בס"ד
קודם יציאת מצרים, נצטוו ישראל להקריב קרבן פסח, כמוש"כ (שמות י"ב כ"א-כ"ב), "ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אלהם משכו וקחו לכם צאן למשפחתיכם ושחטו הפסח, ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות מן הדם אשר בסף ואתם לא תצאו אש מפתח ביתו עד בקר".
קרבן הפסח שעם ישראל הקריב במצרים, מלמד אותנו שאין ענינו של הקרבן הודאה והלל על גאולת מצרים ועל הניסים הגדולים שהתרחשו לנו שם, שהרי אכתי היו הם בשעבוד, ואפילו הכי נצטוו להקריב עוד קודם היציאה, ואם כן מה ענינו של קרבן פסח, במצרים ולדורות, ומה אנו עושים כיום בליל הסדר שאין לנו קרבן פסח.
כמו כן נצטוו ישראל להזות מן הדם של הקרבן על המזוזות ועל המשקוף, וזאת משום שיהא זה סימן והיכר, ולא יבוא המשחית כשהוא נוגף את מצרים לנגוף גם בישראל, כמש"נ, "ועבר ה' לנגוף את מצרים וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזת ופסח ה' על הפתח ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף" (שמות י"ב כ"ג).
ומספר תמיהות יש בעניין זה, חדא, כיצד יתכן שפעולה שנעשית בעבור עם ישראל, כמכה למשעבדיהם, תוכל לפגוע בישראל עצמם, ועוד הרי בכל המכות האחרות מצינו שבארץ גושן לא פגעו המכות, במכת ערוב כתוב "והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן אשר עמי עמד עליה לבלתי היות שם ערוב", במכת דבר כתוב "והפלה ה' בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים ולא ימות מכל לבני ישראל דבר", וכן במכת ברד "רק בארץ גושן אשר שם בני ישראל לא היה ברד", וכן במכת חושך "ולכל בני ישראל היה אור במושבתם", א"כ למה במכת בכורות לא יכלה המכה לא לפגוע בעם ישראל אם לא שהם יזו על המשקוף ועל שתי המזוזות את דם הפסח.
והמהר"ל בספרו גבורות ה' (פרק ס') כתב וז"ל, דע כי לעולם היו המכות תמיד עולים ומתגברים, ומפני כך אין לתמוה אם לא היתה המכה בישראל בכל שאר המכות, שמדריגת ישראל יותר חשוב ויותר עליון במעלה עד שלא היה כח במכה למשול בישראל, אבל כאשר הגיע למכת בכורות שהיתה על ידי הקדוש ברוך הוא, שלא תוכל לומר שהיתה מדריגת ישראל חשוב כל כך שלא היה כח המכה להיות מושלת בישראל, שהרי המכה היה הקדוש ברוך הוא בעצמו ולפי כבודו וגדלו היתה המכה בכל ואם כן למה לא היתה המכה בבכורי ישראל, ולא היה זה כי אם בשביל זה כי ישראל הם לחלק הקדוש ברוך הוא בעצמו, וכיון שנחשבים אל הסבה הראשונה לא היה בהם המכה.
אבל הדברים תמוהים, שהרי הקב"ה הגיע הוא ובית דינו, והסיבה שכתוב שהיו צריכים להזות את הדם על המשקוף ועל המזוזות היא כדי שלא יבוא המשחית וינגוף אותם, ולא שהקב"ה לא ינגוף אותם, וכן יש לתמוה בכלל הרי מצינו במכילתא (בא פ"ז) על הפסוק "ועברתי בארץ מצרים והיכיתי כל בכור ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים אני ה'" אני ולא שרף אני ולא מלאך אני ולא שליח, והרי המשחית בעצמו היה מכה וממנו עם ישראל היו צריכים להישמר.
עוד יש לתמוה, מדוע המכה היתה דווקא על הבכורים, הרי אם משניתנה הרשות למשחית להשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים (כדאיתא בב"ק ס.), אז בין רשעים בכורים לרשעים לא בכורים ודאי שאינה מבדלת, ומה יש בבכורים שדווקא הם היו אמורים להיהרג ולא היתה שום סכנה למי שלא היה בכור.
הנה מהותה של מצרים היה הניתוק מהכוח העליון שמשפיע למטה, שהרי נצטוו ישראל להקריב קרבן פסח דווקא שה, והיינו משום ששה הינו אלוהי מצרים, ועם ישראל נצטווה לשחוט את מה שבעצם הוא אלוהי מצרים (בהמשך נעמוד על הענין שבזה), והדבר תמוה דבשלמא אם מצרים היו עובדים לשמש או לירח או לאחד מכוחות הטבע החזקים שפיר דמי, כמו שכבר כתב הרמב"ם בתחילת הל' עבו"ז וז"ל, בימי אנוש טעו בני אדם טעות גדולה, ונבערה עצת חכמי אותו הדור וכו', אמרו, הואיל והאל ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם ונתנם במרום וחלק להם כבוד, והם שמשים המשמשים לפניו, ראויים הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד, עכ"ל. מבואר ברמב"ם שהטעות היתה מכיון שהם ראו כח כ"כ חזק ואדיר הם האמינו שרצונו של מקום הוא שיעבדו לו ויחלקו לו כבוד, אבל מה ראו המצרים לעבוד לשה? מה יש בשה שראו על ככה והגיע עליהם לעבוד אותו ולעשותו לאלוהיהם.
והביאור הוא, שהענין שיש בשה הוא, שהוא בשונה מכל הבריות אינו זקוק לעזרת הזולת, אריה גם אם הוא מסתדר לבד אבל הוא צריך לצאת ולחפש טרף ולרדוף אחריו ולתפוס אותו, פרה עיקר אכילתה היא שחת, אז גם היא צריכה שבעליה יביאו לה שחת לאכול, אבל השה מוציאים אותו למרעה ומזונו מזומן לו, הוא אינו נזקק, הוא מסתדר לבד.
העבודה זרה של מצרים היתה הניתוק של עצמם ממקור השפע העליון, וזו הסיבה שגאוות מצרים היה היאור, שהיאור לא היה מצריכם לגשם וממילא לא היו צריכים להביט אל השמים ולבטאות את נזקקותם, וזהו שאמר הנביא יחזקאל (כ"ט ג') "פרעה מלך מצרים התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו אשר אמר לי יאורי ואני עשיתיני", ה'עשה עצמו אלוה' של פרעה היה, שאינו נצרך להשפעה חיצונית אלא הוא כח בפני עצמו.
וכן מצינו שהחרטומים שבמצרים היו תמיד בעמדה שכל דבר נס ופלא שראו הם גם יכולים לעשותו, ואין כאן משום הפגנת כוח או ביטול הכוח שכנגד, הם באו לבטאות שהם בעלי מספיק כוח כדי שלא יהיו זקוקים לכוח אחר שישפיע עליהם, וההוכחה היתה שאת מה שהוא עושה גם הם יכולים לעשות, אז הם שווים בכוחם.
וזו הסיבה שמצרים היו עובדים למזל טלה, ועבדו אותו ע"י השה שלמטה, מכיון שהוא סימל בשבילם את העצמאיות, והנה מזל טלה הינו בכור לכל המזלות, והוא כנגד חודש ניסן שהוא ראשון לכל החודשים, וכשהגיעה שעת מכת בכורות ביטל הקב"ה כוחו של מזל טלה, וממילא כל הבכורים היו אמורים למות, ועם ישראל שהיו עובדים למזל טלה עם המצרים גם הם היו אמורים למות, ומה שלא לקו במכות שלפני היינו משום שכל המכות היו בשביל שני מטרות, האחד להינקם מהמצרים, והשני להוכיח על ההשגחה ובשביל לחזק את האמונה בקרב ישראל, כמו שהרמב"ן כבר כ' בסוף פרשת בא, וז"ל, וכאשר ירצה האלהים בעדה או ביחיד ויעשה עמהם מופת בשנוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכל בטול הדעות האלה כלם, כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוה מחדשו, ויודע ומשגיח ויכול. וכאשר יהיה המופת ההוא נגזר תחלה מפי נביא יתברר ממנו עוד אמיתת הנבואה, כי ידבר האלהים את האדם ויגלה סודו אל עבדיו הנביאים, ותתקיים עם זה התורה כלה, עכ"ל.
אם כן מכיון שהמכות השיגו את מטרתם, כמו שכתוב "ויאמן העם ויקדו וישתחוו" (הגם שזה היה לפני המכות, המכות נועדו לחזק את אותה אמונה), באה המכה האחרונה כדי שלא רק שיאמינו אלא שיחברו עצמם לקב"ה ויאמרו לו אנו עמך ואנו נסמכים רק עליך כי רק אתה יוכל להוציאנו ממצרים ולדאוג לנו, שזו הכפירה המוחלטת באלוהות מצרים.
מקובל שעם ישראל היו צריכים לצאת בחיפזון ממצרים, מכיון שהם היו במ"ט שערי טומאה ואם היו נשארים שם עוד קצת היו נכנסים לשער הנ' ולעולם לא היו יוצאים, ודבר זה תמוה מיסודו, שהרי הגר"א כותב על הפסוק במשלי (ט"ז ד'), "כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה", וז"ל, כי נ' שערי בינה נבראו בעולם, ושער הנ' לא נתגלה עד ביאת הגואל, שהוא סוד עלמא דחירות', והיינו' כי להס"א אינו רק מ"ט שערי טומאה שער הנ' אין לו וכאשר נתמלא כל המ"ט שלו אז יתבער הוא מן העולם כי יבער כאשר יבער הגלל עד תומו ולכן יתגלה שער הנ' ויתבער הוא מן העולם וזהו כל פעל גו' הוא נ' שערי בינה וגם רשע גו' הוא מ"ט שערי טומאה ליום רעה, עכ"ל.
נמצא שאין שער הנ' בטומאה וממילא לא היו יכולים להיכנס אליו, ומקור הענין שהיו צריכים לצאת בחיפזון הוא מתלמידי הארי, וכיצד אנו מיישבים את הדברים.
והנה מ"ט שערי טומאה של מצרים לפי דברינו הם, המקום הכי מרוחק שאפשר להיות מהחיבור למקור השפע העליון, מהקשר לטוב השלם, ממילא כיוון שהיו בניתוק מהחיבור למעלה לא היתה שום דרך להוציא אותם ממצרים, כיוון שבסיס היציאה חייב לעמוד על חיבור, וכיוון שעם ישראל לא היו מחוברים אלא העמידו עצמם בניתוק מוחלט, ממילא המשחית יכול היה לפגוע בהם, כיוון שאינם מחוברים למקור ההוויה, ולכן ציוום הקב"ה לשחוט את הפסח ולהזות על המזוזות והמשקוף, שהפעולה הזו אמורה לבטא שהם מצטרפים לברית והחיבור אליו יתברך.
ומה שהיו צריכים לצאת בחיפזון כדי שלא יכנסו לשער הנ' אין הכוונה שישנו שער נ' שבאמת היה שייך להיכנס אליו, אלא עצם ההימצאות בשער המ"ט היא בעצמה ניתוק באופן הכי גבוה מהחיבור לטוב השלם, והחיפזון הוא פעולה שמחייבת היסמכות על הקב"ה שהם הולכים לצאת, שהרי אפי' שחיטת הפסח אינה מבטאת הישענות, שהרי גם אם לא יצאו עצם האמונה בבורא שאומר להם לשחוט הפסח אמורה לגרום להם לעשות את ציוויו, אבל אכילה בחיפזון מכריחה שהם נסמכים על הקב"ה והישענות זאת מבטאת את הרצון להצטרפות ליצירה של עם ישראל בצורה החזקה ביותר, ולזה נועד החיפזון, שהחיפזון עומד כנגד ההישארות במ"ט שערי טומאה שהם יסוד הניתוק.
ומה שמצינו שהקב"ה בכבודו ובעצמו הכה את מצרים, ומאידך גיסא הציווי להזות על המשקוף ועל המזוזות היה כדי המשחית לא ינגוף בהם, הביאור לפי דברינו הוא, שהקב"ה בכבודו ובעצמו הכה כל בכור ועשה באלוהיהם בחדא מחתא, ע"י ביטול מזל טלה, אבל המעשה ההכאה היה ע"י הקב"ה ובית דינו, שהמשחית היה הורג בבכורים, והקב"ה היה פוסח על בתי בני ישראל כדי לצרפם אליו, וזו הסיבה שהמכה לא התחלקה באופן טבעי בין מצרים לישראל כמו כל המכות הקודמות, מכיון שמכה זו היתה צריכה לברור את עם ישראל מצד פעולה מעצמם שאם לא כן אינם ראויים ליגאל כי הם עדיין בתוך כל הרפש של מצריים.
אבל עדין יש כאן דבר תימה עצום, הרי עם ישראל היו עמוק בתוך מ"ט שערי טומאה, כיצד עולה על הדעת שהם יעשו את הפסח בחיפזון כפי שהצטוו, הרי לדברינו החיפזון עומד בניגוד גמור למ"ט שערי טומאה שהם היו שקועים בהם, וכיצד יתכן שאדם שנמצא בקצה אחד יפעל בצורה שמנוגדת לגמרי למצב שהוא נמצא בו.
בפרשת לך לך (ט"ו ח') אברהם שואל את ה', "במה אדע כי ירשנה", יש שפירשו שהיה כאן חיסרון באמונה מצד אברהם, אבל אין הדבר מסתבר, שאברהם שאיהו עמוד ר לא יאמין שהקב"ה יתן לו את הארץ והוא יבקש סימן ואות שהוא ירש אותה, אלא הנראה לומר שהוא שאל את הקב"ה מנין אדע שצאצאיי יהיו ראויים ויפעלו בשביל שירשו את הארץ, ואז הקב"ה הפיל עליו תרדמה וכרת עימו את ברית הבתרים, שבה הוא אמר לו "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנים וכו' ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עוון האמורי עד הנה", ולכאו' היכן יש כאן תשובה לבמה אדע כי ירשנה, אלא הפשט הוא שהקב"ה נותן לו הבטחה שעם ישראל יהיו במצב הכי גרוע מבחינה רוחנית ואפ"ה הם יצאו וזה מחייב שגם כשהם לא יוכלו לפעול בעצמם הקב"ה יפעל כדי שהם יוכלו לפעול.
מצינו במדרש על הפסוק "או הניסה אלוה-ים לקחת לו גוי מקרב גוי", שהמדרש מדמה את יציאת מצרים לאדם ששומט העובר ממעי הבהמה, ואם נתבונן במשל זה, ישנם כמה נקודות במקרה הזה, העובר בפני עצמו אינו יכול לצאת הוא צריך את האדם שיכניס ידו למעי אימו ויוציא אותו משם, אך העובר עצמו רוצה לצאת, כך עם ישראל היו ביציאת מצרים בתוך תוכם בערה אותה נקודה של רצון לחיבור עם הטוב השלם, אך כל המעטפת היתה מ"ט שערי טומאה שהם עצמם היו הניתוק הכי גדול שיכול להיות כמו שביארנו לעיל, ועל זה נאמר בשיר השירים "אני ישנה וליבי ער" שעם ישראל בנקודה הפנימית שלהם היו מחוברים אך כל החוץ שלהם היה ישן.
וזה מה שאנו אומרים בהגדה 'והיא שעמדה לאבותינו ולנו' שפירוש הדבר אותה הבטחה שהקב"ה הבטיח לאברהם היא זו שעמדה לאבותינו ולנו במשך כל הדורות, שאילולי הקב"ה בעצמו היה פועל להגשמת מטרתנו בעולם גם אנו עצמינו לא יכולנו לפועל.
בתחילת ההגדה אנו אומרים, כנגד ארבעה בנים דיברה תורה, אחד חכם ואחד רשע, אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול, ובעל ההגדה מביא את שאלתו של הבן הרשע ששואל 'מה העבודה הזאת לכם', לכם ולא לו ולפי שהוציא עצמו מן הכלל כפר בעיקר ואף אתה הכה את שיניו וכו' אילו היה שם לא היה נגאל.
ויש כאן שני פליאות, האחד למה מחמת שהוציא עצמו מן הכלל כפר בעיקר, מה הקשר בין הוצאת עצמו מן הכלל לכפירה בעיקר, ועוד מהיכ"ת שאילו היה שם לא היה נגאל.
ולפי דברינו מיושבים שני השאלות באופן נפלא, כי הרי ההוצאה של עצמו מן הכלל אומרת שהוא נשאר במ"ט שערי טומאה של מצרים, שהם בעצם אומרים שאינם צריכים להשפעתו יתברך בעולם והם מסתדרים לבד, וזו הכפירה בעיקר, והסיבה שאילו היה שם לא היה נגאל היא שהרי אם היה שם והיה מוציא עצמו מן הכלל ולא מזה מדם הפסח, לא היה מצטרף להיות מהעם של הקב"ה וממילא לא היה נגאל.
נסיים בתפילה מלב בוער שאבינו שבשמיים ישמע צעקתנו ויושיע אותנו ושנכה לראות במהרה בביאת גואל צדק ובבנין בית המקדש במה"ב ושם נעלה ונראה ונשתחווה בשלוש פעמי רגלינו אמן ואמן.
קודם יציאת מצרים, נצטוו ישראל להקריב קרבן פסח, כמוש"כ (שמות י"ב כ"א-כ"ב), "ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אלהם משכו וקחו לכם צאן למשפחתיכם ושחטו הפסח, ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות מן הדם אשר בסף ואתם לא תצאו אש מפתח ביתו עד בקר".
קרבן הפסח שעם ישראל הקריב במצרים, מלמד אותנו שאין ענינו של הקרבן הודאה והלל על גאולת מצרים ועל הניסים הגדולים שהתרחשו לנו שם, שהרי אכתי היו הם בשעבוד, ואפילו הכי נצטוו להקריב עוד קודם היציאה, ואם כן מה ענינו של קרבן פסח, במצרים ולדורות, ומה אנו עושים כיום בליל הסדר שאין לנו קרבן פסח.
כמו כן נצטוו ישראל להזות מן הדם של הקרבן על המזוזות ועל המשקוף, וזאת משום שיהא זה סימן והיכר, ולא יבוא המשחית כשהוא נוגף את מצרים לנגוף גם בישראל, כמש"נ, "ועבר ה' לנגוף את מצרים וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזת ופסח ה' על הפתח ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף" (שמות י"ב כ"ג).
ומספר תמיהות יש בעניין זה, חדא, כיצד יתכן שפעולה שנעשית בעבור עם ישראל, כמכה למשעבדיהם, תוכל לפגוע בישראל עצמם, ועוד הרי בכל המכות האחרות מצינו שבארץ גושן לא פגעו המכות, במכת ערוב כתוב "והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן אשר עמי עמד עליה לבלתי היות שם ערוב", במכת דבר כתוב "והפלה ה' בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים ולא ימות מכל לבני ישראל דבר", וכן במכת ברד "רק בארץ גושן אשר שם בני ישראל לא היה ברד", וכן במכת חושך "ולכל בני ישראל היה אור במושבתם", א"כ למה במכת בכורות לא יכלה המכה לא לפגוע בעם ישראל אם לא שהם יזו על המשקוף ועל שתי המזוזות את דם הפסח.
והמהר"ל בספרו גבורות ה' (פרק ס') כתב וז"ל, דע כי לעולם היו המכות תמיד עולים ומתגברים, ומפני כך אין לתמוה אם לא היתה המכה בישראל בכל שאר המכות, שמדריגת ישראל יותר חשוב ויותר עליון במעלה עד שלא היה כח במכה למשול בישראל, אבל כאשר הגיע למכת בכורות שהיתה על ידי הקדוש ברוך הוא, שלא תוכל לומר שהיתה מדריגת ישראל חשוב כל כך שלא היה כח המכה להיות מושלת בישראל, שהרי המכה היה הקדוש ברוך הוא בעצמו ולפי כבודו וגדלו היתה המכה בכל ואם כן למה לא היתה המכה בבכורי ישראל, ולא היה זה כי אם בשביל זה כי ישראל הם לחלק הקדוש ברוך הוא בעצמו, וכיון שנחשבים אל הסבה הראשונה לא היה בהם המכה.
אבל הדברים תמוהים, שהרי הקב"ה הגיע הוא ובית דינו, והסיבה שכתוב שהיו צריכים להזות את הדם על המשקוף ועל המזוזות היא כדי שלא יבוא המשחית וינגוף אותם, ולא שהקב"ה לא ינגוף אותם, וכן יש לתמוה בכלל הרי מצינו במכילתא (בא פ"ז) על הפסוק "ועברתי בארץ מצרים והיכיתי כל בכור ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים אני ה'" אני ולא שרף אני ולא מלאך אני ולא שליח, והרי המשחית בעצמו היה מכה וממנו עם ישראל היו צריכים להישמר.
עוד יש לתמוה, מדוע המכה היתה דווקא על הבכורים, הרי אם משניתנה הרשות למשחית להשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים (כדאיתא בב"ק ס.), אז בין רשעים בכורים לרשעים לא בכורים ודאי שאינה מבדלת, ומה יש בבכורים שדווקא הם היו אמורים להיהרג ולא היתה שום סכנה למי שלא היה בכור.
הנה מהותה של מצרים היה הניתוק מהכוח העליון שמשפיע למטה, שהרי נצטוו ישראל להקריב קרבן פסח דווקא שה, והיינו משום ששה הינו אלוהי מצרים, ועם ישראל נצטווה לשחוט את מה שבעצם הוא אלוהי מצרים (בהמשך נעמוד על הענין שבזה), והדבר תמוה דבשלמא אם מצרים היו עובדים לשמש או לירח או לאחד מכוחות הטבע החזקים שפיר דמי, כמו שכבר כתב הרמב"ם בתחילת הל' עבו"ז וז"ל, בימי אנוש טעו בני אדם טעות גדולה, ונבערה עצת חכמי אותו הדור וכו', אמרו, הואיל והאל ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם ונתנם במרום וחלק להם כבוד, והם שמשים המשמשים לפניו, ראויים הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד, עכ"ל. מבואר ברמב"ם שהטעות היתה מכיון שהם ראו כח כ"כ חזק ואדיר הם האמינו שרצונו של מקום הוא שיעבדו לו ויחלקו לו כבוד, אבל מה ראו המצרים לעבוד לשה? מה יש בשה שראו על ככה והגיע עליהם לעבוד אותו ולעשותו לאלוהיהם.
והביאור הוא, שהענין שיש בשה הוא, שהוא בשונה מכל הבריות אינו זקוק לעזרת הזולת, אריה גם אם הוא מסתדר לבד אבל הוא צריך לצאת ולחפש טרף ולרדוף אחריו ולתפוס אותו, פרה עיקר אכילתה היא שחת, אז גם היא צריכה שבעליה יביאו לה שחת לאכול, אבל השה מוציאים אותו למרעה ומזונו מזומן לו, הוא אינו נזקק, הוא מסתדר לבד.
העבודה זרה של מצרים היתה הניתוק של עצמם ממקור השפע העליון, וזו הסיבה שגאוות מצרים היה היאור, שהיאור לא היה מצריכם לגשם וממילא לא היו צריכים להביט אל השמים ולבטאות את נזקקותם, וזהו שאמר הנביא יחזקאל (כ"ט ג') "פרעה מלך מצרים התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו אשר אמר לי יאורי ואני עשיתיני", ה'עשה עצמו אלוה' של פרעה היה, שאינו נצרך להשפעה חיצונית אלא הוא כח בפני עצמו.
וכן מצינו שהחרטומים שבמצרים היו תמיד בעמדה שכל דבר נס ופלא שראו הם גם יכולים לעשותו, ואין כאן משום הפגנת כוח או ביטול הכוח שכנגד, הם באו לבטאות שהם בעלי מספיק כוח כדי שלא יהיו זקוקים לכוח אחר שישפיע עליהם, וההוכחה היתה שאת מה שהוא עושה גם הם יכולים לעשות, אז הם שווים בכוחם.
וזו הסיבה שמצרים היו עובדים למזל טלה, ועבדו אותו ע"י השה שלמטה, מכיון שהוא סימל בשבילם את העצמאיות, והנה מזל טלה הינו בכור לכל המזלות, והוא כנגד חודש ניסן שהוא ראשון לכל החודשים, וכשהגיעה שעת מכת בכורות ביטל הקב"ה כוחו של מזל טלה, וממילא כל הבכורים היו אמורים למות, ועם ישראל שהיו עובדים למזל טלה עם המצרים גם הם היו אמורים למות, ומה שלא לקו במכות שלפני היינו משום שכל המכות היו בשביל שני מטרות, האחד להינקם מהמצרים, והשני להוכיח על ההשגחה ובשביל לחזק את האמונה בקרב ישראל, כמו שהרמב"ן כבר כ' בסוף פרשת בא, וז"ל, וכאשר ירצה האלהים בעדה או ביחיד ויעשה עמהם מופת בשנוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכל בטול הדעות האלה כלם, כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוה מחדשו, ויודע ומשגיח ויכול. וכאשר יהיה המופת ההוא נגזר תחלה מפי נביא יתברר ממנו עוד אמיתת הנבואה, כי ידבר האלהים את האדם ויגלה סודו אל עבדיו הנביאים, ותתקיים עם זה התורה כלה, עכ"ל.
אם כן מכיון שהמכות השיגו את מטרתם, כמו שכתוב "ויאמן העם ויקדו וישתחוו" (הגם שזה היה לפני המכות, המכות נועדו לחזק את אותה אמונה), באה המכה האחרונה כדי שלא רק שיאמינו אלא שיחברו עצמם לקב"ה ויאמרו לו אנו עמך ואנו נסמכים רק עליך כי רק אתה יוכל להוציאנו ממצרים ולדאוג לנו, שזו הכפירה המוחלטת באלוהות מצרים.
מקובל שעם ישראל היו צריכים לצאת בחיפזון ממצרים, מכיון שהם היו במ"ט שערי טומאה ואם היו נשארים שם עוד קצת היו נכנסים לשער הנ' ולעולם לא היו יוצאים, ודבר זה תמוה מיסודו, שהרי הגר"א כותב על הפסוק במשלי (ט"ז ד'), "כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה", וז"ל, כי נ' שערי בינה נבראו בעולם, ושער הנ' לא נתגלה עד ביאת הגואל, שהוא סוד עלמא דחירות', והיינו' כי להס"א אינו רק מ"ט שערי טומאה שער הנ' אין לו וכאשר נתמלא כל המ"ט שלו אז יתבער הוא מן העולם כי יבער כאשר יבער הגלל עד תומו ולכן יתגלה שער הנ' ויתבער הוא מן העולם וזהו כל פעל גו' הוא נ' שערי בינה וגם רשע גו' הוא מ"ט שערי טומאה ליום רעה, עכ"ל.
נמצא שאין שער הנ' בטומאה וממילא לא היו יכולים להיכנס אליו, ומקור הענין שהיו צריכים לצאת בחיפזון הוא מתלמידי הארי, וכיצד אנו מיישבים את הדברים.
והנה מ"ט שערי טומאה של מצרים לפי דברינו הם, המקום הכי מרוחק שאפשר להיות מהחיבור למקור השפע העליון, מהקשר לטוב השלם, ממילא כיוון שהיו בניתוק מהחיבור למעלה לא היתה שום דרך להוציא אותם ממצרים, כיוון שבסיס היציאה חייב לעמוד על חיבור, וכיוון שעם ישראל לא היו מחוברים אלא העמידו עצמם בניתוק מוחלט, ממילא המשחית יכול היה לפגוע בהם, כיוון שאינם מחוברים למקור ההוויה, ולכן ציוום הקב"ה לשחוט את הפסח ולהזות על המזוזות והמשקוף, שהפעולה הזו אמורה לבטא שהם מצטרפים לברית והחיבור אליו יתברך.
ומה שהיו צריכים לצאת בחיפזון כדי שלא יכנסו לשער הנ' אין הכוונה שישנו שער נ' שבאמת היה שייך להיכנס אליו, אלא עצם ההימצאות בשער המ"ט היא בעצמה ניתוק באופן הכי גבוה מהחיבור לטוב השלם, והחיפזון הוא פעולה שמחייבת היסמכות על הקב"ה שהם הולכים לצאת, שהרי אפי' שחיטת הפסח אינה מבטאת הישענות, שהרי גם אם לא יצאו עצם האמונה בבורא שאומר להם לשחוט הפסח אמורה לגרום להם לעשות את ציוויו, אבל אכילה בחיפזון מכריחה שהם נסמכים על הקב"ה והישענות זאת מבטאת את הרצון להצטרפות ליצירה של עם ישראל בצורה החזקה ביותר, ולזה נועד החיפזון, שהחיפזון עומד כנגד ההישארות במ"ט שערי טומאה שהם יסוד הניתוק.
ומה שמצינו שהקב"ה בכבודו ובעצמו הכה את מצרים, ומאידך גיסא הציווי להזות על המשקוף ועל המזוזות היה כדי המשחית לא ינגוף בהם, הביאור לפי דברינו הוא, שהקב"ה בכבודו ובעצמו הכה כל בכור ועשה באלוהיהם בחדא מחתא, ע"י ביטול מזל טלה, אבל המעשה ההכאה היה ע"י הקב"ה ובית דינו, שהמשחית היה הורג בבכורים, והקב"ה היה פוסח על בתי בני ישראל כדי לצרפם אליו, וזו הסיבה שהמכה לא התחלקה באופן טבעי בין מצרים לישראל כמו כל המכות הקודמות, מכיון שמכה זו היתה צריכה לברור את עם ישראל מצד פעולה מעצמם שאם לא כן אינם ראויים ליגאל כי הם עדיין בתוך כל הרפש של מצריים.
אבל עדין יש כאן דבר תימה עצום, הרי עם ישראל היו עמוק בתוך מ"ט שערי טומאה, כיצד עולה על הדעת שהם יעשו את הפסח בחיפזון כפי שהצטוו, הרי לדברינו החיפזון עומד בניגוד גמור למ"ט שערי טומאה שהם היו שקועים בהם, וכיצד יתכן שאדם שנמצא בקצה אחד יפעל בצורה שמנוגדת לגמרי למצב שהוא נמצא בו.
בפרשת לך לך (ט"ו ח') אברהם שואל את ה', "במה אדע כי ירשנה", יש שפירשו שהיה כאן חיסרון באמונה מצד אברהם, אבל אין הדבר מסתבר, שאברהם שאיהו עמוד ר לא יאמין שהקב"ה יתן לו את הארץ והוא יבקש סימן ואות שהוא ירש אותה, אלא הנראה לומר שהוא שאל את הקב"ה מנין אדע שצאצאיי יהיו ראויים ויפעלו בשביל שירשו את הארץ, ואז הקב"ה הפיל עליו תרדמה וכרת עימו את ברית הבתרים, שבה הוא אמר לו "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנים וכו' ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עוון האמורי עד הנה", ולכאו' היכן יש כאן תשובה לבמה אדע כי ירשנה, אלא הפשט הוא שהקב"ה נותן לו הבטחה שעם ישראל יהיו במצב הכי גרוע מבחינה רוחנית ואפ"ה הם יצאו וזה מחייב שגם כשהם לא יוכלו לפעול בעצמם הקב"ה יפעל כדי שהם יוכלו לפעול.
מצינו במדרש על הפסוק "או הניסה אלוה-ים לקחת לו גוי מקרב גוי", שהמדרש מדמה את יציאת מצרים לאדם ששומט העובר ממעי הבהמה, ואם נתבונן במשל זה, ישנם כמה נקודות במקרה הזה, העובר בפני עצמו אינו יכול לצאת הוא צריך את האדם שיכניס ידו למעי אימו ויוציא אותו משם, אך העובר עצמו רוצה לצאת, כך עם ישראל היו ביציאת מצרים בתוך תוכם בערה אותה נקודה של רצון לחיבור עם הטוב השלם, אך כל המעטפת היתה מ"ט שערי טומאה שהם עצמם היו הניתוק הכי גדול שיכול להיות כמו שביארנו לעיל, ועל זה נאמר בשיר השירים "אני ישנה וליבי ער" שעם ישראל בנקודה הפנימית שלהם היו מחוברים אך כל החוץ שלהם היה ישן.
וזה מה שאנו אומרים בהגדה 'והיא שעמדה לאבותינו ולנו' שפירוש הדבר אותה הבטחה שהקב"ה הבטיח לאברהם היא זו שעמדה לאבותינו ולנו במשך כל הדורות, שאילולי הקב"ה בעצמו היה פועל להגשמת מטרתנו בעולם גם אנו עצמינו לא יכולנו לפועל.
בתחילת ההגדה אנו אומרים, כנגד ארבעה בנים דיברה תורה, אחד חכם ואחד רשע, אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול, ובעל ההגדה מביא את שאלתו של הבן הרשע ששואל 'מה העבודה הזאת לכם', לכם ולא לו ולפי שהוציא עצמו מן הכלל כפר בעיקר ואף אתה הכה את שיניו וכו' אילו היה שם לא היה נגאל.
ויש כאן שני פליאות, האחד למה מחמת שהוציא עצמו מן הכלל כפר בעיקר, מה הקשר בין הוצאת עצמו מן הכלל לכפירה בעיקר, ועוד מהיכ"ת שאילו היה שם לא היה נגאל.
ולפי דברינו מיושבים שני השאלות באופן נפלא, כי הרי ההוצאה של עצמו מן הכלל אומרת שהוא נשאר במ"ט שערי טומאה של מצרים, שהם בעצם אומרים שאינם צריכים להשפעתו יתברך בעולם והם מסתדרים לבד, וזו הכפירה בעיקר, והסיבה שאילו היה שם לא היה נגאל היא שהרי אם היה שם והיה מוציא עצמו מן הכלל ולא מזה מדם הפסח, לא היה מצטרף להיות מהעם של הקב"ה וממילא לא היה נגאל.
נסיים בתפילה מלב בוער שאבינו שבשמיים ישמע צעקתנו ויושיע אותנו ושנכה לראות במהרה בביאת גואל צדק ובבנין בית המקדש במה"ב ושם נעלה ונראה ונשתחווה בשלוש פעמי רגלינו אמן ואמן.
