אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים והגיענו ללילה הזה לאכול בו מצה ומרור כן ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו יגיעינו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתינו לשלום שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים [הגדה]
הנה אנו אומרים קודם "מן הזבחים" ואח"ז "מן הפסחים", ועי' במרדכי [פסחים דל"א מדפי המרדכי טור ב] וז"ל ה"ג זבחים קודם פסחים משום דחגיגה היתה באה קודם הפסח וכדמפרש טעמא בפסח שני כדי שיהא נאכל על השובע. ובירו' מפרש טעמא שהיתה באה קודם הפסח כדי שלא יבא לידי שבירת עצם, וקשה דלמ"ל טעמא דשביר"ע תיפו"ל משום טעמא דלא יהא נאכל אלא על השובע וי"ל דאי לאו משום טעמא דשבירת עצם היה קשה אמאי לא היה הפסח נאכל קודם כדי שיהא חגיגה נאכל על השובע דהא הויא חגיגה קדשים כמו פסח וקדשים נאכלים על השובע דכתיב למשחה כדרך שהמלכים אוכלים דהיינו על השובע להכי איצטריך טעמא דמפרש בירו' דחגיגה באה קודם הפסח משום שיהא הפסח נאכל על השובע ועוד טעמא אחרינא משום שלא יבא לידי שבירת עצם עכ"ד.
וצ"ב מה שענה המרדכי על הקושייא כיצד אוכלין החגיגה שלא על השובע, הלא זהו קדשים ודינם שיאכלו אך על השובע. וזה קשה בין על הבבלי ובין על הירושלמי, דבשניהם מבואר דהפסח נאכל אחר החגיגה, בעוד החגיגה נאכלת על הרעב.
ובכלל ד' המרדכי צריכים עיון, דמשפורש בגמ' דף ע דהא דהפסח נאכל אחר החגיגה הוא שאין הפסח נאכל אלא על השובע.
[ועל הקושייא הב' נדי"ל, דהמרדכי אתא מדינא דהחגיגה, דזהו משום חשש שביר"ע דפסח, משא"כ הגמ' דילן אתא מדיני הפסח, שתהא נאכלת אחר השובע. וצ"ע בזה.]
ונראה, עפי"מ שאמר הגרי"ז [סטנסיל ריש מס' מנחות , כתבי תלמידים, הגש"פ מבית לוי] דכל הך דינא ד"נאכל על השובע" איננו אלא בבשר אשר נאמר בו דין אכילה, משא"כ בבשר שלית ביה דין אכילה לי"ב דינא דנאכל על השובע.
ומעתה יש להסתפק בבשר חגיגה דקודם הפסח, מי נתחדש בו דין אכילה, ונפק"מ אם יש בו לדינא דנאכל על השובע.
והנה לפי"מ דאי' בירו' דמה דאוכלים אותו הוא בכדי שלא יבואו לידי שבירת עצמות, הרי שלא נתחדש ביה כלל דין אכילה, כ"א היכ"ת בעלמא שלא יבא לידי שביר"ע, ומעתה י"ל דלית ביה לדינא דנאכל על השובע, ומשו"ה י"ל דבפסח שאית ביה דין אכילה ודין אכילה על השובע, צריך לאכלו אחר החגיגה, ובאמת איכא ב' טעמים בהא שאוכלים קודם החגיגה ואח"כ הפסח, חדא דאין הפסח נאכל א"ע השובע, אך בכדי לומר זאת צריך להוכיח שבחגיגה ליכא דין אכילה דאל"ה מאי איריא פסח הלא בחגיגה נמי איכא דין שתאכל על השובע. וההכרח ע"ז הוא מהא דאי' בירו' טעם נוסף להא דאוכלים הפסח אחר החגיגה והוא כדי שלא יבואו לידי שבירת עצם הרי להדיא דאי"ז דין אכילה, נמצא, דאחר שגילה לנו הירושלמי הא דאי"ז דין אכילה הרי כבר אפשר לשוב לטעם הפשוט דאין הפסח נאכל אלא על השובע.
דו"ק ותשכח דזוהי כוונת המרדכי הנ"ל, במה שהוצרך להביא דברי הירושלמי הוא בכדי להעמיד היסוד דבחגיגה לא נאמר דין אכילה, ואח"ז ודאי דאית לי כהטעם דאי' בגמ' דאין הפסח נאכל על השובע.
ולפי"ז יתכן ליישב מה שהעירוני אמאי אוכלין דוקא שלמים, הלא לא מצינו בכל הקדשים שצריך לאכול דוקא קדשים בכדי לקיים דין השובע, אלא מהני אף חולין וכש"כ הרמב"ם במעה"ק פ"י, ויתכן דבכדי שלא יבואו לידי שבירת עצמות צריך לאכול דוקא בשר ורק בקרב"פ איכא דין שלא יבואו לידי שבירת עצם ויל"ע בכל זה.
ואחר שנתייסד לן דאכילת השלמים אינן אלא היכ"ת שיאכל הפסח על השובע, אך מ"מ אי"ז דין בעצם השלמים. יש לבאר מש"כ הרמבם פ"ח מחו"מ ואוכל מבשר חגיגת הפסח תחילה וכו' ואוכל מגופו של פסח עיי"ש. ויש להעיר מפני מה באכילת הפסח כתב "גופו" של פסח ובשלמים כתב "בשר" חגיגת הפסח, [ועי' בס' מאורי המועדים מש"כ בזה,] אולם נראה דרק בפסח שייך לומר שאוכל "גופו" של פסח, דזהו עיקר דינו שייאכל גופו. משא"כ בשלמי פסח הלא אין דין מדיני השלמים שיאכל ול"ש למימר "גופו", אלא דאיכא דין שביעה משלמים ושייך שפיר למימר "בשר" דזהו המשביע שבשלמים, ואין נאכל בו אלא בשרו דאיהו המשביע. ודו"ק.
אמנם כ"ז איננו אלא בדעת המרדכי, אך בדעת הרמב"ם נראה ברור דהא דמביאין שלמים אינו בכדי שיאכל הפסח אכילת שובע. דהנה הרמב"ם בהל' קרב"פ ה"ג כ' מצוה מן המובחר לאכול בשר הפסח אכילת שובע לפיכך אם הקריב שלמי חגיגה בי"ד אוכל מהן תחילה ואח"כ אוכל בשר הפסח כדי לשבוע ממנו ע"כ. והיינו דאם הקריב שלמי חגיגה בי"ד, איכא דין שיאכלהו קודם הפסח, בכדי שהפסח ייאכל על השובע, אך עיקר הדין שמביא קרבן שלמים הוא אינו בכדי לאכול על השובע [ובזה מייושב מה שהבאנו להעיר דאמאי דוקא מקדשים ולא משאר מילי דעלמא].
והעולם מקשים במש"כ הרמב"ם בהל' קרב"פ דינא דעל השובע, מ"ש מכל הקדשים דכתב בפ"י ממעה"ק הי"א היתה להם אכילה מועטת אוכלין עמה חולין ותרומה כדי שתהא נאכלת עם השובע ע"כ, ומפני מה הוצרך לדין מסויים בקרב"פ שייאכל על השובע. [ועי' חי' הגר"ח סטנסיל וחי' הגרי"ז סטנסיל וס' מאורי המועדים כ"א לפי דרכו מש"כ בזה.]
[ושא"ב הב' ש' טורצין אמר ליישב, דתרי ענייני שביעה נינהו, חדא שביעת בשר ותרתי שביעה בעלמא, ובקרב"פ נתחדש דין שביעת בשר. ונ"פ דז"א משום שכ' הרמב"ם בקרב"פ שם דהך דינא דעל השובע מתקיים בפסח שני במצות ומרורים, הרי דאי"ז דין שביעה מקדשים דוקא.]
והנראה בזה אחר דקדוק לשון הרמב"ם דחלוק במהותו דין השביעה בקרב"פ מדין השביעה דכל הקדשים. דבכל הקדשים ליכא דין שה"קרבן" יאכל על השובע, אלא ד"אכילת הקדשים" תהיה אכילת שובע. וכש"כ בהל' מעה"ק שם היתה להם "אכילה" מועטת אוכלין "עמה" חולין ותרומה כדי שתהא נאכלת "עם" השובע, והיינו שהקדשים יאכלו יחד עם אכילת שובע. משא"כ לעניין קרב"פ צריך "לשבוע" מהקרב"פ וכש"כ בהל' קב"פ שם מצוה מה"מ לאכול "בשר הפסח" אכילת שובע לפיכך אם הקריב שלמי חגיגה בי"ד אוכל מהן תחילה ואח"כ אוכל בשר הפסח כדי "לשבוע ממנו" והיינו שצריך לשבוע מהפסח עצמו.
ולעד"נ דלא שייך לפרש אחרת, דהרמב"ם בקרב"פ שם סיים ואם לא אכל אלא כזית יצא יד"ח. ואי נימא דאיכא דין שיאכל הפסח כשהוא שבע כבר, או דאכילתו צריכה להיות אכילה משבעת, לי"ל מובן, דמה לי שאכל מהפסח כזית בלבד, הא מ"מ שבע. ובע"כ דהיינו דמכיון דצריך לשבוע מהפסח, הרי כל שאכל כזית לא שסבע מהפסח, מ"מ אי"ז לעיכובא.
וכן נראה ממש"כ הרמב"ם שם וכן אכילת בשר פסח שני בליל ט"ו לחודש אייר מ"ע שנ' בו על מצות ומרורים יאכלוהו. והנה בדין על מצו"מ יאכלוהו אוכלים כזית מצה וכזית מרור בלבד[1], וילה"ע כיצד שובעים מתרי כזיתים, ולהאמור א"ש היטב דלא בעינן שיהא הפסח נאכל "על" השובע, כ"א דהפסח "ישביע", וזה נראה ברור.
ונראה דזהו אף דעת רש"י שכתב בפסחים ד"ע על השובע – שיהיו נהנים באכילתו, והיינו שישבע מהפסח ובכך יהא נהנה מאכילתו.
והנפק"מ אי צריך לאכול הנך חולין ותרומה ושאר מילי קודם הקרבן או אחריו. דבכל הקדשים סגי אף אי אוכל אחריו, ד"אכילת הקדשים" היתה אכילת שובע, משא"כ בקרב"פ בעינן שישבע מהקרב"פ עצמו, וצריך לאכול הנך דברים קודם אכילת הפסח וכך יבא לזה שהקרבן פסח ישביעהו.
ומעתה הקושייא שהבאנו דמפני מה באכילת השלמים ליכא דינא דעל השובע, מעיקרא ליתא. דבאמת אכילתה אכילת שובע היא, ומשום שאוכל אח"כ קרב"פ ושבע ממנו, מהני לדין כל הקדשים שדינם ש"אכילת הקדשים" תהא אכילת שובע, ומכיון שאח"כ אוכל הפסח בתוך אכילת השלמים ממילא "אכילת" השלמים הויא אכילת שובע. אך לעניין הקרב"פ זה לא מהני, דלא בעינן שיהיה אכילת הפסח אכילת שובע כבשאר הקדשים, אלא בעינן שישבע מהפסח, ואי יאכל אח"כ השלמים וישבע מהם לא יקיים דין השביעה דקרב"פ, משום דבדין שביעה דקרב"פ נאמר דצריך לשבוע מהקרבן פסח עצמו ולא מהני מה ששבע באכילתו.
שוב ראיתי בקונטרס "ונקריב לפניך באהבה" [המבוסס על ספר ונקריב לפניך באהבה של הר"ר בנימין זאב פלדמן] שהביא לדברי המאירי פסחים דס"ט ז"ל הפסח נאכל עה"ש, ר"ל אכילת שובע אכילה שיהו שבעים בסוף אכילתה, והיו אוכלים תחילה אכילת הזבח וכו' ואין משביעין עצמן ממנה אלא אוכלים ממנה בכדי שישערו בעצמם שתהא אכילת הפסח משביעתם וכו' אכילת שובע ר"ל שנשארים אחר אכילתו שבעים עכ"ל. והוא להדיא כדברינו.
[וע"ע במאירי שם דקי"ט שזהו יסוד האיסור לאכול אחר הפסח, משום דנראה דאכתי לא שבע.]
ובעיקר הקושייא מאי אולמי דבשר הפסח מבשר השלמים דזה אינו נאכל אלא על השובע יתכן באופ"א, והוא עפי"מ שראיתי בס' מאורי המועדים דברי הגרמ"ד הלוי זצוק"ל משמיה דאביו הגאב"ד דבריסק זללה"ה, שהק' מה שהבאנו לעיל, מה הוצרך הרמב"ם לחדש דקרב"פ דינו שייאכל על השובע הלא כל הקדשים זהו דינם. והביא הגרמ"ד מה ששמע מהגרי"ז ובהקדם דברי הגרי"ז דכל הך דינא דעל השובע לא נתחדש אלא היה דאיכא דין הסיבה וכדלעיל. והוסיף הגרי"ז, דבכל הקק"ד דין אכילתם הוא איננו בהחפצא דהקרבן שייאכל, כ"א מ"ע על הכהנים שיאכלוהו אך אי"ז מהלכות הקרבן עצמו. משא"כ בקדשים קלים, דין האכילה על הבעלים הוא אינו מצוה אגברא כ"א דין מהל' הקרבן עצמו שייאכל. והנפק"מ האם איכא לדינא דאין הבשר נאכל אלא על השובע, דבאכילת כהנים קדשי קדשים דדין האכילה הוא בגברא בזה נתחדש דבדין זה איכא דין שייאכל על השובע, משא"כ באכילת בעלים קק"ל דאין דין על הגברא באכילתם אלא בחפצא דהקרבן, בזה ליתא להאי דינא דעל השובע. [ועי' במאורי המועדים שהביא הגרמ"ד ראי' ברורה דלא כהגרי"ז ממש"כ רש"י על ההגדה דמה שמשיבים לבן החכם הוא ש"אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן" הוא בהקשר לשאלתו אמאי אין אוכלים השלמים אחר הפסח, ומבואר דלולי הך דאין מפטירין היו אוכלין השלמים אחר הפסח, ובפשוטו הוא משום דינא דעל השובע ואעפ"י שהם קק"ל. ודו"ק.]
ולהכי הוצרך הרמב"ם לחדש דאף בקרב"פ שאכילתם הינה על ידי הבעלים בזה נאמר דין אכילה וכקק"ד מדיני הגברא שיאכלה, ולהכי איכא בזה לדינא דאינו נאכל אלא על השובע.
ומעתה פשוט מאוד אמאי באכילת השלמים ליכא לדינא דעל השובע משום דזהו קק"ל שלא נאמר בהו דין אכילה על הגברא.
והנראה, דאף לולי יישוב הגרי"ז ניתן לבאר הרמב"ם בביאור נוסף, ואיהו, דבקרבן פסח נאמר הלכה לאו מדיני ה"קרבן" דאית ביה אלא מדין "אכילת חובה במועד הפסח", ויסוד ברור לזה, ממה דאי' במכילתא על מצות ומרורים יאכלוהו, מכאן אמרו הפסח נאכל אכילת שובע ואין המצה ומרור נאכלים אכיל שובע עכ"ד. וצ"ע מהיכ"ת דיהיה דין אכילת שובע במצה ומרור. ולהאמור א"ש היטב דהך דינא ד"על השובע" בקרב"פ נתחדש אף דאי"ז מדיני ה"קרבן" פסח דאית ביה, כ"א מדיני ה"אכילת חובה בפסח" ומשו"ה קס"ד דזהו אף במצו"מ.
ויתכן דזהו ההבנה בהא דאיכא להך דינא בקרב"פ אף לפי"ד הגרי"ז, דהרי בכל הקק"ל ליתא לדינא דעל השובע. והיינו דאי"ז מדינא דהקרבן כ"א מדין אכילת חובה בפסח. וצ"ע בזה.
[1] ולדעת הגר"ח אף אפשר כזית א' משניהם, אי לאו משום ברכת המצות דמברכים עליה. והארכנו ע"ז במק"א.
הנה אנו אומרים קודם "מן הזבחים" ואח"ז "מן הפסחים", ועי' במרדכי [פסחים דל"א מדפי המרדכי טור ב] וז"ל ה"ג זבחים קודם פסחים משום דחגיגה היתה באה קודם הפסח וכדמפרש טעמא בפסח שני כדי שיהא נאכל על השובע. ובירו' מפרש טעמא שהיתה באה קודם הפסח כדי שלא יבא לידי שבירת עצם, וקשה דלמ"ל טעמא דשביר"ע תיפו"ל משום טעמא דלא יהא נאכל אלא על השובע וי"ל דאי לאו משום טעמא דשבירת עצם היה קשה אמאי לא היה הפסח נאכל קודם כדי שיהא חגיגה נאכל על השובע דהא הויא חגיגה קדשים כמו פסח וקדשים נאכלים על השובע דכתיב למשחה כדרך שהמלכים אוכלים דהיינו על השובע להכי איצטריך טעמא דמפרש בירו' דחגיגה באה קודם הפסח משום שיהא הפסח נאכל על השובע ועוד טעמא אחרינא משום שלא יבא לידי שבירת עצם עכ"ד.
וצ"ב מה שענה המרדכי על הקושייא כיצד אוכלין החגיגה שלא על השובע, הלא זהו קדשים ודינם שיאכלו אך על השובע. וזה קשה בין על הבבלי ובין על הירושלמי, דבשניהם מבואר דהפסח נאכל אחר החגיגה, בעוד החגיגה נאכלת על הרעב.
ובכלל ד' המרדכי צריכים עיון, דמשפורש בגמ' דף ע דהא דהפסח נאכל אחר החגיגה הוא שאין הפסח נאכל אלא על השובע.
[ועל הקושייא הב' נדי"ל, דהמרדכי אתא מדינא דהחגיגה, דזהו משום חשש שביר"ע דפסח, משא"כ הגמ' דילן אתא מדיני הפסח, שתהא נאכלת אחר השובע. וצ"ע בזה.]
ונראה, עפי"מ שאמר הגרי"ז [סטנסיל ריש מס' מנחות , כתבי תלמידים, הגש"פ מבית לוי] דכל הך דינא ד"נאכל על השובע" איננו אלא בבשר אשר נאמר בו דין אכילה, משא"כ בבשר שלית ביה דין אכילה לי"ב דינא דנאכל על השובע.
ומעתה יש להסתפק בבשר חגיגה דקודם הפסח, מי נתחדש בו דין אכילה, ונפק"מ אם יש בו לדינא דנאכל על השובע.
והנה לפי"מ דאי' בירו' דמה דאוכלים אותו הוא בכדי שלא יבואו לידי שבירת עצמות, הרי שלא נתחדש ביה כלל דין אכילה, כ"א היכ"ת בעלמא שלא יבא לידי שביר"ע, ומעתה י"ל דלית ביה לדינא דנאכל על השובע, ומשו"ה י"ל דבפסח שאית ביה דין אכילה ודין אכילה על השובע, צריך לאכלו אחר החגיגה, ובאמת איכא ב' טעמים בהא שאוכלים קודם החגיגה ואח"כ הפסח, חדא דאין הפסח נאכל א"ע השובע, אך בכדי לומר זאת צריך להוכיח שבחגיגה ליכא דין אכילה דאל"ה מאי איריא פסח הלא בחגיגה נמי איכא דין שתאכל על השובע. וההכרח ע"ז הוא מהא דאי' בירו' טעם נוסף להא דאוכלים הפסח אחר החגיגה והוא כדי שלא יבואו לידי שבירת עצם הרי להדיא דאי"ז דין אכילה, נמצא, דאחר שגילה לנו הירושלמי הא דאי"ז דין אכילה הרי כבר אפשר לשוב לטעם הפשוט דאין הפסח נאכל אלא על השובע.
דו"ק ותשכח דזוהי כוונת המרדכי הנ"ל, במה שהוצרך להביא דברי הירושלמי הוא בכדי להעמיד היסוד דבחגיגה לא נאמר דין אכילה, ואח"ז ודאי דאית לי כהטעם דאי' בגמ' דאין הפסח נאכל על השובע.
ולפי"ז יתכן ליישב מה שהעירוני אמאי אוכלין דוקא שלמים, הלא לא מצינו בכל הקדשים שצריך לאכול דוקא קדשים בכדי לקיים דין השובע, אלא מהני אף חולין וכש"כ הרמב"ם במעה"ק פ"י, ויתכן דבכדי שלא יבואו לידי שבירת עצמות צריך לאכול דוקא בשר ורק בקרב"פ איכא דין שלא יבואו לידי שבירת עצם ויל"ע בכל זה.
ואחר שנתייסד לן דאכילת השלמים אינן אלא היכ"ת שיאכל הפסח על השובע, אך מ"מ אי"ז דין בעצם השלמים. יש לבאר מש"כ הרמבם פ"ח מחו"מ ואוכל מבשר חגיגת הפסח תחילה וכו' ואוכל מגופו של פסח עיי"ש. ויש להעיר מפני מה באכילת הפסח כתב "גופו" של פסח ובשלמים כתב "בשר" חגיגת הפסח, [ועי' בס' מאורי המועדים מש"כ בזה,] אולם נראה דרק בפסח שייך לומר שאוכל "גופו" של פסח, דזהו עיקר דינו שייאכל גופו. משא"כ בשלמי פסח הלא אין דין מדיני השלמים שיאכל ול"ש למימר "גופו", אלא דאיכא דין שביעה משלמים ושייך שפיר למימר "בשר" דזהו המשביע שבשלמים, ואין נאכל בו אלא בשרו דאיהו המשביע. ודו"ק.
אמנם כ"ז איננו אלא בדעת המרדכי, אך בדעת הרמב"ם נראה ברור דהא דמביאין שלמים אינו בכדי שיאכל הפסח אכילת שובע. דהנה הרמב"ם בהל' קרב"פ ה"ג כ' מצוה מן המובחר לאכול בשר הפסח אכילת שובע לפיכך אם הקריב שלמי חגיגה בי"ד אוכל מהן תחילה ואח"כ אוכל בשר הפסח כדי לשבוע ממנו ע"כ. והיינו דאם הקריב שלמי חגיגה בי"ד, איכא דין שיאכלהו קודם הפסח, בכדי שהפסח ייאכל על השובע, אך עיקר הדין שמביא קרבן שלמים הוא אינו בכדי לאכול על השובע [ובזה מייושב מה שהבאנו להעיר דאמאי דוקא מקדשים ולא משאר מילי דעלמא].
והעולם מקשים במש"כ הרמב"ם בהל' קרב"פ דינא דעל השובע, מ"ש מכל הקדשים דכתב בפ"י ממעה"ק הי"א היתה להם אכילה מועטת אוכלין עמה חולין ותרומה כדי שתהא נאכלת עם השובע ע"כ, ומפני מה הוצרך לדין מסויים בקרב"פ שייאכל על השובע. [ועי' חי' הגר"ח סטנסיל וחי' הגרי"ז סטנסיל וס' מאורי המועדים כ"א לפי דרכו מש"כ בזה.]
[ושא"ב הב' ש' טורצין אמר ליישב, דתרי ענייני שביעה נינהו, חדא שביעת בשר ותרתי שביעה בעלמא, ובקרב"פ נתחדש דין שביעת בשר. ונ"פ דז"א משום שכ' הרמב"ם בקרב"פ שם דהך דינא דעל השובע מתקיים בפסח שני במצות ומרורים, הרי דאי"ז דין שביעה מקדשים דוקא.]
והנראה בזה אחר דקדוק לשון הרמב"ם דחלוק במהותו דין השביעה בקרב"פ מדין השביעה דכל הקדשים. דבכל הקדשים ליכא דין שה"קרבן" יאכל על השובע, אלא ד"אכילת הקדשים" תהיה אכילת שובע. וכש"כ בהל' מעה"ק שם היתה להם "אכילה" מועטת אוכלין "עמה" חולין ותרומה כדי שתהא נאכלת "עם" השובע, והיינו שהקדשים יאכלו יחד עם אכילת שובע. משא"כ לעניין קרב"פ צריך "לשבוע" מהקרב"פ וכש"כ בהל' קב"פ שם מצוה מה"מ לאכול "בשר הפסח" אכילת שובע לפיכך אם הקריב שלמי חגיגה בי"ד אוכל מהן תחילה ואח"כ אוכל בשר הפסח כדי "לשבוע ממנו" והיינו שצריך לשבוע מהפסח עצמו.
ולעד"נ דלא שייך לפרש אחרת, דהרמב"ם בקרב"פ שם סיים ואם לא אכל אלא כזית יצא יד"ח. ואי נימא דאיכא דין שיאכל הפסח כשהוא שבע כבר, או דאכילתו צריכה להיות אכילה משבעת, לי"ל מובן, דמה לי שאכל מהפסח כזית בלבד, הא מ"מ שבע. ובע"כ דהיינו דמכיון דצריך לשבוע מהפסח, הרי כל שאכל כזית לא שסבע מהפסח, מ"מ אי"ז לעיכובא.
וכן נראה ממש"כ הרמב"ם שם וכן אכילת בשר פסח שני בליל ט"ו לחודש אייר מ"ע שנ' בו על מצות ומרורים יאכלוהו. והנה בדין על מצו"מ יאכלוהו אוכלים כזית מצה וכזית מרור בלבד[1], וילה"ע כיצד שובעים מתרי כזיתים, ולהאמור א"ש היטב דלא בעינן שיהא הפסח נאכל "על" השובע, כ"א דהפסח "ישביע", וזה נראה ברור.
ונראה דזהו אף דעת רש"י שכתב בפסחים ד"ע על השובע – שיהיו נהנים באכילתו, והיינו שישבע מהפסח ובכך יהא נהנה מאכילתו.
והנפק"מ אי צריך לאכול הנך חולין ותרומה ושאר מילי קודם הקרבן או אחריו. דבכל הקדשים סגי אף אי אוכל אחריו, ד"אכילת הקדשים" היתה אכילת שובע, משא"כ בקרב"פ בעינן שישבע מהקרב"פ עצמו, וצריך לאכול הנך דברים קודם אכילת הפסח וכך יבא לזה שהקרבן פסח ישביעהו.
ומעתה הקושייא שהבאנו דמפני מה באכילת השלמים ליכא דינא דעל השובע, מעיקרא ליתא. דבאמת אכילתה אכילת שובע היא, ומשום שאוכל אח"כ קרב"פ ושבע ממנו, מהני לדין כל הקדשים שדינם ש"אכילת הקדשים" תהא אכילת שובע, ומכיון שאח"כ אוכל הפסח בתוך אכילת השלמים ממילא "אכילת" השלמים הויא אכילת שובע. אך לעניין הקרב"פ זה לא מהני, דלא בעינן שיהיה אכילת הפסח אכילת שובע כבשאר הקדשים, אלא בעינן שישבע מהפסח, ואי יאכל אח"כ השלמים וישבע מהם לא יקיים דין השביעה דקרב"פ, משום דבדין שביעה דקרב"פ נאמר דצריך לשבוע מהקרבן פסח עצמו ולא מהני מה ששבע באכילתו.
שוב ראיתי בקונטרס "ונקריב לפניך באהבה" [המבוסס על ספר ונקריב לפניך באהבה של הר"ר בנימין זאב פלדמן] שהביא לדברי המאירי פסחים דס"ט ז"ל הפסח נאכל עה"ש, ר"ל אכילת שובע אכילה שיהו שבעים בסוף אכילתה, והיו אוכלים תחילה אכילת הזבח וכו' ואין משביעין עצמן ממנה אלא אוכלים ממנה בכדי שישערו בעצמם שתהא אכילת הפסח משביעתם וכו' אכילת שובע ר"ל שנשארים אחר אכילתו שבעים עכ"ל. והוא להדיא כדברינו.
[וע"ע במאירי שם דקי"ט שזהו יסוד האיסור לאכול אחר הפסח, משום דנראה דאכתי לא שבע.]
עוד בעניין הנ"ל
ובעיקר הקושייא מאי אולמי דבשר הפסח מבשר השלמים דזה אינו נאכל אלא על השובע יתכן באופ"א, והוא עפי"מ שראיתי בס' מאורי המועדים דברי הגרמ"ד הלוי זצוק"ל משמיה דאביו הגאב"ד דבריסק זללה"ה, שהק' מה שהבאנו לעיל, מה הוצרך הרמב"ם לחדש דקרב"פ דינו שייאכל על השובע הלא כל הקדשים זהו דינם. והביא הגרמ"ד מה ששמע מהגרי"ז ובהקדם דברי הגרי"ז דכל הך דינא דעל השובע לא נתחדש אלא היה דאיכא דין הסיבה וכדלעיל. והוסיף הגרי"ז, דבכל הקק"ד דין אכילתם הוא איננו בהחפצא דהקרבן שייאכל, כ"א מ"ע על הכהנים שיאכלוהו אך אי"ז מהלכות הקרבן עצמו. משא"כ בקדשים קלים, דין האכילה על הבעלים הוא אינו מצוה אגברא כ"א דין מהל' הקרבן עצמו שייאכל. והנפק"מ האם איכא לדינא דאין הבשר נאכל אלא על השובע, דבאכילת כהנים קדשי קדשים דדין האכילה הוא בגברא בזה נתחדש דבדין זה איכא דין שייאכל על השובע, משא"כ באכילת בעלים קק"ל דאין דין על הגברא באכילתם אלא בחפצא דהקרבן, בזה ליתא להאי דינא דעל השובע. [ועי' במאורי המועדים שהביא הגרמ"ד ראי' ברורה דלא כהגרי"ז ממש"כ רש"י על ההגדה דמה שמשיבים לבן החכם הוא ש"אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן" הוא בהקשר לשאלתו אמאי אין אוכלים השלמים אחר הפסח, ומבואר דלולי הך דאין מפטירין היו אוכלין השלמים אחר הפסח, ובפשוטו הוא משום דינא דעל השובע ואעפ"י שהם קק"ל. ודו"ק.]
ולהכי הוצרך הרמב"ם לחדש דאף בקרב"פ שאכילתם הינה על ידי הבעלים בזה נאמר דין אכילה וכקק"ד מדיני הגברא שיאכלה, ולהכי איכא בזה לדינא דאינו נאכל אלא על השובע.
ומעתה פשוט מאוד אמאי באכילת השלמים ליכא לדינא דעל השובע משום דזהו קק"ל שלא נאמר בהו דין אכילה על הגברא.
והנראה, דאף לולי יישוב הגרי"ז ניתן לבאר הרמב"ם בביאור נוסף, ואיהו, דבקרבן פסח נאמר הלכה לאו מדיני ה"קרבן" דאית ביה אלא מדין "אכילת חובה במועד הפסח", ויסוד ברור לזה, ממה דאי' במכילתא על מצות ומרורים יאכלוהו, מכאן אמרו הפסח נאכל אכילת שובע ואין המצה ומרור נאכלים אכיל שובע עכ"ד. וצ"ע מהיכ"ת דיהיה דין אכילת שובע במצה ומרור. ולהאמור א"ש היטב דהך דינא ד"על השובע" בקרב"פ נתחדש אף דאי"ז מדיני ה"קרבן" פסח דאית ביה, כ"א מדיני ה"אכילת חובה בפסח" ומשו"ה קס"ד דזהו אף במצו"מ.
ויתכן דזהו ההבנה בהא דאיכא להך דינא בקרב"פ אף לפי"ד הגרי"ז, דהרי בכל הקק"ל ליתא לדינא דעל השובע. והיינו דאי"ז מדינא דהקרבן כ"א מדין אכילת חובה בפסח. וצ"ע בזה.
[1] ולדעת הגר"ח אף אפשר כזית א' משניהם, אי לאו משום ברכת המצות דמברכים עליה. והארכנו ע"ז במק"א.
