ביסוד הנצי"ב והגר"ח ונפק"מ בנוהגים לקחת למרור חסה וגם חריין

בגמ' פסחים לט. מונה כמה סוגים של מיני ירקות שיוצאים בהם ידי חובת מצוות מרור. וביניהם, חזרת (חסא כמ' בגמ') ותמכא (חריין). ובמ"ב (סימן תע"ג ס"ק מב) הביא בשם האחרונים שיש להדר אחרי החזרת יותר משאר מרור [1].

אמנם יש המקפידים לקחת למרור גם חסה וגם "חריין". וטעמם, משום שחוששים לדעת הלבוש (שם ס"ה) שהחסה שלנו אינה החזרת האמורה בגמרא. וכמו כן חוששים לשיטות שהחריין אינו התמכא [2].

ובפשטות, לפי מה שהבאנו במאמר הקודם, יסודו של הגר"ח מבריסק בדין קדימה באתרוג, וכ"כ הבית הלוי [3], אם כן גם בנידו"ד יש להקדים את אכילת החסה לפני החריין, כדי לקיים את ההידור של חזרת בשעת קיום המצוה. וכמו בשני אתרוגים האחד מהודר וספק כשר והשני וודאי כשר אך פחות נאה, דעת הגר"ח שראוי שינענע קודם את המהודר, כי אחר שיצא בוודאי בכשר כבר לא יוכל לקיים את ההידור לחוד ללא גוף המצוה. וכמו כאן אם יאכל את החריין קודם לחסה אזי על הצד שהחריין הוא התמכא, אם כן כבר יצא ידי חובה של מן המובחר (כי מן המובחר בחזרת), וכשבא אחר כך לאכול חזרת אינו יכול לקיים רק את ההידור בלי עיקר המצווה. ואילו אם יאכל את החסה קודם לחריין, אזי אם החסה של ימינו היא החזרת האמורה במשנה (וכדעת רוב הפוסקים) הרי קיים את המצוה בהידורה, ועל הצד שהחסה אינה החזרת, אזי מקיים אחר כך את עיקר המצוה בלבד ע"י אכילת התמכא. ומצאתי שכך מובא בהגדת מבית לוי בריסק בזה הלשון: "האוכלים גם חסה ומחמירים לצאת ידי שניהן, יקדימו לאכול מקודם הכזית חסה מכיון שהיא מצוה מן המובחר, ואם יאכלו קודם התמכא או החזרת ביטלו מצוה מן המובחר, כמש"כ מרן הגר"ח בענין אתרוג הדר ואתרוג ודאי בלתי מורכב" ע"כ.

ואילו לדעת הנצי"ב שכתב להוכיח מכמה דוכתי [4] שהמשך קיום המצוה נחשב חלק מהמצוה עצמה אף שכבר יד"ח בתחילת מעשה המצוה. וכ"כ בהגדש"פ אמרי שפר להנצי"ב בהקדמה, דכל מה שאוכל בליל הסדר הוי מכלל המצוה, ולכך כתב שיאכל כל הסעודה בלילה ממצה משומרת לשמה עיי"ש. וכ"כ בהגהות הגרא"מ הורוויץ (סוכה מד:) שאנשי ירושלים האריכו את הנטילה הראשונה עיי"ש. אם כן לדבריהם, אין נפק"מ אם נוטל את התמכא קודם החזרת.

אולם לכאורה נראה שניתן לדון בדברים ולומר שיש חילוק בין מצות נטילת ד' מינים למצות מרור, ואף לש' הגר"ח והביה"ל לא מעכב עם יקדים את התמכא קודם לחזרת, ובהקדם מה שמצינו בראשונים ובפוסקים שיש קיום תוספת מצווה באכילת מצה בליל הסדר.
כך משמעות התרגום יונתן (דברים טז, ג) שיש קיום מצוה באכילת מצה כל שבעה וז"ל: "שובעא יומין תיכלון לשמיה פטיר לחמא עניא". וכן משמע מדברי האבן עזרא (שמות כג, טו) והחזקוני (שם יג, ו) עיין שם.

והחתם סופר [5] כתב לדקדק מדברי הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג סימן מג) שכתב וז"ל: אבל אכילת מצה, אילו היה יום אחד לא היינו מרגישים בו ולא היה מתבאר ענינו, כי הרבה פעמים יאכל האדם מין אחד מן המאכלים שני ימים או שלשה, ואמנם יתבאר ענינו ויתפרסם בהתמיד אכילתו היקף שלם ע"כ.
וכן יש לדייק קצת מלשון הרמב"ם (פרק ו' מהל' חמץ ומצה ה"א) שכתב: "מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמשה עשר, שנאמר בערב תאכלו מצות, בכל מקום ובכל זמן וכו', ומשאכל כזית יצא ידי חובתו עכת"ד. משמע שכל השיעור הוא לעניין שאם אכל כזית יצא ידי חובתו, אבל לעצם המצוה אין שיעור, ובכל אכילה נוספת מקיים מצווה. וכך נראה שכוונת בעל המאור בפסחים (כו: בדפי הרי"ף ד"ה כתב הרי"ף) עיין שם.

וכך דעת הגר"א שהאוכל מצה בשאר ימי החג מקיים מצוה באכילתה (מעשה רב סי' קפה ובביאור הגר"א סימן לא ס"ב). והוכיח כן הגר"א משי' התוס' (עירובין צו. ד"ה ימים), שאין מניחין תפילין בחוה"מ, שכשם שבשבת לא מניחים תפילין כיון שהשבת עצמה היא אות, ואין צריך לתפילין הבאים לאות, הוא הדין בחול המועד פסח אין מניחים תפילין מחמת שאיסור אכילת חמץ. נחשב לאות. וסבר הגר"א שהאות הוא בקיום מצות אכילת מצה. ומבואר שבכל ימות הפסח מקיים מצוה באכילת המצה.

וכן הביא הב"ח (סימן תע"ב בשם המהר"ל) שאע"פ שיוצאים יד"ח בכזית, עם זאת כל פעם שאוכלים עוד מצה לשם מצוה מקיימים את מצות מצה.
וזה לשון המהר"ל בספר גבורת ה' (פרק מח ד"ה שמש צריך הסיבה) וז"ל ומהא דקאמר ר' יהושע בן לוי השמש שאכל כזית מצה בהסיבה יצא, יש לי ללמוד מדקאמר בדיעבד יצא שכל מה שאוכל מצה בליל פסח לכתחילה צריך הסיבה, דאע"ג דיוצא בכזית אחד, אם אכל הרבה הכל היא מצוה אחת" עכ"ל. מדבריו משמע שהמצוה להרבות באכילת מצה, אין זה דין בכל מצוה זמנית שיש תוספת מצוה במה שחוזר ועושה את מעשה המצוה בשנית, אלא הוא דין מיוחד במצה.

עכ"פ מאחר שנתברר שיש מצוה לאכול מצה כל שבעת הימים, אם כן גם לענין אכילה נוספת בלילה הראשון לאחר אכילת הכזית המחוייב, מסתבר שלא גרע משאר ימות החג, ומקיים בזה מצות אכילת מצה הקיימת בכל ימי החג. וכשם שנת' בראשונים ואחרונים שיש קיום מצוה בכל תוספת אכילת מצה בלילה סדר, אם כן יש לומר שהוא הדין גבי מרור שכל שמוסיף לאכול מוסיף במצוה. שהרי הוקש מרור למצה לעניין כמה דינים. ראה בפרי חדש (סי' תעה ס"א ד"ה יש להסתפק) שנקט כן בביאור הגמ' פסחים לט: וציין גם לד' התוס' שם קטז. ד"ה ואמרתם, ונ' בכוונתו שמד' מבואר שההיקש אינו רק למרור דאו' אלא גם למרור דרבנן. ומטעם זה כתב הפר"ח שם שגם במרור דרבנן לא יוצאים במרור גזול משום הטעם שהוקשו זה לזה, וכשם שבמצה גזולה אינו יוצא, הוא הדין שאינו יוצא במרור גזול.

ולפי זה יש לחלק בשופי בין נטילת ד' מינים למצות מרור, כי בנטילת ד' מינים זו מצות נטילה וכל שנטל כבר קיים המצוה וכלשון הגמ' "מדאגביה נפק בה", ולא שייך אחר כך לקיים את המצוה שוב, ורק יש בה חיבוב מצוה אם ממשיך בנטילה, ובזה דעת הגר"ח שלא שייך הידור אחר שכבר גמר לקיים מצוותו, משא"כ לענין מרור שיש תוספת מצוה בכל אכילה ואכילה, ממילא יש הידור באכילתו השניה, שהרי גם בה מקיים מצות מרור, ואף שכבר יצא יד"ח מרור באכילת החריין, מכל מקום יכול לקיים את ההידור של מצווה בחזרת, באכילתו השניה שגם היא מצוה וכנ"ל.

אכן עוד יש לדון בדבר, הן לדעת הגר"ח והן לדעת הנצי"ב, שכן זה ברור שאחר אכילת כזית מרור או מצה כבר יצא יד"ח ושוב אינו מחויב עוד במצוה, ואם כן יש לומר מה שמוסיף עוד באכילת מצוה הוי כעין "אינו מצוה ועושה", וממילא יש מקום לומר שעדיף לקיים את ההידור בפעם הראשונה שמקיים מצות מרור, שאז הוא מצווה ועושה, שזה הוא מעשה המצוה היותר חושב שבו יוצא ידי חובתו. ואם כן יש לקיים את עיקר המצוה בחזרת קודם אכילת התמכא משום שיש בו הידור. ואף שאין זה דומה למה שהורה הגר"ח גבי אתרוג, משום שבאתרוג אין קיום מצוה בפעם השניה, משא"כ במרור, מכל מקום יתכן שעדיף לקיים את ההידור בקיום הראשון שבו הוא מצווה ועושה.
אמנם נראה לדחות סברא זו, דלעולם וודאי תוספת בקיום המצוה אינה נחשבת "אינו מצווה ועושה" כיון שבעצם הקיום הוא בכלל מצוה שיש בה ציוי, אלא דשורש החיוב נמשך והולך והרי תוכן המצוה השניה מבוסס על הראשונה וממילא המעשה שני ה"ה מצוה חיובית, ולא דמי לקיום מצוה של אשה שנחשב אינה מצווה משום שהיא אינה מצוה כלל במצוה, ולפי זה אין נפק"מ אם נוטל את התמכא קודם החזרת.
​

[1] ויעויין עוד במ"ב סימן תע"ג ס"ק לו.

[2] כדעת הרע"ב פסחים פ"ב מ"ו, כמבו' בתויו"ט שם.

[3] הבית הלוי (ח"ב סימן מז) זה לשונו: "וזה כמה נסתפקתי במי שנטל לולב כשר ביו"ט של סוכות ואחר כך נזדמן לו לולב יותר נאה, אם יש עליו חיוב ליקח הנאה, די"ל דאע"ג דבתחילה אם היו לפניו שניהם ביחד היה מחויב ליטול הנאה, אבל עתה שכבר נטל ויצא בו דאין עליו חיוב של המצוה א"כ במה יתנאה זה בלא מצוה" ע"כ. ודברי הגר"ח מבריסק הובאו בהוספות שבסוף שו"ת נפש חיה.

[4] עמק שאלה סימן נג אות ד' וסימן עו אות ה'. מקצת ראיותיו הובאו במאמר הקודם הע' 3 עיין שם. וביסוד דבריו ראה מה שישבנו כאן מקו' הקהילות יעקב.

[5] העתיקו השד"ח ח"ה מערכת חו"מ סי' יד אות י' בסו"ד.​