סוגיא דשוכר ומשכיר חובת בדיקה

סוגיא דשוכר ומשכיר חובת בדיקה פסחים ד' א' ​

א} הגמ' דנה האם חיוב הבדיקה הוטל על השוכר או על המשכיר ומוכיחה ממזוזה ודוחה ושוב מכריעה דאם מסר המפתח קודם י''ד כבר חל על השוכר, ויל''ע בביואר הצדדים בזה ויבואר להלן.

ובהקדם יל''ע מלבד הדין בדיקה מי עובר על האיסור דבל יראה האם המשכיר או השוכר, והיה אפ''ל באמת דזהו גופא הנידון בסוגיא מיהו העובר בבל יראה ועי''ז מוטל עליו חיוב הבדיקה והינו כשיטת רש''י שענין הבדיקה תליא באיסור בל יראה ותלוי בצדדים דלעיל בזה ואכמ''ל, אמנם אינו נראה כן כלל כי א''כ הו''ל לגמ' להסתפק בפשיטות מיהו העובר בבל יראה ואינו נראה בגמ' כלל שזה הספק, וכן מבואר ברבינו דוד כאן שדן מיהו הטובר באיסור וכותב שודאי שלא זהו הנידון כי א''כ הו''ל לגמ' להסתפק להדיא כן.

ובר מן דין דלדעת התוס' וכן לחלק מהמהלכים בדעת רש''י דעיקר חיוב הבדיקה הוא מצד השמא יאכל א''כ אינו תליא כלל בנושא של בל יראה מדאוריתא, וע''כ יש לברר מיהו העובר באיסור במידה והיה שם חמץ בפסח שלא בוער או נבדק.

ב}והנה שיטת רבינו דוד כאן שלעולם שתיהם אינם עוברים בבל יראה כי השוכר הרי אינו שלו והמשכיר הרי אינו ברשותו ואינו מצוי לו החמץ, ןפטור השוכר מצד אינו שלו הינו הא דמבואר לקמן ה' ב' ''שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה'', ופטור המשכרי כי אינו מצוי לו אינו מבואר להדיא בש''ס אך במכילתא מבואר שאם חמיצו נמצא אצל נכרי הוא פטור מבל יראה כיון שאינו ברשותו, ומזה מבאר רבינו דוד הענין שאם החמץ אינו ברשותו אינו חיב עליו ג''כ ומשכך מצד האיסור יש לפטור את שניהם.

ואמנם הרא''ש בד''ה ב' מבואר דכל דברי המכילתא הם רק בגנא שמשכן א''ז אצל הגוי או שהחמץ באחריות הגוי ועי''ז חשיב כאינו ברשותו אוינו מצוי לו אבל אם הוא סתם נמצא אצל נכרי באמת יהיה חיב, וא''כ גם הכא יש לחיב את המשכיר בבל יראה כי הווה החמץ שלו ודברי המכילתא ל''ש הכא.

וכן מבואר להדיא בתור''פ כאן, וכ''כ כאן המהרש''ל בדעת רש''י דלעולם רק המשכיר עובר בבל יראה[והשוכר יש לפוטרו כנ''ל מדין של אחרים אתה רואה].

ויש עוד לצדד בזה לדעת הגר''א המפורסמת בסוגיא בדף ה' דכל הדין של אחרים אתה רואה הינו חמיצו של נכרי אבל חמץ של ישראל הנמצא ברשותו חיב עליו בבל יראה, ולפי''ז א''כ הכא יש לנו לחיב את השוכר כיון שהחמץ הוא של ישראל.

ועי' בתור''ח וקוב''ש דדנו דלהגר''א באמת יוצא ששניהם חיבים בבל יראה[והינו דפשיט''ל כהרא''ש אך לעיקר סברת רבינו דוד דהמכילתא היא בכל גונא שאין החמץ אצלו א''כ יוצא צד רביעי שרק השוכר חיב והמשכיר אינו חיב].

ג} והשתא נבוא לביאור עיקר הספק בגמ' על מי מוטל חיוב הבדיקה, ויש מהאחרו' שר''ל [עי' שפ''א ועוד] שעיקר הנידון אינו מדיני בדיקת חמץ אלא מצד דיני הממון שביניהם, ועיקר הדין ודאי מוטל על המשכיר כי הוא הבעלים של הבית רק מ''מ דנו שהשוכר התחיב לו שיבדוק[ויצא דבר משונה שהשוכר מתחיב למשכיר], ובאמת כ''ה במאירי שכתב כאן שאם השוכר יאמר מפורש למשכיר שאינו בודק מחמץ[והינו בשעת קנין השכירות] הדרא החיוב על המשכיר לבדוק הבית מחמץ, ומבואר ג''כ כהאחרו' הנ''ל.

והאחרו' דקדקו כן מלשון רש''י בעיקר הספק שכתב ''טורח זה על מי מוטל'' ולא כתב על מי דין הבדיקה אלא ע''מ הטורח ומשמע שכל הנושא הוא מצד הטורח ולכאורה מצד דיני הממון שביניהם,[אך יש לדחות שאולי אחרי שכך הדיני בעיקר הדין א''כ כך גם ההסכם ביניהם ול''א שמ''מ התחיב לו אע'''פ שאינו חיב בזה].

אמנם לשון הגמ' נראה לא כך דז''ל הגמ' בביאור הספק ''על המשכיר לבדוק — דחמירא דידיה הוא, או דלמא על השוכר לבדוק — דאיסורא ברשותיה קאי'', ומשמע שיש כאן ספק בעיקר הדין על מי ראוי להיות מוטל חיוב הבדיקה ולא שיש כאן ספק חיצוני בדיני הממון שביניהם.

ד} ועי' בפנ''י שביאר שעיקר הספק הוא האם דין הבדיקה הוא מצד בל יראה שאז הוא על המשכיר [וזהו שיטת הפנ''י כהרא''ש שהמשכיר עובר בבל יראה וס''ל דלא כהגר''א אלא השוכר אינו עובר כלל כי הוא חמץ של אחרים] והצד השני הוא דהבדיקה הוא מצד שמא יאכל ואז מוטל על השוכר כי החשש הוא עליו שיבוא לאכול.

ואמנם צ''ע בזה בלשון הגמ', אך מסברא יש לישבו בדעת רש''י שהרי נסתפקנו לעיל בעקיר דין בדיקה למסקנא לרש'''י האם הוא מצד שמא יאכל או מצד הבל יראה.

ואמנם אינו מבואר בלשון הגמ', וגם צ''ע מהו הנושא במזוזה ועי' בפנ''י מש''כ בזה, אך מ''מ צ''ע מהעמדת הספק בגמ' שאינו נראה כלל מצד זה.

ה} ומה שנראה לבאר בזה הוא דבאמת עיקר דין הבדיקה הוא שמא יאכל וכמשנ''ת בדעת תוס' לעיל, וכן דנו כן בדעת רש''י למסקנא[ולפי הצד דעיקר דין הבדיקה הוא מצד בל יראה ושכן הוא למסקנא א''כ באמת צ''ע הספק בגמ' שהרי צריך להיות תלוי בשאלה מי העובר בבל יראה], ואמנם א''כ לכאורה צ''ע דהרי בפשטות נראה כסברת הפנ''י בזה שא''כ יש לחיב השוכר שהרי סו''ס עליו החשש שיבוא לאכול.

ויל''פ דהן אמנם דשורש הדין הוא מצד שמא יאכל אך סו''ס עיקר גדר הדין בדיקה אינו רק הכשר לגברא שלא יהיה חשש שיאכל, אלא רבנן העמידו הדין באופן שעיקר חיובו הוא על הבית הוינו שצריך להעמיד הבית במצב שאעין בו חמץ ואין בו אפשרות של שמא יאכל, והטילו הדין על הבית שיהיה הבית נקי מאפשרות שיאכלו בו חמץ[ואולי זה קצת מוסיף ביאור בגדר של המהרש''ל של הבל יראה מדרבנן].

ואין כונתי שהגדר הוא ששיהיה הבית עצמו נקי מחמץ לגמרי כי א''כ אינו מבון ההיתר בכיכר בשמי קורה שאין בו שמא יאכל, אלא הגדר כמש''כ שבעי שיהיה בית שאין בו האפ' של אכילת חמץ והוא דין בדירת האדם בפסח שיהיה באופן שאין בה אפשרות של אכילת חמץ.

ו} ויש להביא לזה ראיה מדברי הריב''ש שכ''ז שדן במל ב' תינוקות לגבי דין הברכה אם יברך ברכה אחת ומוכיח מזה לדיני בדיקת ב' בתים מחמץ, ואם כל הדין הוא רק על הגברא שיעמיד לעצמו שלא יהיה חשש שיבוא לאכול א''כ אין כלל הבדל בין בית לבית ולעולם אין חילוקי הדין ביניהם ומאי שיאטיה לב' תינוקות דשם הווה מצוה לכאו''א.

ועי' עוד ברא''ש ז 'א' שכתב מדוע אין מברכים שהחינו בבדיקת חמץ וז''ל ''והא דלא מברכין עלה שהחיינו אע"ג דבאה מזמן לזמן. נ"ל כיון דמצוה זו אינה אלא לצורך הרגל לתקן הבית ולבער החמץ מתוכו לצורך המועד סמכינן לה אזמן דרגל מידי דהוה אעושה סוכה ולולב לעצמו דמחויב לברך שהחיינו בעשייתו אלא סמכי' ליה אזמן דרגל'', ויש מדבריו קצת משמעות כן שעיקר הדין הוא לתקן הבית.

ולפי''ז יל''ד דעיקר הנידון בגמ' הוא בכל דבר שהוא מחיובי הבית האם הוא מוטל על בעל הבית או על בעל הדיורים בבית, וע''ז הגמ' הוכיחה מזוזה שאף היא מחובות הבית הוא שיהיה בו מזוזה וחיב אף אם אינו גר כעת בבית, וע''כ מוכיחה הגמ' ממה דהדין על השוכר שכלל חיובי בית לעולם נעמדים בחיובם על בעל הדיורים בבית, וזה דחתה הגמ' שמזוזה חובת הדר היא והינו שכל דין המזוזה הוא דין על הדיורים שבעי לדור עם מזוזה וא''כ הוא מוטל על בעל הדיורים ולא על בעה''ב.

ומסקנת הגמ' הוא שבאמת דין בדיקת הבית מוטל על בעה''ב רק דמ''מ תליא ביום י'''ד בלילו ואם השכיר אח''כ הרי כבר עליו החיוב לבדוק החמץ מהבית ולבערו.

ז} ואמנם צל''ע מהו המקור לזה ולכאורה הרי הווה דין בדיקה על האדם ומהיכ''ת שהווה דין על הבית, והנה בעיקר דין התורה ד''תשביתו'' לישנא דקרא הוא ''מבתיכם''.

ועי' בחק יעקב תל''ו י''ז שכתב וז''ל ''לפי מה שפסק הרב לעיל ס"ס תל"ג דהכיסים ובתי ידים של הבגדים שנותנים בהם לפעמים חמץ צריכין לבדוק א"כ אף יוצא בשיירא ומפרש ג"כ אפשר לו לקיים מצות ביעור ובדיקה ואפשר לומר כיון דכתיב תשביתו שאור מבתיכם עקר המצוה לבדוק ולבער החמץ מהבית ממש'' [וכ''ה בחי''א כלל קי''ט סי''ח].

ומבואר בדבריו שדן שאי אפשר לקים המצוה מדאוריתא של תשביתו אם הא לא מהבית והינו דמדאוריתא עיקר הדין הוא להשבית החמץ מהבית, והינו דגם הגדר מדאוריתא הוא לנקות הבית מהחמץ, והינו דע''ז מתקים עיקר הענין דאין החמץ עומד לשימושו כלל.

וי''ל לפי''ז דהדין בדיקה הוא הרחבה לעיקר הדין דאוריתא שמדאוריתא חיב בביעור רק בחמץ שלא בטלו ורבנן דנו גם על חמץ שבטלו שאכתי יהיה מחויב שלא יהיה בבית באופן המצוי לאוכלו.

ובאמת הברכה בבדיקה הוא על ביעור חמץ והווה כמצוה אריכתא עם הביעור שאח''כ וזה מיושב למשנ''ת דהווה גדר דין אחד להוציא החמץ מביתו ולבערו ויש לזה ברכה אחת.

[ורק לפי''ז עיקר דין תשביתו הוא להוציאו מביתו רק צריך בזה שיעור הוצאה של שריפה וכו' וזה עוד שלב בדין אך מ''מ החלק הראשון הוא ההוצאה מביתו].

[ונראה להוסיף דדין הבית אין המכוון שיש כאן דין הבדיקה שהוא בחפצא דהבית שהבית צריך להיות נקי מחמץ רק דמ''מ הוטל על בעה''ב האחריות, ויותר נראה דהדין הוא על הגברא ביחס לבית שיעמיד את ביתו כנקי עבורו מחמץ, ובזה יותרמ יבואר השיכות בין הביעור לבדיקה כי אם הוא רק דין על הבית גרידא א''כ מדוע הביעור הוא חלק מהענין, אך לנוסח זה שהוא דין על האדם שינקה מביתו את החמץ י''ל שמחויב כ''כ להפקיעו כעומדד אצלו עד כדי ביעורו, וזה ב' שלבים בחיוב האדם ביחס לחמץ שיפקיעו מביתו ויבערו]

ח} וכ''ז הוא בביואר דעת רש''י ופשטות הסוגיא שהספק הוא בהשכיר קודם י''ד וכ''ה בהדיא בר''ן כאן, אמנם בתוס' כאן מבואר באופ''א בכל הענין וביארו דאיר בהשכיר לו בי''ד ולאחר שהגיע ליל י''ד והנידון הוא האם כבר עובר החיוב אל השוכר או כיון דחל חיובא על המשכיר תו לא פקע.

והינו דפשיט''ל שמעיקר הדין חיובא רמי על השוכר אם יהיה אצלו בי''ד דהחיוב תליא בבעל הדיורים רק דנו האם כיון דחל תו ל''פ, וההוכחה ממזוזה שהרי שם חל עליו החיוב כבר קודם שהשכיר,וע''ז עונה הגמ' שבמזוזה שכל ענינה חובת הדר א''כ לעולם תלוי במי שדר בפועל,ומסקנת הגמ' דבאמת לעולם אמרי' כיון דחל תו ל''פ.

והנה בעיקר המבואר בתוס' שיש סברא של כיון דחל תו ל''פ נראה דמבואר להדיא הגדר שנתבאר לעיל דדדין הבדיקה הוא מדיני הבית דאם הווה דין על הגברא שלא יחזיק אצלו חמץ מה שיכא בזה כלל כיון דחל תו ל''פ הרי הדין שחל עליו אינו ביחס לבית אלא להפקיע מעצמו אפשרות החמץ וא''כ כעת בית זה כבר אינו באפשרותו ואין כאן פקיעה של החיוב אלא רק איפה מתבטא החיוב, ובהכרח שהגדר הוא כמשנ''ת שהווה חיוב מדיני הבית וע''ז הוא הספק.

וביאור הספק צ''ל דהנידון הוא האם סיבת החיוב נכנס לתוך הגדרת החיוב, והינו שהרי מה שמוטל עליו הדין לנקות הבית מחמץ ולבודקו הוא מצד היותו בעל הבית רק שי''ד אם לעולם נעמד החיוב מכוח הסיבה וזהו שמו של החיוב ''חיוב בדיקת הבית על בעל הבית'',[והינו בעל הדיורים וכמשנ''ת], וא''כ כבר נפקע ממנו החיוב דכל חיבו הוא בתור מה שהוא בעל הדיורים וכעת הרי השוכר הוא בעל הדירוים, והצד השני שהסיבה אינה עומדת כחלק מהגדרת החיוב אלא רק כסיבה לחיוב אך עיקר גדר החיוב הוא ''חיוב בדיקה'' וכיןן שכן הרי כבר חל עליו הדין חיוב בדיקה ואינו יכול ליפקע.

ובביאור ההבדל בין מזוזה לבדיקת חמץ נל''פ לפי''ז דאע''פ ששתיהם רמו על בעל הדיורים מ''מ בבדיקת חמץ הוא דין על הבית עצמו רק חיבו ע''ז את בעל הדיור בבית וע''כ שיכא בזה כיון דחל תו ל''פ דכבר נתחיב בעה''ב כיון שהוא היה גם בעל הדיורים בליל י''ד, אבל במזוזה כל גדר החיוב עומד על הדירו שבעי שיהיה דיור עם מזוזה וע''כ לעולם הוא תלוי בבעל הדיורים כשעתו, כי אי''ז רק כלל שחיבו את בעל הדיורים אלא הכלל הוא שכל הדין נובע מחמת הדיורים, ועין בזה.

ועוד כתבו התוס' בתחילת דבריהם ''אין לפרש הטעם כיון דשלו הוא ואין אדם יכול לבטל אלא הוא חייב לבדוק דא"כ אמאי נקט משכיר לחברו בי"ד אפילו בי"ג יתחייב המשכיר מהאי טעמא לבדוק'', וזה אינו מובן כ''כ כונתם מדוע דין הבדיקה תליא במי שיכול לבטל וצ''ע בזה.

ובעיקר מה דפשיט''ל לתוס' דהביטול שיכא רק ע'י המשכיר שהוא הבעלים של החמץ, נראה דבשיטתיהו קאי לקמן דביטל מענין הפקר הוא וא''כ תליא בבעלים, אך לדעת רש''י לקמן שביטול הוא לאשווי כעפרא א''כ יל''ד דאינו תלא בבעלים דוקא אלא במי שהחמץ אצלו[ומה שאינו יכול לבטל איסוה''נ ולכאורה הוא מצד שאינו בעלים י''ל דאינו חשיבא שיוכל לבטלם, ויל''ע], ובאמת דנו בזה הפוסקים ויעוי''ש.

ט} ובדין מסירת המפתח דבו תליא הדין, למסקנא עיקר הענין שווה לרש''י ותוס' שלשניהם הענין הוא מצד דאם היה אצל המשכיר בליל י'''ד בתחילתו כבר חל עליו החיוב[רק הנידון הוא האם זה גופא היה הספק], וענין מסירת מפתח מבואר ברש''י שעי''ז קונה השכירות וכותב שמסירת המפתח היא קנין השכירות.

ובתוס' הקשו על רש''י דבבריתא מבואר דכשם שקרקע נקנית בכסף שטר וחזקה כך שכירות נקנית בהם, ולא הוזכר מסירת מפתח, ועוד הביאו דלעולם מבואר שעוזר במכר רק בתור לך חזק וקני ואינו קנין לעצמו.

והקו' הב' אינה ברורה שיש לחלק בין שכירות לקנין לכאורה ונראה ששורש הענין הוא שהתוס' הבינו שהבריתא באה לומר שקניני קרקע במכר ובשכירות יש להם אותו גדר ממש וע'כ לעולם דיניהם שווים ואם מהני מסירת מפתח ה''ה במכר, וע'כ הוקשה להם שלא הוזכר בבריתא כן.

אך רש''י מבין שודאי שונה עשית שכירות מקנינים רק מ''מ כונת הבריתא הוא שקניני קרקע במכר מהני גם בשכירות אך לא באו לומר שגדריהם שווים,ודו''ק דבהא פליגי, ועי' קרב''נ מש''כ בדעת רש''י.

והנה פשטות דעת רש''י דלעולם עיקר גדר דין הבדיקה תלוי ע''מ שהדבר בקנינו וע''י הקנין שלו נחשב שהוא בעל הדירוים בבית וע''כ מוטל עליו הבדיקה.

י} ואמנם בתוס' פליגי ע''ד רש''י וס''ל דאינו קונה כלל במפתח רק מבארים עיקר הענין באופ''א וז''ל ''ומפרש ר"י דהכא שמסר לו המפתח ולא החזיק ומי שיש בידו מפתח כשחל י"ד חייב לבדוק דאותו שאין בידו מפתח איך יכנס ויבדוק'' ויל''ע בביאור כונתם, וודאי שאי'ז דין בעלמא כמו אונס, דאטו מי שנאבד לו המפתח בליל י''ד אינו מחויב לפרוץ ביתו כדי לקים דין הבדיקה,רק נראה לבאר שבתוס' באמת מבואר שעיקר גדר החיוב דבדיקה אינו תליא רק על מי שהוא בעלים על הדיורים דהרי הכא עדין לא קנה הדיורים לדעת התוס', רק דס''ל דהחיוב מוטל על מי שהוא מוגדר כ''משתמש'' בבית, והגדרה זו כר שיכא על השוכר כיון שהוא היוצא ונכנס כעת בבית ע''י המפתח, וכל כמה דהוא מוגדר כמשתמש א''כ יש לחיבו בבדיקה של הבית.

ובאמת יל''ד לדעת התוס' בגונא דכבר עשה קנין ועדין לא מסר לו המפתח [והכא אירי בציור שעוד לא קנה רק נמסר לו המפתח], ובפשטות ה''ה להיפך שהרי מאי שנא ממקום שהמשכיר הוא בעלים על הדיורים רק יש מפתח אצל השוכר ומאי שנא, ובאמת שו''ר שהפוסקים דנים בזה לדעת התוס' וצל''ע בדבריהם.

יא} והנה הר''ן מעמיד באופ''א עיקר הדין שבאמת בעי ב' תנאים גם מסירת מפתח וגם קנין, ובלי זה עדין יהיה החיוב רמי על המשכיר, וצ' דס''ל דעיקר המשתמש הוא המשכיר שהוא הבעלים וכדי לדון השוכר כמשתמש בעי לב' התנאים[אך אם קנה והמפתח אצל הבעלים אינו חיב ואע''פ שלכאורה יש לפטור גם הבעלים שהרי אין לו המפתח צ''ל דאצל בעה''ב שמעיקרא עיקר השימוש שלו לא בעי גם מפתח, וצ''ע בזה].

ובסוף דבריהם כתבו התוס' ''מיהו אם הפקיד אדם מפתח ביתו אצל אדם אחר אינו חייב הנפקד לבודקו אלא דוקא כשרוצה להחזיק בבית ולקנותו'' וביאור הענין פשוט לפימשנ''ת כי בכה''ג אכתי הוא מוגדר כמשתמש בדבר רק דמ''מ הפקיד אצל מישהו המפתח, וכן נראה בגונא דהשוכר יחזור ויפקיד המפתח אצל המשכיר אכתי יש חיבו דכבר מוגדר כבעל השימושים רק דמ''מ מפקיד כעת אצל המשכיר, ושו''ר כן בדברי הגר''ז.