פתיחה
מפורסמת אמירתו של רס"ג "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה", רבים מבינים שרס"ג מגדיר כאן הגדרה יסודית במהותו וגדרו של עם ישראל, שבניגוד לשאר העמים המוגדרים כעם ע"י ארצם ומוצאם, אצל עם ישראל הדבר שונה, מה שמגדיר אותו כעם זוהי התורה, הברית שלעם ישראל בהר סיני וקבלת התורה, הם שמגדירים אותו לעם.
במאמר זה נדון בדבר, האם אכן כן הדבר, שהגדרתו של עם ישראל כ"עם" אינה תלוי במוצא המשותף אלא רק בתורה, ונראה לענ"ד שאין כל הכרח להבנה זו, ואדרבה, מוכח ממקורות רבים להיפך, ולהלן נדון בהרחבה גם בדברי רס"ג.
חשוב לציין בפתיחת הדברים, שהדיון כאן הינו דיון תורני לחלוטין, ואין כל טעם להתייחס לדעות שאין להם מקום בית המדרש, לא לשיטה שטענה שהיהדות היא דת ולא לאום, שיטה שאחזו להם הרפורמים, שדגלו בכך שאין לעם ישראל כיום כלל זהות לאומית, ואנו יכולים להחשב "גרמנים בני דת משה", ולא לשיטה של הציונות החילונית, שטענה שאין צורך בתורה, ובשביל להיות יהודי טוב מספיק להיות יהודי "לאומי", כמובן שאלו דברי הבל וכפירה ועפ"ל, אבל לא מפני שיש שוטים נמנע אנו מלברר גופי תורה.
כעת נפרוס את האפשרויות והגישות השונות בשאלה יסודית זו.
שלש אפשרויות מה מגדיר את ישראל ל"עם"
נראה כי שלש אפשרויות בפנינו:
א. הגדרת ישראל כ"עם" תלויה בתורה בלבד.
ב. המוצא והגזע הוא המגדיר את ה"עם", ואין לתורה קשר לעצם הגדרת עם ישראל כעם, שני עניינים נפרדים הם.
ג. גם המוצא וגם התורה מגדירים את העם יחד (הגדרה מעין זו תצטרך הסבר ברור מה חלקו של כל אחד מן הדברים בהגדרת ה"עם").
התורה ומרכזיותה בכלל ובפרט
למותר הוא להכביר בחשיבותה של התורה בעם ישראל, רבו מלמנות המקורות על כך בתנ"ך, בחז"ל בראשונים ובאחרונים, "כי הם חיינו ואורך ימינו", "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי". פשוט ומפורסם שייעודו של עמ"י מראש היה ע"מ לקבל התורה ולקיימה, ובלי זה ברור שאין עם ישראל יכול להגיע לייעדו ותכליתו, הקב"ה כרת כמה בריתות עם ישראל על התורה, והתורה תלתה הברכות והקללות לעמ"י בשמירת התורה והמצוות, שיקבלו שכר טוב על שמירתם ועונשים קשים על הפרתם, גם כתב האור החיים, שבני ישראל נתרוממו למעלתם על כל העמים ע"י התורה, כל אלו וכיוצא באלו הם דברים מפורסמים ממקורות אין מספר בתנ"ך וחז"ל, וזיל קרי בי רב.
עם זאת, בהשקפה פשוטה, אין בכל הדברים הגדולים שנאמרו על התורה, בכדי להכריח שהתורה היא המגדירה את עם ישראל כעם, לכאורה שני עניינים חלוקים הם, העם תלוי במוצא משותף, והתורה היא בבחינת "אש דת" שניתנה לעם זה. לומר שהתורה היא המגדירה את העם כעם זהו חידוש, חידוש שטוען מקורות, כפי שנראה להלן יש לאמירה זו יסודות ומקורות מסויימים, ולהלן נדון בפירושם ומשמעותם.
ראיות שעם ישראל הוא "דבר בפני עצמו"
יש להביא ראיות מחז"ל שהמושג "ישראל" הוא מושג העומד לעצמו.
מצינו בפסחים (פז ע"ב ועוד מקומות) שד' דברים נקראו קנין של הקב"ה: "תורה קנין אחד דכתיב ה' קנני ראשית דרכו, שמים וארץ קנין אחד דכתיב קונה שמים וארץ, בית המקדש קנין אחד דכתיב הר זה קנתה ימינו, ישראל קנין אחד דכתיב עם זו קנית".
מבואר שהתורה ענין לעצמה וישראל ענין לעצמם.
בבראשית רבה אמרו ששבעה דברים נבראו או עלו במחשבה ליבראות קודם שנברא העולם, התורה נבראה קודם לעולם, ומחשבתן של ישראל ג"כ קדמה, ואמרו שם: "ר' הונא ר' ירמיה בשם ר' שמואל בר' יצחק, מחשבתן שלישראל קדמה לכל" (-גם לתורה).
ובקהלת רבה (פרשה א) אמרו:
"אמר רשב"י כתיב (ישעיה ס"ה) כי כימי העץ ימי עמי ואין עץ אלא תורה, שנאמר (משלי ג') עץ חיים היא למחזיקים בה, וכי מי נברא בשביל מי התורה בשביל ישראל או ישראל בשביל תורה, לא תורה בשביל ישראל, אלא תורה שנבראת בשביל ישראל הרי היא קיימת לעולמי עולמים, ישראל שנבראו בזכותם על אחת כמה וכמה".
לפי זה משמע, שיש דבר כזה "ישראל", והתורה נבראה בשבילם.
דברים בסגנון זה משתמעים בהרבה מקומות בחז"ל, למשל (ביצה כה): "לא נתנה תורה לישראל אלא מפני שהם עזים", (ופירש רש"י: ונתנה להם תורה שיעסקו בה והיא מתשת כחם ומכנעת לבם), ועוד מצינו בסוף מכות: "רבי חנניא בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות", וכן באבות מצינו "חביבים ישראל שנקראו בנים למקום... חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה".
משמע מכל זה, שמציאות עם ישראל הינה מציאות לעצמה, אלא שזכו לקבל התורה על כל סגולותיה.
משמעותו של מתן תורה לעם ישראל
לכאורה, ההבנה הפשוטה בסיפור התורה היא, שהיה עם בעולם שנקרא "בני ישראל", הקב"ה הוציאם ממצרים, ובחר בהם לתת להם את התורה, דבר זה נתמך מפשטי המקראות המכנים את בני ישראל הן כ"גוי" והן כ"עם" עוד קודם מתן תורה ("גוי עצום ורב", "לקחת לו גוי מקרב גוי", "עם בני ישראל רב ועצום ממנו", "שלח את עמי"), וכן בלשון חז"ל ישראל נקראים "אומה" עוד לפני מתן תורה.[1]
נראה שכן משמע גם מהפסוקים המדברים על בחירת עם ישראל (דברים ז, ז): "לא מרובכם מכל העמים חשק השם בכם ויבחר בכם כי אתם המעט מכל העמים, כי מאהבת השם אתכם ומשמרו את השבועה אשר נשבע ה' לאבותיכם". כן משמע גם בנוסח התפילה של יו"ט: "אתה בחרתנו מכל העמים אהבת אותנו ורצית בנו ורוממתנו מכל הלשונות וקדשתנו במצותיך וקרבתנו מלכנו לעבודתך", כלומר, עם ישראל היה עם בין העמים, וה' בחר בו.
מצד שני, מפורש בתורה שיש למתן תורה השפעה עצומה על כל מעמדו ועניינו של עם ישראל. שהרי מוסכם על המפרשים כי הפסוק "ולקחתי אתכם לי לעם" מדבר על מתן תורה, אם כן במתן תורה עם ישראל נהיה עמו של הקב"ה, ומתוך כך זכה להיות עם קדוש מיוחד ומרומם.
אך נשימה נא לב, שבכל הפסוקים המתייחסים לשינוי שקורה לעם ישראל בעקבות מתן תורה, לא מדובר על עצם העובדה שבכך נהיתה מציאות העם, אלא תמיד זה מיוחס לשייכותו של העם אל הקב"ה, "ולקחתי אתכם לי לעם", "והייתם לי סגולה", "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", "היום הזה נהיית לעם לד' אלוקיך", "למען הקים אותך היום לו לעם", וכן על זה הדרך פסוקים רבים.
המשותף לכל הפסוקים הללו הוא, שהם מדברים על שייכות של עם ישראל לקב"ה להיות עמו של ה', או על הפיכתו של עם ישראל לעם סגולה או לעם קדוש וכדו', בשום מקום לא מדובר על הוויה לעם כדבר נפרד, בלי סמכות כלשהי, לכן בפשוטו של ענין משמע, שעצם המציאות של "עם" היתה קיימת כשלעצמה, ועל גבי זה באו חיובי התורה.
יסוד הגרנ"ט וביאור ה"בית ישי" על פיו
נביא ראיה לדרך זו, שעם ישראל נחשב "עם" מצד מוצאו, וקבלת התורה באה על גבי זה כ"דת".
כתבו התוספות בקידושין (עה ע"ב), שמה שאמרו בגמרא "גוי הבא על בת ישראל הולד כשר", הכוונה שהוא גוי, ולכשיתגייר יהיה יהודי כשר, כלומר, לשיטתם, מי שנולד מאמא יהודיה ואבא גוי הרי הוא גוי.
אמנם הקשו ע"ז האחרונים קושיה עצומה, שמצינו בבכורות (מז ע"א) שגוי הבא על בת ישראל הולד צריך פדיון, ונפסק דבר זה בשו"ע (יו"ד סי' שה יח), ואם הוא גוי קודם שיתגייר למה צריך פדיון? והאריכו בזה האחרונים בדרכים שונות.
והגרנ"ט בסוגיא דגר קטן (כתובות יא ע"א) כתב לבאר בזה, ותוכן דבריו,[2] שענין יהדות כולל ב' דברים, גזע ודת, גזע היינו שם משפחת ישראל, ודבר זה תלוי באם, ואילו דת, דהיינו חיוב תורה ומצוות, דבר זה תלוי באב, ע"פ זה מובן שהולד נחשב חלק ממשפחת ישראל, ולכן חייב בפדיון, אבל מכל מקום אין הוא מחוייב ב"דת ישראל" כיון שאביו גוי.
הגאון ר' שלמה פישר זצ"ל בספרו בית ישי (דרשות) סימן ט', כתב שדברי הגרנ"ט בזה נכונים, וכתב שע"פ דבריו יש לבאר שני עניינים יסודיים שנבוכו בהם האחרונים, ואלו הם.
א. מה היה גדר אבותינו קודם מתן תורה. הפרשת דרכים (דרוש א) חקר מה היה מעמדם של אבותינו מזמן אברהם אבינו עד מתן תורה, והאריכו בזה רבים, שיש בזה הרבה עיקולי ופשורי, שמצינו שיש דברים שהיה דינם כבני נח, וכגון שמצד אחד היו מותרות להם עריות כבני נח, שהרי נשא יעקב שתי אחיות ועמרם דודתו, ומאידך מצינו הרבה עניינים שנחשבים כישראל, שבגמרא (קידושין יח) אמרו שעשיו היה נחשב כישראל מומר, ומזה משמע שהיה דין ישראל, וכן ממה שמצינו שהרג משה המצרי, ולמדו מזה בסנהדרין שגוי שהכה ישראל חייב מיתה, וכן איך הותר לאברהם לקיים התורה ולשבות בשבת, והלא גוי ששבת חייב מיתה, מוכח שדין יהודי היה לו, וכבר מצינו בזה מחלוקת בין הרמב"ן לרבותינו הצרפתים בפירוש הרמב"ן בס"פ אמור בפרשת המקלל, וכן כתב בזה בטורי אבן חגיגה (ג ע"ב), ובחידושי הגרי"ז (יומא כח).
ב. למה לא אמרו במתן תורה "גר שנתגייר כקטן שנולד". מופיע בגמרא (כריתות, יבמות) כי ישראל עברו גיור במתן תורה, והתקשו המפרשים, אם כן למה מצינו שהתלוננו על עריות כמו שכתוב "וישמע משה את העם בכה למשפחותיו" ודרשו חז"ל ביומא (ומובא ברש"י עה"ת) "על עסקי משפחותיו", והרי מכיון שקיי"ל "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" היו מותרים בהם, מתוך זה חידש המהר"ל (גור אריה), שלא אומרים כן כיון שהיתה גירות באונס, שכפה עליהם הקב"ה הר כגיגית, והובאו דבריו בהקדמה לשב שמעתא, ויש שכתבו תירוצים אחרים בזה (ודעת המשך חכמה שהיה בהם דין "גר שנתגייר").
וכתב ה"בית ישי", שיש לבאר הענין ע"פ דברי הגרנ"ט הנ"ל, שישראל עד מתן תורה היה להם דין משפחת ישראל, אבל לא היה להם "דת ישראל", ובזה יש לפשוט ספיקו של הפרשת דרכים.
ולגבי מתן תורה יש לבאר כך, הלוא גרות עניינה קבלת תורה ומצוות דהיינו דת ישראל, אבל גזע לא שייך כלל לקבל, אלא ע"כ גזירת הכתוב הוא שגר שנתגייר וקיבל עליו דת ישראל נעשה בידי שמים כקטן שנולד,[3] וישראל מזמן יעקב עד מתן תורה, כבר היה להם דין משפחת ישראל, ולא הוצרכו להתגייר במתן תורה אלא כדי לקבל המצוות, ולכן לא שייך כאן דין גר שנתגייר כקטן שנולד, כי זה נועד להכניסו למשפחת ישראל, והם היו כבר משפחת ישראל, עד כאן תוכן דברי הבית ישי, ודפח"ח.
יש להוסיף, שבלא יסוד זה, קשה מאוד להבין את הייחוס של עם ישראל לשנים עשר השבטים, הרי רואים שכל צורת ישראל סובבת סביב הציור של י"ב השבטים, וקשה להבין איזה ערך יש לחלוקה כזו, כיון שהעם נוצר מחדש על בסיס אחר לחלוטין במתן תורה, במיוחד שזה נעשה בתוספת של מאות אלפי גרים מהערב רב, כן קשה להבין פסוקים המייחסים חשיבות למספר הנפשות שירדו למצרים כגון "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל".
דברי רס"ג ומהר"ל – אין אומתנו אומה אלא בתורותיה
נראה, כי המקור המפורסם ביותר שהגדרת עם ישראל תלויה בתורה, הם דברי רס"ג (אמונות ודעות ג, ז)
"ועוד לפי שאומתינו בני ישראל אינה אומה אלא בתורותיה וכיון שאמר הבורא שהאומה תעמוד כימי השמים והארץ, הרי בהכרח שתורותיה עומדות כימי השמים והארץ"
דברי רס"ג הללו צוטטו כאבן יסוד בדברי גדולי ישראל מכל גווני הקשת.
ובזמננו מצינו עוד מקור בפירוש רס"ג על התורה (שמות ו, ז) שכותב דברים ברוח דומה, ומבאר יותר את דבריו ואת מקורם, וז"ל:
"אשר לולקחתי אתכם לי לעם (ו ז) הריהו מרמז, ללא ספק, להטלת המצוות עליהם. וזה לפי שבני אדם אכן מבחינים בין עם לעם בחקותיהם המבדילות ביניהם. וכבר ביטא זאת האל בצורה ברורה באמרו היום הזה נהיית לעם לה' אלהיך ושמעת בקול ה' אלהיך (דברים כז ט-י)".
כלומר, רס"ג מסתמך בקביעתו על פסוקים כגון "ולקחתי אתכם לי לעם", ו"היום הזה נהיית לעם". (וכבר הזכרנו, כי המפרשים תמימי דעים בכך, שהפסוק "ולקחתי אתכם לי לעם" מתייחס למתן תורה שאמר להם הקב"ה "והייתם לי סגולה מכל העמים").
כסגנון דברי רס"ג מצינו גם במהר"ל (הקדמה לדרך חיים):
"וישראל נשתנו מן האומות במה שלהם נתן תורת אמת, ובתורה נעשו לעם ישראל דכתיב 'ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש', ולפיכך אמרו בפרק רבי עקיבא 'הכל מודים שבשבת נתנה תורה לישראל', שבתורה הם עם ישראל והם מיוחדים בתורה מכל האומות, הרי הוויות ישראל היה ביום השבת דווקא".
ראיות ליסוד רס"ג ומהר"ל
המפרשים ציינו מקורות שונים המוכיחים כדברי רס"ג,[4] ונביא הדברים ואף נוסיף עליהם:
א.. בגמרא בברכות סג ע"ב איתא: "ועוד פתח ר' יהודה בכבוד תורה ודרש הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם, וכי אותו היום נתנה תורה לישראל והלא אותו יום סוף ארבעים שנה היה אלא ללמדך שחביבה תורה על לומדיה בכל יום ויום כיום שנתנה מהר סיני".
משמע מדברי הגמרא שעל מתן תורה שייך שפיר לומר "היום הזה נהיית לעם", וזה כדברי רס"ג שאין אומתנו אומה אלא בתורותיה.
ב. בגמרא יבמות מז ע"ב: בדברי נעמי לרות: "מפקדינן שש מאות וי"ג מצות - עמך עמי", לכאורה איך משמע מ"עמך עמי" תריג מצוות, כתב שם בעיניים למשפט שמשמע כדברי רס"ג, ש"עמי" היינו בתרי"ג מצוות, שאין אומתנו אומה אלא בתורותיה.
ג. דרשו בגמרא בכמה מקומות "ונשיא בעמך לא תאור" בעושה מעשה עמך (ב"ב ד ע"ב, ב"מ מז ע"ב), וכן במסכת שמחות (ה, א): "כל שאין מתאבל עליו אין הכהן מטמא לו, שנאמר בעמיו בזמן שעושה מעשה עמך, ולא בזמן שפרשו מדרכי צבור".
מכך שדרשו זאת מהמילה "עמך" "עושה מעשה עמך", משמע כרס"ג, שהדבר המגדיר את ה"עם" היא התורה.
ד. בגמרא בחולין קא. איתא: "תניא אמרו לו לר' יהודה וכי נאמר על כן לא יאכלו בני יעקב והלא לא נאמר אלא בני ישראל ולא נקראו בני ישראל עד סיני אלא בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו לידע מאיזה טעם נאסר להם" (המהר"ל מביא ראיה זו בתפארת ישראל פרק נט).
ה. נראה שיש להביא ראיה ממגילת אסתר שכתוב "ודתיהם שונות מכל עם", רואים שהדת של ישראל היא דבר המנוגד ל"כל עם", משמע שהיא מגירה את העם הזה.
הביאור הנכון בדברי רס"ג
לכאורה, כל הדברים הללו, מוכיחים, כי אכן "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה" התורה היא שהגדירה אותנו כעם ולא מוצאנו המשותף, וכמו שהבאנו לעיל בשם רש"ר הירש, ועכשיו מצאנו כן מפורש בעוד מקום ברס"ג, וגם במהר"ל, והבאנו לזה הרבה ראיות.
אלא שכל זה אינו ברור, שהרי מצינו בתורה שכבר לפני מתן תורה, ואפילו לפני יציאת מצרים נקראו בני ישראל "עם", (ובדברי דוד על התורה (דברים כז ט) הקשה על הפסוק "היום הזה נהיית לעם", שלא כלשון הגמרא בברכות, אלא שכבר במצרים מצינו שנקראו בני ישראל "עם").
אמנם כאשר נדקדק בלשון רס"ג בפירושו לתורה הנ"ל, נבין כוונתו על נכון ונראה ש"קושיה מעיקרא ליתא", נביא שוב לשונו:
"אשר לולקחתי אתכם לי לעם (ו ז) הריהו מרמז, ללא ספק, להטלת המצוות עליהם. וזה לפי שבני אדם אכן מבחינים בין עם לעם בחקותיהם המבדילות ביניהם. וכבר ביטא זאת האל בצורה ברורה באמרו היום הזה נהיית לעם לה' אלהיך ושמעת בקול ה' אלהיך (דברים כז ט-י)".
נשים לב ללשונו "שבני אדם אכן מבדילים בין עם לעם בחוקותיהם המבדילות ביניהם", כלומר, מלשון רס"ג מבואר, שעיקר הנושא נוגע לענין יסודי מה מגדיר עם בכלל, ואין זה נוגע דווקא לעם ישראל, ומשתמע מלשונו, שעצם המושג עם יכול להיות מצד הגזע, אלא שבני אדם אין מבחינים בין עם לעם אלא בחוקותיהם, ולכן גם זה חלק מהמאפיין של עם, ובכך שהשם נותן חוקים מיוחדים לעם ישראל, הרי בכך הוא מעצב את צורת העם באופן מסויים, המבדיל אותם משאר עמים, ובכך הוא לוקח אותם לו לעם, לענ"ד אלו דברים ברורים בכוונת רס"ג.
לאור זאת, מובנים היטב גם כל המקורות שצויינו לעיל, אכן חוקות העם והנהגותיו הינם חלק ממאפייני העם, אבל אין הכוונה לומר שבלא זה איננו נחשב עם כלל ושאין משמעות למוצא.
כיוצא בדברים אלו מצינו שכתב הגר"א בפירושו להגדה, על מה שדרשו בהגדה "ויהי שם לגוי גדול מלמד שהיו ישראל מצויינים שם", כתב על זה הגר"א:
"פירוש שגוי הוא אומה, ואומה ניכרת מחברתה בארבעה דברים (בראשית י,כ) ללשונותם בארצותם למשפחותם בגוייהם, ופירוש של גוייהם הוא בנימוסיהן, וכן כל אומה נקרא גוי על שם שהוא ניכר בנימוסיו, וזהו שאמרו מדכתיב 'ויהי שם לגוי' מסתמא היה להם היכר בנימוסיהן והיו ניכרין שהם בני יעקב והיינו בהמצוות שציוונו".
היוצא מזה, שלפי דברי רס"ג והגר"א, אכן התורה מגדירה במידה מסויימת את ה"עם", אך אין זה דבר מיוחד במהותו בעם ישראל, אלא שבכל אומה חלק מהגדרתה תלוי בנימוסיה וחוקיה, ובישראל נימוסיה מוגדרים ע"י הקב"ה, ובכך הם מיוחדים להיות עמו של הקב"ה. כמובן ישנו הבדל מהותי בין ישראל לעמים, שהרי חוקי ישראל שונים בכך שהם חוקי נצח שניתנו על ידי הקב"ה, אבל עיקר הנידון הוא כללי כיצד מוגדר עם, ובזה התורה קובעת בישראל את הפרט הזה של חוקיהם ונימוסיהם.
נמצא שאין מדברי רס"ג שמץ ראיה שאין המוצא חשוב להגדרת עם ישראל כ"עם" אלא להיפך.
הביאור הנכון דברי המהר"ל
עד כאן דיברנו מדברי רס"ג, אך מה נעשה לדברי מהר"ל הנ"ל?
נביא שוב לשונו:
"וישראל נשתנו מן האומות במה שלהם נתן תורת אמת, ובתורה נעשו לעם ישראל דכתיב 'ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש', ולפיכך אמרו בפרק רבי עקיבא הכל מודים שבשבת נתנה תורה לישראל, שבתורה הם עם ישראל והם מיוחדים בתורה מכל האומות, הרי הוויות ישראל היה ביום השבת דווקא".
נראה שניתן היה לבאר גם דבריו ע"פ האופן שביארנו דברי רס"ג, אלא שב"ה זכינו שמהר"ל עצמו מפרש דבריו במקום אחר בדברים ברורים.
שהרי לכאורה יש סתירה במהר"ל, שבהרבה מקומות כותב המהר"ל שעם ישראל נעשה לעם כבר ביציאת מצרים ולא רק במתן תורה, ואילו כאן בדרך החיים הוא כותב שלא נקראו ישראל אלא במתן תורה?
אך דבריו מבוארים יותר בתפארת ישראל פרק נ"ו:
"אמנם רבי שמעון בן יוחאי סבר, כי דבר זה אי אפשר שתשתכח תורה מישראל, כי התורה צורת ועצם ישראל. וכמו שלא יתבטל עצם ישראל, כי איך יסולק מהם דבר שהוא עצם ישראל. וכך מוכח בפרק גיד הנשה (חולין קא ב) שלא נקרא להם שם "ישראל" עד סיני, שקבלו התורה, ואז נקרא להם שם "ישראל". והכי איתא התם; אמרו ליה לרבי יהודה, וכי נאמר (בראשית לב, לב) 'על כן לא יאכלו בני יעקב גיד הנשה', והלא לא נאמר אלא "בני ישראל", לא נקראו "בני ישראל" אלא בסיני, אלא שנכתב במקומו [לידע] מאי טעמא נאסר, עד כאן. הרי בפירוש כי לא נקראו "בני ישראל" רק בשביל התורה. ומורה זה כי 'בני ישראל' בגימטריא תר"ג, נגד תר"ג מצות, בלא עשרת הדברות" עכ"ל.
כלומר, מבואר במהר"ל כי עיקר צורת ישראל תלויה בתורה, ובזה תלוי שם "ישראל", אבל ודאי כבר מיציאת מצרים נחשבו עם, וכן מפורש במהר"ל בגבורות ה' פרק ג, שיש בישראל בחינת "חומר וצורה" וז"ל:
"וכאשר תדקדק להבין עוד, תדע כי היו מצרים גוברים על ישראל מצד עיקר צורתם שעליה נקראו בשם ישראל, וגם גוברים עליהם בצד אשר הם עם ודבר זה במדריגת החומר. כי לכל אומה יש שני בחינות, האחד מצד שהם עם בלבד וזה במדריגת החומר, והשני מצד שהם עם מיוחד והוא במדריגת הצורה ואלו שני כתובים מורים לך דבר זה. ומצד כל אחד משני דברים אלו מצד הצורה ומצד החומר היו גוברים עליהם בענין מיוחד... וזה שאמר ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה כי מצד הצורה שלהם היו ישראל לעם נחלה, ובפסוק השני נאמר או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי וגו', לא זכר אותם רק בשם גוי בלבד שזהו ענין חמרי בישראל".
ושפתי המהר"ל ברור מללו, שיש בישראל בחינת חומר שהיא בחינת עם וגוי, ובחינת צורה שהיא בחינת ישראל, ומבואר עוד בדבריו שבכל אומה ישנן שתי בחינות הללו, אלא שבישראל צורתם היא התורה.
(נראה שלאור זאת יש להבין היטב מה שאמרו גבי עכן (סנהדרין מד ע"א) "ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא", ודייקו זאת מדכתיב "חטא ישראל" ופירש רש"י שהדיוק מדלא כתיב לא כתוב "חטא העם", כלומר, שגם אם אין קראים ישראל, ודאי עדיין עם הם).
עוד ראיה ממהר"ל לבחינת "עם" קודם מתן תורה
יש לציין, שעוד מצינו במהר"ל בגור אריה בראשית פרק לד (פרשת וישלח) שהסביר הטעם שהיה מותר לשמעון ולוי להרוג כל אנשי שכם מפני שהיו "אומה כנגד אומה":
"ונראה דלא קשיא מידי, משום דלא דמי שני אומות, כגון בני ישראל וכנעניים, שהם שני אומות, כדכתיב (פסוק טז) "והיינו לעם אחד" - ומתחלה לא נחשבו לעם אחד, ולפיכך הותר להם ללחום כדין אומה שבא ללחום על אומה אחרת, שהתירה התורה. ואף על גב דאמרה התורה (דברים כ, י) "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום", היינו היכי דלא עשו לישראל דבר, אבל היכי דעשו לישראל דבר, כגון זה שפרצו בהם לעשות להם נבלה, אף על גב דלא עשה רק אחד מהם - כיון דמכלל העם הוא, כיון שפרצו להם תחלה - מותרים ליקח נקמתם מהם. והכי נמי כל המלחמות שהם נמצאים כגון "צרור את המדיינים וגו'" (במדבר כה, יז), אף על גב דהיו הרבה שלא עשו - אין זה חילוק, כיון שהיו באותה אומה שעשה רע להם - מותרין לבא עליהם למלחמה, וכן הם כל המלחמות.
אלא שמשם נראה שעוד קודם יציאת מצריים נחשבו בני ישראל כאומה, בניגוד לדבריו בשאר מקומות, ונראה שזה מבואר לפי דבריו בגור אריה (ויקרא פרק ט):
"ולפי דעתי שפירוש ענין זה, כי כל דבר יש לו בחינה מצד התחלתו ומצד שלימתו, וישראל שהם אומה בכלל, יש להם התחלה ויש להם שלימות, והתחלתן היה בני יעקב, שאז נקראו "בני ישראל", וזהו התחלתן, ושלימותן היו כשיצאו, שאז היה אומה שלימה".
גישת רש"ר הירש
בניגוד לגישות הנ"ל, שביארנו שהם מסכימות שהשמשעות הבסיסית בהגדרת עם תלויה במוצא, מדברי רש"ר הירש נראה שסובר כפי האפשרות הראשונה שהזכרנו לעיל, שהתורה היא העושה את עם ישראל לעם, והדבר מנוסח בלשונו הרהוטה של רש"ר הירש בדברים (כז ט):
"היום הזה נהיית לעם, היום הפכת לעם! אחריותכם המשותפת לתורה, שעתה מוטלת על כולכם, ללא יוצא מן הכלל; שמירתכם המשותפת על התורה, עליה הופקדתם כולכם – אלה הם הדברים העושים אתכם לעם. היום: לא ירושת הארץ הממשמשת ובאה, אלא הירושה המשותפת של התורה – היא העושה אתכם לעם. ייתכן שתאבדו מן הארץ, כדרך שאתם עומדים עתה לרשתה; אך התורה ומחויבותכם הנצחית כלפיה יישארו תמיד הקשר הנצחי, שאינו ניתן לניתוק, שיחזיק אתכם מאוחדים כעם. אמת זו מבדילה את ישראל מכל העמים, ובאמת זו טמון סוד נצחיות העם היהודי. אמת בסיסית זו, על כל המשתמע ממנה לעתידם של ישראל, היא הנותנת משמעות רבת־חשיבות למשפט "היום הזה נהיית לעם". דברים ברוח דומה כתב רש"ר הירש גם באגרות צפון (סי' טז).
לכאורה כן משמע גם מדברי הגרא"ו הי"ד (קונטרס עקבתא דמשיחא סעיף לה):
"עיקרה של שיטה זו: להיות יהודי, משמע להיות בעל הכרה לאומית ותו לא. ממשיכי דרכו השלימו את תורת רבם, באמרם, כי גם משומד יכול להחשב כיהודי לאומי נאמן. מה דעת התורה על שיטה זו? ישנן הלבות ברורות בנושא זה: "בשלושים וששה מקומות הזהירה התורה על הגר". את הגר יש לפנק כפנק אב את בנו יחידו. האם תלוי מהו מוצאו של הגר? לא. אפילו אם הוא מבני בניו של המן. ולהיפך, בנו של הגדול שבישראל שהשתמד, הרי הוא בכלל "מורידין ולא מעלין", גרוע הוא בעינינו מכלב, שאין מצות "מורידין" נוהגת בו. רואים אנו כי המוצא הלאומי כשלעצמו, בלעדי התורה, הינו חסר כל ערך. נמצא, כי הרעיון הלאומי כמות שהוא, אינו מוכר על ידי התורה ואינו אלא אליל חדש שגם הוא עבודה זרה".[5]
סיכום
ביארנו כאן כמה דרכים בהגדרתו של עם ישראל:
רס"ג וגר"א – יסוד כל אומה מתבסס על מוצא וגזע, אך גם על חוקיה ונימוסיה של כל אומה, שבזה נבדלות האומות זו מזו, ואצל ישראל נקבעו חוקיו ונימוסיו ע"י התורה, ובבחינה זו התורה מעצבת את מושג העם. נימוסיה וחוקיה של אומה הם חלק מהגדרתה, ובזה קבע הקב"ה לישראל חוקים מיוחדים, ובכך הם נעשים עמו, ונמצא שהתורה משפיעה .
מהר"ל- בכל אומה יש חומר וצורה, אצל ישראל ה"חומר" שנותן לו שם עם זהו המוצא המשותף, אך התורה היא המשלמת את צורתו של העם, ונותנת לו שם ישראל.
גרנ"ט ובית ישי- העם מוגדר לפי השתייכות למשפחת יעקב, והתורה היא דת שנתנה להם.
רש"ר הירש- התורה היא המגדיר את העם כעם.
נספח: גרים לעומת מומרים
יש נושא שיש שרצו להביא ממנו ראיה לענייננו, והוא יחס התורה לגרים לעומת היחס למומרים. הרי ידוע, שגר הוא כישראל לכל דבריו, ואוכל בקרבן פסח ודינו כיהודי לכל דבר והזהירה עליוהתורה בל"ו אזהרות, אע"פ שאינו מזרע ישראל כלל, לעומת זאת, אנו רואים שרשעים מומרים ואפיקורוסים, אע"פ שהם מזרע ישראל, כתוב עליהם שיצאו מכלל ישראל, ומצוה לשנואתם ולאבדם, אין להם חלק לעולם הבא ודינם מורידים ואין מעלין, ויש לשמוח במיתתם.
ולעיל הבאנו דברי העקבתא דמשיחא שכתב טענה זו.
אמנם נראה, שמעיקרא אין ראיה מעניינים אלו,[6] אבל גם אם נניח שכן, אין זה קשור לנידון, שאין הנושא כאן מעמדו של חוטא כזה או אחר, אלא בהגדרות הכלל עסקינן. ברור שלכל אדם יש חשבון משלו, ואדם רשע יכול לאבד עולמו, ונניח לצורך הענין שרשע גמור אף יוצא "מכלל ישראל". השאלה כאן היא אחרת, האם כשיש דור בו כל עם ישראל רשעים ועובדי ע"ז, האם אז מוטב שיתבטל עמ"י חלילה או שיוחלף?
על כך מצינו בספר במהר"ל (נצח ישראל פרק יא) לגבי המחלוקת בקידושין אם בזמן שחוטאים קרויים בנים או לא:
"אמנם כל מחלוקת של אלו החכמים אם נקראו החטאים עצמם בנים, אבל בודאי על ישראל בכלל שם בנים, כי כבר אמרנו לך כי החטא הוא לפרטיים בלבד, הם החוטאים, אבל שיסור בשביל הפרט שם "בנים" מן כלל ישראל - דבר זה אי אפשר, כאשר תבין כי השם הזה מפני כי השם יתברך עלה לישראל, כמו שאמרנו למעלה, ומצד העלה אין הסרה לזה כלל, רק מה שהוא מצד העלול עצמו".
וראה גם במדרש שיר השירים רבה (פרשה א) בחומרת הדילטוריא על ישראל גם כשהם רשעים.
לעומת זאת לענין גרים כותב המהר"ל (קידושין דף ע ע"א) על המאמר "קשים גרים לישראל כספחת":
"הפירוש המבורר אשר רמזו חכמים, כי באמת קשים הם כספחת שהוא תוספת, כי הגרים הם תוספת על ישראל, כמו האדם שיש לו ספחת הוא קשה לו בעבור כי האדם אינו שלם רק עומד בעצמו מבלי תוספת על האדם, כי התוספת הוא חסרון, וכאשר אין לאדם ספחת שהוא תוספת הוא אדם שלם בלא חסרון, וכך ישראל כאשר הם עומדים בעצמם מבלי תוספת כלל, הם שלמים בלא חסרון. וכאשר נלוה עליהם הגר, אזי נספח עליהם ונתוסף עליהם הגר, כאלו אין ישראל עומדים בעצמם ובטל צורתם העצמית, אבל כאשר אין הגרים נוספים עליהם, עומדים בצורתם העצמית מבלי תוספת והם שלימים מבלי תוספת, אשר כל התוספת חסרון, ולכך קרא הגר ספחת, ופירוש זה ברור".
מכל זה ניתן להבין, שהטענה כי היחס השלילי למומרים ישראלים, לעומת היחס החיובי לגרים מאומות העולם, אין בו כלל בכדי לחזק את הטענה כי "הלאומיות הישראלית" מיוסדת רק על שמירת התורה, ושזה הדבר המגדיר את עם ישראל, כי כשמסתכלים על היחס לכלל ישראל כשהם רשעים רואים שהדברים שונים לגמרי.
[1] דווקא הביטוי "עמי" הכתוב לפני יציאת מצרים, מעורר יותר שאלה, איך היה "עמי" לפני מתן תורה? הדברים יובנו היטב לפי ההגדרות שנכתוב בהמשך.
[2] הבאתי כאן דברי הגרנ"ט בערך כלשון שהביאו הבית ישי (דלקמן) שלשונו בהירה.
[3] וזה לא העיר הגאון, אבל בזה יש ליישב מאיפה קיי"ל שגר שנתגייר כקטן שנולד, ולפ"ז ניחא, שבלא זה לא היה נעשה גר.
[4] לכאורה אם הראיות מכריחות, הרי שהם סותרות את היסוד של הגר"ש פישר ע"פ הגרנ"ט, אך לפי איך שנסביר דברי רס"ג אין כל כך סתירה מזה, ולפי האמת, נ"ל שאין ההוכחות מדברי חז"ל מוכרחות, וניתן לדחות את כולן, אך לא רציתי להאריך בזה.
[5] ולשונו היא: "ישנן הלכות ברורות בנושא זה: "בשלושים וששה מקומות הזהירה התורה על הגר". את הגר יש לפנק כפנק אב את בנו יחידו. האם תלוי מהו מוצאו של הגר? לא. אפילו אם הוא מבני בניו של המן. ולהיפך, בנו של הגדול שבישראל שהשתמד, הרי הוא בכלל "מורידין ולא מעלין", גרוע הוא בעינינו מכלב, שאין מצות "מורידין" נוהגת בו".
מתוך כך הסיק הגרא"ו:
"רואים אנו כי המוצא הלאומי כשלעצמו, בלעדי התורה, הינו חסר כל ערך. נמצא, כי הרעיון הלאומי כמות שהוא, אינו מוכר על ידי התורה ואינו אלא אליל חדש שגם הוא עבודה זרה".
אך לשונו של הגרא"ו שהסיק מזה ש"המוצא הלאומי כשלעצמו, בלעדי התורה, הוא חסר כל ערך", היא לכאורה צע"ג, שהרי פשיטא שהמוצא עושה הבדל גדול ביניהם, שהרי שני תינוקות יהודי וגוי שלא טעמו לא טעם חטא ולא טעם מצוה, ומתו הראשון יש לו חלק לחיי עוה"ב והשני לא, וכן לענין חילול שבת, על הראשון מחללים אפילו לחיי שעה ולא על השני.
ולענ"ד דברי הגרא"ו אינם מכוונים אלא לענין שעסק בו, כנגד אותם הסבורים שמספיק להיות יהודי "לאומי" אף בלי תורה, ודבר זה שקול בעיניהם כחשוב כנגד כל התורה, כנגד זה כתב להוכיח שזה אינו, ולא דק בלישניה.
[6] מדין "מורידין ואין מעלין" אין כל ראיה, מכמה סיבות:
א. מלשון הרמב"ם מכמה מקומות מבואר שדין מורידין ואין מעלין הוא בשביל להסיר המכשול, וכלשונו בהלכות ממרים (ג, ב): " בממרים (ג, ב): "מאחר שנתפרסם שהוא כופר בתורה שבעל פה מורידין אותו ולא מעלין והרי הוא כשאר כל האפיקורוסין והאומרין אין תורה מן השמים והמוסרין והמומרין, שכל אלו אינם בכלל ישראל ואין צריך לא לעדים ולא התראה ולא דיינים, אלא כל ההורג אחד מהן עשה מצוה גדולה והסיר המכשול", ובהלכות ע"ז (י, א): אבל מוסרי ישראל (והאפיקורוסין) [והמינים] מצוה לאבדן ביד ולהורידן עד באר שחת מפני שהן מצירין לישראל ומסירין את העם מאחרי ה' כישוע הנוצרי ותלמידיו וצדוק ובייתוס ותלמידיהם שם רשעים ירקב".
וידוע המעשה על הגר"ח מבריסק, שציוה לפדות אפיקורוס בכסף רב, כיון שהוא אינו מפורצי הפרצה (ע"פ דברי הרמב"ם בפהמ"ש פ"ק דחולין), ומביאו הגר"י זילברשטיין שליט"א להלכה כמובא בחשוקי חמד.
ב. בספר דברי ירמיהו על הרמב"ם סובר שכל דין זה של מורידין ואין מעלין הוא דין דרבנן למיגדר מילתא.
ג. גם אם הוא מדאורייתא, כיון שמצינו מצוות "ובערת הרע מקרבך" אין הוכחה שזה שונה באופן מהותי משאר חייבי מיתות, אפשר שההבדל הוא מצד חומרתו, שמתייחסים אליו בתכלית ההרחקה והביזוי, ולכן הפקיעו ממנו כל זכויות ישראל.
ד. למען האמת, גם אם יסוד ה"עם" בנוי על מוצא, לא מן הנמנע כלל שיהיה כח ביד הציבור להפריש מכללם מורדים, וניתן להסביר כל הענין הזה ע"פ עקרון של "מסרו הכתוב לחכמים", כלומר, שנמסר ביד ב"ד (ובשבילנו, ביד חז"ל) כח להפריש אנשים מסויימים מן העם, וניתן לומר שניתן להם היכולת להחליט באיזו מידה להפרישו, וזה מסביר את ניסוח חז"ל "עשאום כגויים" לגבי עשרת השבטים, וכדברי החת"ס הידועים, וכדמצינו שהפקר ב"ד הפקר, וב"ד עונשין שלא מן הדין, ולשיטת התוס' בסוכה ג' יש ביד חכמים להחשיב שאדם לא קיים מצוה מדאורייתא.
(אזכיר כאן בדרך אגב חידוש שראיתי במדרש הגדול בפרשת תולדות, וז"ל: "ויאהב יצחק את עשו. וכי לא היה אבינו יצחק יודע במעשה עשו שהן כעורין והכתוב אומר הלא 'משנאיך ה' אשנא' (תהלים קלט, כא) ומפני מה אהבו, אלא שהיה אוהבו בפניו בלבד כדי לקרבו ולמשכו, שהרי קל וחומר אם כשהוא אוהבו מעשיו מקולקלין אלו שנאו וריחקו על אחת כמה וכמה. ואמרו רבותינו לעולם תהא ימין מקרבת ושמאל דוחה. לכך נאמר ויאהב יצחק את עשו", ויש לדקדק למה לא קיים בו דין "מורידין ואין מעלין", ולמה אמרה רבקה "למה אשכל שניכם יום אחד", משמע שהיתה מצירה אם היה מת).
גם שאר ענייני שנאה ויחס שלילי לרשעים או שמחה במיתתם, נראה שכל זה הוא מצד התועלת שבדברים, לגרום לאדם ולחברה להתרחק מדרכיהם, שהרי מופיע בחז"ל (סנהדרין לט) שהקב"ה אינו שש במיתתן של רשעים, וא"כ למה אנו ששים, אלא שזהו חלק מעבודת השם של האדם, וחלק מהרחקת החברה ממעשי רשעה, וכן מצינו שהרוגי ב"ד אין מתאבלים עליהם, וגם במי שעבר עבירה אחת מצינו שמצוה לשנאתו, כמו שכתוב "יראת ד' שנאת רע", וממילא אין הכרח שבגלל שמישהו הוא "חלק מן העם" זה יכסה לו על כל פשעיו (ותא חזי בעכן, שחטא בחטא קל יחסית, ועליו דרשו "ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא", ואפילו הכי רגמוהו כל העם ועשו עליו גל אבנים). ולכן אי אפשר ללמוד מזה עניינים מהותיים על הגדרות העם.
מפורסמת אמירתו של רס"ג "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה", רבים מבינים שרס"ג מגדיר כאן הגדרה יסודית במהותו וגדרו של עם ישראל, שבניגוד לשאר העמים המוגדרים כעם ע"י ארצם ומוצאם, אצל עם ישראל הדבר שונה, מה שמגדיר אותו כעם זוהי התורה, הברית שלעם ישראל בהר סיני וקבלת התורה, הם שמגדירים אותו לעם.
במאמר זה נדון בדבר, האם אכן כן הדבר, שהגדרתו של עם ישראל כ"עם" אינה תלוי במוצא המשותף אלא רק בתורה, ונראה לענ"ד שאין כל הכרח להבנה זו, ואדרבה, מוכח ממקורות רבים להיפך, ולהלן נדון בהרחבה גם בדברי רס"ג.
חשוב לציין בפתיחת הדברים, שהדיון כאן הינו דיון תורני לחלוטין, ואין כל טעם להתייחס לדעות שאין להם מקום בית המדרש, לא לשיטה שטענה שהיהדות היא דת ולא לאום, שיטה שאחזו להם הרפורמים, שדגלו בכך שאין לעם ישראל כיום כלל זהות לאומית, ואנו יכולים להחשב "גרמנים בני דת משה", ולא לשיטה של הציונות החילונית, שטענה שאין צורך בתורה, ובשביל להיות יהודי טוב מספיק להיות יהודי "לאומי", כמובן שאלו דברי הבל וכפירה ועפ"ל, אבל לא מפני שיש שוטים נמנע אנו מלברר גופי תורה.
כעת נפרוס את האפשרויות והגישות השונות בשאלה יסודית זו.
שלש אפשרויות מה מגדיר את ישראל ל"עם"
נראה כי שלש אפשרויות בפנינו:
א. הגדרת ישראל כ"עם" תלויה בתורה בלבד.
ב. המוצא והגזע הוא המגדיר את ה"עם", ואין לתורה קשר לעצם הגדרת עם ישראל כעם, שני עניינים נפרדים הם.
ג. גם המוצא וגם התורה מגדירים את העם יחד (הגדרה מעין זו תצטרך הסבר ברור מה חלקו של כל אחד מן הדברים בהגדרת ה"עם").
התורה ומרכזיותה בכלל ובפרט
למותר הוא להכביר בחשיבותה של התורה בעם ישראל, רבו מלמנות המקורות על כך בתנ"ך, בחז"ל בראשונים ובאחרונים, "כי הם חיינו ואורך ימינו", "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי". פשוט ומפורסם שייעודו של עמ"י מראש היה ע"מ לקבל התורה ולקיימה, ובלי זה ברור שאין עם ישראל יכול להגיע לייעדו ותכליתו, הקב"ה כרת כמה בריתות עם ישראל על התורה, והתורה תלתה הברכות והקללות לעמ"י בשמירת התורה והמצוות, שיקבלו שכר טוב על שמירתם ועונשים קשים על הפרתם, גם כתב האור החיים, שבני ישראל נתרוממו למעלתם על כל העמים ע"י התורה, כל אלו וכיוצא באלו הם דברים מפורסמים ממקורות אין מספר בתנ"ך וחז"ל, וזיל קרי בי רב.
עם זאת, בהשקפה פשוטה, אין בכל הדברים הגדולים שנאמרו על התורה, בכדי להכריח שהתורה היא המגדירה את עם ישראל כעם, לכאורה שני עניינים חלוקים הם, העם תלוי במוצא משותף, והתורה היא בבחינת "אש דת" שניתנה לעם זה. לומר שהתורה היא המגדירה את העם כעם זהו חידוש, חידוש שטוען מקורות, כפי שנראה להלן יש לאמירה זו יסודות ומקורות מסויימים, ולהלן נדון בפירושם ומשמעותם.
ראיות שעם ישראל הוא "דבר בפני עצמו"
יש להביא ראיות מחז"ל שהמושג "ישראל" הוא מושג העומד לעצמו.
מצינו בפסחים (פז ע"ב ועוד מקומות) שד' דברים נקראו קנין של הקב"ה: "תורה קנין אחד דכתיב ה' קנני ראשית דרכו, שמים וארץ קנין אחד דכתיב קונה שמים וארץ, בית המקדש קנין אחד דכתיב הר זה קנתה ימינו, ישראל קנין אחד דכתיב עם זו קנית".
מבואר שהתורה ענין לעצמה וישראל ענין לעצמם.
בבראשית רבה אמרו ששבעה דברים נבראו או עלו במחשבה ליבראות קודם שנברא העולם, התורה נבראה קודם לעולם, ומחשבתן של ישראל ג"כ קדמה, ואמרו שם: "ר' הונא ר' ירמיה בשם ר' שמואל בר' יצחק, מחשבתן שלישראל קדמה לכל" (-גם לתורה).
ובקהלת רבה (פרשה א) אמרו:
"אמר רשב"י כתיב (ישעיה ס"ה) כי כימי העץ ימי עמי ואין עץ אלא תורה, שנאמר (משלי ג') עץ חיים היא למחזיקים בה, וכי מי נברא בשביל מי התורה בשביל ישראל או ישראל בשביל תורה, לא תורה בשביל ישראל, אלא תורה שנבראת בשביל ישראל הרי היא קיימת לעולמי עולמים, ישראל שנבראו בזכותם על אחת כמה וכמה".
לפי זה משמע, שיש דבר כזה "ישראל", והתורה נבראה בשבילם.
דברים בסגנון זה משתמעים בהרבה מקומות בחז"ל, למשל (ביצה כה): "לא נתנה תורה לישראל אלא מפני שהם עזים", (ופירש רש"י: ונתנה להם תורה שיעסקו בה והיא מתשת כחם ומכנעת לבם), ועוד מצינו בסוף מכות: "רבי חנניא בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות", וכן באבות מצינו "חביבים ישראל שנקראו בנים למקום... חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה".
משמע מכל זה, שמציאות עם ישראל הינה מציאות לעצמה, אלא שזכו לקבל התורה על כל סגולותיה.
משמעותו של מתן תורה לעם ישראל
לכאורה, ההבנה הפשוטה בסיפור התורה היא, שהיה עם בעולם שנקרא "בני ישראל", הקב"ה הוציאם ממצרים, ובחר בהם לתת להם את התורה, דבר זה נתמך מפשטי המקראות המכנים את בני ישראל הן כ"גוי" והן כ"עם" עוד קודם מתן תורה ("גוי עצום ורב", "לקחת לו גוי מקרב גוי", "עם בני ישראל רב ועצום ממנו", "שלח את עמי"), וכן בלשון חז"ל ישראל נקראים "אומה" עוד לפני מתן תורה.[1]
נראה שכן משמע גם מהפסוקים המדברים על בחירת עם ישראל (דברים ז, ז): "לא מרובכם מכל העמים חשק השם בכם ויבחר בכם כי אתם המעט מכל העמים, כי מאהבת השם אתכם ומשמרו את השבועה אשר נשבע ה' לאבותיכם". כן משמע גם בנוסח התפילה של יו"ט: "אתה בחרתנו מכל העמים אהבת אותנו ורצית בנו ורוממתנו מכל הלשונות וקדשתנו במצותיך וקרבתנו מלכנו לעבודתך", כלומר, עם ישראל היה עם בין העמים, וה' בחר בו.
מצד שני, מפורש בתורה שיש למתן תורה השפעה עצומה על כל מעמדו ועניינו של עם ישראל. שהרי מוסכם על המפרשים כי הפסוק "ולקחתי אתכם לי לעם" מדבר על מתן תורה, אם כן במתן תורה עם ישראל נהיה עמו של הקב"ה, ומתוך כך זכה להיות עם קדוש מיוחד ומרומם.
אך נשימה נא לב, שבכל הפסוקים המתייחסים לשינוי שקורה לעם ישראל בעקבות מתן תורה, לא מדובר על עצם העובדה שבכך נהיתה מציאות העם, אלא תמיד זה מיוחס לשייכותו של העם אל הקב"ה, "ולקחתי אתכם לי לעם", "והייתם לי סגולה", "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", "היום הזה נהיית לעם לד' אלוקיך", "למען הקים אותך היום לו לעם", וכן על זה הדרך פסוקים רבים.
המשותף לכל הפסוקים הללו הוא, שהם מדברים על שייכות של עם ישראל לקב"ה להיות עמו של ה', או על הפיכתו של עם ישראל לעם סגולה או לעם קדוש וכדו', בשום מקום לא מדובר על הוויה לעם כדבר נפרד, בלי סמכות כלשהי, לכן בפשוטו של ענין משמע, שעצם המציאות של "עם" היתה קיימת כשלעצמה, ועל גבי זה באו חיובי התורה.
יסוד הגרנ"ט וביאור ה"בית ישי" על פיו
נביא ראיה לדרך זו, שעם ישראל נחשב "עם" מצד מוצאו, וקבלת התורה באה על גבי זה כ"דת".
כתבו התוספות בקידושין (עה ע"ב), שמה שאמרו בגמרא "גוי הבא על בת ישראל הולד כשר", הכוונה שהוא גוי, ולכשיתגייר יהיה יהודי כשר, כלומר, לשיטתם, מי שנולד מאמא יהודיה ואבא גוי הרי הוא גוי.
אמנם הקשו ע"ז האחרונים קושיה עצומה, שמצינו בבכורות (מז ע"א) שגוי הבא על בת ישראל הולד צריך פדיון, ונפסק דבר זה בשו"ע (יו"ד סי' שה יח), ואם הוא גוי קודם שיתגייר למה צריך פדיון? והאריכו בזה האחרונים בדרכים שונות.
והגרנ"ט בסוגיא דגר קטן (כתובות יא ע"א) כתב לבאר בזה, ותוכן דבריו,[2] שענין יהדות כולל ב' דברים, גזע ודת, גזע היינו שם משפחת ישראל, ודבר זה תלוי באם, ואילו דת, דהיינו חיוב תורה ומצוות, דבר זה תלוי באב, ע"פ זה מובן שהולד נחשב חלק ממשפחת ישראל, ולכן חייב בפדיון, אבל מכל מקום אין הוא מחוייב ב"דת ישראל" כיון שאביו גוי.
הגאון ר' שלמה פישר זצ"ל בספרו בית ישי (דרשות) סימן ט', כתב שדברי הגרנ"ט בזה נכונים, וכתב שע"פ דבריו יש לבאר שני עניינים יסודיים שנבוכו בהם האחרונים, ואלו הם.
א. מה היה גדר אבותינו קודם מתן תורה. הפרשת דרכים (דרוש א) חקר מה היה מעמדם של אבותינו מזמן אברהם אבינו עד מתן תורה, והאריכו בזה רבים, שיש בזה הרבה עיקולי ופשורי, שמצינו שיש דברים שהיה דינם כבני נח, וכגון שמצד אחד היו מותרות להם עריות כבני נח, שהרי נשא יעקב שתי אחיות ועמרם דודתו, ומאידך מצינו הרבה עניינים שנחשבים כישראל, שבגמרא (קידושין יח) אמרו שעשיו היה נחשב כישראל מומר, ומזה משמע שהיה דין ישראל, וכן ממה שמצינו שהרג משה המצרי, ולמדו מזה בסנהדרין שגוי שהכה ישראל חייב מיתה, וכן איך הותר לאברהם לקיים התורה ולשבות בשבת, והלא גוי ששבת חייב מיתה, מוכח שדין יהודי היה לו, וכבר מצינו בזה מחלוקת בין הרמב"ן לרבותינו הצרפתים בפירוש הרמב"ן בס"פ אמור בפרשת המקלל, וכן כתב בזה בטורי אבן חגיגה (ג ע"ב), ובחידושי הגרי"ז (יומא כח).
ב. למה לא אמרו במתן תורה "גר שנתגייר כקטן שנולד". מופיע בגמרא (כריתות, יבמות) כי ישראל עברו גיור במתן תורה, והתקשו המפרשים, אם כן למה מצינו שהתלוננו על עריות כמו שכתוב "וישמע משה את העם בכה למשפחותיו" ודרשו חז"ל ביומא (ומובא ברש"י עה"ת) "על עסקי משפחותיו", והרי מכיון שקיי"ל "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" היו מותרים בהם, מתוך זה חידש המהר"ל (גור אריה), שלא אומרים כן כיון שהיתה גירות באונס, שכפה עליהם הקב"ה הר כגיגית, והובאו דבריו בהקדמה לשב שמעתא, ויש שכתבו תירוצים אחרים בזה (ודעת המשך חכמה שהיה בהם דין "גר שנתגייר").
וכתב ה"בית ישי", שיש לבאר הענין ע"פ דברי הגרנ"ט הנ"ל, שישראל עד מתן תורה היה להם דין משפחת ישראל, אבל לא היה להם "דת ישראל", ובזה יש לפשוט ספיקו של הפרשת דרכים.
ולגבי מתן תורה יש לבאר כך, הלוא גרות עניינה קבלת תורה ומצוות דהיינו דת ישראל, אבל גזע לא שייך כלל לקבל, אלא ע"כ גזירת הכתוב הוא שגר שנתגייר וקיבל עליו דת ישראל נעשה בידי שמים כקטן שנולד,[3] וישראל מזמן יעקב עד מתן תורה, כבר היה להם דין משפחת ישראל, ולא הוצרכו להתגייר במתן תורה אלא כדי לקבל המצוות, ולכן לא שייך כאן דין גר שנתגייר כקטן שנולד, כי זה נועד להכניסו למשפחת ישראל, והם היו כבר משפחת ישראל, עד כאן תוכן דברי הבית ישי, ודפח"ח.
יש להוסיף, שבלא יסוד זה, קשה מאוד להבין את הייחוס של עם ישראל לשנים עשר השבטים, הרי רואים שכל צורת ישראל סובבת סביב הציור של י"ב השבטים, וקשה להבין איזה ערך יש לחלוקה כזו, כיון שהעם נוצר מחדש על בסיס אחר לחלוטין במתן תורה, במיוחד שזה נעשה בתוספת של מאות אלפי גרים מהערב רב, כן קשה להבין פסוקים המייחסים חשיבות למספר הנפשות שירדו למצרים כגון "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל".
דברי רס"ג ומהר"ל – אין אומתנו אומה אלא בתורותיה
נראה, כי המקור המפורסם ביותר שהגדרת עם ישראל תלויה בתורה, הם דברי רס"ג (אמונות ודעות ג, ז)
"ועוד לפי שאומתינו בני ישראל אינה אומה אלא בתורותיה וכיון שאמר הבורא שהאומה תעמוד כימי השמים והארץ, הרי בהכרח שתורותיה עומדות כימי השמים והארץ"
דברי רס"ג הללו צוטטו כאבן יסוד בדברי גדולי ישראל מכל גווני הקשת.
ובזמננו מצינו עוד מקור בפירוש רס"ג על התורה (שמות ו, ז) שכותב דברים ברוח דומה, ומבאר יותר את דבריו ואת מקורם, וז"ל:
"אשר לולקחתי אתכם לי לעם (ו ז) הריהו מרמז, ללא ספק, להטלת המצוות עליהם. וזה לפי שבני אדם אכן מבחינים בין עם לעם בחקותיהם המבדילות ביניהם. וכבר ביטא זאת האל בצורה ברורה באמרו היום הזה נהיית לעם לה' אלהיך ושמעת בקול ה' אלהיך (דברים כז ט-י)".
כלומר, רס"ג מסתמך בקביעתו על פסוקים כגון "ולקחתי אתכם לי לעם", ו"היום הזה נהיית לעם". (וכבר הזכרנו, כי המפרשים תמימי דעים בכך, שהפסוק "ולקחתי אתכם לי לעם" מתייחס למתן תורה שאמר להם הקב"ה "והייתם לי סגולה מכל העמים").
כסגנון דברי רס"ג מצינו גם במהר"ל (הקדמה לדרך חיים):
"וישראל נשתנו מן האומות במה שלהם נתן תורת אמת, ובתורה נעשו לעם ישראל דכתיב 'ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש', ולפיכך אמרו בפרק רבי עקיבא 'הכל מודים שבשבת נתנה תורה לישראל', שבתורה הם עם ישראל והם מיוחדים בתורה מכל האומות, הרי הוויות ישראל היה ביום השבת דווקא".
ראיות ליסוד רס"ג ומהר"ל
המפרשים ציינו מקורות שונים המוכיחים כדברי רס"ג,[4] ונביא הדברים ואף נוסיף עליהם:
א.. בגמרא בברכות סג ע"ב איתא: "ועוד פתח ר' יהודה בכבוד תורה ודרש הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם, וכי אותו היום נתנה תורה לישראל והלא אותו יום סוף ארבעים שנה היה אלא ללמדך שחביבה תורה על לומדיה בכל יום ויום כיום שנתנה מהר סיני".
משמע מדברי הגמרא שעל מתן תורה שייך שפיר לומר "היום הזה נהיית לעם", וזה כדברי רס"ג שאין אומתנו אומה אלא בתורותיה.
ב. בגמרא יבמות מז ע"ב: בדברי נעמי לרות: "מפקדינן שש מאות וי"ג מצות - עמך עמי", לכאורה איך משמע מ"עמך עמי" תריג מצוות, כתב שם בעיניים למשפט שמשמע כדברי רס"ג, ש"עמי" היינו בתרי"ג מצוות, שאין אומתנו אומה אלא בתורותיה.
ג. דרשו בגמרא בכמה מקומות "ונשיא בעמך לא תאור" בעושה מעשה עמך (ב"ב ד ע"ב, ב"מ מז ע"ב), וכן במסכת שמחות (ה, א): "כל שאין מתאבל עליו אין הכהן מטמא לו, שנאמר בעמיו בזמן שעושה מעשה עמך, ולא בזמן שפרשו מדרכי צבור".
מכך שדרשו זאת מהמילה "עמך" "עושה מעשה עמך", משמע כרס"ג, שהדבר המגדיר את ה"עם" היא התורה.
ד. בגמרא בחולין קא. איתא: "תניא אמרו לו לר' יהודה וכי נאמר על כן לא יאכלו בני יעקב והלא לא נאמר אלא בני ישראל ולא נקראו בני ישראל עד סיני אלא בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו לידע מאיזה טעם נאסר להם" (המהר"ל מביא ראיה זו בתפארת ישראל פרק נט).
ה. נראה שיש להביא ראיה ממגילת אסתר שכתוב "ודתיהם שונות מכל עם", רואים שהדת של ישראל היא דבר המנוגד ל"כל עם", משמע שהיא מגירה את העם הזה.
הביאור הנכון בדברי רס"ג
לכאורה, כל הדברים הללו, מוכיחים, כי אכן "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה" התורה היא שהגדירה אותנו כעם ולא מוצאנו המשותף, וכמו שהבאנו לעיל בשם רש"ר הירש, ועכשיו מצאנו כן מפורש בעוד מקום ברס"ג, וגם במהר"ל, והבאנו לזה הרבה ראיות.
אלא שכל זה אינו ברור, שהרי מצינו בתורה שכבר לפני מתן תורה, ואפילו לפני יציאת מצרים נקראו בני ישראל "עם", (ובדברי דוד על התורה (דברים כז ט) הקשה על הפסוק "היום הזה נהיית לעם", שלא כלשון הגמרא בברכות, אלא שכבר במצרים מצינו שנקראו בני ישראל "עם").
אמנם כאשר נדקדק בלשון רס"ג בפירושו לתורה הנ"ל, נבין כוונתו על נכון ונראה ש"קושיה מעיקרא ליתא", נביא שוב לשונו:
"אשר לולקחתי אתכם לי לעם (ו ז) הריהו מרמז, ללא ספק, להטלת המצוות עליהם. וזה לפי שבני אדם אכן מבחינים בין עם לעם בחקותיהם המבדילות ביניהם. וכבר ביטא זאת האל בצורה ברורה באמרו היום הזה נהיית לעם לה' אלהיך ושמעת בקול ה' אלהיך (דברים כז ט-י)".
נשים לב ללשונו "שבני אדם אכן מבדילים בין עם לעם בחוקותיהם המבדילות ביניהם", כלומר, מלשון רס"ג מבואר, שעיקר הנושא נוגע לענין יסודי מה מגדיר עם בכלל, ואין זה נוגע דווקא לעם ישראל, ומשתמע מלשונו, שעצם המושג עם יכול להיות מצד הגזע, אלא שבני אדם אין מבחינים בין עם לעם אלא בחוקותיהם, ולכן גם זה חלק מהמאפיין של עם, ובכך שהשם נותן חוקים מיוחדים לעם ישראל, הרי בכך הוא מעצב את צורת העם באופן מסויים, המבדיל אותם משאר עמים, ובכך הוא לוקח אותם לו לעם, לענ"ד אלו דברים ברורים בכוונת רס"ג.
לאור זאת, מובנים היטב גם כל המקורות שצויינו לעיל, אכן חוקות העם והנהגותיו הינם חלק ממאפייני העם, אבל אין הכוונה לומר שבלא זה איננו נחשב עם כלל ושאין משמעות למוצא.
כיוצא בדברים אלו מצינו שכתב הגר"א בפירושו להגדה, על מה שדרשו בהגדה "ויהי שם לגוי גדול מלמד שהיו ישראל מצויינים שם", כתב על זה הגר"א:
"פירוש שגוי הוא אומה, ואומה ניכרת מחברתה בארבעה דברים (בראשית י,כ) ללשונותם בארצותם למשפחותם בגוייהם, ופירוש של גוייהם הוא בנימוסיהן, וכן כל אומה נקרא גוי על שם שהוא ניכר בנימוסיו, וזהו שאמרו מדכתיב 'ויהי שם לגוי' מסתמא היה להם היכר בנימוסיהן והיו ניכרין שהם בני יעקב והיינו בהמצוות שציוונו".
היוצא מזה, שלפי דברי רס"ג והגר"א, אכן התורה מגדירה במידה מסויימת את ה"עם", אך אין זה דבר מיוחד במהותו בעם ישראל, אלא שבכל אומה חלק מהגדרתה תלוי בנימוסיה וחוקיה, ובישראל נימוסיה מוגדרים ע"י הקב"ה, ובכך הם מיוחדים להיות עמו של הקב"ה. כמובן ישנו הבדל מהותי בין ישראל לעמים, שהרי חוקי ישראל שונים בכך שהם חוקי נצח שניתנו על ידי הקב"ה, אבל עיקר הנידון הוא כללי כיצד מוגדר עם, ובזה התורה קובעת בישראל את הפרט הזה של חוקיהם ונימוסיהם.
נמצא שאין מדברי רס"ג שמץ ראיה שאין המוצא חשוב להגדרת עם ישראל כ"עם" אלא להיפך.
הביאור הנכון דברי המהר"ל
עד כאן דיברנו מדברי רס"ג, אך מה נעשה לדברי מהר"ל הנ"ל?
נביא שוב לשונו:
"וישראל נשתנו מן האומות במה שלהם נתן תורת אמת, ובתורה נעשו לעם ישראל דכתיב 'ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש', ולפיכך אמרו בפרק רבי עקיבא הכל מודים שבשבת נתנה תורה לישראל, שבתורה הם עם ישראל והם מיוחדים בתורה מכל האומות, הרי הוויות ישראל היה ביום השבת דווקא".
נראה שניתן היה לבאר גם דבריו ע"פ האופן שביארנו דברי רס"ג, אלא שב"ה זכינו שמהר"ל עצמו מפרש דבריו במקום אחר בדברים ברורים.
שהרי לכאורה יש סתירה במהר"ל, שבהרבה מקומות כותב המהר"ל שעם ישראל נעשה לעם כבר ביציאת מצרים ולא רק במתן תורה, ואילו כאן בדרך החיים הוא כותב שלא נקראו ישראל אלא במתן תורה?
אך דבריו מבוארים יותר בתפארת ישראל פרק נ"ו:
"אמנם רבי שמעון בן יוחאי סבר, כי דבר זה אי אפשר שתשתכח תורה מישראל, כי התורה צורת ועצם ישראל. וכמו שלא יתבטל עצם ישראל, כי איך יסולק מהם דבר שהוא עצם ישראל. וכך מוכח בפרק גיד הנשה (חולין קא ב) שלא נקרא להם שם "ישראל" עד סיני, שקבלו התורה, ואז נקרא להם שם "ישראל". והכי איתא התם; אמרו ליה לרבי יהודה, וכי נאמר (בראשית לב, לב) 'על כן לא יאכלו בני יעקב גיד הנשה', והלא לא נאמר אלא "בני ישראל", לא נקראו "בני ישראל" אלא בסיני, אלא שנכתב במקומו [לידע] מאי טעמא נאסר, עד כאן. הרי בפירוש כי לא נקראו "בני ישראל" רק בשביל התורה. ומורה זה כי 'בני ישראל' בגימטריא תר"ג, נגד תר"ג מצות, בלא עשרת הדברות" עכ"ל.
כלומר, מבואר במהר"ל כי עיקר צורת ישראל תלויה בתורה, ובזה תלוי שם "ישראל", אבל ודאי כבר מיציאת מצרים נחשבו עם, וכן מפורש במהר"ל בגבורות ה' פרק ג, שיש בישראל בחינת "חומר וצורה" וז"ל:
"וכאשר תדקדק להבין עוד, תדע כי היו מצרים גוברים על ישראל מצד עיקר צורתם שעליה נקראו בשם ישראל, וגם גוברים עליהם בצד אשר הם עם ודבר זה במדריגת החומר. כי לכל אומה יש שני בחינות, האחד מצד שהם עם בלבד וזה במדריגת החומר, והשני מצד שהם עם מיוחד והוא במדריגת הצורה ואלו שני כתובים מורים לך דבר זה. ומצד כל אחד משני דברים אלו מצד הצורה ומצד החומר היו גוברים עליהם בענין מיוחד... וזה שאמר ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה כי מצד הצורה שלהם היו ישראל לעם נחלה, ובפסוק השני נאמר או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי וגו', לא זכר אותם רק בשם גוי בלבד שזהו ענין חמרי בישראל".
ושפתי המהר"ל ברור מללו, שיש בישראל בחינת חומר שהיא בחינת עם וגוי, ובחינת צורה שהיא בחינת ישראל, ומבואר עוד בדבריו שבכל אומה ישנן שתי בחינות הללו, אלא שבישראל צורתם היא התורה.
(נראה שלאור זאת יש להבין היטב מה שאמרו גבי עכן (סנהדרין מד ע"א) "ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא", ודייקו זאת מדכתיב "חטא ישראל" ופירש רש"י שהדיוק מדלא כתיב לא כתוב "חטא העם", כלומר, שגם אם אין קראים ישראל, ודאי עדיין עם הם).
עוד ראיה ממהר"ל לבחינת "עם" קודם מתן תורה
יש לציין, שעוד מצינו במהר"ל בגור אריה בראשית פרק לד (פרשת וישלח) שהסביר הטעם שהיה מותר לשמעון ולוי להרוג כל אנשי שכם מפני שהיו "אומה כנגד אומה":
"ונראה דלא קשיא מידי, משום דלא דמי שני אומות, כגון בני ישראל וכנעניים, שהם שני אומות, כדכתיב (פסוק טז) "והיינו לעם אחד" - ומתחלה לא נחשבו לעם אחד, ולפיכך הותר להם ללחום כדין אומה שבא ללחום על אומה אחרת, שהתירה התורה. ואף על גב דאמרה התורה (דברים כ, י) "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום", היינו היכי דלא עשו לישראל דבר, אבל היכי דעשו לישראל דבר, כגון זה שפרצו בהם לעשות להם נבלה, אף על גב דלא עשה רק אחד מהם - כיון דמכלל העם הוא, כיון שפרצו להם תחלה - מותרים ליקח נקמתם מהם. והכי נמי כל המלחמות שהם נמצאים כגון "צרור את המדיינים וגו'" (במדבר כה, יז), אף על גב דהיו הרבה שלא עשו - אין זה חילוק, כיון שהיו באותה אומה שעשה רע להם - מותרין לבא עליהם למלחמה, וכן הם כל המלחמות.
אלא שמשם נראה שעוד קודם יציאת מצריים נחשבו בני ישראל כאומה, בניגוד לדבריו בשאר מקומות, ונראה שזה מבואר לפי דבריו בגור אריה (ויקרא פרק ט):
"ולפי דעתי שפירוש ענין זה, כי כל דבר יש לו בחינה מצד התחלתו ומצד שלימתו, וישראל שהם אומה בכלל, יש להם התחלה ויש להם שלימות, והתחלתן היה בני יעקב, שאז נקראו "בני ישראל", וזהו התחלתן, ושלימותן היו כשיצאו, שאז היה אומה שלימה".
גישת רש"ר הירש
בניגוד לגישות הנ"ל, שביארנו שהם מסכימות שהשמשעות הבסיסית בהגדרת עם תלויה במוצא, מדברי רש"ר הירש נראה שסובר כפי האפשרות הראשונה שהזכרנו לעיל, שהתורה היא העושה את עם ישראל לעם, והדבר מנוסח בלשונו הרהוטה של רש"ר הירש בדברים (כז ט):
"היום הזה נהיית לעם, היום הפכת לעם! אחריותכם המשותפת לתורה, שעתה מוטלת על כולכם, ללא יוצא מן הכלל; שמירתכם המשותפת על התורה, עליה הופקדתם כולכם – אלה הם הדברים העושים אתכם לעם. היום: לא ירושת הארץ הממשמשת ובאה, אלא הירושה המשותפת של התורה – היא העושה אתכם לעם. ייתכן שתאבדו מן הארץ, כדרך שאתם עומדים עתה לרשתה; אך התורה ומחויבותכם הנצחית כלפיה יישארו תמיד הקשר הנצחי, שאינו ניתן לניתוק, שיחזיק אתכם מאוחדים כעם. אמת זו מבדילה את ישראל מכל העמים, ובאמת זו טמון סוד נצחיות העם היהודי. אמת בסיסית זו, על כל המשתמע ממנה לעתידם של ישראל, היא הנותנת משמעות רבת־חשיבות למשפט "היום הזה נהיית לעם". דברים ברוח דומה כתב רש"ר הירש גם באגרות צפון (סי' טז).
לכאורה כן משמע גם מדברי הגרא"ו הי"ד (קונטרס עקבתא דמשיחא סעיף לה):
"עיקרה של שיטה זו: להיות יהודי, משמע להיות בעל הכרה לאומית ותו לא. ממשיכי דרכו השלימו את תורת רבם, באמרם, כי גם משומד יכול להחשב כיהודי לאומי נאמן. מה דעת התורה על שיטה זו? ישנן הלבות ברורות בנושא זה: "בשלושים וששה מקומות הזהירה התורה על הגר". את הגר יש לפנק כפנק אב את בנו יחידו. האם תלוי מהו מוצאו של הגר? לא. אפילו אם הוא מבני בניו של המן. ולהיפך, בנו של הגדול שבישראל שהשתמד, הרי הוא בכלל "מורידין ולא מעלין", גרוע הוא בעינינו מכלב, שאין מצות "מורידין" נוהגת בו. רואים אנו כי המוצא הלאומי כשלעצמו, בלעדי התורה, הינו חסר כל ערך. נמצא, כי הרעיון הלאומי כמות שהוא, אינו מוכר על ידי התורה ואינו אלא אליל חדש שגם הוא עבודה זרה".[5]
סיכום
ביארנו כאן כמה דרכים בהגדרתו של עם ישראל:
רס"ג וגר"א – יסוד כל אומה מתבסס על מוצא וגזע, אך גם על חוקיה ונימוסיה של כל אומה, שבזה נבדלות האומות זו מזו, ואצל ישראל נקבעו חוקיו ונימוסיו ע"י התורה, ובבחינה זו התורה מעצבת את מושג העם. נימוסיה וחוקיה של אומה הם חלק מהגדרתה, ובזה קבע הקב"ה לישראל חוקים מיוחדים, ובכך הם נעשים עמו, ונמצא שהתורה משפיעה .
מהר"ל- בכל אומה יש חומר וצורה, אצל ישראל ה"חומר" שנותן לו שם עם זהו המוצא המשותף, אך התורה היא המשלמת את צורתו של העם, ונותנת לו שם ישראל.
גרנ"ט ובית ישי- העם מוגדר לפי השתייכות למשפחת יעקב, והתורה היא דת שנתנה להם.
רש"ר הירש- התורה היא המגדיר את העם כעם.
נספח: גרים לעומת מומרים
יש נושא שיש שרצו להביא ממנו ראיה לענייננו, והוא יחס התורה לגרים לעומת היחס למומרים. הרי ידוע, שגר הוא כישראל לכל דבריו, ואוכל בקרבן פסח ודינו כיהודי לכל דבר והזהירה עליוהתורה בל"ו אזהרות, אע"פ שאינו מזרע ישראל כלל, לעומת זאת, אנו רואים שרשעים מומרים ואפיקורוסים, אע"פ שהם מזרע ישראל, כתוב עליהם שיצאו מכלל ישראל, ומצוה לשנואתם ולאבדם, אין להם חלק לעולם הבא ודינם מורידים ואין מעלין, ויש לשמוח במיתתם.
ולעיל הבאנו דברי העקבתא דמשיחא שכתב טענה זו.
אמנם נראה, שמעיקרא אין ראיה מעניינים אלו,[6] אבל גם אם נניח שכן, אין זה קשור לנידון, שאין הנושא כאן מעמדו של חוטא כזה או אחר, אלא בהגדרות הכלל עסקינן. ברור שלכל אדם יש חשבון משלו, ואדם רשע יכול לאבד עולמו, ונניח לצורך הענין שרשע גמור אף יוצא "מכלל ישראל". השאלה כאן היא אחרת, האם כשיש דור בו כל עם ישראל רשעים ועובדי ע"ז, האם אז מוטב שיתבטל עמ"י חלילה או שיוחלף?
על כך מצינו בספר במהר"ל (נצח ישראל פרק יא) לגבי המחלוקת בקידושין אם בזמן שחוטאים קרויים בנים או לא:
"אמנם כל מחלוקת של אלו החכמים אם נקראו החטאים עצמם בנים, אבל בודאי על ישראל בכלל שם בנים, כי כבר אמרנו לך כי החטא הוא לפרטיים בלבד, הם החוטאים, אבל שיסור בשביל הפרט שם "בנים" מן כלל ישראל - דבר זה אי אפשר, כאשר תבין כי השם הזה מפני כי השם יתברך עלה לישראל, כמו שאמרנו למעלה, ומצד העלה אין הסרה לזה כלל, רק מה שהוא מצד העלול עצמו".
וראה גם במדרש שיר השירים רבה (פרשה א) בחומרת הדילטוריא על ישראל גם כשהם רשעים.
לעומת זאת לענין גרים כותב המהר"ל (קידושין דף ע ע"א) על המאמר "קשים גרים לישראל כספחת":
"הפירוש המבורר אשר רמזו חכמים, כי באמת קשים הם כספחת שהוא תוספת, כי הגרים הם תוספת על ישראל, כמו האדם שיש לו ספחת הוא קשה לו בעבור כי האדם אינו שלם רק עומד בעצמו מבלי תוספת על האדם, כי התוספת הוא חסרון, וכאשר אין לאדם ספחת שהוא תוספת הוא אדם שלם בלא חסרון, וכך ישראל כאשר הם עומדים בעצמם מבלי תוספת כלל, הם שלמים בלא חסרון. וכאשר נלוה עליהם הגר, אזי נספח עליהם ונתוסף עליהם הגר, כאלו אין ישראל עומדים בעצמם ובטל צורתם העצמית, אבל כאשר אין הגרים נוספים עליהם, עומדים בצורתם העצמית מבלי תוספת והם שלימים מבלי תוספת, אשר כל התוספת חסרון, ולכך קרא הגר ספחת, ופירוש זה ברור".
מכל זה ניתן להבין, שהטענה כי היחס השלילי למומרים ישראלים, לעומת היחס החיובי לגרים מאומות העולם, אין בו כלל בכדי לחזק את הטענה כי "הלאומיות הישראלית" מיוסדת רק על שמירת התורה, ושזה הדבר המגדיר את עם ישראל, כי כשמסתכלים על היחס לכלל ישראל כשהם רשעים רואים שהדברים שונים לגמרי.
[1] דווקא הביטוי "עמי" הכתוב לפני יציאת מצרים, מעורר יותר שאלה, איך היה "עמי" לפני מתן תורה? הדברים יובנו היטב לפי ההגדרות שנכתוב בהמשך.
[2] הבאתי כאן דברי הגרנ"ט בערך כלשון שהביאו הבית ישי (דלקמן) שלשונו בהירה.
[3] וזה לא העיר הגאון, אבל בזה יש ליישב מאיפה קיי"ל שגר שנתגייר כקטן שנולד, ולפ"ז ניחא, שבלא זה לא היה נעשה גר.
[4] לכאורה אם הראיות מכריחות, הרי שהם סותרות את היסוד של הגר"ש פישר ע"פ הגרנ"ט, אך לפי איך שנסביר דברי רס"ג אין כל כך סתירה מזה, ולפי האמת, נ"ל שאין ההוכחות מדברי חז"ל מוכרחות, וניתן לדחות את כולן, אך לא רציתי להאריך בזה.
[5] ולשונו היא: "ישנן הלכות ברורות בנושא זה: "בשלושים וששה מקומות הזהירה התורה על הגר". את הגר יש לפנק כפנק אב את בנו יחידו. האם תלוי מהו מוצאו של הגר? לא. אפילו אם הוא מבני בניו של המן. ולהיפך, בנו של הגדול שבישראל שהשתמד, הרי הוא בכלל "מורידין ולא מעלין", גרוע הוא בעינינו מכלב, שאין מצות "מורידין" נוהגת בו".
מתוך כך הסיק הגרא"ו:
"רואים אנו כי המוצא הלאומי כשלעצמו, בלעדי התורה, הינו חסר כל ערך. נמצא, כי הרעיון הלאומי כמות שהוא, אינו מוכר על ידי התורה ואינו אלא אליל חדש שגם הוא עבודה זרה".
אך לשונו של הגרא"ו שהסיק מזה ש"המוצא הלאומי כשלעצמו, בלעדי התורה, הוא חסר כל ערך", היא לכאורה צע"ג, שהרי פשיטא שהמוצא עושה הבדל גדול ביניהם, שהרי שני תינוקות יהודי וגוי שלא טעמו לא טעם חטא ולא טעם מצוה, ומתו הראשון יש לו חלק לחיי עוה"ב והשני לא, וכן לענין חילול שבת, על הראשון מחללים אפילו לחיי שעה ולא על השני.
ולענ"ד דברי הגרא"ו אינם מכוונים אלא לענין שעסק בו, כנגד אותם הסבורים שמספיק להיות יהודי "לאומי" אף בלי תורה, ודבר זה שקול בעיניהם כחשוב כנגד כל התורה, כנגד זה כתב להוכיח שזה אינו, ולא דק בלישניה.
[6] מדין "מורידין ואין מעלין" אין כל ראיה, מכמה סיבות:
א. מלשון הרמב"ם מכמה מקומות מבואר שדין מורידין ואין מעלין הוא בשביל להסיר המכשול, וכלשונו בהלכות ממרים (ג, ב): " בממרים (ג, ב): "מאחר שנתפרסם שהוא כופר בתורה שבעל פה מורידין אותו ולא מעלין והרי הוא כשאר כל האפיקורוסין והאומרין אין תורה מן השמים והמוסרין והמומרין, שכל אלו אינם בכלל ישראל ואין צריך לא לעדים ולא התראה ולא דיינים, אלא כל ההורג אחד מהן עשה מצוה גדולה והסיר המכשול", ובהלכות ע"ז (י, א): אבל מוסרי ישראל (והאפיקורוסין) [והמינים] מצוה לאבדן ביד ולהורידן עד באר שחת מפני שהן מצירין לישראל ומסירין את העם מאחרי ה' כישוע הנוצרי ותלמידיו וצדוק ובייתוס ותלמידיהם שם רשעים ירקב".
וידוע המעשה על הגר"ח מבריסק, שציוה לפדות אפיקורוס בכסף רב, כיון שהוא אינו מפורצי הפרצה (ע"פ דברי הרמב"ם בפהמ"ש פ"ק דחולין), ומביאו הגר"י זילברשטיין שליט"א להלכה כמובא בחשוקי חמד.
ב. בספר דברי ירמיהו על הרמב"ם סובר שכל דין זה של מורידין ואין מעלין הוא דין דרבנן למיגדר מילתא.
ג. גם אם הוא מדאורייתא, כיון שמצינו מצוות "ובערת הרע מקרבך" אין הוכחה שזה שונה באופן מהותי משאר חייבי מיתות, אפשר שההבדל הוא מצד חומרתו, שמתייחסים אליו בתכלית ההרחקה והביזוי, ולכן הפקיעו ממנו כל זכויות ישראל.
ד. למען האמת, גם אם יסוד ה"עם" בנוי על מוצא, לא מן הנמנע כלל שיהיה כח ביד הציבור להפריש מכללם מורדים, וניתן להסביר כל הענין הזה ע"פ עקרון של "מסרו הכתוב לחכמים", כלומר, שנמסר ביד ב"ד (ובשבילנו, ביד חז"ל) כח להפריש אנשים מסויימים מן העם, וניתן לומר שניתן להם היכולת להחליט באיזו מידה להפרישו, וזה מסביר את ניסוח חז"ל "עשאום כגויים" לגבי עשרת השבטים, וכדברי החת"ס הידועים, וכדמצינו שהפקר ב"ד הפקר, וב"ד עונשין שלא מן הדין, ולשיטת התוס' בסוכה ג' יש ביד חכמים להחשיב שאדם לא קיים מצוה מדאורייתא.
(אזכיר כאן בדרך אגב חידוש שראיתי במדרש הגדול בפרשת תולדות, וז"ל: "ויאהב יצחק את עשו. וכי לא היה אבינו יצחק יודע במעשה עשו שהן כעורין והכתוב אומר הלא 'משנאיך ה' אשנא' (תהלים קלט, כא) ומפני מה אהבו, אלא שהיה אוהבו בפניו בלבד כדי לקרבו ולמשכו, שהרי קל וחומר אם כשהוא אוהבו מעשיו מקולקלין אלו שנאו וריחקו על אחת כמה וכמה. ואמרו רבותינו לעולם תהא ימין מקרבת ושמאל דוחה. לכך נאמר ויאהב יצחק את עשו", ויש לדקדק למה לא קיים בו דין "מורידין ואין מעלין", ולמה אמרה רבקה "למה אשכל שניכם יום אחד", משמע שהיתה מצירה אם היה מת).
גם שאר ענייני שנאה ויחס שלילי לרשעים או שמחה במיתתם, נראה שכל זה הוא מצד התועלת שבדברים, לגרום לאדם ולחברה להתרחק מדרכיהם, שהרי מופיע בחז"ל (סנהדרין לט) שהקב"ה אינו שש במיתתן של רשעים, וא"כ למה אנו ששים, אלא שזהו חלק מעבודת השם של האדם, וחלק מהרחקת החברה ממעשי רשעה, וכן מצינו שהרוגי ב"ד אין מתאבלים עליהם, וגם במי שעבר עבירה אחת מצינו שמצוה לשנאתו, כמו שכתוב "יראת ד' שנאת רע", וממילא אין הכרח שבגלל שמישהו הוא "חלק מן העם" זה יכסה לו על כל פשעיו (ותא חזי בעכן, שחטא בחטא קל יחסית, ועליו דרשו "ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא", ואפילו הכי רגמוהו כל העם ועשו עליו גל אבנים). ולכן אי אפשר ללמוד מזה עניינים מהותיים על הגדרות העם.
