בדין חמץ מו' שעות ומעלה- הערות ועיונים בסוגיא[פסחים ד' ב']
א} הנה שיטת רש''י דהכרח דאביי הוא מדכתיב אך ביום הראשון תשביתו ולעולם הדין של ההשבתה הוא קודם זמן האיסור וא''כ בהכרח יש חלק ביום שמותר, והתוס' הקשו ע''ז דאדרבה כל עיקר דין תשביתו מגיע אחרי שכבר יש איסור ד''לא צוה הכתוב לשורפו אלא אחר איסורו''.
וכן מצינו לעיל שנחלקו בזה במה שרש''י פירש דין הביטול בלב שיליף ליה מתשביתו, ותוס' מקשים דלאחר זמן איסורו כבר אינו יכול לבטלו דהרי הווה איסוה''נ.
והנה לעיל ביאר הרמב''ן דעת רש''י וז''ל ''ומה שהקשו רבותינו הצרפתים ז"ל מדדרשינן אך חלק בתשביתו אינה קושיא דכי אמרת נמי תבעירו היאך צוה לבער אחר חצות והלא בשעת ביעורו כבר עבר עליו אלא שיהא מבוער או מבוטל בחצות קאמר רחמנא''
והינו דהרמב''ן מבאר דהציווי דתשביתו אמנם ודאי הוא מדבר בקרא לאחר זמן האיסור רק מ''מ מעשה ההשבתה בהכרח יהיה קודם כדי שבזמן האיסור כבר יהיה מושבת.
ובפשטות פלוג' התוס' ורמב''ן הוא אם ציווי דתשביתו הוא קאי על המעשה או על התוצאה, ולדעת תוס' קאי על המעשה וע''כ בהכרח כל המשעה הוא לאחר זמן האיסור ולדעת רש''י ורמב''ן קאי על התוצאה שהיא תהיה בזמן האיסור וע''כ בהכרח המעשה הוא קודם.
ויל''ע מה יענו התוס' על טענת הרמב''ן שאם המצוה להשבית היא לאחר זמן האיסור א''כ כבר עבר על בל יראה, ואולי יל''ד דכל שמתעסק עם החמץ להשביתו א''כ אינו מוגדר כמחזיק החמץ ולא שיכא ביה בל יראה [וגם יל''ד אם איכא איסורא דבל יראה קודם הפסח או רק איסור אכילה ויבו' להלן בעז"ה].
ושוב מצאתי כן בדברי התור''פ בסוגין שמקשה על רש''י שהווה משהה חמץ ע''מ לבערו ואין בזה איסור כלל, ולעיל הבאנו כן מהתוס' כ''ט אך שם מבואר גדר אחר שכל כה''ג שמשהה חמץ ע''מ לבערו פטור וטעמא משום דלא יראה ניתק לעשה ולכך אינו עובר כשמבערו לבסוף ''וטעמא משום דלא יראה ניתק לעשה ולכך אינו עובר כשמבערו לבסוף'', ומשמע דתליא בענין ניתק לעשה ויעוין בשאג''א מה שביאר בזה בתוס' שם], ויש להרחיב עוד בגדרי משהה חמץ ע''מ לבערו, ובסוגין לכאורה מתבאר בזה פלוג' רש''י ותוס', אך עי' בחי' הגרנ''פ שהרחיב בזה בסתירות בדעת רש''י.
ב} ובעיקר בירור הפלוג' ביארנו דלרמב''ן המצוה היא להעמיד את התוצאה של ההשבתה, ובאמת כן משמע במנ''ח דביאר כן הפלוג' ויעוי''ש]
אמנם לכאורה צ''ע לומר כן חדא, ממה שר''ע מוכיח דתשביתו הוא בי''ד כי הרי הוא בשריפה ואינו יכול להיות ביו''ט, ואם עיקר דין צשביתו מדבר על התוצאה שיהיה מבוער ביו''ט ע''י שריפה, א''כ אינו מובן הוכחת ר''ע שהרי שפיר יל''ד דרקא אירי ביו''ט וקרא מצוה על התוצאה שיהיה החמץ מושבת ביו''ט , והשריפה תהיה מערב יו''ט.
וכן ילה''ק ממה דמבואר לקמן דחשיב בל יראה לאו הניתק לעשה דתשביתו, ואם הווה מצוה בתוצאה יל''ע אם שיכא בזה ענין ניתק לעשה, שהרי אין כאן מעשה המתקן הלאו, וצל''ע בזה.
ונראה ברור דלעולם בקרא דתשביתו הוא ציווי על המעשה, וע''כ הוכיח ר''ע שאינו ביו''ט, רק הגדר הוא שנחלקו האם המצוה היא ''מעשה השבתה'' גרידא ועיקר הציווי הוא על עשיה של שריפת והשבתת החמץ, רק דמ''מ לדעת הרמב''ן הגדר הוא שהוא ציווי על העשיה של העמדת ההשבתה של לאחר ו', והינו שאי''ז ציווי על מעשה ההשבתה כחפצא לעצמו שאז יהיה מבואר 'עד כמה דקרא אירי אחרי זמן האיסור א''כ בהכרח הוא בשריפה וכדעת התוס', אלא קרא אירי שיש לו מצוה על המעשה של העמדת ההשבתה של אחר ו', והוא מצווה על העשיה של העמדת התוצאה, וצ''ע בזה[ולחדד הענין שאין כאן ציווי רק על התוצאה והוא מחויב שיהיה כאן התוצאה אלא חיובו במעשה רק באופן של מעשה להעמדי התוצאה, וצ''ע בכ''ז].
אך עדין צ''ע אם תשביתו הוא קודם זמן האיסור והוא מצווה להעמיד העשיה על זמן האיסור א''כ מדוע חשיב ניתק לעשה, הרי העשה הוא קודם האיסור, ואמנם סו''ס יש העשה גם אחרי האיסור, ויש להרחיב בזה בגדרי לאו הניתק לעשה, ולכאורה זה תלי' במחלו' במכות בדין שילוח טמאים אם חשיב ניתק לעשה, וצל''ע בזה.
ג} הנה מצינו בגמ' דעכ''פ לאחר ו' שעות איכא איסור דאוריתא ויל''ע מהו האיסור, ועי' רמב''ם בפ''ג מחו''מ ומבואר בדבריו שיש כאן איסורא דבל יראה, וכן משמע מלשון רש''י לעיל ד' א' דבין לר''מ ובין לר''י עובר בבל יראה ובאיסור אכילה מאחרי שעה שישית מדאוריתא, עי''ש.
וצל''ע מה המקור לזה הרי הכא ילפי' רק לענין תשביתו ולא לענין ''בל יראה'', וצ''ל דהבינו דעיקר מצות תשביתו הוא לבטל המצב של האיסור דבל יראה ובהכרח כח היכא דאיכא מצות השבתה בהכרח דיש כאן איסור בל יראה.
ואמנם הראב''ד בהשגות באמת פליג על הר''מ וס''ל דאין כאן איסור בל יראה כלל אלא רק איסור עשה בשהיה מכוח דין תשביתו, וצל''פ הכונה בזה דכל שמשהה החמץ אצלו א''כ הוא מעמיד סתירה למצוה של התורה שמצוה להוציאו מביתו והוא משהה אצלו החמץ, והוא סותר לקיום המצוה וע''כ הוא באיסור עשה.
ד} והנה בדף כ''ט נחלקו ר''י ור''ש האם איכא איסור אכילתחמץ מו' שעות ולמעלה, ויל''ע האם לשיטת ר''ש באמת יהיה מותר באכילה לגמרי או שרק אינו בכלל האיסור של לא תאכלו עליו חמץ.
והנה בעה''מ כותב בד''ג א' מדפי הרי''ף כתב בזה''ל 'אי אכיל ליה מיכל משש שעות ולמעלה עד הערב אינו עובר באכילתו שאין לך השבתה גדולה מזו אבל לכתחלה אין לו לשהותו משנכנסה שעה ששית דקיימא עליה מצות תשביתו מתחלת שעה שביעית מדכתיב אך חלק''', ומשמע בדבריו שאה''נ ואסור לו להשהותו שהרי מצווה להשביתו אך מ''מ אין מניעה שיאכלנו כלל ואדרבה בזה עצמו מקים השבתה ואין לך השבתה גדולה מזו.
ובפשטות מבואר מדבריו דלר''ש אין כאן מקום איסור כלל ואדרבה האכילה היא גם קיום של תשביתו, ועי' בחי' הרי''ם שדן לפי''ז דגם אם יאכל חמץ בפסח יקים המצוה של תשביתו, ומצד מהב''ע יתכן דלא שיכא כאן אם נימא דהתשביתו הוא מצוה בתוצאה וכיסוד האחרו' הנודע במצוה בתוצאה שליכא בה לכללא שמהב''ע [ואכמ''ל בזה, וגם יל''ד אם באמת הגדר הוא בתוצאה וכמש''כ בזה לעיל].
ה} ואמנם הרמב''ן כותב לחלוק על הבעה''מ וטוען עליו כמה קושיות ומסברא משיג עליו בזה''ל ''אין זו נכון שאין לך בתורה דבר שצריך השבתה ומותר באכילה''.
ויל''ע בביאור סברת רמב''ן מדוע ההשבתה מחיבת איסור אכילה, ובחזו''א מבאר בזה שזה בתורת הוכחה כי כל מצות תשביתו הוא בשביל שלא יאכל החמץ וא''כ בהכרח יש כאן איסור אכילה, והדברים מחודשים.
והחזו''א מקשה ג''כ על סברא זו דא''כ הרי בחמץ של הפקר דליכא ביה תשביתו ובל יראה גם נימא דיהיה מותר באכילה וזה ודאי אינו, וע''כ דאין דיניתשביתו ואיסור אכילה תליא הא הבא.
ועי' בלשון רבינו דוד בדף כ''ח לקמן שמבואר להדיא מדבריו שזהו גופא ענין תשביתו שישבית את חמיצו ולא יאכלנו והאכילה הרי היא מעמידה סתירה לתשביתו.
ונראה ביאור הענין דעיקר הגדר בדין תשביתו הוא שיש כאן חמץ העומד לאכילת הבעלים והוא מצווה להשביתו שלא יעמוד לאכילה שלו, וע''כ בהפקר אינו שיכא איסור תשביתו כיון שחפצא דהפקר אינו עומד לו לאכילה שהרי אינו ממונו וע''כ ליכא ביה לציווי דתשביתו, ורק בחמץ שהוא ממונו העומד לו לאכיתו יש לו ציווי להפקיע את המצב הזה ולהשבית את חמיצו שלא יעמוד לו לאכילה.
בזה יבואר כונת הרמב''ן דאם כל הציווי הוא להשבית הדבר מאכילה שלא יעמוד לן לאכילה א''כ כשיאכל הדבר הרי הוא הסתירה הגדולה לציווי של התורה, שהרי התורה מצווה שלא יעמוד לו לאכילה והוא אוכל הדבר ומעמידו לאכילה בפועל.
ו} ואחר שזכינו לביאור דברי הרמב''ן בדרך הנ''ל נל''ד דגם לבעה''מ דין תשביתו אינו הלכה בפ''ע בלא שיכות לענין האכילה, אלא גדרה הוא כמשנ''ת לרמב''ן שהמצוה היא להשבית הדבר מעמידתו לאכילה, רק י''ל דס''ל לבעה''מ שגדר המצוה להשבית החמץ מאכילה אינו מאכילה העכשוית, אלא להשבית החמץ מעמידתו לאכילה בימי הפסח, וע''כ כל שאוכל כעת החמץ הרי שפיר מקים בזה המצוה להשביתו מאכילה בפסח גופיה דכעת כבר לא יעמוד לו החמץ בפסח לאכילה, והינו דעיקר הפלוג' בין רמב''ן לבעה''מ הוא אם הדין של תשביתו הוא להשבית החמץ מאכילה דהשתא [כבר מאכילת אחרי הו' שעות], או שכל המצוה הוא להשביתו מהאכילה של פסח וע''כ יצא יד''ח גם באכילה בער''פ.
ולפי''ז יל''ד דלא כהחי' הרי''ם דלעיל דאם יאכלנו בפסח עצמו שאז מצווה להעמיד שיהיה מושבת מאכילה ודאי לא יקים דין ההשבתה ושוב יחזור טענת הרמב''ן שאין לך מה שמצווה מהשבתה ומותר באכילה, שענין טענת הרמב''ן הוא כמשנ''ת דהציווי הוא שלא יעמוד לאכילה וא''כ גם לבעה''מ הציווי הוא שלא יעמוד לאיכילה בפסח, ודו''ק.
ז} והנה עי' עוד ברמב''ן שעכ''פ אין בזה איסוה''נ דהרי לא הוקש לחמץ לר''ש, וכל איסורו יהיה רק מדרבנן ומ''מ לא יהני בזה קידושין וכדין חמץ קודם ו' שעות לרבנן, ואמנם עי' בר''ן שמבאר דלר''ש איכא גם איסור הנאה מכוח התשביתו ולכאורה דבריו צ''ע, ולפימשנ''ת דהמצוה היא להשבית החמץ מלעמוד לו י''ל דהר''ן הבין דהמצוה היא השבית החמץ גם מההנאה וי=לבטל העמידה לשימושו לגמרי ועי' בזה.
א} הנה שיטת רש''י דהכרח דאביי הוא מדכתיב אך ביום הראשון תשביתו ולעולם הדין של ההשבתה הוא קודם זמן האיסור וא''כ בהכרח יש חלק ביום שמותר, והתוס' הקשו ע''ז דאדרבה כל עיקר דין תשביתו מגיע אחרי שכבר יש איסור ד''לא צוה הכתוב לשורפו אלא אחר איסורו''.
וכן מצינו לעיל שנחלקו בזה במה שרש''י פירש דין הביטול בלב שיליף ליה מתשביתו, ותוס' מקשים דלאחר זמן איסורו כבר אינו יכול לבטלו דהרי הווה איסוה''נ.
והנה לעיל ביאר הרמב''ן דעת רש''י וז''ל ''ומה שהקשו רבותינו הצרפתים ז"ל מדדרשינן אך חלק בתשביתו אינה קושיא דכי אמרת נמי תבעירו היאך צוה לבער אחר חצות והלא בשעת ביעורו כבר עבר עליו אלא שיהא מבוער או מבוטל בחצות קאמר רחמנא''
והינו דהרמב''ן מבאר דהציווי דתשביתו אמנם ודאי הוא מדבר בקרא לאחר זמן האיסור רק מ''מ מעשה ההשבתה בהכרח יהיה קודם כדי שבזמן האיסור כבר יהיה מושבת.
ובפשטות פלוג' התוס' ורמב''ן הוא אם ציווי דתשביתו הוא קאי על המעשה או על התוצאה, ולדעת תוס' קאי על המעשה וע''כ בהכרח כל המשעה הוא לאחר זמן האיסור ולדעת רש''י ורמב''ן קאי על התוצאה שהיא תהיה בזמן האיסור וע''כ בהכרח המעשה הוא קודם.
ויל''ע מה יענו התוס' על טענת הרמב''ן שאם המצוה להשבית היא לאחר זמן האיסור א''כ כבר עבר על בל יראה, ואולי יל''ד דכל שמתעסק עם החמץ להשביתו א''כ אינו מוגדר כמחזיק החמץ ולא שיכא ביה בל יראה [וגם יל''ד אם איכא איסורא דבל יראה קודם הפסח או רק איסור אכילה ויבו' להלן בעז"ה].
ושוב מצאתי כן בדברי התור''פ בסוגין שמקשה על רש''י שהווה משהה חמץ ע''מ לבערו ואין בזה איסור כלל, ולעיל הבאנו כן מהתוס' כ''ט אך שם מבואר גדר אחר שכל כה''ג שמשהה חמץ ע''מ לבערו פטור וטעמא משום דלא יראה ניתק לעשה ולכך אינו עובר כשמבערו לבסוף ''וטעמא משום דלא יראה ניתק לעשה ולכך אינו עובר כשמבערו לבסוף'', ומשמע דתליא בענין ניתק לעשה ויעוין בשאג''א מה שביאר בזה בתוס' שם], ויש להרחיב עוד בגדרי משהה חמץ ע''מ לבערו, ובסוגין לכאורה מתבאר בזה פלוג' רש''י ותוס', אך עי' בחי' הגרנ''פ שהרחיב בזה בסתירות בדעת רש''י.
ב} ובעיקר בירור הפלוג' ביארנו דלרמב''ן המצוה היא להעמיד את התוצאה של ההשבתה, ובאמת כן משמע במנ''ח דביאר כן הפלוג' ויעוי''ש]
אמנם לכאורה צ''ע לומר כן חדא, ממה שר''ע מוכיח דתשביתו הוא בי''ד כי הרי הוא בשריפה ואינו יכול להיות ביו''ט, ואם עיקר דין צשביתו מדבר על התוצאה שיהיה מבוער ביו''ט ע''י שריפה, א''כ אינו מובן הוכחת ר''ע שהרי שפיר יל''ד דרקא אירי ביו''ט וקרא מצוה על התוצאה שיהיה החמץ מושבת ביו''ט , והשריפה תהיה מערב יו''ט.
וכן ילה''ק ממה דמבואר לקמן דחשיב בל יראה לאו הניתק לעשה דתשביתו, ואם הווה מצוה בתוצאה יל''ע אם שיכא בזה ענין ניתק לעשה, שהרי אין כאן מעשה המתקן הלאו, וצל''ע בזה.
ונראה ברור דלעולם בקרא דתשביתו הוא ציווי על המעשה, וע''כ הוכיח ר''ע שאינו ביו''ט, רק הגדר הוא שנחלקו האם המצוה היא ''מעשה השבתה'' גרידא ועיקר הציווי הוא על עשיה של שריפת והשבתת החמץ, רק דמ''מ לדעת הרמב''ן הגדר הוא שהוא ציווי על העשיה של העמדת ההשבתה של לאחר ו', והינו שאי''ז ציווי על מעשה ההשבתה כחפצא לעצמו שאז יהיה מבואר 'עד כמה דקרא אירי אחרי זמן האיסור א''כ בהכרח הוא בשריפה וכדעת התוס', אלא קרא אירי שיש לו מצוה על המעשה של העמדת ההשבתה של אחר ו', והוא מצווה על העשיה של העמדת התוצאה, וצ''ע בזה[ולחדד הענין שאין כאן ציווי רק על התוצאה והוא מחויב שיהיה כאן התוצאה אלא חיובו במעשה רק באופן של מעשה להעמדי התוצאה, וצ''ע בכ''ז].
אך עדין צ''ע אם תשביתו הוא קודם זמן האיסור והוא מצווה להעמיד העשיה על זמן האיסור א''כ מדוע חשיב ניתק לעשה, הרי העשה הוא קודם האיסור, ואמנם סו''ס יש העשה גם אחרי האיסור, ויש להרחיב בזה בגדרי לאו הניתק לעשה, ולכאורה זה תלי' במחלו' במכות בדין שילוח טמאים אם חשיב ניתק לעשה, וצל''ע בזה.
ג} הנה מצינו בגמ' דעכ''פ לאחר ו' שעות איכא איסור דאוריתא ויל''ע מהו האיסור, ועי' רמב''ם בפ''ג מחו''מ ומבואר בדבריו שיש כאן איסורא דבל יראה, וכן משמע מלשון רש''י לעיל ד' א' דבין לר''מ ובין לר''י עובר בבל יראה ובאיסור אכילה מאחרי שעה שישית מדאוריתא, עי''ש.
וצל''ע מה המקור לזה הרי הכא ילפי' רק לענין תשביתו ולא לענין ''בל יראה'', וצ''ל דהבינו דעיקר מצות תשביתו הוא לבטל המצב של האיסור דבל יראה ובהכרח כח היכא דאיכא מצות השבתה בהכרח דיש כאן איסור בל יראה.
ואמנם הראב''ד בהשגות באמת פליג על הר''מ וס''ל דאין כאן איסור בל יראה כלל אלא רק איסור עשה בשהיה מכוח דין תשביתו, וצל''פ הכונה בזה דכל שמשהה החמץ אצלו א''כ הוא מעמיד סתירה למצוה של התורה שמצוה להוציאו מביתו והוא משהה אצלו החמץ, והוא סותר לקיום המצוה וע''כ הוא באיסור עשה.
ד} והנה בדף כ''ט נחלקו ר''י ור''ש האם איכא איסור אכילתחמץ מו' שעות ולמעלה, ויל''ע האם לשיטת ר''ש באמת יהיה מותר באכילה לגמרי או שרק אינו בכלל האיסור של לא תאכלו עליו חמץ.
והנה בעה''מ כותב בד''ג א' מדפי הרי''ף כתב בזה''ל 'אי אכיל ליה מיכל משש שעות ולמעלה עד הערב אינו עובר באכילתו שאין לך השבתה גדולה מזו אבל לכתחלה אין לו לשהותו משנכנסה שעה ששית דקיימא עליה מצות תשביתו מתחלת שעה שביעית מדכתיב אך חלק''', ומשמע בדבריו שאה''נ ואסור לו להשהותו שהרי מצווה להשביתו אך מ''מ אין מניעה שיאכלנו כלל ואדרבה בזה עצמו מקים השבתה ואין לך השבתה גדולה מזו.
ובפשטות מבואר מדבריו דלר''ש אין כאן מקום איסור כלל ואדרבה האכילה היא גם קיום של תשביתו, ועי' בחי' הרי''ם שדן לפי''ז דגם אם יאכל חמץ בפסח יקים המצוה של תשביתו, ומצד מהב''ע יתכן דלא שיכא כאן אם נימא דהתשביתו הוא מצוה בתוצאה וכיסוד האחרו' הנודע במצוה בתוצאה שליכא בה לכללא שמהב''ע [ואכמ''ל בזה, וגם יל''ד אם באמת הגדר הוא בתוצאה וכמש''כ בזה לעיל].
ה} ואמנם הרמב''ן כותב לחלוק על הבעה''מ וטוען עליו כמה קושיות ומסברא משיג עליו בזה''ל ''אין זו נכון שאין לך בתורה דבר שצריך השבתה ומותר באכילה''.
ויל''ע בביאור סברת רמב''ן מדוע ההשבתה מחיבת איסור אכילה, ובחזו''א מבאר בזה שזה בתורת הוכחה כי כל מצות תשביתו הוא בשביל שלא יאכל החמץ וא''כ בהכרח יש כאן איסור אכילה, והדברים מחודשים.
והחזו''א מקשה ג''כ על סברא זו דא''כ הרי בחמץ של הפקר דליכא ביה תשביתו ובל יראה גם נימא דיהיה מותר באכילה וזה ודאי אינו, וע''כ דאין דיניתשביתו ואיסור אכילה תליא הא הבא.
ועי' בלשון רבינו דוד בדף כ''ח לקמן שמבואר להדיא מדבריו שזהו גופא ענין תשביתו שישבית את חמיצו ולא יאכלנו והאכילה הרי היא מעמידה סתירה לתשביתו.
ונראה ביאור הענין דעיקר הגדר בדין תשביתו הוא שיש כאן חמץ העומד לאכילת הבעלים והוא מצווה להשביתו שלא יעמוד לאכילה שלו, וע''כ בהפקר אינו שיכא איסור תשביתו כיון שחפצא דהפקר אינו עומד לו לאכילה שהרי אינו ממונו וע''כ ליכא ביה לציווי דתשביתו, ורק בחמץ שהוא ממונו העומד לו לאכיתו יש לו ציווי להפקיע את המצב הזה ולהשבית את חמיצו שלא יעמוד לו לאכילה.
בזה יבואר כונת הרמב''ן דאם כל הציווי הוא להשבית הדבר מאכילה שלא יעמוד לן לאכילה א''כ כשיאכל הדבר הרי הוא הסתירה הגדולה לציווי של התורה, שהרי התורה מצווה שלא יעמוד לו לאכילה והוא אוכל הדבר ומעמידו לאכילה בפועל.
ו} ואחר שזכינו לביאור דברי הרמב''ן בדרך הנ''ל נל''ד דגם לבעה''מ דין תשביתו אינו הלכה בפ''ע בלא שיכות לענין האכילה, אלא גדרה הוא כמשנ''ת לרמב''ן שהמצוה היא להשבית הדבר מעמידתו לאכילה, רק י''ל דס''ל לבעה''מ שגדר המצוה להשבית החמץ מאכילה אינו מאכילה העכשוית, אלא להשבית החמץ מעמידתו לאכילה בימי הפסח, וע''כ כל שאוכל כעת החמץ הרי שפיר מקים בזה המצוה להשביתו מאכילה בפסח גופיה דכעת כבר לא יעמוד לו החמץ בפסח לאכילה, והינו דעיקר הפלוג' בין רמב''ן לבעה''מ הוא אם הדין של תשביתו הוא להשבית החמץ מאכילה דהשתא [כבר מאכילת אחרי הו' שעות], או שכל המצוה הוא להשביתו מהאכילה של פסח וע''כ יצא יד''ח גם באכילה בער''פ.
ולפי''ז יל''ד דלא כהחי' הרי''ם דלעיל דאם יאכלנו בפסח עצמו שאז מצווה להעמיד שיהיה מושבת מאכילה ודאי לא יקים דין ההשבתה ושוב יחזור טענת הרמב''ן שאין לך מה שמצווה מהשבתה ומותר באכילה, שענין טענת הרמב''ן הוא כמשנ''ת דהציווי הוא שלא יעמוד לאכילה וא''כ גם לבעה''מ הציווי הוא שלא יעמוד לאיכילה בפסח, ודו''ק.
ז} והנה עי' עוד ברמב''ן שעכ''פ אין בזה איסוה''נ דהרי לא הוקש לחמץ לר''ש, וכל איסורו יהיה רק מדרבנן ומ''מ לא יהני בזה קידושין וכדין חמץ קודם ו' שעות לרבנן, ואמנם עי' בר''ן שמבאר דלר''ש איכא גם איסור הנאה מכוח התשביתו ולכאורה דבריו צ''ע, ולפימשנ''ת דהמצוה היא להשבית החמץ מלעמוד לו י''ל דהר''ן הבין דהמצוה היא השבית החמץ גם מההנאה וי=לבטל העמידה לשימושו לגמרי ועי' בזה.
