבות" חדא [וכלישנא דקרא], ומשו"ה מתחייב השוחט משום שיש חמץ ברשות בני החבורה.
והעירני הר' ישראל טורק שיחי' דיש להוכיח ראי' אלימתא מהא דאילו אין השוחט מבני החבורה נמי לקי בדאיכא חמץ לא' מבני החבורה, והתם ליכא למימר דחשיבו בית אבות חדא, ואעפ"כ לקי ומוכח דהוא מדיני השחיטה.
אכן מצאתי בזה ראי' נפלאה כדברינו, מהא דאי' פסחים דצ"ה בהא דתנן מה בין פסח א' לפסח ב' עיי"ש, ובגמ' שם יליף הקישא דככל חוקת הפסח לכל דיני פסח א' שנוהגים אף בב', וקאמר אשכחן מצוות שבגופו מצוות שעל גופו מנין, ופרש"י דבגופו היינו כגון צלייתו וכדו' דהמה מצוות דגופו עצמן, ומצוות שעל גופו פי' כגון דינא דעל מצות ומרורים יאכלוהו, עיי"ש בסוגייא דמבואר ד"מצוות שאינן על גופו" ודאי דלא נתחדשו להיות אף בפסח שני, ומבואר ברש"י שם דמצוות של ע"ג היינו דינא דלא תשחט על חמץ ד"ז, ע"כ. והנה אי נימא דזהו מהלכות ודיני שחיטת הקרבן עצמם, תמוה אמאי חשיב מצוות שלא ע"ג, ומ"ש משאר דינים הנוהגים בקרב"פ עצמו, אכן אי זהו כעין לתא דבל יראה דלא שייט להלכות וכשר הקרבן עצמו, אשה"ט ודו"ק. ולפו"ר זוהי ראי' שאין עליה תשובה.
איברא דיש להוכיח איפכא דהנה כתבו רש"י פסחים דס"ב והרמב"ם ריש הל' קרב"פ דהשוחט לוקה [וכן לישנא דמתני' שם חייב], ואי זהו מלתא דבל יראה הלא כתב הר"מ ריש הל' חו"מ דבכדי להתחייב מלקות על לאו זה בעינן לעשייה עיי"ש, והכא לא הזכיר לזה.
שו"ר דבתרגום יונתן על קרא דלא תשחט כתב ז"ל לא תכסון קדם עד לא תבטלון חמיע נכסת פסחי ע"כ, הרי ששייט הכא לדין ביטול חמץ, ואילו היה זה מדיני הקרבן אין לו מובן, דמה מהני ביטול החמץ כ"ז שהוא בביתו [ובפרט להסוברים דביטול לאו מטעם הפקר כ"א דין מסויים בחמץ דפסח], ואשר מוכרח דהוא מדיני החמץ וכתשביתו וזמנו הוא משעת שחיטה.
והגרב"ד פוברסקי שליט"א כתב [בד קדש פסח] להוכיח מתוס' תמורה ד"ד שהק' אמאי בשוחט על החמץ ל"א אי עביד לא מהני ותי' דבחרו' יליף מקרא שכשר עיי"ש, והנה אי זהו דין כתשביתו צ"ע מה שייך דמחמת סברת אי עביד לא מהני יפסל הקרבן, הלא אין האיסור בהקרבן אלא בהחמץ, ומוכח דס"ל להתוס' דזהו איסור מדיני השחיטה דהקרבן.
אמנם נראה להוכיח איפכא נמי, והוא ממש"כ הישועות מלכו פ"ח מקרב"פ ה"ה בדעת רש"י דבאיכא חמץ לא' מבני החבורה כל בני החבורה לוקים, ואי זהו מדיני שחיטה הקרבן מפני מה לוקים והלא אינם שוחטים. ובע"כ דהוא מדיני התשביתו וחדית הישועו"מ דאף בני החבורה הוזהרו על כך.
שוב ראיתי בספר מקראי קודש להגרצ"פ פראנק זללה"ה שהק' עמש"כ התוס' פסחים דצ"ט שאף השוחט קרב"פ בעוד יש חמץ בביתו אין הקרבן מפסיל בכך, והלא הוי מצוה הבאה בעבירה, וכן "אין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה", והנה אי נימא דהוא מדיני החמץ, ל"ח ה"קרבן" "קרבן הבא בעבירה", דאיהו אינו בא בעבירה, אלא יש איסור בהחמץ משום שישנו בידו.
ועי' במג"א סי' תמ"ד דחדית דמי שהלך לשחוט הפסח ונזכר שיש לו חמץ בביתו ומסתפק אי יילך לביתו לבער החמץ או שישחט הפסח [ומיירי בשעה שא"א לבטל החמץ], וכ' המג"א דעשה דתשביתו חמור הוא שעובר בכל שעה ודוחה עשה דקרב"פ עכתו"ד. ובאבן עוזר השיג על המג"א משום דאף עשה דקרב"פ חמור הוא וכדאי' בפסחים דנ"ט ומשו"ה לא דחי עשה דתשביתו עשה דקרב"פ.
והצל"ח פסחים דמ"ט נתקשה בד' האעו"ז דהא מדיני הקרבן מחוייב לחזור ולבער וכמש"כ בקרא "לא תשחט על חמץ ד"ז", ואיך שייך לשחוט הפסח כשיש חמץ בביתו. ועיי"ש שצידד דכוונת האעו"ז הינה דעשה דקרב"פ דחי ל"ת דלא תשחט, [וצ"ל דהאי ל"ת אינה תנאי בעצם מעשה השחיטה כ"א ל"ת לשחוט כשיש חמץ בביתו] והק' בס' חבצלת השרון להג"ר מרדכי קרליבך שליט"א דהא אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש.
והנה אי נימא דהוא מדיני החמץ, הלא הדברים מיושבים טובא, דהאי ל"ת אינה ל"ת שבמקדש כיון דאינו ל"ת בהשחיטה, כ"א דהוי ל"ת כב"י וב"י שלא יהיה בביתו חמץ ועלה שייך שידחה [אמנם לפמשנ"ת בחי' הגרא"ל דשניהם איכללו בה הדק"ל וצ"ע].
ושמעתי מהבה"ח ש. טורצין ליישב דבאמת אי"ז איסור בהשחיטה או בהחמץ גרידא, כ"א דהמעשה שחיטה מחיל בהחמץ חלות איסור בעצם. ומעתה הלא יתיישבו היטיב הקושייות, דחשיב מדיני החמץ מחד, ומאידך הוי נמי דין "בהקרבן" משום דהשחיטה איהי אשר מחילה חלות האיסור דהחמץ. עכ"ד.
והנה כ' התוס' פסחים דס"ג שהשוחט פסח ויש לו בביתו חמץ אין הקרבן נפסל בשל כך, וביאר מהרש"א משום דלא שנה הכתוב לעכב, וכל היכא דלא שנה הכתוב לעכב בקדשים אינו מעכב. [ומבואר דס"ל למהרש"א דחשיב כדין דקדשים ואית ביה כללא דכל שלא שנה הכתוב לעכב אינו מעכב.] וצ"ע דהלא לאו זה נכתב ב' פעמים בתו' וא"כ הלא שנה לעכב.
שו"ר באהלי מועד פסח תשפ"ד כתבי הגרמ"ד שהקשה על מתניתין דפסחים דצ"ה "מה בין פסח א' לפסח ב' שפסח הא' אור בב"י וב"י והשני נאכל וחמץ עמו בבית. ונתקשה הגרמ"ד דמה זה ענין לחילוקים בין פסח א' לפסח ב', הלא אי"ז חילוק ב"קרב"פ", כ"א בהל' חו"מ שאין איסורם אלא בפסח הא' ונשאר בצ"ע. ולכאו' יש לומר דלהאמור שהוא איסור בהשחיטה שתשחט בעוד החמץ בביתו, א"כ א"ש מאוד, דזהו חילוק בעיקר דיני השחיטה. ודו"ק.
ומשו"ה נראה ביישוב הקושייות הנ"ל כמש"כ בחי' רבי אריה ליב ח"א סי"ב דבאמת תרתי הוא דאיכללו בהך איסור דלא תשחט עחד"ז, חדא מדיני הקרבן שלא ישחט בעוד יש בביתו חמץ, והב' שלא יהיה בביתו חמץ בזמן ששוחט הפסח. והמורם מזה, דהלא הך לאו נכתב ב' פעמים בתורה ופעם א' לאסור השחיטה ופעם ב' לחייב דין תשביתו.
ומעתה א"ש היטב מש"כ המהרש"א דלא שנה הכתוב לעכב, משום דבאמת לאו זה לא נכתב ב' פעמים דהפעם הב' היא לאסור החמץ מצ"ע וכלתא דב"י וב"י, ומה שבעינן למיפסל הוא מהא דכתיב פעם נוספת בתו' איסור בהשחיטה, והיא לא נשתנתה לעכב. דו"ק בזה.
ואף מייושבים כל הקושייות שהבאנו, דבאמת מחד חשיב לאו זה לאו דקדשים, ואי"ז סתירה כלל להא דחשיב אף איסור דתשביתו. ודו"ק. [אמנם ד' המג"א והצל"ח והגרצ"פ פראנק אכתי לא התיישבו אחר חישוב הדברים. דו"ק בזה].
ומתבאר עפי"ז ספיקא דהירושלמי אשר הביא השפ"א פסחים דס"ג בשיעורא דחמץ דלא תשחט, אי ככזית וככל האיסורים או כשיעור ההשבתה אשר נחלקו ב"ש וב"ה במתני' ריש ביצה. והיינו, דאי זהו מדיני הקרבן הרי שיעורו בכזית וככל האיסורים, משא"כ אי זהו דין תשביתו שיעורו כעשה דתשביתו.
