עניין חג הפסח במשנתו של רבינו המהר"ל
א. מתי מותר לספר בשבחיו ית'
מצות סיפור יצי"מ אינה סיפור גדולתו ועוצמתו של הבורא ית' שמו, דזה לא יתכן, דאסור לספר בשבחיו של הקב"ה כדכתי' 'מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהילתו', ופסוק זה משמיע שלא יתכן לספר בגדולתו של ה' מב' פנים, א' משום שא"א להשיג גדולתו של הקב"ה מצד האיכות, אין בידינו הכוח והבינה בכדי להבין כמה חסד עשה עימנו ה' ית"ש, וע"ז נופל לשון מי 'ימלל' גבורות ה', (דלשון ימלל הוא על חידוש, 'כמו מי מלל בנים לאברהם'). ב' אין בידנו הכוח והבינה להשיג את כל הניסים שעשה עימנו ה' ית"ש מצד הכמות, וע"ז נופל הלשון ישמיע 'כל' תהילתו,
וע"כ מצות סיפור יצי"מ אינה באה בתורת סיפור גדולתו של הבורא ית"ש אלא בכדי שאנו לא נהיה כפויי טובה ונכיר אנו שאנו חייבים לבורא את כל מה שבידינו, אין אנו מתיימרים להשיג את כל גדלותו ואף אי"ז מענייננו, אלא מספיק לנו במה שאנו יודעים בשביל שנכיר במקומנו ונידע את בוראנו,
ב. המקור למצות סיפור יצי"מ
ומקור למצוה זו כתב הרמב"ם שלומדים זאת מהא דכתיב 'זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים' וה קאי על ליל ט"ו מהא דכתיב 'והגדת לבנך ביום ההוא בעבור זה' בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, ועל פי' זה רבו הקושיות, ומהם: א' א"כ אמאי לא סגי בקידוש היום כמו בשבת, ב' דמנ"ל דקאי בליל ט"ו, דמקרא דוהגדת לבנך לא משמע אלא מצות סיפו לבן ותו לא, ואינו דומה לשבת שכתוב לקדש וע"כ מקדשים היום בשבת,
וע"כ יש ללמוד מצוה זו מהא דכתיב 'כי ישאלך בנך מה העדות והחוקים המשפטים' וגו', וע"כ האי קרא קאי בת"ח דהרי יודע חילוקי הדברים שיש מהמצוות שהם חוקים ויש מהמצוות שהם משפטים ויש מהמצוות שהם עדות, ואמנם כי שאילת בנו יותר עדיף מחמת שיש בזה יותר פירסום, אך גם אם הם ב' ת"ח יש להם מצוה דהרי קרא מיירי באחד שיודע לחלק המצוות.
ג. יצי"מ יסוד ושורש לאמונתינו
ומעשה יציאת מצרים הוא יסוד האמונה ואף אם יראה שיש מופתים יותר גדולים אין זה אלא מחמת קוצר שיכלנו, וזה מפורש במכילתא דאיתא שם "וישמע יתרו כל אשר עשה ה' למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים, מלמד ששקולה יציאת מצרים נגד כל הנסים והגבורות שעשה הקדוש ברוך הוא לישראל", והרי לנו פסוק שבא ללמד זאת,
וביאור מאמר חז"ל דאי' במדרש שוחר טוב (תהלים קט"ז) "ויוציא אתכם מכור ברזל כשם שהזהבי פושט ידו ונוטל הזהב מן הכור כך הוציא הקדוש ברוך הוא את ישראל ממצרים וכעובר שהוא נתון בתוך מעיה של בהמה והרועה נותן ידו ושומטו כך הנסה אלוקים לקחת לו גוי מקרב גוי",
דהיה בגלות מצרים ב' עניינים, א' מצד המצרים שהעבידו אותם בפרך ונתנו עליהם עבודה קשה, וע"ז אמר 'ויוציא אתכם מכור הברזל' כמו זהבי שהאש חוצצת בינו לבין הזהב, ב' מצד ישראל שהיו במדרגה שפילה והיו מחוברים למצרים מצד עצמם, וע"ז אמר 'הנסה אלוקים לקחת לו גוי מקרב גוי' שהיו ישראל מודבקים במצרים כעובר בתוך מעיה של בהמה, וזה הפי' גוי 'מקרב' גוי מלשון קרב וכרעיים,
עד שהגיעו ישראל לשלימותם בתור אומה בתוך מצרים, וראיה לזה ממספר כלל ישראל שש מאות אלף שהוא מספר מושלם, ואז הוציאם הבורא כזהבי מתוך האש (ע"י ידו לא ע"י צבת), וכרועה שנותן ידו ושומט העובר ממעי אמו,
ד. הטעם למה נישתעבדו ישראל למצרים דוקא
מקרא ד"כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו" (ויקרא י"ח) ילפי' בתו"כ אחרי פ"ט שדרכי מצרים מקולקלות יותר משאר האומות, ואמר ר' שמעון 'מי פעל ועשה קורא הדורות מראש ראה את הדור חייב שיבואו ישראל ויפרע מהם',
וביאור עניין זה, כי קיום גזירת השם ית"ש לאברהם בברית בין הבתרים ש'גר יהיה זרעך' בשלימות זה ע"י הגלות באומה ההופכית לישראל, ולכך מצרים אשר דבוקים בזנות הינם הופכיים לישראל אשר קדושים הם, ובמה שדרכיהם יותר מקולקלות משאר האומות הינם ההיפך המושלם, ולכך ראוי לישראל להיות משועבדים דוקא למצרים,
ובסתרי החכמה יש בזה עוד, כי מצרים נמשלו לחמור אשר בשר חמורים בשרם' (יחזקאל כ"ג), וזהו עניין החומר, לעומת ישראל שנמשלו לשה (שה פזורה ישראל), ופדיון חמור בשה, וישראל הם עניין הצורה אשר הוא הופכי לחומר, ובשיעבוד ישראל למצרים שזהו שיעבוד לחומר אין לכלל ישראל כלל מציאות, כי לא יתכן מציאות של צורה בחומר אשר עניינו רק בכוח,
וזהו הביאור במאמר חז"ל כתובות ט"ו: 'אשריכם ישראל בזמן שאתם עושים רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטת בכם וכשאין אתם עושים רצונו של מקום מוסר אתכם ביד אומה שפילה ולא ביד אומה שפילה אלא ביד בהמתן של אומה שפילה', ביאור השבח בזה הוא להודיע מעלת ישראל, שהם במעלה העליונה ולא יתכן בהם שיעבוד אלא ביד בהמתן של אומה שפילה.
[א.ה. לא הארכתי בעניין כנען ובעניינו של אברהם (פרקים ה-ז) על אף חשיבות הדברים מחמת שאינם קשורים ישירות ליציאת מצרים].
ח. ביאור עניין במה אדע כי אירשנה
עניין שאלת אברהם 'במה אדע כי אירשנה' פי' רש"י באיזה זכות יתקיימו ולא יגלו ממנה, והק' עליו שלשון 'אירשנה' משמע תחילת הירושה, ולא הקיום בה,
ובמגילה ל"א: איתא אמר ר' יוסי וכו' 'רבונו של עולם שמא בני יהיו חוטאים ואתה עושה להם כאנשי דור המבול ודור הפלגה אמר לו לאו, במה אדע אמר לו קח נא לי עגלה משולשת, אמר לו תינח בזמן שבית המקדש קיים וכו' א"ל כבר תיקנתי להם סדר קורבנות', והיינו דפ' עניין שאלת אברהם על קיום ישראל בגלות, וגם ע"ז יש לדקדק, דהא הכתוב אומר במה אדע כי 'אירשנה', ולא הזכיר המבול,
ונראה הביאור כי שאל אברהם במה אדע כי תהיה הירושה ירושת עולם, שמא יעבור זרעו ח"ו מן הארץ ואז לא תהיה ירושה, וע"ז א"ל בזכות הכפורת, אשר מורה על היות ישראל עומדים במעלה מיוחדת אשר אין בה פחיתות, ולכך שייך בהם כפרה כי אין חטאם אלא מקרה ואין זה פחיתות בישראל, ולכך עניין הכפורת שייך בישראל בפרט, וסדר הכפורת הוא אף בסדר הקרבנות ששייך אף בגלות, כי עניין הקרבן הוא הקרבה להשם ית"ש, (וכך הוא לשונו), ואין קרבה גדולה מד"ת, וע"י ד"ת של סדר הקרבנות הי"ז עומד כקרבן, ובזכות זה לא יכלה זרעו וירשנה לעולם.
ובמדרש רבות בפרשת לך לך (פ' מ"ד) ביאר עניין 'במה אדע' לא כקורא תיגר אלא כאומר באיזו זכות יירשנה, אמר לו בזכות כפרות שאני נותן לך ולבניך,
ואף שהסכימו הכל כי לא יפה עשה אברהם במה שאמר במה אדע כי נראה זה המדרש כרחוק מהפשט ומהדרש, כשתעיין בזה היטב תבין שהוא נכון מאוד, כי הארץ אשר נתן הקב"ה לאברהם קדושה היא מאוד ונבדלת משאר הארצות, ולכך שאל באיזו זכות תהיה להם הארץ הקדושה, וע"ז א"ל בזכות הכפורת, שזה מורה על היות ישראל קדושים בעצם ולכך שייך בהם כפורת כמשנ"ת, ולכך שייכים הם לארץ, כי לפי עניין האדם שייך בו מקום, וכמו שהארץ לא סובלת חטא כך ישראל אינם סובלים חטא, (והבן מחלוקת רשב"י ורבנן אם הראה לו עשירית האיפה לפי"ז),
עוי"ל כי הארץ ודאי היה יורש לעולם, אך היה ירא שמא יעביר זרעו[1], וע"ז אמר שבזכות הקרבנות ישראל מיתדבקים בו והרי הם נצחיים.
[א.ה. לא הארכתי בעניין ביאור ברית בין הבתרים (המשך הפרק) על אף חשיבות הדברים מחמת שאינם קשורים ישירות ליציאת מצרים ומחמת עומקם].
ט. הסיבה אשר בגללה ירדו למצרים
ויש להתבונן על מה החרי אף הגדול הזה שהיה אומר לו הקב"ה ידוע תדע וגו',
וברמב"ן פי' שהיה זה על שאברהם הביא את שרה בניסיון גדול אצל פרעה, ו'במקום המשפט שם הרשע והחטא', אמנם אין זה מתחוור עם הפסוקים, ויש שפי' שזה על מכירת יוסף, ואף זה אין מתיישב כלל על הפסוקים, ויש שפי' שלא היה זה על חטא כי אם ייסורים של אהבה לנקות את ישראל, אך גם זה אינו מחוור, דניחא אם היה לדור אחד אך לא לד' דורות,
והנראה בזה הוא עפ"י הגמ' (נדרים ל"ב ע"א) אמר ר' אבהו מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו מאתים ועשר שנים מפני שעשה אנגריא בת"ח שנאמר וירק חניכיו ילידי ביתו. ושמואל אמר מפני שהפריז על מדותיו של הקדוש ברוך הוא שאמר במה אדע. ור' יוחנן אמר שהפריז על מדותיו של הקדוש ברוך הוא מלבוא גרים תחת כנפי שכינה שנאמר תן לי הנפש והרכוש קח לך. ופי' כולם שהחטא היה באברהם מפני שאברהם היה שורש להכל ולכך ראוי שימשך העונש לזרעו, ולכך הראה לאברהם כל הגלויות מפני שהוא שורש להכל,
וג' עניינים אלו הם חיסרון באמונה כ"ש, דלר' אבהו חיסר באמונה דלקח למלחמה ת"ח, ואם היה לוקח מי שראוי למלחמה היה שפיר דאין סומכין על הנס, אך כשלקח ת"ח לא סמך כ"כ והוצרך לת"ח, ולשמואל אמר שלא יתכן כך אלא חסרונו היה פחות והוא במה ששאל על ירושת הארץ וכמשנ"ת לעיל, ור"י אמר שחסרונו היה יותר פחות במה שלא הקפיד על האמונה בו והתעצל מלהכניס גקים תחת כנפי השכינה, ולא יק' בעיניך שעל חטא כה קטן היה הגלות, כי עניין הגלות להודיע שמו ית' וע"ז סגי בחטא קטן, וע"י יצי"מ התפרסם שמו של הקב"ה כמו שנאמר וישמע יתרו, ובזה הושלם חסרונו של אברהם, עוד יש לבאר דלר' אבוה כיון שהשתמש בת"ח וזה לא ראוי מצד ששיעבד הצורה שהוא ת"ח לכך נשתעבדו ישראל שהם צורה היפך החומרי כת"ח, ולשמואל מפני החסרון באמונה והיה עי"ז פירוד בינו להשם ית' לכך נגזר על זרעו גלות שזה חולשת המציאות[2], ולר"י מפני שלא הכניס גרים תחת כנפי השכינה ולא מיעט כוח המתנגדים במעט, לכך התגברו האומות על זרעו[3], ואפשר דלא פליגי, וכ"א מוסיף, רק שהסדר הוזכר מהגדול לקטן.
ומה שלא הגיע העונש לאברהם אלא לבניו, מפני שנאמר ואח"כ יצאו ברכוש גדול, ואם היה אברהם מיורדי מצרים אף ישמעאל ועשיו היו בכלל, ועוד, שבאברהם ל"ש כלל עניין שיעבוד ואף גירות כי הוא עיקר בנין העולם ואין ראוי שיהיה גר (וזהו הביאור דשאול באחת ולא עלתה לו ודוד בשתיים ועלתה לו, דדוד היה ראוי למלוכה מצד שהיה מזרע יהודה ולכך לא יבוא בו הענש), ואף שהוא בכלל הד' מאות ושלושים שנה היינו שלא ניתנה לו הארץ אך ענין גירות לא מוזכר בו, והשעבוד לא היה שייך רק שהיו שבעים נפש כמניין אומות העולם, ולכך ירדו בשבעים נפש, ורק אז שייך השיעבוד שהשתוו לאומות העולם, ויעקב שהיה בכלל השבעים נפש מת במצרים אך עצמותיו עלו ממצרים כי היה יותר מתייחס אחרי הארץ הקדושה, והשבטים אשר היו יותר רחוקים רק עצמותיהם עלו,
וג' עניינים שהוזכרו, גירות עבדות ועינוי הם כנגד ג' עניינים אלו שהוזכרו, 'הנה נרמז לך מעט מעט מה שאפשר לך להבין ולכתוב מזה והוא עיקר ושורש הדבר, אך כל ענין זה בפרט אי אפשר לכתוב' .
י. ביאור עניין הארבע מאות שנה ועניין ד' דורות
'ויאמר ה' אל אברם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה וגם הגוי אשר יעבדו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול ואתה תבוא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טובה ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עון האמורי עד הנה'.
פשט הכתוב בודאי אינו שהיו בשיעבוד ארבע מאות שנה, לא קאי על עניין הגירות, אך קשה אמאי הזכיר מניין שנות הגירות ולא השיעבוד שהוא עיקר, ועוד צריך להבין מהו עניין עד דור רביעי לא ישובו הנה,
והביאור הוא כי מניין הד' הוא המתנגד לאברהם אבינו, וזה סוד מלחמת חמשת המלכים עם הארבעה, ולכך נתייחס זמן השיעבוד לארבע מלכויות, דראוי שיהיה מתייחס אחר המתנגד לאברהם, ושיהיו ישראל שהם זרעו של אברהם ביד המנגד לאברהם ד' דורות.
יא. גודל ההשגחה בירידה למצרים
במדרש רבות (בראשית רבה פ' פ"ו) 'רבי ברכיה אמר בשם רבי יודא בר סימון משל לפרה שהיו מושכין אותה למקולין ולא היתה נמשכת מה עשו לה משכו את בנה לפניה והיתה מהלכת אחריו על כרחה שלא בטובתה כך ראוי היה יעקב לרדת מצרים בשלשלאות של ברזל ובקולרין אמר הקדוש ברוך הוא בני בכורי הוא ואני נוהג בו מנהג בזיון ואם ליתן בלבו של פרעה איני מורידו בפומבי אלא הריני מושך את בנו לפניו והוא ירד אחריו על כרחו שלא בטובתו והוריד את השכינה למצרים עמו, אמר רבי פנחס בשם רבי סימון מנין לך שירדה השכינה עמו מדכתיב ויהי ה' את יוסף'.
ביארו בזה המשל, כי יעקב היה ראוי לרדת למצרים מחמת סיבה קטנה ומשום הרעב שהיה בארץ, אך מזלו ידע שבמצרים יהיה שיעבוד ולכך לא נתן לו לרדת, והיה ראוי שיורידו ה' ית' בע"כ בשלשלאות של ברזל כבהמה שאינה הולכת למקולין, אלא בשביל הצדיק עשה שלא יהיה בביזיון, וזה היה ע"י יוסף בעבור שיתפרסם הדבר ותהיה גזירת ה' מפורסמת,
ודוקא יוסף היה ראוי להיות מלך למצרים מצד שהוא הופכי להם, כי כמשנ"ת מצרים היו דבוקים בזנות והיו חומר, ויוסף שהיה קדוש כמו שמפו' במעשה דפוטיפר היה הצור שהיא הופכית להם, וע"י מעשה דפוטיפר, שגבר על החומר נהיה מלך מחמת שגבר על החומר ועניין המלך שהוא גובר, ומה שבתחילה יוסף היה נשלט במצרים משום שבעודו נער החומר שולט אך כשגודל משליט הוא הצורה על החומר, וכך היה בישראל שבתחילה מצרים שלטו בהם ואח"כ שלטו במצרים וכן יוסף,
ותדע עוד גודל ההשגחה, כי בירידת יוסף למצרים היה זה בתחילה ע"י ישמעאל שהוא קרוב קצת ליעקב שהוא ג"כ מזרע אברהם, ואח"כ לסוחרים ועניינם יותר רחוק אף שהם גם מישמעאל כי דרכם למכור סחורתם, ומבואר סדר ירידתו מן המעלה העליונה לפחותה הימנה, וזהו מאמר חז"ל בבראשית רבה (פ' פ"ד) 'והמדינים מכרו אותו כמה אוניות נכתבו עליו רבי יודן אומר ארבע אחיו לישמעאלים וישמעאלים לסוחרים וסוחרים למדינים ומדינים מכרו אותו למצרים, רבי הונא אומר חמש מדינים מכרו אותו לדמוסייא של מדינה',
וראה עוד ההשגחה, שירדו בשבעים נפש, וזהו דוקא, כי במניין השבעים נפש השתתפו לשאר האומות שהם שבעים, אז היה התגברות של מצרים על ישראל.
[1] וצ"ב דע"ז קשה מה שהק' על רש"י דלשון 'אירשנה' משמע על ירושת הארץ, ועיקר דבריו במה שא"ל השי"ת היה יכול לפ' אף ע"פ שלו, ועיין.
[2] ועיין בסו"ד שכתב בנוס"א 'דכיון שהפריז נגד מדותיו של הקדוש ברוך הוא שהם מדת הדין לכך נמשך מדת הדין על בניו לומר ועבדום וענו אותם זהו ממדת הדין' ואולי זה בהקשר למשכ"ת שם, ואני הק' לא זכיתי לרדת לעומקם של דברים.
[3] ובסו"ד הביא עוד טעם 'שלא הכניס גרים תחת כנפי השכינה, שבשביל זה יצאו בניו גם כן מרשות השכינה והיו משועבדים תחת מצרים, עד שאחר כך אמר להם ולקחתי אתכם לי לעם להיות תחת כנפי השכינה'
