טעמי המקרא הם צורת הפיסוק של המקרא. דרך הפיסוק שלהם היא לחלק חלקים גדולים לשני חלקים, וכל חלק מהם לחלק שוב לשני חלקים, וכן הלאה עד שכל חלק איננו מכיל יותר משתי מילים. חלק המורכב משתי מילים המיוחסות זו לזו נקרא יחידה פשוטה. ואילו חלק בעל שלוש מילים ששתים מהן קשורות זו לזו והמילה השלישית מתייחסת לשניהן יחד נקרא יחידה מורכבת.
חשוב לשים לב שטעמי המקרא תמיד מחלקים רק לשתים ולא לשלוש. ואם יש שלושה חלקים שוים הטעמים יחלקו לשני חלקים, וחלק אחד יכיל שנים והחלק האחר יכיל אחד.
כמו שביארנו, יש חלוקה ראשונית של המשפט ואח"כ חלוקה משנית וחלוקה שלישית, ואם היה רק סימן חלוקה אחד לא נדע מה המפסיק שחילק ראשון, ומה המפסיק שחילק חלוקה פנימית את החלק הגדול.
ולזה באו כמה דרגות של מפסיקים, ובדומה לדרגות המלכות ניתנו להם שמות. המחלקים הגדולים ביותר נקראו קיסרים. ומחלקים שתפקידם לחלק 'בתוך' שלטון הקיסרים נקראו מלכים. ואת שלטון המלכים מחלקים משנים ואת תחום המשנים מחלקים שלישים.
וכמו שאצל המלכות הארצית כל שר שולט ומתפקד רק בתוך שטח הפיקוד שלו, כך הוא בטעמי המקרא. ובדרך משל, משנה, שהוא מחלק את החלק של המלך לשנים, משפיע הוא רק על תחום המלך שלו. אבל ממלכה נפרדת של מלך אחר אין לו בה השפעה כלל.
כמו שאמרנו יש קיסרים, מלכים, משנים ושלישים. ולכל אחד מהם יש גם משרתים המתאימים לו שהם קריאה של חיבור ולא של הפסקה.
הקיסרים הם: סוף פסוק ואתנח.
המלכים הם: סגול (וכשאין לסגול משנה דהיינו זרקא, אזי בא במקומו שלשלת) זקף קטן (וכשאין לזקף קטן משרתים אזי בא זקף גדול) וטפחא.
המלך שבא סמוך לקיסר הוא תמיד טפחא, ואילו היותר רחוקים הם זקפים. וכשהחלק הראשון של הפסוק (תחום האתנח) הוא גדול אזי המלך הראשון הוא סגול.
המשנים משתנים לפי המלך שאותו הם מחלקים. המשנה של הסגול הוא זרקא, המשנה של זקף הוא פשטא (וכשהמילה מוטעמת בהברתה הראשונה בא יתיב במקום פשטא. אך ליתיב אין משרתים, ואם יש למילה משרת יבוא פשטא גם במילה המוטעמת בהברתה הראשונה). והמשנה של טפחא הוא תביר. ומה שאמרנו שלכל מלך יש משנה אחר היינו במשנה הסמוך אליו, אבל משנה שאיננו סמוך למלך הוא רביעי.
השלישים באים בסדר קבוע בדרך כלל, בסמוך למשנה יבוא גרש (ויש לו שלושה פנים, אם יש לו משרת שיכול לבוא בו קדמא אזי הגרש הוא אזלא. ואם אין מקום לפניו לקדמא אזי אם המילה במלרע יבוא גרשיים, ואם המילה במלעיל יבוא אזלא גרש). לפני כן יבוא תלישה גדולה, ולפני כן יבוא פזר ולפניו עוד פזר עד סוף הפסוק. השליש שלפני הטעם רביעי הוא בדרך כלל מונח לגרמיה, ולפניו יבואו שאר השלישים כסדרם, ולפעמים לא יבוא מונח לגרמיה אלא גרש כמו לפני שאר המשנים.
וכעת לצורך המחשה נביא דוגמאות.
בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ
חלק זה הוא שלם והוא התחלק מהחלק שאחריו (הפסוקים הבאים) ע"י סוף פסוק.
חלוקה ראשונה לשנים בפסוק שלם מתבצעת בדרך כלל (מלבד בפסוק קצר) ע"י קיסר נוסף דהיינו אתנח. ויש לנו שני חלקים. בראשית ברא אלה֑ים, את השמים ואת האֽרץ.
הבהרה: למרות שהאתנח מחלק לשנים את שלטון סוף הפסוק, ובדרך כלל המחלק לשנים הוא בדרגא יותר נמוכה מהטעם המסיים, מ"מ אתנח נחשב גם הוא לקיסר. והטעם לזה, שדרגת המפסיק נקבעת לפי המשרתים שלו שחולקים את תחומו, וכיון שהמלכים הם המחלקים את שלטון האתנח ע"כ נחשב הוא לקיסר.
חלוקה שניה תחלק כל חלק מהם שוב לשנים. וכיון שכל חלק מסתיים בקיסר (הטעם המסיים, הוא הטעם השולט על כל מה שלפניו, אא"כ בא לפניו מפסיק בדרגא שלו, שאז הטעם הראשון שולט על מה שלפניו), אז החלוקה לשתים תתבצע ע"י מלכים. המלך הסמוך לקיסר הוא תמיד טפחא. ולכן החלק הראשון מתחלק ע"י מלך במילה בראשית, והקריאה היא: בראש֭ית, ברא אלה֑ים. והחלק השני מתחלק במילה השמים, והקריאה היא: את השמ֭ים, ואת האֽרץ. כעת אין לנו חלקים בעלי יותר משתי מילים ולכן את המילים שנשארו נטעים במשרת.
וְהָאָ֗רֶץ הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙ וָבֹ֔הוּ וְחֹ֖שֶׁךְ עַל־פְּנֵי֣ תְה֑וֹם וְר֣וּחַ אֱלֹהִ֔ים מְרַחֶ֖פֶת עַל־פְּנֵ֥י הַמָּֽיִם
חלוקה ראשונה, פסוק זה התחלק לשנים ע"י האתנח כמו שכתבנו.
חלוקה שניה, החלק הראשון תחום הקיסר - אתנח התחלק לשנים ע"י מלך (כלל חשוב, תמיד אנחנו מסתכלים תחילה על המפסיק הראשון בכל דרגא, ולכן נסתכל על המלך הראשון). המלך המחלק את האתנח הוא זקף, והקריאה כך: והארץ היתה תהו וב֔הו, וחושך על פני תה֑ום. (הערה חשובה: בשלב זה של חלוקה אנחנו מתעלמים לחלוטין מהמפסיקים האחרים הפחותים בדרגא, ואפי' אם שניהם מלכים אלא שהמלך הראשון גדול יותר. ולכן כאן בשלב זה אנו קוראים כאילו אין מלך במילת חושך כלל, וקריאתו רצופה, בשלב זה). החלק השני של הקיסר - סוף פסוק אף הוא התחלק לשנים ע"י המלך - זקף, והקריאה היא: ורוח אלה֔ים, מרחפת על פני המֽים.
וכעת הפסוק הוא בעל שני חלקים שכל אחד התחלק לשנים, ס"ה ארבעה חלקים. והארץ היתה תהו וב֔הו, וחושך על פני תה֑ום. ורוח אלה֔ים, מרחפת על פני המֽים.
חלוקה שלישית, כל חלק מהארבעה חלקים יתחלק שוב לשנים. ויש בהם הבדל, שחלק המסתיים בקיסר יתחלק ע"י מלך, וחלק המסתיים במלך יתחלק ע"י משנה. למרות שבעצם תפקידם שווה.
החלק הראשון שמסתיים בזקף 'והארץ היתה תהו וב֔הו' מתחלק לשנים ע"י משנה (ומשנה שאיננו אחרון הוא רביעי) וקריאתו כך: והא֗רץ, היתה ת֙הו֙ וב֔הו.
החלק השני שמסתיים באתנח מתחלק ע"י מלך (ומלך אחרון היינו טפחא), וקריאתו כך: וח֭ושך, על פני תה֑ום.
החלק השלישי שמסתיים בזקף הוא בעל שתי מילים ואיננו טעון חלוקה, ולכן בא בו משרת.
החלק הרביעי שמסתיים בסוף פסוק מתחלק ע"י מלך, (ומלך אחרון היינו טפחא), וקריאתו כך: מרח֭פת על פני המֽים.
וכעת הפסוק הוא בעל שבעה חלקים. שכל אחד מהארבעה, מלבד אחד, התחלק לשנים.
חלוקה רביעית, חלקים מתוך השבעה שעדיין צריכים להתחלק יתחלקו שוב לשנים. ודרגת המחלק תמיד פחותה באחד מדרגת המסיים את החלק.
למעשה, רק חלק אחד מהשבעה טעון חלוקה נוספת. החלק השני, 'היתה תהו ובהו'. וכיון שהוא מסתיים במלך יתחלק הוא ע"י משנה (ומשנה הסמוך לזקף היינו פשטא, ולמרות שבמילה המוטעמת בהברתה הראשונה הוא יתיב, מ"מ אם יש לו משרת ישאר הפשטא כמו שביארנו). ולכן קריאתו כך: היתה ת֙הו֙, וב֔הו.
כעת הסתיימה חלוקת הפסוק, ושאר המילים המחוברות מוטעמות במשרת.
וַיִּבְרָ֣א אֱלֹהִ֔ים אֶת־הַתַּנִּינִ֖ם הַגְּדֹלִ֑ים וְאֵ֣ת כָּל־נֶ֣פֶשׁ הַֽחַיָּ֣ה׀ הָֽרֹמֶ֡שֶׂת אֲשֶׁר֩ שָׁרְצ֨וּ הַמַּ֜יִם לְמִֽינֵהֶ֗ם וְאֵ֨ת כָּל־ ע֤וֹף כָּנָף֙ לְמִינֵ֔הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב
חלוקה ראשונה ע"י אתנח במילת הגדולים.
חלוקה שניה תחלק כל חלק לשנים, שני החלקים מסתיימים בקיסר ולכן יתחלקו ע"י מלך. החלק הראשון התחלק במילת אלהים (בזקף, שהוא מלך שאיננו אחרון), וקריאתו: ויברא אלה֔ים, את התנינים הגדול֑ים.
החלק השני יתחלק אף הוא ע"י זקף (ובשלב הראשון מתייחסים רק למלך הראשון), וקריאתו כך: ואת כל נפש החיה הרומשת אשר שרצו המים למיניהם ואת כל עוף כנף למינ֔הו, וירא אלהים כי טֽוב.
כעת הפסוק התחלק לשנים וכל חלק שוב לשנים ס"ה ארבעה חלקים.
חלוקה שלישית תחלק כל חלק, שעדיין טעון חלוקה, שוב לשנים. החלק הראשון איננו טעון חלוקה ומוטעם במשרת. החלק השני 'את התנינים הגדולים' טעון חלוקה, וכיון שמסתיים בקיסר הוא מתחלק ע"י מלך (ומלך אחרון הוא טפחא), וקריאתו: את התנינ֭ים, הגדול֑ים.
החלק השלישי הוא בודאי ארוך, וכיון שמסתיים בזקף מתחלק ע"י משנה. ואנו, בשלב זה, נתייחס, כמובן, רק למשנה הראשון, (ומשנה שאיננו אחרון הוא רביעי). וקריאתו: ואת כל נפש החיה הרומשת אשר שרצו המים למיניה֗ם, ואת כל עוף כנף למינ֔הו.
החלק הרביעי מתחלק ע"י טפחא וקריאתו:וירא אלה֭ים, כי טֽוב.
לסיכום, החלקים שנוצרו ע"י שלב זה הם, את התנינ֭ים; הגדול֑ים. ואת כל נפש החיה הרומשת אשר שרצו המים למינ֗יהם, ואת כל עוף כנף למינ֔הו; וירא אלה֭ים; כי טֽוב.
חלוקה רביעית, לחלוקה זו באים רק החלקים: ואת כל נפש החיה הרומשת אשר שרצו המים למיניה֗ם, ואת כל עוף כנף למינ֔הו. שאר החלקים כבר אינם טעונים חלוקה.
החלק הראשון שמסתיים במשנה (רביעי) מתחלק ע"י שליש (ובשלישים אין הבדל בכוח החלוקה בין ראשון לשני, ואפשר לפרשם על פי העניין). וקריאתו: ואת כל נפש החיה הרומשת אשר שרצו המ֝ים, למיניה֗ם.
החלק השני שמסתיים במלך מתחלק ע"י משנה וקריאתו: ואת כל עוף כנף֙, למינ֔הו.
חלוקה חמישית, לחלוקה זו נשאר רק חלק אחד 'ואת כל נפש החיה הרומשת אשר שרצו המים'. וכעת נחלקנו לשניים. וכיון שמסתיים בשליש יתחלק שוב ע"י שליש, וקריאתו: ואת כל נפש החיה הרומ֡שת, אשר שרצו המ֝ים. החלק שלפני הפזר לא מתחלק שוב גם אם הוא יחידה מורכבת (אא"כ הפזר הראשון גדול יותר, והוא היה החלוקה הראשונה, והפזר השני בא אחריו).
לצורך השלמת העניין יש להמשיך ולנתח פסוקים, וכאן רק ביארנו את ההשקפה הכללית לעניין. כמו כן הבאנו כאן רק שיקולי פירוש, אך יש הרבה שיקולי ניגון. וכן אחד מתפקידי הטעמים הוא לשמש כצורת ניגון.
כמו כן יש כמה היבטים לצורת ניתוח טעמי המקרא, וכולם נכונים. וכאן הבאנו דרך אחת. אך אחרי שמבינים את הרעיון כל הדרכים שוות.
חשוב לשים לב שטעמי המקרא תמיד מחלקים רק לשתים ולא לשלוש. ואם יש שלושה חלקים שוים הטעמים יחלקו לשני חלקים, וחלק אחד יכיל שנים והחלק האחר יכיל אחד.
כמו שביארנו, יש חלוקה ראשונית של המשפט ואח"כ חלוקה משנית וחלוקה שלישית, ואם היה רק סימן חלוקה אחד לא נדע מה המפסיק שחילק ראשון, ומה המפסיק שחילק חלוקה פנימית את החלק הגדול.
ולזה באו כמה דרגות של מפסיקים, ובדומה לדרגות המלכות ניתנו להם שמות. המחלקים הגדולים ביותר נקראו קיסרים. ומחלקים שתפקידם לחלק 'בתוך' שלטון הקיסרים נקראו מלכים. ואת שלטון המלכים מחלקים משנים ואת תחום המשנים מחלקים שלישים.
וכמו שאצל המלכות הארצית כל שר שולט ומתפקד רק בתוך שטח הפיקוד שלו, כך הוא בטעמי המקרא. ובדרך משל, משנה, שהוא מחלק את החלק של המלך לשנים, משפיע הוא רק על תחום המלך שלו. אבל ממלכה נפרדת של מלך אחר אין לו בה השפעה כלל.
כמו שאמרנו יש קיסרים, מלכים, משנים ושלישים. ולכל אחד מהם יש גם משרתים המתאימים לו שהם קריאה של חיבור ולא של הפסקה.
הקיסרים הם: סוף פסוק ואתנח.
המלכים הם: סגול (וכשאין לסגול משנה דהיינו זרקא, אזי בא במקומו שלשלת) זקף קטן (וכשאין לזקף קטן משרתים אזי בא זקף גדול) וטפחא.
המלך שבא סמוך לקיסר הוא תמיד טפחא, ואילו היותר רחוקים הם זקפים. וכשהחלק הראשון של הפסוק (תחום האתנח) הוא גדול אזי המלך הראשון הוא סגול.
המשנים משתנים לפי המלך שאותו הם מחלקים. המשנה של הסגול הוא זרקא, המשנה של זקף הוא פשטא (וכשהמילה מוטעמת בהברתה הראשונה בא יתיב במקום פשטא. אך ליתיב אין משרתים, ואם יש למילה משרת יבוא פשטא גם במילה המוטעמת בהברתה הראשונה). והמשנה של טפחא הוא תביר. ומה שאמרנו שלכל מלך יש משנה אחר היינו במשנה הסמוך אליו, אבל משנה שאיננו סמוך למלך הוא רביעי.
השלישים באים בסדר קבוע בדרך כלל, בסמוך למשנה יבוא גרש (ויש לו שלושה פנים, אם יש לו משרת שיכול לבוא בו קדמא אזי הגרש הוא אזלא. ואם אין מקום לפניו לקדמא אזי אם המילה במלרע יבוא גרשיים, ואם המילה במלעיל יבוא אזלא גרש). לפני כן יבוא תלישה גדולה, ולפני כן יבוא פזר ולפניו עוד פזר עד סוף הפסוק. השליש שלפני הטעם רביעי הוא בדרך כלל מונח לגרמיה, ולפניו יבואו שאר השלישים כסדרם, ולפעמים לא יבוא מונח לגרמיה אלא גרש כמו לפני שאר המשנים.
וכעת לצורך המחשה נביא דוגמאות.
בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ
חלק זה הוא שלם והוא התחלק מהחלק שאחריו (הפסוקים הבאים) ע"י סוף פסוק.
חלוקה ראשונה לשנים בפסוק שלם מתבצעת בדרך כלל (מלבד בפסוק קצר) ע"י קיסר נוסף דהיינו אתנח. ויש לנו שני חלקים. בראשית ברא אלה֑ים, את השמים ואת האֽרץ.
הבהרה: למרות שהאתנח מחלק לשנים את שלטון סוף הפסוק, ובדרך כלל המחלק לשנים הוא בדרגא יותר נמוכה מהטעם המסיים, מ"מ אתנח נחשב גם הוא לקיסר. והטעם לזה, שדרגת המפסיק נקבעת לפי המשרתים שלו שחולקים את תחומו, וכיון שהמלכים הם המחלקים את שלטון האתנח ע"כ נחשב הוא לקיסר.
חלוקה שניה תחלק כל חלק מהם שוב לשנים. וכיון שכל חלק מסתיים בקיסר (הטעם המסיים, הוא הטעם השולט על כל מה שלפניו, אא"כ בא לפניו מפסיק בדרגא שלו, שאז הטעם הראשון שולט על מה שלפניו), אז החלוקה לשתים תתבצע ע"י מלכים. המלך הסמוך לקיסר הוא תמיד טפחא. ולכן החלק הראשון מתחלק ע"י מלך במילה בראשית, והקריאה היא: בראש֭ית, ברא אלה֑ים. והחלק השני מתחלק במילה השמים, והקריאה היא: את השמ֭ים, ואת האֽרץ. כעת אין לנו חלקים בעלי יותר משתי מילים ולכן את המילים שנשארו נטעים במשרת.
וְהָאָ֗רֶץ הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙ וָבֹ֔הוּ וְחֹ֖שֶׁךְ עַל־פְּנֵי֣ תְה֑וֹם וְר֣וּחַ אֱלֹהִ֔ים מְרַחֶ֖פֶת עַל־פְּנֵ֥י הַמָּֽיִם
חלוקה ראשונה, פסוק זה התחלק לשנים ע"י האתנח כמו שכתבנו.
חלוקה שניה, החלק הראשון תחום הקיסר - אתנח התחלק לשנים ע"י מלך (כלל חשוב, תמיד אנחנו מסתכלים תחילה על המפסיק הראשון בכל דרגא, ולכן נסתכל על המלך הראשון). המלך המחלק את האתנח הוא זקף, והקריאה כך: והארץ היתה תהו וב֔הו, וחושך על פני תה֑ום. (הערה חשובה: בשלב זה של חלוקה אנחנו מתעלמים לחלוטין מהמפסיקים האחרים הפחותים בדרגא, ואפי' אם שניהם מלכים אלא שהמלך הראשון גדול יותר. ולכן כאן בשלב זה אנו קוראים כאילו אין מלך במילת חושך כלל, וקריאתו רצופה, בשלב זה). החלק השני של הקיסר - סוף פסוק אף הוא התחלק לשנים ע"י המלך - זקף, והקריאה היא: ורוח אלה֔ים, מרחפת על פני המֽים.
וכעת הפסוק הוא בעל שני חלקים שכל אחד התחלק לשנים, ס"ה ארבעה חלקים. והארץ היתה תהו וב֔הו, וחושך על פני תה֑ום. ורוח אלה֔ים, מרחפת על פני המֽים.
חלוקה שלישית, כל חלק מהארבעה חלקים יתחלק שוב לשנים. ויש בהם הבדל, שחלק המסתיים בקיסר יתחלק ע"י מלך, וחלק המסתיים במלך יתחלק ע"י משנה. למרות שבעצם תפקידם שווה.
החלק הראשון שמסתיים בזקף 'והארץ היתה תהו וב֔הו' מתחלק לשנים ע"י משנה (ומשנה שאיננו אחרון הוא רביעי) וקריאתו כך: והא֗רץ, היתה ת֙הו֙ וב֔הו.
החלק השני שמסתיים באתנח מתחלק ע"י מלך (ומלך אחרון היינו טפחא), וקריאתו כך: וח֭ושך, על פני תה֑ום.
החלק השלישי שמסתיים בזקף הוא בעל שתי מילים ואיננו טעון חלוקה, ולכן בא בו משרת.
החלק הרביעי שמסתיים בסוף פסוק מתחלק ע"י מלך, (ומלך אחרון היינו טפחא), וקריאתו כך: מרח֭פת על פני המֽים.
וכעת הפסוק הוא בעל שבעה חלקים. שכל אחד מהארבעה, מלבד אחד, התחלק לשנים.
חלוקה רביעית, חלקים מתוך השבעה שעדיין צריכים להתחלק יתחלקו שוב לשנים. ודרגת המחלק תמיד פחותה באחד מדרגת המסיים את החלק.
למעשה, רק חלק אחד מהשבעה טעון חלוקה נוספת. החלק השני, 'היתה תהו ובהו'. וכיון שהוא מסתיים במלך יתחלק הוא ע"י משנה (ומשנה הסמוך לזקף היינו פשטא, ולמרות שבמילה המוטעמת בהברתה הראשונה הוא יתיב, מ"מ אם יש לו משרת ישאר הפשטא כמו שביארנו). ולכן קריאתו כך: היתה ת֙הו֙, וב֔הו.
כעת הסתיימה חלוקת הפסוק, ושאר המילים המחוברות מוטעמות במשרת.
וַיִּבְרָ֣א אֱלֹהִ֔ים אֶת־הַתַּנִּינִ֖ם הַגְּדֹלִ֑ים וְאֵ֣ת כָּל־נֶ֣פֶשׁ הַֽחַיָּ֣ה׀ הָֽרֹמֶ֡שֶׂת אֲשֶׁר֩ שָׁרְצ֨וּ הַמַּ֜יִם לְמִֽינֵהֶ֗ם וְאֵ֨ת כָּל־ ע֤וֹף כָּנָף֙ לְמִינֵ֔הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב
חלוקה ראשונה ע"י אתנח במילת הגדולים.
חלוקה שניה תחלק כל חלק לשנים, שני החלקים מסתיימים בקיסר ולכן יתחלקו ע"י מלך. החלק הראשון התחלק במילת אלהים (בזקף, שהוא מלך שאיננו אחרון), וקריאתו: ויברא אלה֔ים, את התנינים הגדול֑ים.
החלק השני יתחלק אף הוא ע"י זקף (ובשלב הראשון מתייחסים רק למלך הראשון), וקריאתו כך: ואת כל נפש החיה הרומשת אשר שרצו המים למיניהם ואת כל עוף כנף למינ֔הו, וירא אלהים כי טֽוב.
כעת הפסוק התחלק לשנים וכל חלק שוב לשנים ס"ה ארבעה חלקים.
חלוקה שלישית תחלק כל חלק, שעדיין טעון חלוקה, שוב לשנים. החלק הראשון איננו טעון חלוקה ומוטעם במשרת. החלק השני 'את התנינים הגדולים' טעון חלוקה, וכיון שמסתיים בקיסר הוא מתחלק ע"י מלך (ומלך אחרון הוא טפחא), וקריאתו: את התנינ֭ים, הגדול֑ים.
החלק השלישי הוא בודאי ארוך, וכיון שמסתיים בזקף מתחלק ע"י משנה. ואנו, בשלב זה, נתייחס, כמובן, רק למשנה הראשון, (ומשנה שאיננו אחרון הוא רביעי). וקריאתו: ואת כל נפש החיה הרומשת אשר שרצו המים למיניה֗ם, ואת כל עוף כנף למינ֔הו.
החלק הרביעי מתחלק ע"י טפחא וקריאתו:וירא אלה֭ים, כי טֽוב.
לסיכום, החלקים שנוצרו ע"י שלב זה הם, את התנינ֭ים; הגדול֑ים. ואת כל נפש החיה הרומשת אשר שרצו המים למינ֗יהם, ואת כל עוף כנף למינ֔הו; וירא אלה֭ים; כי טֽוב.
חלוקה רביעית, לחלוקה זו באים רק החלקים: ואת כל נפש החיה הרומשת אשר שרצו המים למיניה֗ם, ואת כל עוף כנף למינ֔הו. שאר החלקים כבר אינם טעונים חלוקה.
החלק הראשון שמסתיים במשנה (רביעי) מתחלק ע"י שליש (ובשלישים אין הבדל בכוח החלוקה בין ראשון לשני, ואפשר לפרשם על פי העניין). וקריאתו: ואת כל נפש החיה הרומשת אשר שרצו המ֝ים, למיניה֗ם.
החלק השני שמסתיים במלך מתחלק ע"י משנה וקריאתו: ואת כל עוף כנף֙, למינ֔הו.
חלוקה חמישית, לחלוקה זו נשאר רק חלק אחד 'ואת כל נפש החיה הרומשת אשר שרצו המים'. וכעת נחלקנו לשניים. וכיון שמסתיים בשליש יתחלק שוב ע"י שליש, וקריאתו: ואת כל נפש החיה הרומ֡שת, אשר שרצו המ֝ים. החלק שלפני הפזר לא מתחלק שוב גם אם הוא יחידה מורכבת (אא"כ הפזר הראשון גדול יותר, והוא היה החלוקה הראשונה, והפזר השני בא אחריו).
לצורך השלמת העניין יש להמשיך ולנתח פסוקים, וכאן רק ביארנו את ההשקפה הכללית לעניין. כמו כן הבאנו כאן רק שיקולי פירוש, אך יש הרבה שיקולי ניגון. וכן אחד מתפקידי הטעמים הוא לשמש כצורת ניגון.
כמו כן יש כמה היבטים לצורת ניתוח טעמי המקרא, וכולם נכונים. וכאן הבאנו דרך אחת. אך אחרי שמבינים את הרעיון כל הדרכים שוות.
