כתוב בתורה בבאורי משה על יום השביעי של חג המצות הנאכלות על הפסח ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך לא תעשה מלאכה.
ובפשט הששת ימים הולך על ששה ימים ראשונים של חג המצות שהרי מסיים וביום השביעי עצרת, וצריך עיון גדול שהרי כבר נאמר לפני כן שבעת ימים תאכל עליו מצות ודרשות חז''ל הידועות בענין אינם פשט המקרא כי מדברות על ששה ימים מלבד היום הראשון, ועוד קשה מה ענין וביום השביעי עצרת לה' אלהיך לא תעשה מלאכה שנראה שבכל הששה ימים תעשה מלאכה, והלא כבר נאמר בספר שמות וביום הראשון מקרא קודש וביום השביעי מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יעשה לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם, והנה אפשר לדייק קצת גם שם שביום הראשון כתוב מקרא קודש ולא כתוב יהיה לכם (אף שבפשט הוא תני והדר מפרש) והדבר אומר דרשני מה בין זה לזה.
והנה יום הראשון של חג מיוסד על היציאה ממצרים כמו שכתוב בפרשת בא, והיה היום הזה לכם לזכרון וחגותם אותו חג לה' ובדברי משה אל העם מפורש על איזה יום, זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים, אמנם על היום השביעי לא נתפרש שם על מה נתייסד, ובדברי חז''ל מצינו שקשרו בין יום זה לבין קריעת ים סוף שלפי פרושם וקבלתם ארעה ביום הזה, וכן הדעת נותנת שהיום החותם לז' ימי החג על היציאה יחתום במעשה שחתם את היציאה הלא הוא טביעת פרעה וחילו בים והכנעת מצרים הסופית.
והנה בכל יציאת מצרים אף שיש יחס מפורש בין ה' ומשה לישראל (בשונה מתשעת המכות שהיו בין ה' ומשה לפרעה ומצרים ולא לישראל ואכמ''ל), מכל מקום אין יחס בין ישראל לה' אלא בויקוד העם וישתחוו ותו לא מידי, אבל בקריעת ים סוף לפתע פתאום התפרצות אדירה של אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ובה אריכות מופלאה ונשגבה.
והענין שמעתי ממורי הר''נ רוטמן שליט''א שהזכיר מאמר חז''ל משל למלך שראה מטרונא אחת ששבוה הלסטים עמד והצילה רצה לשאתה לאשה ולא היתה מדברת עמו עד שגרה בה את הלסטים, ובאר שישראל חשבו שה' פדה אותם בתור עבדים בלבד, וכמאמר פרעה כמו שקבלו חז''ל וכנרמז בתחילת הלל המצרי ''עד עכשיו הייתם עבדי פרעה מכאן ואילך אתם עבדי ה' ואמנם היה צדק בדברים אבל לא לגמרי, כי כונת ה' היתה שיהיה לישראל יחס של רעיה וכמתואר בכל שיר השירים, וישראל לא האמינו שהם ראויים לזה.
ובבואם על הים ומרכבות פרעה וחילו רודפים אחריהם, הבינו שלא יתכן שיצאו ממצרים להמיתם במדבר, ועל כרחך שרצונו שישמיעו קולם ויעשו מעשיהם בכניסה לים באמונה, וכמעשה נחשון שדרשוהו מהיתה יהודה לקדשו שדוקא מכוח זה הים ראה וינוס, (וזה הדמיון לירדן שנבקע בכפות רגלי הכהנים), ויהיה להם שיכות עצמית ביציאה מעבדות פרעה ולא רק כמורא גדול של אני ולא אחר, וכאשר ראו היד הגדולה הזאת שמזכה אותם בכח מעשיהם ביציאה הגמורה מעבדות לחרות, הרהיבו עוז בנפשם לשורר ונחה עליהם רוח ה'.
ובזה יתיישב בעז''ה הכול כמין חומר, שהרי כמו שבארנו (במאמרנו מפני מה אמרה תורה לבער החמץ ולאכול המצה) ענין המצות לחם עוני להרגיש היציאה בחפזון שאיננו ראויים לזה והכול מחסד ה' עלינו ויש לנו להתכונן לזה לאט לאט ולהכיר גודל הדרגה החלה עלינו, וביום השביעי ששרנו על הים כביכול אין כ''כ מקום למצה כי כבר זכינו במקצת לדרגתנו בכוח מעשינו, ומאידך יו''ט ראשון אין מקום להזכירו כאשר מתמקדים במעלת יום השביעי שענינו גבוה במעלת ישראל, ולעומתו יו''ט ראשון הרי הוא כאינו כי שם לא היינו ראויים למעלותינו ולכן יצאנו בחפזון כמו שכבר נתבאר.
ואמנם עדיין לא נתפרש הדבר בתורה הקשר בין יום השביעי לקריעת הים והשירה אלא ברמיזה, כי יסוד כלל המועד הזה של חג המצות עדיין הינו בלחם עוני הנוהג שבעת ימים, וגמר היציאה עדיין נעוץ בתחילתה שהיא בחפזון ולכן יש מקום להזכיר היום הראשון יחד עם היום השביעי, ועיקר הזכות לקריעת ים סוף הוא מרחמי ה' לזכור זכות אבות ושבטים ושאר זכויות כמבואר במכילתא, ולא בזכות ישראל שהיו עובדי ע''ז ומלאך האלהים היה בדין עליהם אם ליאבד עם המצרים כידוע, ולכן מודגש וביום השביעי עצרת לה' אלהיך.
ואמרו במדרש שאין אומרים הלל כי הקב''ה אומר מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה, ואף שבזמן הקריעה אמרו ישראל שירה, מכל מקום לדורות אין אומרים הלל המתייחס לאדם עצמו כמו שאמרו בגמ' בסוף פסחים ששייך לכל הדורות, אלא קוראים השירה לעורר זכות אבותינו ולהכיר דרכי ה' והנהגותיו בעולמו ולהודות לשמו על שזיכה אותנו להיות עבדיו ולפעול במעשינו את קידום גילוי שמו (ג''ז ע''פ מורי הנ''ר שליט''א).
ובפשט הששת ימים הולך על ששה ימים ראשונים של חג המצות שהרי מסיים וביום השביעי עצרת, וצריך עיון גדול שהרי כבר נאמר לפני כן שבעת ימים תאכל עליו מצות ודרשות חז''ל הידועות בענין אינם פשט המקרא כי מדברות על ששה ימים מלבד היום הראשון, ועוד קשה מה ענין וביום השביעי עצרת לה' אלהיך לא תעשה מלאכה שנראה שבכל הששה ימים תעשה מלאכה, והלא כבר נאמר בספר שמות וביום הראשון מקרא קודש וביום השביעי מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יעשה לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם, והנה אפשר לדייק קצת גם שם שביום הראשון כתוב מקרא קודש ולא כתוב יהיה לכם (אף שבפשט הוא תני והדר מפרש) והדבר אומר דרשני מה בין זה לזה.
והנה יום הראשון של חג מיוסד על היציאה ממצרים כמו שכתוב בפרשת בא, והיה היום הזה לכם לזכרון וחגותם אותו חג לה' ובדברי משה אל העם מפורש על איזה יום, זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים, אמנם על היום השביעי לא נתפרש שם על מה נתייסד, ובדברי חז''ל מצינו שקשרו בין יום זה לבין קריעת ים סוף שלפי פרושם וקבלתם ארעה ביום הזה, וכן הדעת נותנת שהיום החותם לז' ימי החג על היציאה יחתום במעשה שחתם את היציאה הלא הוא טביעת פרעה וחילו בים והכנעת מצרים הסופית.
והנה בכל יציאת מצרים אף שיש יחס מפורש בין ה' ומשה לישראל (בשונה מתשעת המכות שהיו בין ה' ומשה לפרעה ומצרים ולא לישראל ואכמ''ל), מכל מקום אין יחס בין ישראל לה' אלא בויקוד העם וישתחוו ותו לא מידי, אבל בקריעת ים סוף לפתע פתאום התפרצות אדירה של אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ובה אריכות מופלאה ונשגבה.
והענין שמעתי ממורי הר''נ רוטמן שליט''א שהזכיר מאמר חז''ל משל למלך שראה מטרונא אחת ששבוה הלסטים עמד והצילה רצה לשאתה לאשה ולא היתה מדברת עמו עד שגרה בה את הלסטים, ובאר שישראל חשבו שה' פדה אותם בתור עבדים בלבד, וכמאמר פרעה כמו שקבלו חז''ל וכנרמז בתחילת הלל המצרי ''עד עכשיו הייתם עבדי פרעה מכאן ואילך אתם עבדי ה' ואמנם היה צדק בדברים אבל לא לגמרי, כי כונת ה' היתה שיהיה לישראל יחס של רעיה וכמתואר בכל שיר השירים, וישראל לא האמינו שהם ראויים לזה.
ובבואם על הים ומרכבות פרעה וחילו רודפים אחריהם, הבינו שלא יתכן שיצאו ממצרים להמיתם במדבר, ועל כרחך שרצונו שישמיעו קולם ויעשו מעשיהם בכניסה לים באמונה, וכמעשה נחשון שדרשוהו מהיתה יהודה לקדשו שדוקא מכוח זה הים ראה וינוס, (וזה הדמיון לירדן שנבקע בכפות רגלי הכהנים), ויהיה להם שיכות עצמית ביציאה מעבדות פרעה ולא רק כמורא גדול של אני ולא אחר, וכאשר ראו היד הגדולה הזאת שמזכה אותם בכח מעשיהם ביציאה הגמורה מעבדות לחרות, הרהיבו עוז בנפשם לשורר ונחה עליהם רוח ה'.
ובזה יתיישב בעז''ה הכול כמין חומר, שהרי כמו שבארנו (במאמרנו מפני מה אמרה תורה לבער החמץ ולאכול המצה) ענין המצות לחם עוני להרגיש היציאה בחפזון שאיננו ראויים לזה והכול מחסד ה' עלינו ויש לנו להתכונן לזה לאט לאט ולהכיר גודל הדרגה החלה עלינו, וביום השביעי ששרנו על הים כביכול אין כ''כ מקום למצה כי כבר זכינו במקצת לדרגתנו בכוח מעשינו, ומאידך יו''ט ראשון אין מקום להזכירו כאשר מתמקדים במעלת יום השביעי שענינו גבוה במעלת ישראל, ולעומתו יו''ט ראשון הרי הוא כאינו כי שם לא היינו ראויים למעלותינו ולכן יצאנו בחפזון כמו שכבר נתבאר.
ואמנם עדיין לא נתפרש הדבר בתורה הקשר בין יום השביעי לקריעת הים והשירה אלא ברמיזה, כי יסוד כלל המועד הזה של חג המצות עדיין הינו בלחם עוני הנוהג שבעת ימים, וגמר היציאה עדיין נעוץ בתחילתה שהיא בחפזון ולכן יש מקום להזכיר היום הראשון יחד עם היום השביעי, ועיקר הזכות לקריעת ים סוף הוא מרחמי ה' לזכור זכות אבות ושבטים ושאר זכויות כמבואר במכילתא, ולא בזכות ישראל שהיו עובדי ע''ז ומלאך האלהים היה בדין עליהם אם ליאבד עם המצרים כידוע, ולכן מודגש וביום השביעי עצרת לה' אלהיך.
ואמרו במדרש שאין אומרים הלל כי הקב''ה אומר מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה, ואף שבזמן הקריעה אמרו ישראל שירה, מכל מקום לדורות אין אומרים הלל המתייחס לאדם עצמו כמו שאמרו בגמ' בסוף פסחים ששייך לכל הדורות, אלא קוראים השירה לעורר זכות אבותינו ולהכיר דרכי ה' והנהגותיו בעולמו ולהודות לשמו על שזיכה אותנו להיות עבדיו ולפעול במעשינו את קידום גילוי שמו (ג''ז ע''פ מורי הנ''ר שליט''א).
