השכלה לאומיות וציונות – עיון בהיסטוריה
הולך לו אדם בשדה אביבית פורחת עטוף במחשבותיו ושקוע בהרהוריו, והנה על גדות הנחל יושב לו אדם זקן לבדו, מצחו חרוש קמטים וכולו שקוע בעולם הגיגיו.
פונה האדם אל הזקן: שלום לך אדם יקר! הנה יצאתי אל חיק הטבע אל פריחת הפרחים, הרוחות העדינות וזמרת הציפורים האביביים, כדי לסדר את מחשבותי, אולי תוכל אתה לסייע בידי.
מרים הזקן את עיניו המלאות חכמה ומשיב: שלום. שמי בן סירא על שם בן סירא הקדמון. מה שמך? ומה שאלתך ובקשתך? עד חצי המלכות ותעש.
שלמה: הנה כבר כמאה שנים אנו - היהדות החרדית - מחונכים ומחנכים להיזהר מסכנת הלאומיות והציונות, מי הן בדיוק שתי אלה ומה סכנתם?
בן סירא: אכן, כדי להבין סכנתה של אידאולוגיה, תחילה יש להבינה ולהגדירה. נתחיל מהשורש. לפני כמאתיים וחמישים שנה החלו לנבוט בעולם התרבותי של עמי אירופה זרעיהם של ההשכלה והאמנציפציה. האמנציפציה היא מילה בלטינית - היא שפת הרומאים, ותרגומה - שחרור, ובתקופה ההיא היא קיבלה משמעות של מתן שוויון זכויות לקבוצות של מיעוטים הנמצאים במדינה, וזה בניגוד לנוהג בתקופה הקדומה יותר, שהרוב היה דורס את המיעוטים כרצונו. לולי ההשכלה - שזרעיה הראשונים נזרעו עוד בתחילת התקופה המכונה 'רנסנס' - לא היתה נובטת האמנציפציה. הלא האדם ללא השכלה או ללא חינוך לערכים טובים, הוא כבהמה, ובהמות - אם יש להם כח - הם דורסות וטורפות. ההשכלה מרסנת את האדם וממלאת אותו בדעות של 'הכלה' (מילה חדשה בעברית, מלשון כלי - שהוא מקבל את המתמלא בו), ואז האדם מכיל את מי ששונה ממנו, ולא חושב רק על עצמו ועל קבוצתו. השכלה פירושה התמלאות בחכמה מקיפה, והיא דבר חיובי מאוד מבחינה יהודית. עם ישראל רגיל לשבח את החכמה, וכל ספר משלי מלא בזה - 'החכמה תחיה בעליה', וכמו שאמרו במערבא: דעת קנית, מה חסרת? דעת לא קנית, מה קנית?, וכמעט כל חכמות הטבע נצרכות כדי לידע כיצד להשיב על שאלות הלכתיות המורכבות ממדע ותורה, ואם יתחברו תלמיד חכם ומדען יחד כדי להשיב עליהן, לפעמים השאלה תהא כקדירת השותפים שאמרו עליה בגמרא שהיא לא חמה ולא קרה כי כל אחד סומך על חבירו.
אמנם השכלה יש לקנות בזהירות וממעיינות צלולים, כי צריך להימנע מדעות הסותרות את עיקרי האמונה היהודית. על ידי קניית החכמה וההשכלה, נפקחים העיניים ורואים בבירור שאמונות עממיות רבות - חדשות גם ישנות - אינם אלא בדיות הבאות מדמיונות חלושי הדעת, ואז האדם נעשה חשדן ואינו מאמין בכל 'מה שכולם אומרים', ועל ידי כן הוא יכול לבוא לפקפק גם באמונות שהם מעיקרי היהדות, ועל כן דרך קניית ההשכלה והחכמה צריכה להעשות או על ידי למידה מאדם החזק באמונתו וממילא התלמיד הולך בדרך מורו, או על ידי אדם שאמונתו יציבה מאוד ששום רוח שבעולם לא תצליח לעקרה, או שאותו אדם ימלא עצמו בהוכחות שכליות לעיקרי האמונה.
שלמה: לפי דבריך, השכלה כשלעצמה היא דבר טוב, אבל רק למי שילמדנה בדרך נכונה, ומי שילמדנה בדרך לא נכונה, מוטב לו שלא ילמדנה כי יצא שכרו בהפסדו. אבל מי שלומדה בדרך נכונה ויביא גרגרי רימוניה אל בית המדרש, מביא ברכה רבה ונותן שפחות אצל הגבירה - היא התורה. אם כן המלחמה שגדולי ישראל לחמו נגד ההשכלה, לא היתה נגד ההשכלה עצמה, שהרי השכלה פירושה קניית חכמה, והתנ"ך וחז"ל תמיד משבחים את קניית החכמה, אלא המלחמה היתה נגד 'תנועת ההשכלה'. כלומר נגד קבוצת האנשים היהודים שהשתמשו בהשכלה כדי לנגח את היהדות המסורתית.
בן סירא: אכן. אך הנושא מורכב יותר. אנשי 'תנועת ההשכלה' בתחילתם, לא באו לעקור את התורה כולה. המצב התרבותי של היהודים במשך הדורות היה אמנם תמיד מרומם יותר מתרבות הגויים שסביבם, מחמת שהיהודים עסקו בתורה והתורה מחכימה שהרי היא מלאה בחכמה והיא מצריכה אימוץ מוח, אבל כשהחלה ההשכלה להידלק במערב אירופה ולהתפשט ממערב למזרח, החלו כמה מעמי אירופה אט אט לרומם את תרבותם על ידי קניית חכמה ודעת. המצב של עם שהורגל וחונך במשך מאות שנים על עיקר אחד גדול 'לשמור את דתו' - ולמסור נפש על שמירתו - היושב בתוך עמים שהתפשטה בהם אש של 'התקדמות' ועזיבת הישן מפני החדש, יצרה נקודות חיכוך חזקות. באותה תקופה המצב של היהדות באירופה נעשה כמו זרם הזורם ועולה באמצע הנהר נגד זרימת הנהר. עם ישראל עם חזק הוא, 'עם קשה עורף', והוא תמיד השתמש בתכונה זו כדי לשמור על גחלתו בתנאים-לא-תנאים. אבי האומה הלך עם האמת נגד הזרם, וזה נעשה סמל האומה. אך דא עקא! עם שחונך מאות שנים להיות מוכן בכל עת למסור נפש 'על שינוי ערקתא דמסאנא' (שרוך הנעל), הוא נכנס למצב של 'שמירה'. הטעם שבשעת השמד צריך למסור נפש 'אפילו על ערקתא דמסאנא', הוא בגלל שבשעת השמד העם שרוי תחת יד השמד ואנשים בקלות נתפסים ליאוש, ועל כן צריך אז לזעוק זעקות גבורה של מסירות נפש כדי לחזק את הלבבות. מאותו טעם ממש, עם שנמצא מאות שנים בשמדות הבאות והולכות, הוא מרגיל עצמו לחנך ולהתחנך על שמירה של כל סייג ומנהג, ואז לפעמים מתרבים המנהגים והחומרות והשמירה עליהם, ובצדק.
כאן היתה נקודת התורפה, וזו הסיבה שתנועת ההשכלה הצליחה לעשות שמות בעם ישראל. המשכילים הראשונים נלחמו על ביטול מנהגים ונוהגים, תורניים ושאינם תורניים - שרבים מהם כבר לא נהוגים היום, או נהוגים רק אצל מעט קהילות ויחידים, וטענתם היתה כפולה. ראשית, מנהגים תורניים - כגון אמירת פיוטים ארוכים מלאים במילים קשות שאפילו טובי המוחות יתקשו להבין רמיזותם, יש לבטל כדי להקל על העם או להחליפם בפיוטים ברורים לכל נער. הם לעגו על כמה מהפיוטים הנהוגים וכינו זאת 'אבני חצץ של בן קוצץ', על שם הפסוק יגרס בחצץ שיני, וכוונתם היתה לפיוט 'אץ קוצץ בן קוצץ קצוצי לקצץ'. כמו כן טענו נגד נוהגים שאנים תורניים - כגון סדרי הלימוד ב'חיידר', יש לתקן כמו שעשו אז האומות המשכילות באירופה, שיהיה מקום הלימוד נוח לתלמיד, והמלמד יהיה אדם הראוי לכך מלא ברחמים ובחוש ללמד - כלומר, כמו תלמודי התורה של זמנינו! הטענות כשלעצמם היו נכונות, אבל שינוי מנהגים - גם אם יש בהם גרעין של אמת - בעם שהורגל - בצדק - לשמר את מנהגיו, היה יכול לזעזע את אמונת העם, וכל שכן שינויי מנהגים שנלמדים ממה שהחלו הגויים לנהוג לאחרונה, כגון תיקוני בתי הספר. לימים הגדיר זאת החפץ חיים: המזיז אחד מאבריו של גוסס הרי הוא שופך דמים. רבים מהמון העם שחיזוק המצוות אצלם נובע מהנימוק 'כך נהגו אבותי', היו יכולים להזדעזע רוחנית משינויים הבאים מחמת רוח הזמן, והם עלולים לומר בלבבם 'מדהא ליתא הא נמי ליתא'. בגלל המורכבות הזו שהיה בה צדק לשני הצדדים, עברו רבים רבים - ודוקא טובי המוחות - אל מחנה ההשכלה.
בדור הבא התפצלה תנועת ההשכלה לשני זרמים. זרם אחד עדיין שמר על אמונת ישראל, והם החליטו להפיץ ספרי הלכה ודעות מתקופת הראשונים, ובהם להראות שכמה מהמנהגים המחמירים שבאו עם הדורות, לא היו בזמן הראשונים. הזרם השני כבר החל לפגוע בעיקרי היהדות, ופיתח שיטה 'שיש להתאים את התורה לרוח הזמן' ולבטל מצוות 'שאינן מתאימות לרוח הזמן', בהתחלה החלו עם 'מצוות קלות' ולבסוף פגעו גם בחמורות. עם הדורות הם 'חתכו' עוד ועוד מהיהדות, בעיקר את מה שהבדילם מן העמים הנוצרים, ומהם נולדו שני הזרמים: הרפורמים - שתרגומו מתקדמים, והקונסרבטיבים - שתרגומו שמרנים. הרפורמים קרויים מתקדמים ביחס ליהדות הרגילה, והקונסרבטיבים קרויים שמרנים ביחס לרפורמים. שניהם הולכים על אותה הדרך - המתרחקת מהיהדות 'מערבה', אלא שהרפורמים הלכו מאה קילו מטר, והקונסרבטיבים הלכו חמישים קילו מטר. בין כל הזרמים האלו היו תתי זרמים ואנשי ביניים רבים, שלא עמדו למשך דורות. משכילים מכל הזרמים מצאו את עיסוקם בחקר תולדות ישראל וספרות ישראל, ועל זה יטלו שכרם. כמו כן משכילים מכל הזרמים הירבו ללגלג על תנועת החסידות - שהיתה אז קיצונית ביחס לעולם החסידות בזמנינו.
שלמה: לפי זה נמצא שבעוד שההשכלה הפילוסופית היונית-ערבית שפשטה בספרד ודרום צרפת בזמן הראשונים, לא התחככה כלל עם צורת קיום המצוות אלא התחככה עם 'שורשי' האמונה היהודית ומשם ביקשה לעקור את הכל, ההשכלה של תנועת ההשכלה התחככה רק עם אופי 'ענפי' קיום המצוות ומכיון שלא מצאה אפשרות לחותכם נאלצה ללכת אל השורשים ולומר שהתורה משתנה עם הדורות.
בן סירא: אכן. באמת התופעה של אנשי ההשכלה והרפורמים היא תופעה שכמעט אין לה תקדים בהיסטוריה היהודית. הכיתות שפרשו מהיהדות, תמיד היו או מימין ליהדות וטענו שהדרך שלהם היא דרך היהדות האמיתית, כגון צדוקים, איסים, נוצרים, קראים, או שהיו משמאל ליהדות ולא קיימו כלל את המצוות מחמת תאות הנאות או מחמת כפירה על ידי פילוסופיית יון, כגון המתיוונים, אבל הרפורמים כלל לא סבורים בתוך תוכם שדרכם היא יותר אמיתית מהיהדות הרגילה, וגם לא זרקו את הכל, אלא פיתחו יהדות חדשה המתאימה לרוח הזמן. זו קבוצה שאין לה מצע אידאולוגי חד וברור אלא בורחים מעומק הדיון ומעצבים יהדות חדשה מחמת מניעים טכניים חיצוניים, קבוצה כזו מטבעה אינה בת קיום למשך דורות, והיא הולכת ומצטמצמת מחמת התבוללות אדירה, יש מהם זרימה חד סטרית של ריחוק מהיהדות עד ניתוק מוחלט ממנה.
שלמה: אכן דרכם תמוהה. אמנם הרי אינם אנשים טיפשים, וכיצד ילכו בדרך חסרת אידאולוגיה יסודית. אם ה' הוא האלוקים לכו אחריו, ואם הבעל, לכו אחריו. כדי שתקום קבוצה כזו חייב להיות לה מניע חיצוני הנעוץ בתרבות אותה תקופה שילחץ אותם אל הקיר ויכריח אותם לבחור במסלול מוזר כזה.
בן סירא: נכון. הפתגם אומר: 'אם חפץ אתה להבין שירת המשורר, לך למקום ולזמן בהם הוא מתגורר'. התשובה לזה קשורה בהתפתחויות התקופה, והיא קשורה בענין הלאומיות. האמנציפציה נתנה שוויון זכויות לקבוצות מיעוט שבכל מדינה, אך הרוב טען בצדק: למה שניתן שוויון זכויות למי שאינו נושא עמנו בנטל? אם אותה קבוצה לא מכירה עצמה כחלק ממנו ולא רוצים בטובתינו, מפני מה יהיה להם במדינתנו שוויון זכויות? אם יהודי הדר בגרמניה, לא רואה עצמו כגרמני, אלא רק כיהודי, והוא דואג על צרת אחיו היהודי הדר ברוסיה יותר ממה שהוא דואג לשכנו הגוי הגרמני, זאת אומרת שאינו גרמני, ולמה יקבל שוויון זכויות כגרמני במדינה הגרמנית? אין היהודים חלק אינטגרלי מהאומה הגרמנית אלא הם 'גוי בקרב גוי', ובלטינית: 'אימפריום אין אימפריו'. נמצא שניצני ההשכלה באירופה, הצמיחו את עץ האמנציפציה, ועל עץ זה חנטו פירות הלאומיות. האמנציפציה שהבטיחה לפתור את בעיית המצוקה והדחק היהודי, הולידה את בעיית הלאומיות.
היו קבוצות של מיעוטים וכן הרבה יהודים, שהצהירו שהם לאומיים כפי לאום המדינה, 'אני יהודי בדתי וגרמני בלאומי'. היו שאמרו כך אך למראית עין ובאמת כאבו רק את כאב היהודים, והיו כאלה - בעיקר רפורמים - שבאמת קיבלו את הלאומיות של מדינתם. הוגי דעות 'משכילים-רפורמים' חשבו כל העת כיצד יש לפתור אחת ולתמיד את 'בעיית היהודים' - כלומר את הרדיפות נגדם. כל אחד הציע הצעה אחרת, אבל 'משכילים-רפורמים' רבים הגיעו לכלל דעה שכל עוד היהודי שומר על יחודו ודתו אין פתרון לבעיה זו, ועל כן הפתרון היחיד הוא התבוללות גמורה, והטיפו לזה בכתביהם. רבים אכן התבוללו. אך עם הזמן הכירו הוגי דעות חדי עין שאף כאלה שהתבוללו, עדיין הגויים זוכרים להם את יהדותם ועיניהם צרה בהם. במיוחד התפרסם 'משפט דרייפוס' שהוא משפט שנעשה ליהודי מתבולל שנעשה בכיר בצבא הצרפתי, ודנו אותו לעונש חמור על עלילה שלא עשה, מחמת שזכרו לו את יהדותו. משפט זה עורר את הוגי הדעות הרפורמים, ובתוכם את 'חוזה הציונות' - תיאודור הרצל - שראה את המשפט במו עיניו, שהתבוללות אינה פתרון סופי לבעיית היהודים. באירוניה יש לומר שלימים עתיד היטלר הגרמני להציע 'פתרון סופי' משלו לבעיית היהודים.
אט אט היכתה ההכרה שאין פתרון לבעיית היהודים אלא אם יפסיק להיות 'עם מפוזר ומפורד בין העמים', ויגור במדינה משלו. מבחינת 'מדד הלאומיות' פתרון זה הוא ההיפוך הגמור של 'פתרון ההתבוללות', אבל שתי הדרכים יצאו משורש אחד 'פתרון בעיית היהודים'. אז החלו הוגי דעות רפורמים להטיף לכיוון זה. ספרו של הרצל 'המדינה היהודית', בישר את תחילתה של המהפכה במחשבה המשכילית רפורמית. אז שטף את יהדות ההשכלה זרם של חשיבה לאומית ורצון לקידום הפתרון החדש. השטח שעליו תוקם מדינת היהודים היה מובן מאיליו - ארץ ישראל, המקום ההיסטורי והלאומי של העם. הקריאה אל שיבה לארץ ישראל והקמת מדינה יהודית - 'הציונות' - קסמה מאוד גם לרבים משלומי אמוני ישראל, איזה לב יהודי לא נכסף לארץ ישראל? אמנם! כאמור, רבים ממקימי הציונות לא היה שורש מגמתם 'ארץ ישראל', אלא שורש מגמתם היה 'פתרון בעיית היהודים', ומבחינה זו ארץ ישראל היתה רק אמצעי לקדם את המגמה, אבל מבחינתם אם לא יהיה אפשר בארץ ישראל, אפשר ליישם את הפתרון במקום אחר או לחפש פתרון אחר. אך התנועה הציונית הצליחה להכות שורשים אצל כל החוגים והזרמים כי כולם אוהבים את ארץ ישראל. ההבדל המכריע בשורשי המגמות הוכר באופן חד בזמן 'הצעת אוגנדה'. כאשר הרצל סבר שכבר אין סיכוי לקבל רישיון להקים מדינה בארץ ישראל, הוא הציע באסיפה הציונית להקים מדינה יהודית - באוגנדה שבמרכז אפריקה! ההצעה הזו היא ממש ה'נפקא מינה' בין אם המגמה השורשית היא 'ארץ ישראל' או 'פתרון בעיית היהודים'. הציונים הארץ-ישראליים - שרובם היו ממזרח אירופה ומרוסיה - יצאו מהאולם בזעם, וההצעה ירדה מן הפרק. נמצא שהתנועה הציונית כללה בתוכה כמה זרמים שונים - 'טובים ורעים', אבל ההבדלים לא תמיד צפו על פני השטח.
הרפורמים של זמנינו - שרבים מהם נמצאים בארצות הברית ואוסטרליה - הם צאצאי המשכילים שבחרו בדרך האנטי 'לאומית יהודית', בדרך של 'היה יהודי בדתך וגרמני בלאומך', ואם יש מצוות בתורה שעל כרחנו מבדילות אותנו מן לאום העמים הסובבים - שבמקרה הם נוצרים, יש לבטלם ולעדכן את התורה בהתאם לרוח הזמן ובהתאם לרוח הנוצרית הכנסייתית. זרם זה לא הצליח להכות שורשים בארץ ישראל עד היום למרות כל מאמציו, והסיבה היא כי החיים בארץ ישראל הם בצל שנאתם של הערבים ליהודים, ושנאתם ממלאת את התושבים היהודים ברוח לאומית יהודית, ומי שאינו לאומי הוא כנטע זר ורוחו לא נקלטת, וכאן התשובה לשאלתך 'מה לחץ את הרפורמים להקים דת יהודית חדשה ולא זרקו הכל' - הרפורמים הראשונים האלו חיו בין המון נוצרי שהלך תדיר לכנסיה והיה דתי נוצרי, ועל כן כדי להיות 'עם ככל העמים', היה בהכרח להמציא יהדות הדומה לנצרות, כי אם היו זורקים הכל ונעשים 'נטולי דת', לא היו כשאר העמים שסביבם ושוב היו נעשים כקבוצת מיעוט, אבל כאן בארץ ישראל אדרבה שנאת הערבים מולידה בלב התושבים היהודים רוח של התנגדות להידמות להם, ועל כן אין מקום ליהדות רפורמית שצורתה עוצבה ומעוצבת על ידי רצון להידמות לסביבה, ומה גם שהסביבה הגויית בארץ ישראל שונה תכלית שינוי מדגם ה'מודל לחיקוי' - הנצרות - שבהשראתו עוצבה היהדות הרפורמית.
מאידך, השמאל הקיצוני 'נטול הדת' של זמנינו הם צאצאי הלאומים הציונים שבאו לארץ כדי להקים מדינה. רצונם להקים מדינה ולפתור את 'בעיית היהודים', היה הסיבה ללבות את הרגש הלאומי, ולאחר שכבר הוקמה מדינה, בטל אצלם עם הדורות הרגש הלאומי. היום הם ניזונים מאידיאולוגיות 'מערביות מתקדמות' על עולם אנושי יותר - 'ההולך ומתקדם עם האבולוציה הטבעית' - המרחם על החיות ועוד שלל אידאולוגיות ריקניות שכל כולם לא נוצרו אלא כדי למלא את הכמיהה לאידאולוגיה - הנמצאת אצל כל אדם באשר הוא - אצל אנשים שחיים במסלול נטול דת ואידאולוגיה. אין לאידאולוגיות אלו שום גבול ברור ולכן הם לפעמים מגיעים לקיצוניות מגוחכת, וכל שכן אצל נשים, כי נשים מטבען הן רגשיות והרגש הוא דבר שמתפרץ ולא יודע גבולות ורק השכל גובל אותו, וכשהרגש חזק ביחס לשכל הוא הופך את האידאולוגיה נטולת הגדרים לקיצוניות מוחלטת, וכאן אנו פוגעים באליל נוסף של השמאל הקיצוני, ששמו: 'איסור הדרת נשים', 'הנשים לא נופלות בשום כישורים מהגברים' - כך הם מאמינים. ואוי לו למי שידבר בגנות הנשים ויאמר שיש דברים מסוימים שאיש עושה טוב יותר מאשה. אבל המציאות ברורה - 'סתם נשים רגשיות הן', ובלשון חז"ל 'נשים דעתן קלה', ומי שהוא רגשי אמנם הוא כשיר יותר למלאכות המצריכות רגשיות כגון גידול ילדים וטיפול מסור ורחמני באחרים, אבל אינו כשיר למלאכות המצריכות 'קור רוח' או הנהגה רצינית ושקולה, קל וחומר שאינו כשיר להיות 'הוגה דעות'. כמובן שאין להכליל, אבל כשמחנכים ומטיפים שאשה כאיש לכל דבר, ואוי לו למי שיפקפק בדבר שהוא 'עיקר מי"ג העיקרים' של הדת השמאלנית-מערבית, אזי כל אשה שמטיפה לדעות של רחמנות קיצונית על בעלי חיים וילדי האויב, דבריה מקובלים ונשמעים יחד עם שאר הדעות, וחס ושלום אין להרהר 'הרהורי כפירה' ולחשוד שדעותיה הרחמניות הקיצוניות נובעות מרגשנות יתר באשר היא אשה - אלו 'הרהורים חשוכים של האדם הקדמון'.
אצל השמאל הישראלי התחלש מאוד עם הדורות הרגש הלאומי, וכיום שנאתם לימין - שכופר באמונות המערביות שלהם, גדולה מרגש הלאומיות שלהם, ועל כן לפעמים הם פוגעים בביטחון כל יהודי ארץ ישראל רק כדי לנגח את הימין, ולמלך אין שוה להניחם כי אין הצר חושש לנזק המלך, וכך, באופן אבסורדי נעשו הרפורמים - צאצאי האנטי לאומיים, והשמאל - צאצאי הלאומיים, ידידים שיש להם אויב משותף - הימין והדת 'הישנה', וכך נוצר מצב שרפורמים אמריקאים נותנים כסף לעמותות שמאל בארץ ישראל כדי להביס אויב משותף, וכך נכנסים הרפורמים אט אט ותופסים מעט עמדות שליטה תת קרקעיות בארץ ישראל.
שלמה: פרסת לפני את ההיסטוריה, וכעת הבנתי למה לחמו גדולי ישראל נגד ריח של ציונות או לאומיות, שהרי כמה ממייסדי הציונות, כלל לא אהבו אהבת נפש את ארץ ישראל והיו מונעים ממגמות אחרות, ויתכן אף שמבחינתם אילו 'ההתבוללות' היתה פותרת את הבעיה לגמרי, היו נוקטים בדרך זו, ואף על פי כן עיקר מצע הציונות היה 'ארץ ישראל' - נמצא שהוא היה מטעה וסוחף אחריו אנשים שלא תמיד הבחינו בדקויות, ולאחר שנסחפו כבר יקשה עליהם לחזור. אכן הלאומיות והציונות היו סכנה לקיום המצוות והתורה אצל מי שלא נכנס לעומק הדברים.
אך בדיוק בשביל שאלה זו יצאתי לשדות. הלא מה היא בעצם לאומיות? לאומיותו של אדם הינה הקבוצה שהוא חש קשר אליה ורוצה בטובתה יותר מקבוצות אחרות, ומוכן להילחם למענה ולפעמים אף לסכן עצמו למענה. כשיהודי שומר תורה ומצוות בזמנינו נעשה 'לאומי', באופן עקרוני הוא יכול להעשות לאומי למדינת ישראל על כל אזרחיה ללא הבדל גזע ודת, או להעשות 'לאומי' ליהודים שהם אזרחי מדינת ישראל בלבד, או להעשות לאומי כלל יהודי ואחת היא לו טובת יהודי הגר במדינת ישראל או במדינה אחרת. אני חושב בעיקר על הדרך האחרונה. 'לאומיות' זו לדעתי היא מחויבת מדאורייתא בכמה וכמה מצוות כגון ואהבת לרעת כמוך, לא תעמוד על דם רעך ועוד מצוות רבות, ואף הרוצה שיתקדש שם שמים, הוא ממילא רוצה בהצלחת עם ישראל, שהרי כשעם ישראל מצליח נגד כל הסיכויים זה הוכחה שה' הוא האלוקים, וכשעם ישראל מצליח, מתחזקת האמונה אצל כל העם. אם כן מפני מה אנו מחונכים ומחנכים נגד הלאומיות?
כמו כן, ציונות מה היא? ציונות היא אהבת ארץ ישראל ורצון ליישבה בעם ישראל ולקיים את המצוות המיוחדות לארץ ישראל ורצון לבער עבודה זרה מארצינו ולהחזיר עטרה ליושנה. דבר זה הוא מעוגן בכמה וכמה מצוות ועיקרים בתורה, וכמה שיבחו חז"ל וטרחו על מצות ישוב ארץ ישראל, כגון נטיעת אילנות וקניית קרקעות מהגוי בארץ ישראל. אם כן מדוע אנו מחנכים להתרחק מהלאומיות והציונות שפירושו בעצם התרחקות מכמה מצוות חשובות בתורה?
בן סירא: אכן זו שאלה לא פשוטה. עיקר מטרת חינוך זה הוא מעשה אבותינו בידינו, והם נאלצו להילחם בתנועה שסחפה המונים והיה חשש שהיא תדיח מקיום המצוות. בדורינו אכן אין כל כך חשש כזה, ובאמת שומה עלינו לחנך בכל כוחנו לקיים מצוות אלו. אבל מדוע אנו צריכים להשתמש במילים אלו - 'לאומיות וציונות', שיש בהם זכר לתנועה שהיו בה גם כופרים גמורים, אפשר לחנך לאותם מצוות בלי להזכיר מילים 'חדשות' אלו. נכון שבכל זאת אנו לא מרבים לדבר ולחנך לזה, אבל לא מחמת שאנו סבורים שאין בדברים אלו מצוות גדולות, אלא מטבענו אנו לא משנים בקלות דברים, כי כל שינוי צריך להעשות על ידי אדם גדול עם ראיה רחבה שיכול לראות את כל הדברים העלולים לצאת אצל הנוער משינוי זה, ואין להנהיג שינויים בקלות דעת ובלא שיקול דעת גדול.
שלמה: הבנתי. אז בעצם המילים 'לאומיות וציונות' אינן מילים גסות, ואם אדם שומר תורה ומצוות יכריז על עצמו כלאומי וציוני, וידגיש שחס ושלום אין כוונתו להקל בשום מצוה, ואף יאמר שאין כוונתו בזה אל 'המדינה ואזרחיה' אלא אל 'כל היהודים בעם ישראל שקיומם טוב לעם ישראל' - אין בזה שום פגם, ואם אדם יקים רשת כוללים חרדית בשם 'דורשי ציון' או כיוצא בזה והם יעסקו בלימוד מצוות הנוהגות בארץ ישראל וכיצד לקיימם במציאות, אין בזה שום פגם מהותי, אלא שיש כאלה שמתרחקים מהצליל של המילה ציונות, אבל רק המילה והסמל היא הבעיה ולא המהות.
בן סירא: אכן כן. אך דע לך שיש כאן הסתייגות מכיוון אחר. יש להיזהר מלהקים קבוצה 'ציונית' שעיקר מטרתה אינה לימוד נושאים תורניים הקשורים בארץ ישראל ובית המקדש, אלא רק דיבורים משיחיים וציפיה אדירה לגאולה והתעסקות יתר בנושא זה כל היום. אמנם בשלב הראשון זה נראה דבר מבורך, אבל עם הזמן יתכן שההתעסקות יתר במשיחיות וגאולה תוליד הזיות ותורות דמיוניות או מעשה שגעונות. מי שכל ישותו ומעשיו הם רק ציפיה למשיח, הוא לבסוף יצא לחפש את המשיח וגם 'ימצא' אותו. יש לפעול תמיד רק על ידי ניהול השכל ולא הרגש, כמובן חובה להשתמש גם ברגש אבל רק בגבולות שהשכל תוחם לו ולא ליתן לרגש לפרוץ את מחסום השכל. הרגש כשהוא מתפרץ ללא מעצור הוא אבי כל חטאת, והחכמה תחיה בעליה.
שלמה: לסיכום, האם האמנציפציה, תנועת ההשכלה, התנועה הציונית, הקמת המדינה, הביאו טובה לישראל או רעה?
בן סירא: כשהייתי צעיר ובתחילת דרכי היתה תקופה שהייתי רואה את הכל בראיית שחור לבן, כל אדם או חפץ היה מבחינתי או טוב גמור או רע גמור, וכל מי שלא היה סבור כמו השקפתי או מדקדק בקלה כבחמורה היה מבחינתי 'טוב אילו התהפכה שלייתו על פניו' ולא היה רואה אור עולם. אט אט הבנתי שיש בתווך גם 'אפור' - יש דברים או אנשים שיש בהם גם דברים טובים וגם דברים רעים, גם דעות טובות וגם דעות רעות, גם מעשים טובים וגם מעשים רעים. אותם, אין למדוד באמצעות השאלה החדה, 'האם היה מוטב לעם ישראל שלא נולד או טוב שהוא קיים'. יש בהם טוב ורע, הם משפיעים על העולם טוב ורע, וקשה מאוד - עד בלתי אפשרי - להעריך 'אם יצא שכר טובם בהפסד רעתם' וטוב לישראל שלא היה נולד או לא. בלתי אפשרי לדעת כמה אנשים מושפעים מהטוב שלהם וכמה מהרע שלהם.
כשהתבגרתי יותר, הבנתי שכמעט לא קיים בעולם שחור ולבן, אלא כמעט הכל אפור, בכל אדם יש טוב ורע, גם האדם הטוב ביותר יש בו מעט רע בדברים שהוא טועה בהם, וגם האדם הרע ביותר משפיע מעט טוב בנקודות הטובות שבו, וכדי לראות את הרע שבאדם הטוב, או את הטוב שבאדם הרע, יש להשוות את האדם הטוב לאדם טוב ממנו שחי או שכבר מת, וכן יש להשוות את האדם הרע לאדם רע יותר ואז נתנחם בטוב שבו. האדם מטבעו אינו יכול להיות מושלם, ואפשר לדבר על אדם מושלם רק ביחס לפחותים ממנו. איני מדבר כעת אם ראוי לשנוא את האדם הרע או לא, אלא רק על הבחנה נכונה וראיית הדברים בראיה מקיפה ומדוייקת. יתכן שיהא אדם המדקדק במצוות וכולו מלא ביראת שמים, אבל מחמת בורות או חינוך עקום הוא מזהה אדם צדיק אחר כאויב היהדות, וילחם בכל כוחו באותו אדם ויראה בזה את מטרת חייו, ויזיק רבות לכל המושפעים ממנו, ולעומתו יתכן שיהא אדם שאינו שומר שום מצוה ואפילו כופר או גוי עובד עבודה זרה, והוא מסייע להצלת רבים מישראל ממוות, ואף אם עושה כן למטרות אינטרסנטיות אישיות ולא ממגמות טובות - אדם כזה טוב להם לישראל שהוא נמצא במקום הנכון בזמן הנכון, ומציאותו היא חסד ה', וטוב לנו להתפלל שיחיה. כדי למדוד אדם או אידאולוגיה או זרם או תופעה האם הם טובים או מוטב שלא היו, יש לעיין הרבה ולבדוק היטב את כל ההשלכות של אותו דבר, ולשקלל האם בסך הכולל עם ישראל מרויח יותר ממה שהוא מפסיד או להיפך.
אחרי ההקדמה הזו, אני פונה לשאלתך. תופעות כמו האמנציפציה, ההשכלה, התנועה הציונית והקמת מדינת ישראל, הם ללא ספק תופעות שיש בהם טוב ורע. אלה שלא אכפת להם הרבה מהרע הרוחני של חוסר קיום מצוות, מרבים לראות את הטוב, ומברכים על הטובה. מאידך, אלה שאכפת להם מאוד מכל בדל של הפסד רוחני בעם ישראל מרבים לראות את הרע, ומבכים על ההפסד. אבל באמת קשה מאוד לענות על השאלה האם ההפסד גדול על הריוח או להיפך, כי מדובר בתופעות שיש להם השלכה לדורות ואולי לעשרות דורות, ולפעמים יש תופעה שלאותו דור היא מזיקה ומוטל עליהם להילחם בה, אבל לאחר כמה דורות מתברר שיצא ממנה השלכה אחרת טובה, בדרך כלל הרע לא נהפך בעתיד לטוב, אבל בדברים הנזכרים השאלה במבט של עשרות דורות, היא לא פשוטה. אולי רק בעוד שנים רבות מאוד יוכלו היסטוריונים עם ראיה תורנית להשיב תשובה מדוייקת על שאלה זו. כמובן שאלה זו נעוצה בנידון האם יש לראות בהתפתחויות האחרונות אתחלתא דגאולה או לא[2], על כל פנים אני לא יכול להשיבך תשובה חתוכה על שאלתך.
אך התובנה שאמרתי היא עיקר גדול ואל תזוע ממנה. מי שיש לו ראיה צרה, חד צדדית, חד סיבתית, מרבה לראות הכל שחור או לבן, ועל כן תשובותיו הם תמיד נחרצות וחדות, ולעומתו, אדם הרואה הכל בראיה רחבה וכוללת, רב צדדית, ורב סיבתית, ורגיל לראות את כל ההשלכות שיוצאות מכל תופעה, מבין שלכל דבר יש גם נקודות טובות, ושוקל הרבה לפני שמשיב תשובה נחרצת. אמנם אם תשאלני על אנשים שמטרתם לנגח את היהדות וסוברים שכל היהדות היא קבוצת מנהגים מיושנים, ואנו יודעים שאין אנשים אלה מביאים לעם ישראל ריוח ממקום אחר לא ריוח רוחני ולא ריוח גשמי קריטי, נוכל בבירור להשיב תשובה נחרצת: שטוב לעם ישראל שהם לא נולדו. ואם יבוא שמאלני 'יפה נפש' ויטען: כיצד אתה טוען שמוטב שלא נולדו, למה אתה לא 'מכיל' אותם ואת דעתם, הנה אתה בעצמך רואה ראיה חד צדדית וחד סיבתית, והיא: טובת היהדות. יש עוד דתות בעולם. על זה אנו משיבים: אכן, אנו בוחרים בראיה צר סיבתית בכל הנוגע לטובת עם ישראל. רצון ה' הוא: טובת עם ישראל ודביקותם בתורה ובמצוות, ולנו יש מגמה אחת - רצון ה'. כך נצטוינו ממי שבראנו וברא את העולם והעולם שלו, וכך נעשה. בעל הבית קובע כיצד יתנהגו בביתו! אין ראיה צרה זו נובעת מבורות או חשכות אלא רק מריבוי אורה וחכמה. הם כמובן לא יקבלו תשובה זו, אבל ליהודי המאמין - זו התשובה. אני נזכר בהלצה של מנחם בגין שאמר: 'ואם יש כמה שמאלנים יפי נפש שיעקמו את אפם - אז שיהיה להם אף עקום'.
שלמה: דבריך פוקחי עיניים. לגבי מה שאמרת שאין למהר לחרוץ דין רע על אדם שאינו מדקדק על קלה כבחמורה, אני מוסיף נימוק מכיוון אחר. עם הזמן הבנתי שעם ישראל הוא פירמידה. כלומר יש את המון העם שהם רבים כמו תחתית הפירמידה ויש את גדולי ישראל שנמצאים בראש הפירמידה שהם איכותיים יותר ומועטים יותר. עם ישראל היה הוה ויהיה - פירמידה, הן מבחינת יראת שמים, והן מצד ידיעת התורה. לפי הסטטיסטיקה העולמית עשר עד עשרים אחוז מהציבור הם חלושי מוח ביחס לכלל הציבור. אדם שאין לו מוח חזק או אדם עם מוח חזק אבל טרוד מאוד במלאכתו, יקשה עליהם מאוד לקיים את כל ההלכות בלא לטעות לפעמים. לאמיתו של דבר אפילו גאוני תורה לא יכולים לעבור כמה חודשים בלא לשגות באיזה הלכה קטנה ביום יום שלהם, שהרי מי שיודע את דרכי ההלכה לעומק, יודע היטב כמה כל דין והלכה משתנה ממקרה למקרה לפי הנסיבות, ובכל הלכה יש עמקות וחילוקים והטעות נפוצה, וכל שכן אדם שהוא חלוש מוח, שבלתי אפשרי שיהיה בקי בכל ההלכות והעיונים, ואינו יכול לשאול חכם על כל צעד ושעל. נמצא שמלכתחילה כשניתנה תורה לעם ישראל היא ניתנה על דעת כן, שהרי לא יתכן שעם שלם - שמטבע הדברים כולל אנשים חכמים ואנשים רגילים ואנשים חלושי מוח - יוכל כולו לקיים את כל התורה בכל עת ומצב. המסקנא היא שה' אמנם חפץ שתלמידי החכמים שבכל דור יעשו ככל שביכלתם ללמד את העם ולמנוע מכשולות, אבל המצב שיש בעם ישראל המון העם שאינם בקיאים כל הצורך בכל ההלכות ונכשלים בכמה דינים, הוא מצב שתמיד היה וההבדלים בין הדורות הם רק בכמות הבורות ואיכותה. כשתלמיד חכם המדקדק במצוות בכל מאודו מבין תובנה זו, הוא אינו ממהר לשפוט ולכעוס על כל שגגה הלכתית של אנשים אחרים, והוא מבין שראשית צריך לבדוק 'מה המקום הטבעי של אדם זה בפירמידה' - מבחינת טבע האיש ומבחינת החינוך שקיבל, ואז לבחון האם אדם זה פשע בשמירתו וירד מטה מטה בפירמידה או עלה מעלה מעלה. נמצא שיכול להיות אדם הקרוב לראש הפירמידה ולעומתו אדם הקרוב לתחתית הפירמידה והאדם הנמוך עדיף על העליון מבחינת המאמץ שהוא עשה. מכאן מתבקשת המסקנא שה' אוהב את המון העם על אף שהם נכשלים פעמים רבות בעבירות מחמת בורותם, ובלבד שלא יהיו מזידים.
בן סירא: נכון. אל תשפוט אדם עד שתגיע למקומו, או לפחות תבין היכן מקומו, ומאוד קשה לידע היכן מקומו. אמנם דבריך נסובים על השאלה 'האם לשפוט את האדם ולכעוס על מעשיו', ודברי היו נסובים על השאלה 'האם האדם הזה טוב להם לישראל או רע להם'. אכן כשבאים לשפוט אדם יש לעיין בשתי השאלות האלו בנפרד.
עוד דבר אוסיף. יש אנשים שיש להם רגש אחריות ציבורית, והם רוצים לתקן את העולם. דבר זה הוא מבורך והוא מעיד על אדם אחראי. אבל אם דעותיו לא נכונות הוא יכול לזהות בטעות דבר טוב כדבר רע או להיפך, ואז הוא יזיק לעולם ויהיו 'כוונותיו רצויות אבל מעשיו אינם רצויים'. אמנם אף אדם שדעותיו מתוקנות והוא אומר לטוב טוב ולרע רע, יש לפניו שתי דרכים 'לתקן את העולם', אחת, להילחם ברע כל ימיו, ואז הוא יהפך להיות אדם כעוס ותקיף וממורמר ויראה את מעט הרע כחזות הכל, ודרך שניה להתמקד בלהשפיע טוב וממילא הרע יסתלק. 'מעט אור דוחה הרבה מן החושך'. ואם יראה שבמקום מסויים דבריו אינם מקובלים, ילך ויחפש מקום אחר להשפיע בו אור תורה, וכך ישפיע לדורות על אנשים רבים. בדרך זו האדם יהיה תמיד שמח ומלא סיפוק ויהא מוקף אוהבים ואנשים שמוקירים לו טובה. אלו שתי דרכים שלכל אחת יש זמן שהיא נכונה, אבל בדרך כלל הדרך של 'השפעת הטוב' היא הדרך שבסופו של דבר מועילה יותר - ולדורות, ובדרך כלל 'את החושך לא מצליחים לגרש במקלות'. גם כשאדם מצליח בדרך של 'מלחמה ברע', עדיין יש לו לראות בראיה רחבה את הנזקים הנלוים שבאים מדרכו, כגון שמרבה לכעוס על סובביו, והם למדים ממנו לכעוס ולהילחם עם כל מי שנקרה בדרכם. בדרך כלל הדרך של 'לקדש מלחמה על הרע' היא נכונה רק בזמן של 'מצב חירום'. אמנם, אף כשבאים להשפיע על הרע בדרך טובה, יש להיזהר מאוד 'לרומם אותו אל התורה ולא להוריד את התורה אליו'. לא לעקם ולעוות דברים בעניני דעות או הלכה כדי שיהיו 'נוחים' לאנשים המתחזקים. ניתן להדריך אותם להימנע מעבירות חמורות ורק לאחר מכן להימנע גם מעבירות קלות, אבל לא לומר על אסור מותר או על אלוקים שהוא 'אש אוכלה' שהוא 'סבא נחמד'.
שלמה: סידרת לי את מחשבותי. הנה כבר השקיעה בעיצומה. אשוב אל ביתי שמח וטוב לב. מי יודע אולי ניפגש כאן שוב באביב הבא על דיון אחר. היה שלום יקירי!
פונה האדם אל הזקן: שלום לך אדם יקר! הנה יצאתי אל חיק הטבע אל פריחת הפרחים, הרוחות העדינות וזמרת הציפורים האביביים, כדי לסדר את מחשבותי, אולי תוכל אתה לסייע בידי.
מרים הזקן את עיניו המלאות חכמה ומשיב: שלום. שמי בן סירא על שם בן סירא הקדמון. מה שמך? ומה שאלתך ובקשתך? עד חצי המלכות ותעש.
שלמה: הנה כבר כמאה שנים אנו - היהדות החרדית - מחונכים ומחנכים להיזהר מסכנת הלאומיות והציונות, מי הן בדיוק שתי אלה ומה סכנתם?
בן סירא: אכן, כדי להבין סכנתה של אידאולוגיה, תחילה יש להבינה ולהגדירה. נתחיל מהשורש. לפני כמאתיים וחמישים שנה החלו לנבוט בעולם התרבותי של עמי אירופה זרעיהם של ההשכלה והאמנציפציה. האמנציפציה היא מילה בלטינית - היא שפת הרומאים, ותרגומה - שחרור, ובתקופה ההיא היא קיבלה משמעות של מתן שוויון זכויות לקבוצות של מיעוטים הנמצאים במדינה, וזה בניגוד לנוהג בתקופה הקדומה יותר, שהרוב היה דורס את המיעוטים כרצונו. לולי ההשכלה - שזרעיה הראשונים נזרעו עוד בתחילת התקופה המכונה 'רנסנס' - לא היתה נובטת האמנציפציה. הלא האדם ללא השכלה או ללא חינוך לערכים טובים, הוא כבהמה, ובהמות - אם יש להם כח - הם דורסות וטורפות. ההשכלה מרסנת את האדם וממלאת אותו בדעות של 'הכלה' (מילה חדשה בעברית, מלשון כלי - שהוא מקבל את המתמלא בו), ואז האדם מכיל את מי ששונה ממנו, ולא חושב רק על עצמו ועל קבוצתו. השכלה פירושה התמלאות בחכמה מקיפה, והיא דבר חיובי מאוד מבחינה יהודית. עם ישראל רגיל לשבח את החכמה, וכל ספר משלי מלא בזה - 'החכמה תחיה בעליה', וכמו שאמרו במערבא: דעת קנית, מה חסרת? דעת לא קנית, מה קנית?, וכמעט כל חכמות הטבע נצרכות כדי לידע כיצד להשיב על שאלות הלכתיות המורכבות ממדע ותורה, ואם יתחברו תלמיד חכם ומדען יחד כדי להשיב עליהן, לפעמים השאלה תהא כקדירת השותפים שאמרו עליה בגמרא שהיא לא חמה ולא קרה כי כל אחד סומך על חבירו.
אמנם השכלה יש לקנות בזהירות וממעיינות צלולים, כי צריך להימנע מדעות הסותרות את עיקרי האמונה היהודית. על ידי קניית החכמה וההשכלה, נפקחים העיניים ורואים בבירור שאמונות עממיות רבות - חדשות גם ישנות - אינם אלא בדיות הבאות מדמיונות חלושי הדעת, ואז האדם נעשה חשדן ואינו מאמין בכל 'מה שכולם אומרים', ועל ידי כן הוא יכול לבוא לפקפק גם באמונות שהם מעיקרי היהדות, ועל כן דרך קניית ההשכלה והחכמה צריכה להעשות או על ידי למידה מאדם החזק באמונתו וממילא התלמיד הולך בדרך מורו, או על ידי אדם שאמונתו יציבה מאוד ששום רוח שבעולם לא תצליח לעקרה, או שאותו אדם ימלא עצמו בהוכחות שכליות לעיקרי האמונה.
שלמה: לפי דבריך, השכלה כשלעצמה היא דבר טוב, אבל רק למי שילמדנה בדרך נכונה, ומי שילמדנה בדרך לא נכונה, מוטב לו שלא ילמדנה כי יצא שכרו בהפסדו. אבל מי שלומדה בדרך נכונה ויביא גרגרי רימוניה אל בית המדרש, מביא ברכה רבה ונותן שפחות אצל הגבירה - היא התורה. אם כן המלחמה שגדולי ישראל לחמו נגד ההשכלה, לא היתה נגד ההשכלה עצמה, שהרי השכלה פירושה קניית חכמה, והתנ"ך וחז"ל תמיד משבחים את קניית החכמה, אלא המלחמה היתה נגד 'תנועת ההשכלה'. כלומר נגד קבוצת האנשים היהודים שהשתמשו בהשכלה כדי לנגח את היהדות המסורתית.
בן סירא: אכן. אך הנושא מורכב יותר. אנשי 'תנועת ההשכלה' בתחילתם, לא באו לעקור את התורה כולה. המצב התרבותי של היהודים במשך הדורות היה אמנם תמיד מרומם יותר מתרבות הגויים שסביבם, מחמת שהיהודים עסקו בתורה והתורה מחכימה שהרי היא מלאה בחכמה והיא מצריכה אימוץ מוח, אבל כשהחלה ההשכלה להידלק במערב אירופה ולהתפשט ממערב למזרח, החלו כמה מעמי אירופה אט אט לרומם את תרבותם על ידי קניית חכמה ודעת. המצב של עם שהורגל וחונך במשך מאות שנים על עיקר אחד גדול 'לשמור את דתו' - ולמסור נפש על שמירתו - היושב בתוך עמים שהתפשטה בהם אש של 'התקדמות' ועזיבת הישן מפני החדש, יצרה נקודות חיכוך חזקות. באותה תקופה המצב של היהדות באירופה נעשה כמו זרם הזורם ועולה באמצע הנהר נגד זרימת הנהר. עם ישראל עם חזק הוא, 'עם קשה עורף', והוא תמיד השתמש בתכונה זו כדי לשמור על גחלתו בתנאים-לא-תנאים. אבי האומה הלך עם האמת נגד הזרם, וזה נעשה סמל האומה. אך דא עקא! עם שחונך מאות שנים להיות מוכן בכל עת למסור נפש 'על שינוי ערקתא דמסאנא' (שרוך הנעל), הוא נכנס למצב של 'שמירה'. הטעם שבשעת השמד צריך למסור נפש 'אפילו על ערקתא דמסאנא', הוא בגלל שבשעת השמד העם שרוי תחת יד השמד ואנשים בקלות נתפסים ליאוש, ועל כן צריך אז לזעוק זעקות גבורה של מסירות נפש כדי לחזק את הלבבות. מאותו טעם ממש, עם שנמצא מאות שנים בשמדות הבאות והולכות, הוא מרגיל עצמו לחנך ולהתחנך על שמירה של כל סייג ומנהג, ואז לפעמים מתרבים המנהגים והחומרות והשמירה עליהם, ובצדק.
כאן היתה נקודת התורפה, וזו הסיבה שתנועת ההשכלה הצליחה לעשות שמות בעם ישראל. המשכילים הראשונים נלחמו על ביטול מנהגים ונוהגים, תורניים ושאינם תורניים - שרבים מהם כבר לא נהוגים היום, או נהוגים רק אצל מעט קהילות ויחידים, וטענתם היתה כפולה. ראשית, מנהגים תורניים - כגון אמירת פיוטים ארוכים מלאים במילים קשות שאפילו טובי המוחות יתקשו להבין רמיזותם, יש לבטל כדי להקל על העם או להחליפם בפיוטים ברורים לכל נער. הם לעגו על כמה מהפיוטים הנהוגים וכינו זאת 'אבני חצץ של בן קוצץ', על שם הפסוק יגרס בחצץ שיני, וכוונתם היתה לפיוט 'אץ קוצץ בן קוצץ קצוצי לקצץ'. כמו כן טענו נגד נוהגים שאנים תורניים - כגון סדרי הלימוד ב'חיידר', יש לתקן כמו שעשו אז האומות המשכילות באירופה, שיהיה מקום הלימוד נוח לתלמיד, והמלמד יהיה אדם הראוי לכך מלא ברחמים ובחוש ללמד - כלומר, כמו תלמודי התורה של זמנינו! הטענות כשלעצמם היו נכונות, אבל שינוי מנהגים - גם אם יש בהם גרעין של אמת - בעם שהורגל - בצדק - לשמר את מנהגיו, היה יכול לזעזע את אמונת העם, וכל שכן שינויי מנהגים שנלמדים ממה שהחלו הגויים לנהוג לאחרונה, כגון תיקוני בתי הספר. לימים הגדיר זאת החפץ חיים: המזיז אחד מאבריו של גוסס הרי הוא שופך דמים. רבים מהמון העם שחיזוק המצוות אצלם נובע מהנימוק 'כך נהגו אבותי', היו יכולים להזדעזע רוחנית משינויים הבאים מחמת רוח הזמן, והם עלולים לומר בלבבם 'מדהא ליתא הא נמי ליתא'. בגלל המורכבות הזו שהיה בה צדק לשני הצדדים, עברו רבים רבים - ודוקא טובי המוחות - אל מחנה ההשכלה.
בדור הבא התפצלה תנועת ההשכלה לשני זרמים. זרם אחד עדיין שמר על אמונת ישראל, והם החליטו להפיץ ספרי הלכה ודעות מתקופת הראשונים, ובהם להראות שכמה מהמנהגים המחמירים שבאו עם הדורות, לא היו בזמן הראשונים. הזרם השני כבר החל לפגוע בעיקרי היהדות, ופיתח שיטה 'שיש להתאים את התורה לרוח הזמן' ולבטל מצוות 'שאינן מתאימות לרוח הזמן', בהתחלה החלו עם 'מצוות קלות' ולבסוף פגעו גם בחמורות. עם הדורות הם 'חתכו' עוד ועוד מהיהדות, בעיקר את מה שהבדילם מן העמים הנוצרים, ומהם נולדו שני הזרמים: הרפורמים - שתרגומו מתקדמים, והקונסרבטיבים - שתרגומו שמרנים. הרפורמים קרויים מתקדמים ביחס ליהדות הרגילה, והקונסרבטיבים קרויים שמרנים ביחס לרפורמים. שניהם הולכים על אותה הדרך - המתרחקת מהיהדות 'מערבה', אלא שהרפורמים הלכו מאה קילו מטר, והקונסרבטיבים הלכו חמישים קילו מטר. בין כל הזרמים האלו היו תתי זרמים ואנשי ביניים רבים, שלא עמדו למשך דורות. משכילים מכל הזרמים מצאו את עיסוקם בחקר תולדות ישראל וספרות ישראל, ועל זה יטלו שכרם. כמו כן משכילים מכל הזרמים הירבו ללגלג על תנועת החסידות - שהיתה אז קיצונית ביחס לעולם החסידות בזמנינו.
שלמה: לפי זה נמצא שבעוד שההשכלה הפילוסופית היונית-ערבית שפשטה בספרד ודרום צרפת בזמן הראשונים, לא התחככה כלל עם צורת קיום המצוות אלא התחככה עם 'שורשי' האמונה היהודית ומשם ביקשה לעקור את הכל, ההשכלה של תנועת ההשכלה התחככה רק עם אופי 'ענפי' קיום המצוות ומכיון שלא מצאה אפשרות לחותכם נאלצה ללכת אל השורשים ולומר שהתורה משתנה עם הדורות.
בן סירא: אכן. באמת התופעה של אנשי ההשכלה והרפורמים היא תופעה שכמעט אין לה תקדים בהיסטוריה היהודית. הכיתות שפרשו מהיהדות, תמיד היו או מימין ליהדות וטענו שהדרך שלהם היא דרך היהדות האמיתית, כגון צדוקים, איסים, נוצרים, קראים, או שהיו משמאל ליהדות ולא קיימו כלל את המצוות מחמת תאות הנאות או מחמת כפירה על ידי פילוסופיית יון, כגון המתיוונים, אבל הרפורמים כלל לא סבורים בתוך תוכם שדרכם היא יותר אמיתית מהיהדות הרגילה, וגם לא זרקו את הכל, אלא פיתחו יהדות חדשה המתאימה לרוח הזמן. זו קבוצה שאין לה מצע אידאולוגי חד וברור אלא בורחים מעומק הדיון ומעצבים יהדות חדשה מחמת מניעים טכניים חיצוניים, קבוצה כזו מטבעה אינה בת קיום למשך דורות, והיא הולכת ומצטמצמת מחמת התבוללות אדירה, יש מהם זרימה חד סטרית של ריחוק מהיהדות עד ניתוק מוחלט ממנה.
שלמה: אכן דרכם תמוהה. אמנם הרי אינם אנשים טיפשים, וכיצד ילכו בדרך חסרת אידאולוגיה יסודית. אם ה' הוא האלוקים לכו אחריו, ואם הבעל, לכו אחריו. כדי שתקום קבוצה כזו חייב להיות לה מניע חיצוני הנעוץ בתרבות אותה תקופה שילחץ אותם אל הקיר ויכריח אותם לבחור במסלול מוזר כזה.
בן סירא: נכון. הפתגם אומר: 'אם חפץ אתה להבין שירת המשורר, לך למקום ולזמן בהם הוא מתגורר'. התשובה לזה קשורה בהתפתחויות התקופה, והיא קשורה בענין הלאומיות. האמנציפציה נתנה שוויון זכויות לקבוצות מיעוט שבכל מדינה, אך הרוב טען בצדק: למה שניתן שוויון זכויות למי שאינו נושא עמנו בנטל? אם אותה קבוצה לא מכירה עצמה כחלק ממנו ולא רוצים בטובתינו, מפני מה יהיה להם במדינתנו שוויון זכויות? אם יהודי הדר בגרמניה, לא רואה עצמו כגרמני, אלא רק כיהודי, והוא דואג על צרת אחיו היהודי הדר ברוסיה יותר ממה שהוא דואג לשכנו הגוי הגרמני, זאת אומרת שאינו גרמני, ולמה יקבל שוויון זכויות כגרמני במדינה הגרמנית? אין היהודים חלק אינטגרלי מהאומה הגרמנית אלא הם 'גוי בקרב גוי', ובלטינית: 'אימפריום אין אימפריו'. נמצא שניצני ההשכלה באירופה, הצמיחו את עץ האמנציפציה, ועל עץ זה חנטו פירות הלאומיות. האמנציפציה שהבטיחה לפתור את בעיית המצוקה והדחק היהודי, הולידה את בעיית הלאומיות.
היו קבוצות של מיעוטים וכן הרבה יהודים, שהצהירו שהם לאומיים כפי לאום המדינה, 'אני יהודי בדתי וגרמני בלאומי'. היו שאמרו כך אך למראית עין ובאמת כאבו רק את כאב היהודים, והיו כאלה - בעיקר רפורמים - שבאמת קיבלו את הלאומיות של מדינתם. הוגי דעות 'משכילים-רפורמים' חשבו כל העת כיצד יש לפתור אחת ולתמיד את 'בעיית היהודים' - כלומר את הרדיפות נגדם. כל אחד הציע הצעה אחרת, אבל 'משכילים-רפורמים' רבים הגיעו לכלל דעה שכל עוד היהודי שומר על יחודו ודתו אין פתרון לבעיה זו, ועל כן הפתרון היחיד הוא התבוללות גמורה, והטיפו לזה בכתביהם. רבים אכן התבוללו. אך עם הזמן הכירו הוגי דעות חדי עין שאף כאלה שהתבוללו, עדיין הגויים זוכרים להם את יהדותם ועיניהם צרה בהם. במיוחד התפרסם 'משפט דרייפוס' שהוא משפט שנעשה ליהודי מתבולל שנעשה בכיר בצבא הצרפתי, ודנו אותו לעונש חמור על עלילה שלא עשה, מחמת שזכרו לו את יהדותו. משפט זה עורר את הוגי הדעות הרפורמים, ובתוכם את 'חוזה הציונות' - תיאודור הרצל - שראה את המשפט במו עיניו, שהתבוללות אינה פתרון סופי לבעיית היהודים. באירוניה יש לומר שלימים עתיד היטלר הגרמני להציע 'פתרון סופי' משלו לבעיית היהודים.
אט אט היכתה ההכרה שאין פתרון לבעיית היהודים אלא אם יפסיק להיות 'עם מפוזר ומפורד בין העמים', ויגור במדינה משלו. מבחינת 'מדד הלאומיות' פתרון זה הוא ההיפוך הגמור של 'פתרון ההתבוללות', אבל שתי הדרכים יצאו משורש אחד 'פתרון בעיית היהודים'. אז החלו הוגי דעות רפורמים להטיף לכיוון זה. ספרו של הרצל 'המדינה היהודית', בישר את תחילתה של המהפכה במחשבה המשכילית רפורמית. אז שטף את יהדות ההשכלה זרם של חשיבה לאומית ורצון לקידום הפתרון החדש. השטח שעליו תוקם מדינת היהודים היה מובן מאיליו - ארץ ישראל, המקום ההיסטורי והלאומי של העם. הקריאה אל שיבה לארץ ישראל והקמת מדינה יהודית - 'הציונות' - קסמה מאוד גם לרבים משלומי אמוני ישראל, איזה לב יהודי לא נכסף לארץ ישראל? אמנם! כאמור, רבים ממקימי הציונות לא היה שורש מגמתם 'ארץ ישראל', אלא שורש מגמתם היה 'פתרון בעיית היהודים', ומבחינה זו ארץ ישראל היתה רק אמצעי לקדם את המגמה, אבל מבחינתם אם לא יהיה אפשר בארץ ישראל, אפשר ליישם את הפתרון במקום אחר או לחפש פתרון אחר. אך התנועה הציונית הצליחה להכות שורשים אצל כל החוגים והזרמים כי כולם אוהבים את ארץ ישראל. ההבדל המכריע בשורשי המגמות הוכר באופן חד בזמן 'הצעת אוגנדה'. כאשר הרצל סבר שכבר אין סיכוי לקבל רישיון להקים מדינה בארץ ישראל, הוא הציע באסיפה הציונית להקים מדינה יהודית - באוגנדה שבמרכז אפריקה! ההצעה הזו היא ממש ה'נפקא מינה' בין אם המגמה השורשית היא 'ארץ ישראל' או 'פתרון בעיית היהודים'. הציונים הארץ-ישראליים - שרובם היו ממזרח אירופה ומרוסיה - יצאו מהאולם בזעם, וההצעה ירדה מן הפרק. נמצא שהתנועה הציונית כללה בתוכה כמה זרמים שונים - 'טובים ורעים', אבל ההבדלים לא תמיד צפו על פני השטח.
הרפורמים של זמנינו - שרבים מהם נמצאים בארצות הברית ואוסטרליה - הם צאצאי המשכילים שבחרו בדרך האנטי 'לאומית יהודית', בדרך של 'היה יהודי בדתך וגרמני בלאומך', ואם יש מצוות בתורה שעל כרחנו מבדילות אותנו מן לאום העמים הסובבים - שבמקרה הם נוצרים, יש לבטלם ולעדכן את התורה בהתאם לרוח הזמן ובהתאם לרוח הנוצרית הכנסייתית. זרם זה לא הצליח להכות שורשים בארץ ישראל עד היום למרות כל מאמציו, והסיבה היא כי החיים בארץ ישראל הם בצל שנאתם של הערבים ליהודים, ושנאתם ממלאת את התושבים היהודים ברוח לאומית יהודית, ומי שאינו לאומי הוא כנטע זר ורוחו לא נקלטת, וכאן התשובה לשאלתך 'מה לחץ את הרפורמים להקים דת יהודית חדשה ולא זרקו הכל' - הרפורמים הראשונים האלו חיו בין המון נוצרי שהלך תדיר לכנסיה והיה דתי נוצרי, ועל כן כדי להיות 'עם ככל העמים', היה בהכרח להמציא יהדות הדומה לנצרות, כי אם היו זורקים הכל ונעשים 'נטולי דת', לא היו כשאר העמים שסביבם ושוב היו נעשים כקבוצת מיעוט, אבל כאן בארץ ישראל אדרבה שנאת הערבים מולידה בלב התושבים היהודים רוח של התנגדות להידמות להם, ועל כן אין מקום ליהדות רפורמית שצורתה עוצבה ומעוצבת על ידי רצון להידמות לסביבה, ומה גם שהסביבה הגויית בארץ ישראל שונה תכלית שינוי מדגם ה'מודל לחיקוי' - הנצרות - שבהשראתו עוצבה היהדות הרפורמית.
מאידך, השמאל הקיצוני 'נטול הדת' של זמנינו הם צאצאי הלאומים הציונים שבאו לארץ כדי להקים מדינה. רצונם להקים מדינה ולפתור את 'בעיית היהודים', היה הסיבה ללבות את הרגש הלאומי, ולאחר שכבר הוקמה מדינה, בטל אצלם עם הדורות הרגש הלאומי. היום הם ניזונים מאידיאולוגיות 'מערביות מתקדמות' על עולם אנושי יותר - 'ההולך ומתקדם עם האבולוציה הטבעית' - המרחם על החיות ועוד שלל אידאולוגיות ריקניות שכל כולם לא נוצרו אלא כדי למלא את הכמיהה לאידאולוגיה - הנמצאת אצל כל אדם באשר הוא - אצל אנשים שחיים במסלול נטול דת ואידאולוגיה. אין לאידאולוגיות אלו שום גבול ברור ולכן הם לפעמים מגיעים לקיצוניות מגוחכת, וכל שכן אצל נשים, כי נשים מטבען הן רגשיות והרגש הוא דבר שמתפרץ ולא יודע גבולות ורק השכל גובל אותו, וכשהרגש חזק ביחס לשכל הוא הופך את האידאולוגיה נטולת הגדרים לקיצוניות מוחלטת, וכאן אנו פוגעים באליל נוסף של השמאל הקיצוני, ששמו: 'איסור הדרת נשים', 'הנשים לא נופלות בשום כישורים מהגברים' - כך הם מאמינים. ואוי לו למי שידבר בגנות הנשים ויאמר שיש דברים מסוימים שאיש עושה טוב יותר מאשה. אבל המציאות ברורה - 'סתם נשים רגשיות הן', ובלשון חז"ל 'נשים דעתן קלה', ומי שהוא רגשי אמנם הוא כשיר יותר למלאכות המצריכות רגשיות כגון גידול ילדים וטיפול מסור ורחמני באחרים, אבל אינו כשיר למלאכות המצריכות 'קור רוח' או הנהגה רצינית ושקולה, קל וחומר שאינו כשיר להיות 'הוגה דעות'. כמובן שאין להכליל, אבל כשמחנכים ומטיפים שאשה כאיש לכל דבר, ואוי לו למי שיפקפק בדבר שהוא 'עיקר מי"ג העיקרים' של הדת השמאלנית-מערבית, אזי כל אשה שמטיפה לדעות של רחמנות קיצונית על בעלי חיים וילדי האויב, דבריה מקובלים ונשמעים יחד עם שאר הדעות, וחס ושלום אין להרהר 'הרהורי כפירה' ולחשוד שדעותיה הרחמניות הקיצוניות נובעות מרגשנות יתר באשר היא אשה - אלו 'הרהורים חשוכים של האדם הקדמון'.
אצל השמאל הישראלי התחלש מאוד עם הדורות הרגש הלאומי, וכיום שנאתם לימין - שכופר באמונות המערביות שלהם, גדולה מרגש הלאומיות שלהם, ועל כן לפעמים הם פוגעים בביטחון כל יהודי ארץ ישראל רק כדי לנגח את הימין, ולמלך אין שוה להניחם כי אין הצר חושש לנזק המלך, וכך, באופן אבסורדי נעשו הרפורמים - צאצאי האנטי לאומיים, והשמאל - צאצאי הלאומיים, ידידים שיש להם אויב משותף - הימין והדת 'הישנה', וכך נוצר מצב שרפורמים אמריקאים נותנים כסף לעמותות שמאל בארץ ישראל כדי להביס אויב משותף, וכך נכנסים הרפורמים אט אט ותופסים מעט עמדות שליטה תת קרקעיות בארץ ישראל.
שלמה: פרסת לפני את ההיסטוריה, וכעת הבנתי למה לחמו גדולי ישראל נגד ריח של ציונות או לאומיות, שהרי כמה ממייסדי הציונות, כלל לא אהבו אהבת נפש את ארץ ישראל והיו מונעים ממגמות אחרות, ויתכן אף שמבחינתם אילו 'ההתבוללות' היתה פותרת את הבעיה לגמרי, היו נוקטים בדרך זו, ואף על פי כן עיקר מצע הציונות היה 'ארץ ישראל' - נמצא שהוא היה מטעה וסוחף אחריו אנשים שלא תמיד הבחינו בדקויות, ולאחר שנסחפו כבר יקשה עליהם לחזור. אכן הלאומיות והציונות היו סכנה לקיום המצוות והתורה אצל מי שלא נכנס לעומק הדברים.
אך בדיוק בשביל שאלה זו יצאתי לשדות. הלא מה היא בעצם לאומיות? לאומיותו של אדם הינה הקבוצה שהוא חש קשר אליה ורוצה בטובתה יותר מקבוצות אחרות, ומוכן להילחם למענה ולפעמים אף לסכן עצמו למענה. כשיהודי שומר תורה ומצוות בזמנינו נעשה 'לאומי', באופן עקרוני הוא יכול להעשות לאומי למדינת ישראל על כל אזרחיה ללא הבדל גזע ודת, או להעשות 'לאומי' ליהודים שהם אזרחי מדינת ישראל בלבד, או להעשות לאומי כלל יהודי ואחת היא לו טובת יהודי הגר במדינת ישראל או במדינה אחרת. אני חושב בעיקר על הדרך האחרונה. 'לאומיות' זו לדעתי היא מחויבת מדאורייתא בכמה וכמה מצוות כגון ואהבת לרעת כמוך, לא תעמוד על דם רעך ועוד מצוות רבות, ואף הרוצה שיתקדש שם שמים, הוא ממילא רוצה בהצלחת עם ישראל, שהרי כשעם ישראל מצליח נגד כל הסיכויים זה הוכחה שה' הוא האלוקים, וכשעם ישראל מצליח, מתחזקת האמונה אצל כל העם. אם כן מפני מה אנו מחונכים ומחנכים נגד הלאומיות?
כמו כן, ציונות מה היא? ציונות היא אהבת ארץ ישראל ורצון ליישבה בעם ישראל ולקיים את המצוות המיוחדות לארץ ישראל ורצון לבער עבודה זרה מארצינו ולהחזיר עטרה ליושנה. דבר זה הוא מעוגן בכמה וכמה מצוות ועיקרים בתורה, וכמה שיבחו חז"ל וטרחו על מצות ישוב ארץ ישראל, כגון נטיעת אילנות וקניית קרקעות מהגוי בארץ ישראל. אם כן מדוע אנו מחנכים להתרחק מהלאומיות והציונות שפירושו בעצם התרחקות מכמה מצוות חשובות בתורה?
בן סירא: אכן זו שאלה לא פשוטה. עיקר מטרת חינוך זה הוא מעשה אבותינו בידינו, והם נאלצו להילחם בתנועה שסחפה המונים והיה חשש שהיא תדיח מקיום המצוות. בדורינו אכן אין כל כך חשש כזה, ובאמת שומה עלינו לחנך בכל כוחנו לקיים מצוות אלו. אבל מדוע אנו צריכים להשתמש במילים אלו - 'לאומיות וציונות', שיש בהם זכר לתנועה שהיו בה גם כופרים גמורים, אפשר לחנך לאותם מצוות בלי להזכיר מילים 'חדשות' אלו. נכון שבכל זאת אנו לא מרבים לדבר ולחנך לזה, אבל לא מחמת שאנו סבורים שאין בדברים אלו מצוות גדולות, אלא מטבענו אנו לא משנים בקלות דברים, כי כל שינוי צריך להעשות על ידי אדם גדול עם ראיה רחבה שיכול לראות את כל הדברים העלולים לצאת אצל הנוער משינוי זה, ואין להנהיג שינויים בקלות דעת ובלא שיקול דעת גדול.
שלמה: הבנתי. אז בעצם המילים 'לאומיות וציונות' אינן מילים גסות, ואם אדם שומר תורה ומצוות יכריז על עצמו כלאומי וציוני, וידגיש שחס ושלום אין כוונתו להקל בשום מצוה, ואף יאמר שאין כוונתו בזה אל 'המדינה ואזרחיה' אלא אל 'כל היהודים בעם ישראל שקיומם טוב לעם ישראל' - אין בזה שום פגם, ואם אדם יקים רשת כוללים חרדית בשם 'דורשי ציון' או כיוצא בזה והם יעסקו בלימוד מצוות הנוהגות בארץ ישראל וכיצד לקיימם במציאות, אין בזה שום פגם מהותי, אלא שיש כאלה שמתרחקים מהצליל של המילה ציונות, אבל רק המילה והסמל היא הבעיה ולא המהות.
בן סירא: אכן כן. אך דע לך שיש כאן הסתייגות מכיוון אחר. יש להיזהר מלהקים קבוצה 'ציונית' שעיקר מטרתה אינה לימוד נושאים תורניים הקשורים בארץ ישראל ובית המקדש, אלא רק דיבורים משיחיים וציפיה אדירה לגאולה והתעסקות יתר בנושא זה כל היום. אמנם בשלב הראשון זה נראה דבר מבורך, אבל עם הזמן יתכן שההתעסקות יתר במשיחיות וגאולה תוליד הזיות ותורות דמיוניות או מעשה שגעונות. מי שכל ישותו ומעשיו הם רק ציפיה למשיח, הוא לבסוף יצא לחפש את המשיח וגם 'ימצא' אותו. יש לפעול תמיד רק על ידי ניהול השכל ולא הרגש, כמובן חובה להשתמש גם ברגש אבל רק בגבולות שהשכל תוחם לו ולא ליתן לרגש לפרוץ את מחסום השכל. הרגש כשהוא מתפרץ ללא מעצור הוא אבי כל חטאת, והחכמה תחיה בעליה.
שלמה: לסיכום, האם האמנציפציה, תנועת ההשכלה, התנועה הציונית, הקמת המדינה, הביאו טובה לישראל או רעה?
בן סירא: כשהייתי צעיר ובתחילת דרכי היתה תקופה שהייתי רואה את הכל בראיית שחור לבן, כל אדם או חפץ היה מבחינתי או טוב גמור או רע גמור, וכל מי שלא היה סבור כמו השקפתי או מדקדק בקלה כבחמורה היה מבחינתי 'טוב אילו התהפכה שלייתו על פניו' ולא היה רואה אור עולם. אט אט הבנתי שיש בתווך גם 'אפור' - יש דברים או אנשים שיש בהם גם דברים טובים וגם דברים רעים, גם דעות טובות וגם דעות רעות, גם מעשים טובים וגם מעשים רעים. אותם, אין למדוד באמצעות השאלה החדה, 'האם היה מוטב לעם ישראל שלא נולד או טוב שהוא קיים'. יש בהם טוב ורע, הם משפיעים על העולם טוב ורע, וקשה מאוד - עד בלתי אפשרי - להעריך 'אם יצא שכר טובם בהפסד רעתם' וטוב לישראל שלא היה נולד או לא. בלתי אפשרי לדעת כמה אנשים מושפעים מהטוב שלהם וכמה מהרע שלהם.
כשהתבגרתי יותר, הבנתי שכמעט לא קיים בעולם שחור ולבן, אלא כמעט הכל אפור, בכל אדם יש טוב ורע, גם האדם הטוב ביותר יש בו מעט רע בדברים שהוא טועה בהם, וגם האדם הרע ביותר משפיע מעט טוב בנקודות הטובות שבו, וכדי לראות את הרע שבאדם הטוב, או את הטוב שבאדם הרע, יש להשוות את האדם הטוב לאדם טוב ממנו שחי או שכבר מת, וכן יש להשוות את האדם הרע לאדם רע יותר ואז נתנחם בטוב שבו. האדם מטבעו אינו יכול להיות מושלם, ואפשר לדבר על אדם מושלם רק ביחס לפחותים ממנו. איני מדבר כעת אם ראוי לשנוא את האדם הרע או לא, אלא רק על הבחנה נכונה וראיית הדברים בראיה מקיפה ומדוייקת. יתכן שיהא אדם המדקדק במצוות וכולו מלא ביראת שמים, אבל מחמת בורות או חינוך עקום הוא מזהה אדם צדיק אחר כאויב היהדות, וילחם בכל כוחו באותו אדם ויראה בזה את מטרת חייו, ויזיק רבות לכל המושפעים ממנו, ולעומתו יתכן שיהא אדם שאינו שומר שום מצוה ואפילו כופר או גוי עובד עבודה זרה, והוא מסייע להצלת רבים מישראל ממוות, ואף אם עושה כן למטרות אינטרסנטיות אישיות ולא ממגמות טובות - אדם כזה טוב להם לישראל שהוא נמצא במקום הנכון בזמן הנכון, ומציאותו היא חסד ה', וטוב לנו להתפלל שיחיה. כדי למדוד אדם או אידאולוגיה או זרם או תופעה האם הם טובים או מוטב שלא היו, יש לעיין הרבה ולבדוק היטב את כל ההשלכות של אותו דבר, ולשקלל האם בסך הכולל עם ישראל מרויח יותר ממה שהוא מפסיד או להיפך.
אחרי ההקדמה הזו, אני פונה לשאלתך. תופעות כמו האמנציפציה, ההשכלה, התנועה הציונית והקמת מדינת ישראל, הם ללא ספק תופעות שיש בהם טוב ורע. אלה שלא אכפת להם הרבה מהרע הרוחני של חוסר קיום מצוות, מרבים לראות את הטוב, ומברכים על הטובה. מאידך, אלה שאכפת להם מאוד מכל בדל של הפסד רוחני בעם ישראל מרבים לראות את הרע, ומבכים על ההפסד. אבל באמת קשה מאוד לענות על השאלה האם ההפסד גדול על הריוח או להיפך, כי מדובר בתופעות שיש להם השלכה לדורות ואולי לעשרות דורות, ולפעמים יש תופעה שלאותו דור היא מזיקה ומוטל עליהם להילחם בה, אבל לאחר כמה דורות מתברר שיצא ממנה השלכה אחרת טובה, בדרך כלל הרע לא נהפך בעתיד לטוב, אבל בדברים הנזכרים השאלה במבט של עשרות דורות, היא לא פשוטה. אולי רק בעוד שנים רבות מאוד יוכלו היסטוריונים עם ראיה תורנית להשיב תשובה מדוייקת על שאלה זו. כמובן שאלה זו נעוצה בנידון האם יש לראות בהתפתחויות האחרונות אתחלתא דגאולה או לא[2], על כל פנים אני לא יכול להשיבך תשובה חתוכה על שאלתך.
אך התובנה שאמרתי היא עיקר גדול ואל תזוע ממנה. מי שיש לו ראיה צרה, חד צדדית, חד סיבתית, מרבה לראות הכל שחור או לבן, ועל כן תשובותיו הם תמיד נחרצות וחדות, ולעומתו, אדם הרואה הכל בראיה רחבה וכוללת, רב צדדית, ורב סיבתית, ורגיל לראות את כל ההשלכות שיוצאות מכל תופעה, מבין שלכל דבר יש גם נקודות טובות, ושוקל הרבה לפני שמשיב תשובה נחרצת. אמנם אם תשאלני על אנשים שמטרתם לנגח את היהדות וסוברים שכל היהדות היא קבוצת מנהגים מיושנים, ואנו יודעים שאין אנשים אלה מביאים לעם ישראל ריוח ממקום אחר לא ריוח רוחני ולא ריוח גשמי קריטי, נוכל בבירור להשיב תשובה נחרצת: שטוב לעם ישראל שהם לא נולדו. ואם יבוא שמאלני 'יפה נפש' ויטען: כיצד אתה טוען שמוטב שלא נולדו, למה אתה לא 'מכיל' אותם ואת דעתם, הנה אתה בעצמך רואה ראיה חד צדדית וחד סיבתית, והיא: טובת היהדות. יש עוד דתות בעולם. על זה אנו משיבים: אכן, אנו בוחרים בראיה צר סיבתית בכל הנוגע לטובת עם ישראל. רצון ה' הוא: טובת עם ישראל ודביקותם בתורה ובמצוות, ולנו יש מגמה אחת - רצון ה'. כך נצטוינו ממי שבראנו וברא את העולם והעולם שלו, וכך נעשה. בעל הבית קובע כיצד יתנהגו בביתו! אין ראיה צרה זו נובעת מבורות או חשכות אלא רק מריבוי אורה וחכמה. הם כמובן לא יקבלו תשובה זו, אבל ליהודי המאמין - זו התשובה. אני נזכר בהלצה של מנחם בגין שאמר: 'ואם יש כמה שמאלנים יפי נפש שיעקמו את אפם - אז שיהיה להם אף עקום'.
שלמה: דבריך פוקחי עיניים. לגבי מה שאמרת שאין למהר לחרוץ דין רע על אדם שאינו מדקדק על קלה כבחמורה, אני מוסיף נימוק מכיוון אחר. עם הזמן הבנתי שעם ישראל הוא פירמידה. כלומר יש את המון העם שהם רבים כמו תחתית הפירמידה ויש את גדולי ישראל שנמצאים בראש הפירמידה שהם איכותיים יותר ומועטים יותר. עם ישראל היה הוה ויהיה - פירמידה, הן מבחינת יראת שמים, והן מצד ידיעת התורה. לפי הסטטיסטיקה העולמית עשר עד עשרים אחוז מהציבור הם חלושי מוח ביחס לכלל הציבור. אדם שאין לו מוח חזק או אדם עם מוח חזק אבל טרוד מאוד במלאכתו, יקשה עליהם מאוד לקיים את כל ההלכות בלא לטעות לפעמים. לאמיתו של דבר אפילו גאוני תורה לא יכולים לעבור כמה חודשים בלא לשגות באיזה הלכה קטנה ביום יום שלהם, שהרי מי שיודע את דרכי ההלכה לעומק, יודע היטב כמה כל דין והלכה משתנה ממקרה למקרה לפי הנסיבות, ובכל הלכה יש עמקות וחילוקים והטעות נפוצה, וכל שכן אדם שהוא חלוש מוח, שבלתי אפשרי שיהיה בקי בכל ההלכות והעיונים, ואינו יכול לשאול חכם על כל צעד ושעל. נמצא שמלכתחילה כשניתנה תורה לעם ישראל היא ניתנה על דעת כן, שהרי לא יתכן שעם שלם - שמטבע הדברים כולל אנשים חכמים ואנשים רגילים ואנשים חלושי מוח - יוכל כולו לקיים את כל התורה בכל עת ומצב. המסקנא היא שה' אמנם חפץ שתלמידי החכמים שבכל דור יעשו ככל שביכלתם ללמד את העם ולמנוע מכשולות, אבל המצב שיש בעם ישראל המון העם שאינם בקיאים כל הצורך בכל ההלכות ונכשלים בכמה דינים, הוא מצב שתמיד היה וההבדלים בין הדורות הם רק בכמות הבורות ואיכותה. כשתלמיד חכם המדקדק במצוות בכל מאודו מבין תובנה זו, הוא אינו ממהר לשפוט ולכעוס על כל שגגה הלכתית של אנשים אחרים, והוא מבין שראשית צריך לבדוק 'מה המקום הטבעי של אדם זה בפירמידה' - מבחינת טבע האיש ומבחינת החינוך שקיבל, ואז לבחון האם אדם זה פשע בשמירתו וירד מטה מטה בפירמידה או עלה מעלה מעלה. נמצא שיכול להיות אדם הקרוב לראש הפירמידה ולעומתו אדם הקרוב לתחתית הפירמידה והאדם הנמוך עדיף על העליון מבחינת המאמץ שהוא עשה. מכאן מתבקשת המסקנא שה' אוהב את המון העם על אף שהם נכשלים פעמים רבות בעבירות מחמת בורותם, ובלבד שלא יהיו מזידים.
בן סירא: נכון. אל תשפוט אדם עד שתגיע למקומו, או לפחות תבין היכן מקומו, ומאוד קשה לידע היכן מקומו. אמנם דבריך נסובים על השאלה 'האם לשפוט את האדם ולכעוס על מעשיו', ודברי היו נסובים על השאלה 'האם האדם הזה טוב להם לישראל או רע להם'. אכן כשבאים לשפוט אדם יש לעיין בשתי השאלות האלו בנפרד.
עוד דבר אוסיף. יש אנשים שיש להם רגש אחריות ציבורית, והם רוצים לתקן את העולם. דבר זה הוא מבורך והוא מעיד על אדם אחראי. אבל אם דעותיו לא נכונות הוא יכול לזהות בטעות דבר טוב כדבר רע או להיפך, ואז הוא יזיק לעולם ויהיו 'כוונותיו רצויות אבל מעשיו אינם רצויים'. אמנם אף אדם שדעותיו מתוקנות והוא אומר לטוב טוב ולרע רע, יש לפניו שתי דרכים 'לתקן את העולם', אחת, להילחם ברע כל ימיו, ואז הוא יהפך להיות אדם כעוס ותקיף וממורמר ויראה את מעט הרע כחזות הכל, ודרך שניה להתמקד בלהשפיע טוב וממילא הרע יסתלק. 'מעט אור דוחה הרבה מן החושך'. ואם יראה שבמקום מסויים דבריו אינם מקובלים, ילך ויחפש מקום אחר להשפיע בו אור תורה, וכך ישפיע לדורות על אנשים רבים. בדרך זו האדם יהיה תמיד שמח ומלא סיפוק ויהא מוקף אוהבים ואנשים שמוקירים לו טובה. אלו שתי דרכים שלכל אחת יש זמן שהיא נכונה, אבל בדרך כלל הדרך של 'השפעת הטוב' היא הדרך שבסופו של דבר מועילה יותר - ולדורות, ובדרך כלל 'את החושך לא מצליחים לגרש במקלות'. גם כשאדם מצליח בדרך של 'מלחמה ברע', עדיין יש לו לראות בראיה רחבה את הנזקים הנלוים שבאים מדרכו, כגון שמרבה לכעוס על סובביו, והם למדים ממנו לכעוס ולהילחם עם כל מי שנקרה בדרכם. בדרך כלל הדרך של 'לקדש מלחמה על הרע' היא נכונה רק בזמן של 'מצב חירום'. אמנם, אף כשבאים להשפיע על הרע בדרך טובה, יש להיזהר מאוד 'לרומם אותו אל התורה ולא להוריד את התורה אליו'. לא לעקם ולעוות דברים בעניני דעות או הלכה כדי שיהיו 'נוחים' לאנשים המתחזקים. ניתן להדריך אותם להימנע מעבירות חמורות ורק לאחר מכן להימנע גם מעבירות קלות, אבל לא לומר על אסור מותר או על אלוקים שהוא 'אש אוכלה' שהוא 'סבא נחמד'.
שלמה: סידרת לי את מחשבותי. הנה כבר השקיעה בעיצומה. אשוב אל ביתי שמח וטוב לב. מי יודע אולי ניפגש כאן שוב באביב הבא על דיון אחר. היה שלום יקירי!
