בס"ד
אני לא יודע אם הדברים שיכתבו יביאו תועלת מרוב פשטותם, אבל לי אישית היה בזה מן החידוש, ואם יהיה תועלת מזה למישהו יהיה זה שכרי.
למעשה הדברים מפורשים בהרבה הרבה ספרי מחשבה והדרכה, אבל אכתוב את הדברים מהזוית שלי, ואין בית המדרש ללא חידוש.
הנקודה שנכתוב עליה מקיפה הרבה מחיינו, אולי חלק נכבד מאוד, ולדעתי מי שיפנים את הדברים זה יכול לתת לנו כלי מאוד חשוב בכל עבודת השם.
ושוב, אני מקדים ומתנצל שיתכן שהדברים יהיו כל כך פשוטים לקוראים עד שירימו גבה לאמר "מה העבודה הזאת לכם" שהרי מי חשב אחרת, ולכן אני מקדים את ההתנצלות, ומקווה שבכל זאת יהיה לכם, ידידי ואהובי, תועלת בדברים.
כיוון שאנחנו נמצאים בחג הפסח, והרשמים של ליל הסדר, הלילה המיוחד והמאיר הזה, אז נבנה את המהלך סביב ליל הסדר.
הנה אנחנו מסיימים את חג הפורים, אריזות הצלופן הרבות המרשרשות והריקות מתכדררות להם לכדור מרשים ואחר כבוד הם מושלכים בזה אחר זה לסל האשפה, אריזות הממתקים המרובות שמסתובבות להם בכל פינה בבית נעלמות לאיתם, ואנחנו גם מתפללים שלא נזדקק לשירותי רופאי שיניים בזמן הקרוב, וגם מהרהרים שאולי כל הבית הפך למחוייב בבדיקת חמץ מדינא כיוון שמתקיים בכולו "מקום שמכניסים בו חמץ"...
כך או כל, הזמן חולף לאיטו, וכל יום שעובר אנחנו עוברים ממערכת חורפית ופורימית למערכת אביבית ו"פסחית"...
כיהודים טובים אנחנו משתדלים לקיים את הדין של "שלושים יום קודם החג" ומעיינים אי אילו עיונים הן בספרי הלכה והן בספרי מחשבה ועבודה, על החג הגדול הממשמש ובה.
והנה, ליל הסדר, "ליל האמונה" "לילה כאור יאיר" אני חושב שיש ריבי רבבות של מאמרים בביאור הלילה הגדול הזה, וזה לפני שלל הוורטים וההדרכות האינסופיים שיש, אבל באמת לילה מרומם ביותר, "מדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות" ידוע שזה לילה שאפשר לחטוף בו הרבה מדרגות בבת אחת, ואכמ"ל למה דווקא לילה זה[1], אבל באמת יש בו כל כך הרבה.
וכשאנחנו יושבים בבית המדרש, בישוב הדעת, עם ספר של ר' שמשון, או דברים מלהיבים של ר' מיילך על האש של שיר השירים בסוף ליל הסדר, אנחנו מתחילי לבעור...
כבר מדמיינים את הסדר המרומם שיהיה לנו, ואיך נקרא את ההגדה בשפתיים דולקות, ואיך נעביר לילדים את המסר (בצורה רגועה ונכונה) ואיך נשיר שירים של הודאה להקב"ה...
ואיך יראה ההלל שלנו? ממש "כזיתא פסחא והלילא פקע איגרא[2]"... הציפיות בשמיים...
טוב, כל אחד מבין שעם כאלה ציפיות בדרך כלל לא מצליחים להרדם כראוי, אם בכלל, בערב פסח, ומה שגם שכל ההכנות הטכניות כנקיון הבית וסידור הסלון ורחיצת הילדים אינו מתקבל כל כך בשמחה, הרי אני הולך עוד מעט "לעוף" הכי גבוה שיש...
ובפרט, אחרי ההלל המרומם שהיה לנו בתפילה, אנחנו ממש מרגישים מרחפים באויר, ומגיעים הביתה, ו...
הילד הקטן בוכה שהוא רוצה שיקשרו לו את הנעליים...
ומשום מה לא ברור איפה כל ילד יושב, ונחנו קצת נהיים מתוחים...
"נו... ליל התקדש החג, איך אנחנו מתעסקים כעת בזוטות"... אנחנו מהרהרים ללא שליטה...
אנחנו מתחילים לשיר "קדש ורחץ" בנעימה המיוחדת ששמענו בבית אבא, ומתקדמים, אבל קצת מרגיז אותנו שהילדים לא מאה אחוז איתנו...
ואם מישהו שואל איזה שאלה לא לעניין אנחנו צריכים להיאזר בהרבה אורך רוח ולא לאבד סבלנות, נו רבוייסי, מה קורה כאן...
ובנוסף, הרי קראנו שבדור הקודם לא היו שחים כלל שום דיבורים בטלים בכל הלילה הקדוש הזה, ואיך קורה אצלינו ששימי מספר לאלחי איזה בדיחה על מישהו שאכל הרבה מצות, נו... וואס איס???
ושיא השיאים זה המצות יד, הרי רובינו קונים בין חצי קילו לקילו יד, ובחשבון פשוט ברוטו כ14 -16 או 7 – 8 מצות, ועל פי רוב חלקם נשברים, ועד שהצלחנו לחלץ שלוש מצות שלימות שגם לאחת מהם יש כעת סדק מדאיג שהולך ומתרחב ורע לנו, ואנחנו מייעדים אותו ל"יחץ"... אבל שתי השלימות אין עוד אחרים!!! ואם הם נשברים אז אנא אנחנו נבוא???
ומשום מה דווקא כעת הילדים באים שוב ושוב אלינו, קרי בראש השולחן, ותמיד משום מה נשענים דווקא על הקערה, ואתה מחלץ שוב ושוב את המצות היקרות, וכולנו מתח האם ישארו לנו "לחם משנה" שלם ל"מוציא מצה"...
וכשמגיעים למגיד אנחנו מתחילים לספר בנחת את כל מה שתכננו במשך כמה שבועות, אבל הילדים זזים בחוסר נוחות, הם לא כל כך מרוכזים, וחלק מסתובבים...
והנה בסוף הסדר, למרות שהיה די בסדר, התחושה האישית שלנו לא מי יודע מה מרוממת...
השנה עליתי על הנקודה, ואחר כך ראיתי שהרבה ספרים מביאים את זה...
היסוד הוא – הנמכת ציפיות לאפס!!!
אנחנו רוצים סדר מרומם, רוצים סדר עם תחושות עילאיות, "חא'פ מלאכים"... לרחף יחד איתם בשיר השירים, ולהגיע להתפשטות הנפש ב"נשמת"...
ואז מה קורה? כיוון שהצפי שלנו היה ל80 – 100 אחוז ובפועל הגענו ל65 אחוז (שזה לא רע בכלל!!!) יש אכזבה, כי חשבנו שנגיע ליותר...
אז השנה החלטתי שאין לי שום ציפיות!!!
אני מנסה לשיר את השירים כרגיל, לספר בצורה פשוטה ונעימה, ולגבי המצות לא אכפת לי שכולם ישברו, ומקסימום אבצע יחד עם מצות מכונה ויש לזה כל מיני פתרונות, וגם אין לי ציפיות מההלל או מה"נשמת" אני אומר אותם ומשתדל במתינות, לפי כוחות הגוף והנפש, וגם שיר השירים, אם יצא, אז יצא, ובלי לחץ ובלי ציפיות...
מה שיש בידי, אעשה, ואם אקבל בונוסים מהקב"ה, מה טוב ומה נעים!!!
אז מה יצא למעשה השנה? לגבי המצות לא נצפו כלל נסיונות שבירה... והיה ב"ה סדר מרומם מאוד, שיר השירים אמרתי את חלקו, ונשמת היה בסדר גמור, וה"כזיתים" היו לעילא ולעילא...
הציון היה 65 – 77 אחוז...
אבל שימו לב, זה הרבה יותר לקבל 75 כשהציפיות הם לאפס, מאשר אפילו שמונים כשהציפיה היא למאה אחוז...
ובעצם זה מקיף את כל עבודת השם, כי כשיש לך ציפיות שאינם בשליטתך, אז כמעט תמיד אתה תתאכזב, כי אין זה בידינו, ועל פי רוב זה לא ממש כמו שמדמיינים שיהיה!!!
זה קורה בראש השנה, בתקיעות, במוסף, ברוממות של יום כיפור, בשמחה של סוכות, בריקודים של שמחת תורה שכתוב שהגר"א שמח בו שמחה גדולה והאר"י השיג את השגותיו בזכות השמחה שהיתה לו במצוות...
ונרות חנוכה עם ההלל שלמחרת, ופורים, וליל שבועות, ואפילו בין המצרים...
כשיש ציפיות גבוהות אז האכזבות גם גדולות...
אבל למעשה זה הרבה יותר עמוק מסתם תרגיל פשוט של 100 פחות עשרים שווה פחות מאפס ועוד שבעים...
כשאין לנו ציפיות אז אנחנו באמת מתרוממים הרבה יותר, כי הכל זה בונוס!!!
כשיש איזה הארה קטנטנה אנחנו כל כך שמחים איתה והיא משלהבת אותנו לגבהים אין סופיים!!!
אבל כשמצפים לכל כך הרבה אין לנו שום ערך להארה הקטנה הזאת... "מה... זה מה שאני מרגיש בלילה הקדוש הזה??? מן איזה פיצקל'ע קטנצ'יק כזה?"...
ואז גם האור שקיבלנו אינו משפיע, כי יש לנו דמיונות למשהו הרבה יותר מזה...
ולכן היסוד הוא, לבוא עם הרבה רצון, הרבה חשק, הרבה שמחה, אבל אפס ציפיות ממה שאינו בידינו...
כביכול הציפיות הם לקיים את המצוות בצורה פשוטה, וזהו.
קידוש, סימנים, לומר את ההגדה, להסביר על פסח מצה ומרור, לשתות כוס שני, לאכול את הכזיתים כדין, מרור, שולחן עורך, אפיקומן, ברכת המזון, כוס שלישי, כוס של אליהו, הלל, כוס רביעי, ונרצה (למעשה נשים לב כמה הרשימה מכובדת...)
זה מה שאני מצפה, וגם זה רק בעז"ה יתברך שמו.
ואז כל תוספת אנחנו כל כך מעריכים, וכל הארה מרוממת אותנו מאוד מאוד, ומאידך אין אכזבה ודריכות יתר, שלפעמים מקלקלים כל חלקה טובה.
ו"העתק הדבק" את היסוד לפורים, יש לנו כל כך הרבה ציפיות מ"משתה היין" בגלל הבכיות המרוממות והקירבה האלוקית שהיו לנו בפורים אשתקד, ואנחנו כל כך רוצים שוב, אבל אפעס השנה זה פחות הולך, אנחנו לא מצליחים "לתפוס ראש" ושותים עוד ועוד יין ורק זה מתסכל יותר...
אנחנו מנסים בכוח לבכות לקב"ה בכי של געגוע, אבל זה לא הולך...
אז למה שנה שעברה זה כן הלך? כי אז לא היו לך ציפיות, וקיבלת מתנה מהקב"ה של הרגשות של קירבת השם, וכל כך הערכת אותם וזה "העיף אותך" גבוה...
אבל השנה אתה כבר עם רף גבוה, פחות ממה שהיה שנה שעברה לא בא בחשבון, וממילא הכל מאכזב...
והעתק הדבק ללימוד המחשמל שהיה לך בליל שבועות שנה שעברה, ולבכיות בוידוי של יום כיפור שבכית בישיבה, וכן לגבי חנוכה ועוד ועוד...
ואפילו לגבי חולין היסוד נכון, לפעמים יש בין הזמנים "מוצלח" הולך טוב, הדירה שהחלפנו היתה טובה, היו תוכניות זולות ומעניינות, הכל הלך טוב...
אבל בשנה הבאה צריך שוב להנמיך את הציפיות, מה שהיה שנה שעברה זה מתנה מהשם, אנחנו נוסעים לנוח, ותו לא מידי, וכל מה שיש יותר מזה אנחנו מודים על כך..
לסיכום, היסוד בעבודת השם הוא שלמרות כל מה שאנחנו לומדים על הלילה הגדול הזה, וכן לומדים על רוממות של כל החגים וכל עבודת השם בכל מצב שהוא, מכל מקום לא לצפות לדברים גדולים שיקרו שהם לא ביכולתינו לעשות, אלא רק לשמוח את כל מה שהקב"ה עושה, להוריד את הרף של ההרגשות וההצלחות שיהיו לנו, ואפשר רק להתפלל הרבה להקב"ה שאכן יזכה אותנו ברגשות מרוממות והצלחה בכל מצב ומצב הכי שיש, אבל מבחינתינו??? מה שיוצא, אני מרוצה!!!
ודייקא זה יביא את ריבוי ההשפעות והתחושות הגבוהות והעילאיות שיש!!!
שיהיה לכולנו המשך פסח כשר ושמח, ומועדים לשמחה!!!
בשולי המאמר הוספה חשובה מאת אחד הקוראים – בהנמכת ציפיות יש שני מהלכים, אחד זה של המיואש, שמרוב לחץ מהחגים הוא מתייאש מראש ואומר "מה אכפת לי מהליל הסדר, איך שיצא יצא, איך לי שום ציפיות"...
וזה מהלך שמגיע מתוך יאוש, והוא ממש לא מומלץ, והרבה יותר מזה...
אבל המהלך הרצוי הוא שיהיה הרבה שאיפות, לרצות להגיע הכי הכי גבוה שיש, עם כל הידיעות והברען וההתלהבות, אבל ב"למעשה" איך שיצא בפועל אני נכנע להקב"ה ולא מצפה בפועל ולא דורש בפועל שיהיו הצלחות בשטח...
[1] מי שירצה יש לי ביאור פשוט ובהיר בזה, אפשר לבקש במייל.
[2] עיין פסחים פה: וברש"י שם.
יסוד חשוב בעבודת השם – להנמיך את הציפיות
אני לא יודע אם הדברים שיכתבו יביאו תועלת מרוב פשטותם, אבל לי אישית היה בזה מן החידוש, ואם יהיה תועלת מזה למישהו יהיה זה שכרי.
למעשה הדברים מפורשים בהרבה הרבה ספרי מחשבה והדרכה, אבל אכתוב את הדברים מהזוית שלי, ואין בית המדרש ללא חידוש.
הנקודה שנכתוב עליה מקיפה הרבה מחיינו, אולי חלק נכבד מאוד, ולדעתי מי שיפנים את הדברים זה יכול לתת לנו כלי מאוד חשוב בכל עבודת השם.
ושוב, אני מקדים ומתנצל שיתכן שהדברים יהיו כל כך פשוטים לקוראים עד שירימו גבה לאמר "מה העבודה הזאת לכם" שהרי מי חשב אחרת, ולכן אני מקדים את ההתנצלות, ומקווה שבכל זאת יהיה לכם, ידידי ואהובי, תועלת בדברים.
כיוון שאנחנו נמצאים בחג הפסח, והרשמים של ליל הסדר, הלילה המיוחד והמאיר הזה, אז נבנה את המהלך סביב ליל הסדר.
הנה אנחנו מסיימים את חג הפורים, אריזות הצלופן הרבות המרשרשות והריקות מתכדררות להם לכדור מרשים ואחר כבוד הם מושלכים בזה אחר זה לסל האשפה, אריזות הממתקים המרובות שמסתובבות להם בכל פינה בבית נעלמות לאיתם, ואנחנו גם מתפללים שלא נזדקק לשירותי רופאי שיניים בזמן הקרוב, וגם מהרהרים שאולי כל הבית הפך למחוייב בבדיקת חמץ מדינא כיוון שמתקיים בכולו "מקום שמכניסים בו חמץ"...
כך או כל, הזמן חולף לאיטו, וכל יום שעובר אנחנו עוברים ממערכת חורפית ופורימית למערכת אביבית ו"פסחית"...
כיהודים טובים אנחנו משתדלים לקיים את הדין של "שלושים יום קודם החג" ומעיינים אי אילו עיונים הן בספרי הלכה והן בספרי מחשבה ועבודה, על החג הגדול הממשמש ובה.
והנה, ליל הסדר, "ליל האמונה" "לילה כאור יאיר" אני חושב שיש ריבי רבבות של מאמרים בביאור הלילה הגדול הזה, וזה לפני שלל הוורטים וההדרכות האינסופיים שיש, אבל באמת לילה מרומם ביותר, "מדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות" ידוע שזה לילה שאפשר לחטוף בו הרבה מדרגות בבת אחת, ואכמ"ל למה דווקא לילה זה[1], אבל באמת יש בו כל כך הרבה.
וכשאנחנו יושבים בבית המדרש, בישוב הדעת, עם ספר של ר' שמשון, או דברים מלהיבים של ר' מיילך על האש של שיר השירים בסוף ליל הסדר, אנחנו מתחילי לבעור...
כבר מדמיינים את הסדר המרומם שיהיה לנו, ואיך נקרא את ההגדה בשפתיים דולקות, ואיך נעביר לילדים את המסר (בצורה רגועה ונכונה) ואיך נשיר שירים של הודאה להקב"ה...
ואיך יראה ההלל שלנו? ממש "כזיתא פסחא והלילא פקע איגרא[2]"... הציפיות בשמיים...
טוב, כל אחד מבין שעם כאלה ציפיות בדרך כלל לא מצליחים להרדם כראוי, אם בכלל, בערב פסח, ומה שגם שכל ההכנות הטכניות כנקיון הבית וסידור הסלון ורחיצת הילדים אינו מתקבל כל כך בשמחה, הרי אני הולך עוד מעט "לעוף" הכי גבוה שיש...
ובפרט, אחרי ההלל המרומם שהיה לנו בתפילה, אנחנו ממש מרגישים מרחפים באויר, ומגיעים הביתה, ו...
הילד הקטן בוכה שהוא רוצה שיקשרו לו את הנעליים...
ומשום מה לא ברור איפה כל ילד יושב, ונחנו קצת נהיים מתוחים...
"נו... ליל התקדש החג, איך אנחנו מתעסקים כעת בזוטות"... אנחנו מהרהרים ללא שליטה...
אנחנו מתחילים לשיר "קדש ורחץ" בנעימה המיוחדת ששמענו בבית אבא, ומתקדמים, אבל קצת מרגיז אותנו שהילדים לא מאה אחוז איתנו...
ואם מישהו שואל איזה שאלה לא לעניין אנחנו צריכים להיאזר בהרבה אורך רוח ולא לאבד סבלנות, נו רבוייסי, מה קורה כאן...
ובנוסף, הרי קראנו שבדור הקודם לא היו שחים כלל שום דיבורים בטלים בכל הלילה הקדוש הזה, ואיך קורה אצלינו ששימי מספר לאלחי איזה בדיחה על מישהו שאכל הרבה מצות, נו... וואס איס???
ושיא השיאים זה המצות יד, הרי רובינו קונים בין חצי קילו לקילו יד, ובחשבון פשוט ברוטו כ14 -16 או 7 – 8 מצות, ועל פי רוב חלקם נשברים, ועד שהצלחנו לחלץ שלוש מצות שלימות שגם לאחת מהם יש כעת סדק מדאיג שהולך ומתרחב ורע לנו, ואנחנו מייעדים אותו ל"יחץ"... אבל שתי השלימות אין עוד אחרים!!! ואם הם נשברים אז אנא אנחנו נבוא???
ומשום מה דווקא כעת הילדים באים שוב ושוב אלינו, קרי בראש השולחן, ותמיד משום מה נשענים דווקא על הקערה, ואתה מחלץ שוב ושוב את המצות היקרות, וכולנו מתח האם ישארו לנו "לחם משנה" שלם ל"מוציא מצה"...
וכשמגיעים למגיד אנחנו מתחילים לספר בנחת את כל מה שתכננו במשך כמה שבועות, אבל הילדים זזים בחוסר נוחות, הם לא כל כך מרוכזים, וחלק מסתובבים...
והנה בסוף הסדר, למרות שהיה די בסדר, התחושה האישית שלנו לא מי יודע מה מרוממת...
השנה עליתי על הנקודה, ואחר כך ראיתי שהרבה ספרים מביאים את זה...
היסוד הוא – הנמכת ציפיות לאפס!!!
אנחנו רוצים סדר מרומם, רוצים סדר עם תחושות עילאיות, "חא'פ מלאכים"... לרחף יחד איתם בשיר השירים, ולהגיע להתפשטות הנפש ב"נשמת"...
ואז מה קורה? כיוון שהצפי שלנו היה ל80 – 100 אחוז ובפועל הגענו ל65 אחוז (שזה לא רע בכלל!!!) יש אכזבה, כי חשבנו שנגיע ליותר...
אז השנה החלטתי שאין לי שום ציפיות!!!
אני מנסה לשיר את השירים כרגיל, לספר בצורה פשוטה ונעימה, ולגבי המצות לא אכפת לי שכולם ישברו, ומקסימום אבצע יחד עם מצות מכונה ויש לזה כל מיני פתרונות, וגם אין לי ציפיות מההלל או מה"נשמת" אני אומר אותם ומשתדל במתינות, לפי כוחות הגוף והנפש, וגם שיר השירים, אם יצא, אז יצא, ובלי לחץ ובלי ציפיות...
מה שיש בידי, אעשה, ואם אקבל בונוסים מהקב"ה, מה טוב ומה נעים!!!
אז מה יצא למעשה השנה? לגבי המצות לא נצפו כלל נסיונות שבירה... והיה ב"ה סדר מרומם מאוד, שיר השירים אמרתי את חלקו, ונשמת היה בסדר גמור, וה"כזיתים" היו לעילא ולעילא...
הציון היה 65 – 77 אחוז...
אבל שימו לב, זה הרבה יותר לקבל 75 כשהציפיות הם לאפס, מאשר אפילו שמונים כשהציפיה היא למאה אחוז...
ובעצם זה מקיף את כל עבודת השם, כי כשיש לך ציפיות שאינם בשליטתך, אז כמעט תמיד אתה תתאכזב, כי אין זה בידינו, ועל פי רוב זה לא ממש כמו שמדמיינים שיהיה!!!
זה קורה בראש השנה, בתקיעות, במוסף, ברוממות של יום כיפור, בשמחה של סוכות, בריקודים של שמחת תורה שכתוב שהגר"א שמח בו שמחה גדולה והאר"י השיג את השגותיו בזכות השמחה שהיתה לו במצוות...
ונרות חנוכה עם ההלל שלמחרת, ופורים, וליל שבועות, ואפילו בין המצרים...
כשיש ציפיות גבוהות אז האכזבות גם גדולות...
אבל למעשה זה הרבה יותר עמוק מסתם תרגיל פשוט של 100 פחות עשרים שווה פחות מאפס ועוד שבעים...
כשאין לנו ציפיות אז אנחנו באמת מתרוממים הרבה יותר, כי הכל זה בונוס!!!
כשיש איזה הארה קטנטנה אנחנו כל כך שמחים איתה והיא משלהבת אותנו לגבהים אין סופיים!!!
אבל כשמצפים לכל כך הרבה אין לנו שום ערך להארה הקטנה הזאת... "מה... זה מה שאני מרגיש בלילה הקדוש הזה??? מן איזה פיצקל'ע קטנצ'יק כזה?"...
ואז גם האור שקיבלנו אינו משפיע, כי יש לנו דמיונות למשהו הרבה יותר מזה...
ולכן היסוד הוא, לבוא עם הרבה רצון, הרבה חשק, הרבה שמחה, אבל אפס ציפיות ממה שאינו בידינו...
כביכול הציפיות הם לקיים את המצוות בצורה פשוטה, וזהו.
קידוש, סימנים, לומר את ההגדה, להסביר על פסח מצה ומרור, לשתות כוס שני, לאכול את הכזיתים כדין, מרור, שולחן עורך, אפיקומן, ברכת המזון, כוס שלישי, כוס של אליהו, הלל, כוס רביעי, ונרצה (למעשה נשים לב כמה הרשימה מכובדת...)
זה מה שאני מצפה, וגם זה רק בעז"ה יתברך שמו.
ואז כל תוספת אנחנו כל כך מעריכים, וכל הארה מרוממת אותנו מאוד מאוד, ומאידך אין אכזבה ודריכות יתר, שלפעמים מקלקלים כל חלקה טובה.
ו"העתק הדבק" את היסוד לפורים, יש לנו כל כך הרבה ציפיות מ"משתה היין" בגלל הבכיות המרוממות והקירבה האלוקית שהיו לנו בפורים אשתקד, ואנחנו כל כך רוצים שוב, אבל אפעס השנה זה פחות הולך, אנחנו לא מצליחים "לתפוס ראש" ושותים עוד ועוד יין ורק זה מתסכל יותר...
אנחנו מנסים בכוח לבכות לקב"ה בכי של געגוע, אבל זה לא הולך...
אז למה שנה שעברה זה כן הלך? כי אז לא היו לך ציפיות, וקיבלת מתנה מהקב"ה של הרגשות של קירבת השם, וכל כך הערכת אותם וזה "העיף אותך" גבוה...
אבל השנה אתה כבר עם רף גבוה, פחות ממה שהיה שנה שעברה לא בא בחשבון, וממילא הכל מאכזב...
והעתק הדבק ללימוד המחשמל שהיה לך בליל שבועות שנה שעברה, ולבכיות בוידוי של יום כיפור שבכית בישיבה, וכן לגבי חנוכה ועוד ועוד...
ואפילו לגבי חולין היסוד נכון, לפעמים יש בין הזמנים "מוצלח" הולך טוב, הדירה שהחלפנו היתה טובה, היו תוכניות זולות ומעניינות, הכל הלך טוב...
אבל בשנה הבאה צריך שוב להנמיך את הציפיות, מה שהיה שנה שעברה זה מתנה מהשם, אנחנו נוסעים לנוח, ותו לא מידי, וכל מה שיש יותר מזה אנחנו מודים על כך..
לסיכום, היסוד בעבודת השם הוא שלמרות כל מה שאנחנו לומדים על הלילה הגדול הזה, וכן לומדים על רוממות של כל החגים וכל עבודת השם בכל מצב שהוא, מכל מקום לא לצפות לדברים גדולים שיקרו שהם לא ביכולתינו לעשות, אלא רק לשמוח את כל מה שהקב"ה עושה, להוריד את הרף של ההרגשות וההצלחות שיהיו לנו, ואפשר רק להתפלל הרבה להקב"ה שאכן יזכה אותנו ברגשות מרוממות והצלחה בכל מצב ומצב הכי שיש, אבל מבחינתינו??? מה שיוצא, אני מרוצה!!!
ודייקא זה יביא את ריבוי ההשפעות והתחושות הגבוהות והעילאיות שיש!!!
שיהיה לכולנו המשך פסח כשר ושמח, ומועדים לשמחה!!!
בשולי המאמר הוספה חשובה מאת אחד הקוראים – בהנמכת ציפיות יש שני מהלכים, אחד זה של המיואש, שמרוב לחץ מהחגים הוא מתייאש מראש ואומר "מה אכפת לי מהליל הסדר, איך שיצא יצא, איך לי שום ציפיות"...
וזה מהלך שמגיע מתוך יאוש, והוא ממש לא מומלץ, והרבה יותר מזה...
אבל המהלך הרצוי הוא שיהיה הרבה שאיפות, לרצות להגיע הכי הכי גבוה שיש, עם כל הידיעות והברען וההתלהבות, אבל ב"למעשה" איך שיצא בפועל אני נכנע להקב"ה ולא מצפה בפועל ולא דורש בפועל שיהיו הצלחות בשטח...
[1] מי שירצה יש לי ביאור פשוט ובהיר בזה, אפשר לבקש במייל.
[2] עיין פסחים פה: וברש"י שם.
