ערב פסח הגיע, הלחץ בשיאו, משתדלים מאוד מאוד, שלא להכשל במידת הכעס, (לא כ''כ מצליחים...), מתארגנים במרץ, לסוף זמן, אכילת וביעור חמץ, הבית מצוחצח למשעי, הנקיון המייגע והמפרך, על מנת להמלט, מחשש אבק דאבק, הגיע אל קיצו, ואולי הגיע הזמן, לקחת פסק זמן, ולחשוב קצת, מה רצון ה' שנרגיש בביעור החמץ, איך היצה''ר מגיע לסיפור.
אז כמו בכל מצוה, צריך לפתוח, ספר ישן נושן, הנקרא תורת משה, ולעיין בפסוקיו בענין, ולאחר מכן, לעיין בדברי חז''ל, שמסרו לנו המסורת, שבע''פ, שקבלו רב מרב, עד מרע''ה.
וכך מבאר לנו משה, בספר משנה תורה
''לא תאכל עליו (על הקרבן פסח הכתוב קודם) חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך''
ובמשנה בסוף מסכת פסחים שנינו רבן גמליאל אומר כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הם פסח מצה ומרור וכו מצה זו שאנו אוכלים על שום מה על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם שנאמר ''ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם''
וצריך באור גדול, כי לכאורה, דברי רבן גמליאל, סותרים לדברי רבנו משה, במשנה תורה, שבעוד, במשנה תורה נאמר, שהמצה היא לחם עוני, בדברי ר''ג מתבאר, שהמצה היא זכר לגאולה, שהיתה מהר כל כך, והדברים נראים כהפוכים, בטעמה של המצה, לחם גאולה או עניות, ויתירה מזו, מה טעם לאיסור החמץ, שהחמירה תורה בו כ''כ, שהאוכלו בכרת.
ואמנם, בדברי הפסוק עצמו, יש נקודה לא ברורה, שהרי כתוב, כי בחפזון יצאת מארץ מצרים, ותיבת בחפזון, לא נראית קשורה, לענין הלחם עוני, שהוציאנו ה' ממנו, אלא לגאולה, וכדברי ר''ג במתני', ועוד צ''ע, מה הבאור, לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, מה הקשר, בין קרבן הפסח, לאיסור חמץ, אפילו בבל יראה, שהוא איסור לא תעשה, מזמן הקרבת הפסח, דהיינו מחצות של י''ד, ומה הקשר, לאכילת מצה, כל ז' ימים, דהיינו מזמן אכילת הפסח, בליל ט''ו.
ויש לומר, שמצה זו, שני פנים יש לה, ומתהפכים זה מזה, ומשלימים זה את זה, פנים של עוני, ופנים של גאולת חפזון, וכמאמר רבותינו על המקרא, או הניסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי, מלמד שהיו ישראל במצרים כעובר במעי פרה, וקיימא לן, עובר ירך אמו, הרי שישראל היו משועבדים למצרים, בכל מהותם וענינם, ובדברי נסתרות נודע, שהיו במ''ט שערי טומאה, וכמעט ששקעו בשער הנ' שלא היה להם תקומה ח''ו, וגאולת מצרים בחפזון היתה, למהר להוציאם מן הטומאה, ובמהפכה קיצונית של רגע אחד, יצאו ממ''ט שערי טומאה, ומיד בלילה שאח''כ, נכנסו לאט לאט, כל מ''ט יום, שבין פסח לעצרת, למ''ט שערי בינה, עד שביום הנ', הגיעו לדרגת נבואה, שפנים בפנים, דיבר ה' עמהם, מתוך האש.
ובקרבן הפסח, נצטוו ישראל במקרא, משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח, ודרשו רבותינו, משכו ידיכם מע''ז וקחו לכם צאן של מצוה, ונקרא שמו פסח, כמו שמבאר משה לישראל ''ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתנו הציל ויקוד העם וישתחוו'' הרי שהיו ישראל, ראויים להנגף עם המצרים, כי היו דומים להם, ובזכות דם הפסח, דלג ורחם הקב''ה עליהם, והרג בכורי מצרים, ואת בכורי ישראל קידש.
וכאשר באה התורה, לשמר ולקבע בנפשנו, את בחירת ה' בנו לעם, חרף שאיננו ראויים, מצוה היא שבוע בשנה, להכניס לתפריט הבסיסי, של סעודותינו הקבועות, שינוי דרסטי, ובמקום לאכול לחם משובח, אוכלים מצה מצומקת, ובכך מפנימים מחדש, שהיינו עניים ונגאלנו בחפזון, מחפץ ה' לגאלנו, מאהבתו ומשמרו את השבועה, שנשבע לאבותינו, ורצונו גם בשנה הזו, לגאלנו בחפזון שוב, מעניותינו בקרבה אליו, אם נזכה, ונתעורר אליו כראוי, שיתקיים בנו אחישנה, היום אם בקולו תשמעו.
ואם ח''ו לא נזכה, הרי שבנינו עוד נדבך, בהפנמת תפקידנו בעולמנו, להכיר עוצמת התפקיד הנשגב, אשר אבותינו נגאלו בחפזון, וזכו בחפזון להיפוך העניות, לגודל הרצון האלהי, להשיגו במהירות, עד כמה שניתן, ובגאולה העתידה נאמר, כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון, כאשר מגיעה הגאולה, שלב אחרי שלב, ועם ישראל מתקדם, צעד אחרי צעד, והעולם מתקרב לתיקונו, שנה אחרי שנה, ויצר הרע שאור שבעיסה, נעלם מבתינו ז' ימים, להודיע רצוננו לעשות רצונו, וקידום הכנת נפשנו, קומה אחת גבוה יותר, ליום שיתבער מן העולם כליל, והיה ה' למלך על כל הארץ.
אז כמו בכל מצוה, צריך לפתוח, ספר ישן נושן, הנקרא תורת משה, ולעיין בפסוקיו בענין, ולאחר מכן, לעיין בדברי חז''ל, שמסרו לנו המסורת, שבע''פ, שקבלו רב מרב, עד מרע''ה.
וכך מבאר לנו משה, בספר משנה תורה
''לא תאכל עליו (על הקרבן פסח הכתוב קודם) חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך''
ובמשנה בסוף מסכת פסחים שנינו רבן גמליאל אומר כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הם פסח מצה ומרור וכו מצה זו שאנו אוכלים על שום מה על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים וגאלם שנאמר ''ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם''
וצריך באור גדול, כי לכאורה, דברי רבן גמליאל, סותרים לדברי רבנו משה, במשנה תורה, שבעוד, במשנה תורה נאמר, שהמצה היא לחם עוני, בדברי ר''ג מתבאר, שהמצה היא זכר לגאולה, שהיתה מהר כל כך, והדברים נראים כהפוכים, בטעמה של המצה, לחם גאולה או עניות, ויתירה מזו, מה טעם לאיסור החמץ, שהחמירה תורה בו כ''כ, שהאוכלו בכרת.
ואמנם, בדברי הפסוק עצמו, יש נקודה לא ברורה, שהרי כתוב, כי בחפזון יצאת מארץ מצרים, ותיבת בחפזון, לא נראית קשורה, לענין הלחם עוני, שהוציאנו ה' ממנו, אלא לגאולה, וכדברי ר''ג במתני', ועוד צ''ע, מה הבאור, לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, מה הקשר, בין קרבן הפסח, לאיסור חמץ, אפילו בבל יראה, שהוא איסור לא תעשה, מזמן הקרבת הפסח, דהיינו מחצות של י''ד, ומה הקשר, לאכילת מצה, כל ז' ימים, דהיינו מזמן אכילת הפסח, בליל ט''ו.
ויש לומר, שמצה זו, שני פנים יש לה, ומתהפכים זה מזה, ומשלימים זה את זה, פנים של עוני, ופנים של גאולת חפזון, וכמאמר רבותינו על המקרא, או הניסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי, מלמד שהיו ישראל במצרים כעובר במעי פרה, וקיימא לן, עובר ירך אמו, הרי שישראל היו משועבדים למצרים, בכל מהותם וענינם, ובדברי נסתרות נודע, שהיו במ''ט שערי טומאה, וכמעט ששקעו בשער הנ' שלא היה להם תקומה ח''ו, וגאולת מצרים בחפזון היתה, למהר להוציאם מן הטומאה, ובמהפכה קיצונית של רגע אחד, יצאו ממ''ט שערי טומאה, ומיד בלילה שאח''כ, נכנסו לאט לאט, כל מ''ט יום, שבין פסח לעצרת, למ''ט שערי בינה, עד שביום הנ', הגיעו לדרגת נבואה, שפנים בפנים, דיבר ה' עמהם, מתוך האש.
ובקרבן הפסח, נצטוו ישראל במקרא, משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח, ודרשו רבותינו, משכו ידיכם מע''ז וקחו לכם צאן של מצוה, ונקרא שמו פסח, כמו שמבאר משה לישראל ''ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתנו הציל ויקוד העם וישתחוו'' הרי שהיו ישראל, ראויים להנגף עם המצרים, כי היו דומים להם, ובזכות דם הפסח, דלג ורחם הקב''ה עליהם, והרג בכורי מצרים, ואת בכורי ישראל קידש.
וכאשר באה התורה, לשמר ולקבע בנפשנו, את בחירת ה' בנו לעם, חרף שאיננו ראויים, מצוה היא שבוע בשנה, להכניס לתפריט הבסיסי, של סעודותינו הקבועות, שינוי דרסטי, ובמקום לאכול לחם משובח, אוכלים מצה מצומקת, ובכך מפנימים מחדש, שהיינו עניים ונגאלנו בחפזון, מחפץ ה' לגאלנו, מאהבתו ומשמרו את השבועה, שנשבע לאבותינו, ורצונו גם בשנה הזו, לגאלנו בחפזון שוב, מעניותינו בקרבה אליו, אם נזכה, ונתעורר אליו כראוי, שיתקיים בנו אחישנה, היום אם בקולו תשמעו.
ואם ח''ו לא נזכה, הרי שבנינו עוד נדבך, בהפנמת תפקידנו בעולמנו, להכיר עוצמת התפקיד הנשגב, אשר אבותינו נגאלו בחפזון, וזכו בחפזון להיפוך העניות, לגודל הרצון האלהי, להשיגו במהירות, עד כמה שניתן, ובגאולה העתידה נאמר, כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון, כאשר מגיעה הגאולה, שלב אחרי שלב, ועם ישראל מתקדם, צעד אחרי צעד, והעולם מתקרב לתיקונו, שנה אחרי שנה, ויצר הרע שאור שבעיסה, נעלם מבתינו ז' ימים, להודיע רצוננו לעשות רצונו, וקידום הכנת נפשנו, קומה אחת גבוה יותר, ליום שיתבער מן העולם כליל, והיה ה' למלך על כל הארץ.
