אותיות שרשי לשון הקדש הן שלשה, ונסדרו לפי השרש פָעַל. ולכן האות הראשונה של השרש נקראת פ' הפועל (פה"פ) השניה נקראת ע' הפועל (עה"פ) והשלישית נקראת ל' הפועל (לה"פ).
פעלי לשון הקודש נחלקים לשבעה בניינים, פָעַל נִפְעַל הִפְעִיל הָפְעַל פִעֵל פֻעַל הִתְפַּעֵל. שלשת הבניינים האחרונים כיון שבא בהם דגש בעה"פ נקראו בניינים כבדים, ולכן בניין פָעַל שהוא הפכם נקרא בנין הקל.
הבניינים פעל נפעל הפעיל פִעל והתפעל הם פועלים פעולות, (נפעל לפעמים מקבל פעולת הקל כמו נגנב, ולפעמים מציין פעולה כגון נשמר), ונקראו בניינים פעילים. אך הבניינים הָפעל ופֻעַל הם לעולם מקבלים פעולה מאחר, ונקראים בניינים סבילים.
כל פֹעַל יש לו פועֵל, והפעולה נעשית בזמן מסוים. כגון 'לבשתי' הפועל זה אני (מדבר) והזמן של הפעולה הוא עבר, 'תלבש' הפועל הוא אתה (נוכח) והזמן הוא עתיד. אך יש פעלים שאינם אלא פעולה, בלי פועֵל ובלי זמן, וכיון שצורה זו היא המקור של הפועל לפני שהולבש בגוף ובזמן, נקראת מקור. והמקור נחלק לשני אופנים, מקור נטוי שיתכן בו יחס לאחר כגון 'בלבשו' עניינו בפעולת לבישה שלו, ומצוי הוא הרבה בתוספת ל', לִשְמֹר. עיקר השימוש במקור הנטוי הוא בחלקים הטפלים במשפט (כגון תיאורי הפועל), שבהם רצוי להמנע מנושא נוסף למשפט, ולכן בא בהם מקור שהוא בלי גוף פועֵל, כגון 'בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה'. ויש מקור מוחלט שהוא תמיד מורה על פעולה מנותקת, ויבוא בעיקר לחזק פעולה כגון 'פָּקֹד פָּקַדְתִּי'. וכמו כן יבוא נטוי כנטית הפועל שלפניו כמו 'וְנָתוֹן אֹתוֹ'. וכן יבוא למנהג קבוע, כיון שאיננו כפוף לזמן וישמש לפעולה חוזרת כמו 'הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם', ואף בצווי קבוע יבוא מקור מוחלט כמו זָכוֹר שָמוֹר.
בבנין פָעַל יש פעלים שפועלים באחר כגון, לבש (את הבגד), ופעלים אלו נקראים פעלים יוצאים. ויש פעלים שאינם פועלים באחר אלא בפועֵל עצמו כגון עָמַד, ופעלים אלו נקראים פעלים עומדים.
שרשי לשון הקודש יש מהם שלעולם יבואו בהם כל אותיות השרש והם נקראים פעלים שלמים. ויש שבאה בהם אחת מאותיות השרש נחה (באותיות אהו"י), כלומר, שלא ישמעו אותה בקריאה ולא יבוא דגש להשלימה, והם נקראים פעלים נחים. כל אחד מהנחים נקרא בקיצור לפי סוג האות הנחה ולפי המיקום שלה, כגון שרש 'גלה' שהאות הנחה בו היא ה' והיא ממוקמת באות השלישית של הפועל (לה"פ) הוא מגזרת נל"ה, (ובגזרה זו האות הנחה היא לא דוקא ה', אלא לפעמים תהיה האות הנחה י', כמו גָלִיתִי, ולכן נקראה גזרה זו גם נלה"י, ולפעמים תבוא האות הנחה בהם ו' כמו 'שָלַוְתִּי'). שרש 'קום' שהאות הנחה בו היא ו' והיא ממוקמת בעה"פ הוא מגזרת נע"ו, ושרש 'שׂים' שהאות הנחה היא י' נקרא נע"י, וכשסדורים שניהם יחד נקראו נעו"י. ויש פעלים שנכפלו בהם שתי האותיות האחרונות כגון שרש 'סבב', ואלו נקראים פעלים כפולים. ויש שרשים שנחסרה בהם אות אחת ובא דגש להשלימה, והם נקראים שרשים חסרים, כגון שרש נגש נופלת בו האות נ' שהיא פה"פ, ובא דגש להשלימה כגון יִגַּש, ולכן נקרא גזרת חסרי פ' נ' (חפ"נ). ויש שגם כשנשמטה אות י' יבוא תשום דגש, בשרשים בהם עה"פ היא צ', והם נקראים חפ"י, או חפי"צ. גם בשרשים השלמים יתכנו שינויים אם אחת מהאותיות גרונית, ונקראו לפי האות הגרונית, כגון שרש שמע נקרא שלמים בעלי ל' גרונית, וכן כולם.
כלל הצורות שיש לשרשים מכונים גזרות. שרשים שאינם שלמים מכונים גזרות נחשלות.
הפעלים והשמות יוצאים לאחרים, בפעלים, הם מקבלי הפעולות, ובשמות, השם שייך או מיוחס להם. ויש שיכתב מקבל הפעולה כגון 'לבש את הבגד' ויש שלא יכתב אלא יכתב בקיצור לְבָשוֹ לְבָשָם, וכיון שהעלימו את מקבל הפעולה ונתנו לא כינוי אחר מקוצר, נקראו משקלים אלו כינויים, כגון לְקָחָם יִפְקְדֶנּוּ שָמְרוֹ (צווי).
יש עשרה תנועות בלשון הקודש, ונחלקו לתנועות גדולות וקטנות, ואלו שהן בעלי אות נוספת נקראו תנועות מלאות. התנועות הגדולות הן קמץ גדול, צירה (מלא וחסר), חולם (מלא וחסר), חירק מלא, שורק, וסימנך סוֹד הוּא לִירֵאָיו. התנועות הקטנות הן פתח, סגול, קמץ קטן, חירק חסר, קיבוץ, וסימנך נִחַם כָּל מֻכֶּה.
נוסף עליהם השוא שאיננו תנועה עצמאית אלא שייך לתנועה שלפניו או לאחריו. וכשהוא סוגר את התנועה שלפניו הוא נקרא שוא נח, וההברה נקראת הברה סגורה. וכשהוא פותח את ההברה שאחריו הוא נקרא שוא נע. ואם יש תנועה שאין אחריה שוא נח לסגרה (או דגש שמשמש כשוא נח, כיון שהאות מוכפלת, כמו כִּסֵּא דומה צורת קריאתו ל'כִּסְסֵא') היא נקראת הברה פתוחה. התנועות הקטנות צריכות סוגר, ולכן יבוא אחריהם שוא נח או דגש, והתנועות הגדולות אינן צריכות סוגר ויבוא אחריהן שוא נע, ולא יבוא אחריהן דגש.
ולפי האמור יבוא שוא נע במקרים הבאים, בראש מילה (שאין לפניו תנועה לסגור, ובהכרח הוא תחילת התנועה שאחריו). אחרי שוא נח (שהשוא שלפניו סגר את ההברה הקודמת, ושוא זה יפתח את התנועה הבאה, מלבד בסוף מילה שיבואו שני שואים נחים לסגור הברה אחת כמו פָקַדְתְּ). אחרי תנועה גדולה שאיננה צריכה לשוא שיסגור אותה, והשוא פותח את התנועה הבאה. תחת אות דגושה (שהאות מוכפלת ומורכבת משני שואים, הראשון סוגר את התנועה שלפניו והשני פותח את התנועה הבאה). וכן לפעמים כשיש שתי אותיות הדומות והראשונה בשוא יהיה השוא נע, ואפשר להבחין בזה בדרך כלל ע"י המתג, (כגון 'הַֽלְל֣וּ' (תהלים קיז א) ניכר שהשוא נע מכח הגעיא קלה, וכן 'וּֽמְהַלְלִ֣ים' (דה"ב ל כא) ניכר שהשוא נע מכח הגעיא הכבדה, ואלו במילת 'יְבָֽרֶכְךָ֙' (דברים טו ד) השוא הוא נח, ולכן הגעיא באה באות ב'). ונתנו בהם סימן א ב ג ד ה, א - בראש מילה, ב- שני שואים זה אחר זה, ג - אחר תנועה גדולה, ד - תחת אות דגושה, ה - הראשונה משתי אותיות הדומות. כמו כן לפעמים יש תנועה קטנה הצריכה סגירה, אך נשמט הדגש שלאחריה, ויבוא מתג להגדיל התנועה במקום הסוגר, והשוא שלאחריה הוא נע, (הַֽמְדַבֵּר). או תנועה גדולה שבאה חסרה כתנועה קטנה ויבוא מתג להגדיל התנועה, והשוא שלאחריה הוא נע, (הַמַּאֲכִֽלְךָ).
פעלי לשון הקודש נחלקים לשבעה בניינים, פָעַל נִפְעַל הִפְעִיל הָפְעַל פִעֵל פֻעַל הִתְפַּעֵל. שלשת הבניינים האחרונים כיון שבא בהם דגש בעה"פ נקראו בניינים כבדים, ולכן בניין פָעַל שהוא הפכם נקרא בנין הקל.
הבניינים פעל נפעל הפעיל פִעל והתפעל הם פועלים פעולות, (נפעל לפעמים מקבל פעולת הקל כמו נגנב, ולפעמים מציין פעולה כגון נשמר), ונקראו בניינים פעילים. אך הבניינים הָפעל ופֻעַל הם לעולם מקבלים פעולה מאחר, ונקראים בניינים סבילים.
כל פֹעַל יש לו פועֵל, והפעולה נעשית בזמן מסוים. כגון 'לבשתי' הפועל זה אני (מדבר) והזמן של הפעולה הוא עבר, 'תלבש' הפועל הוא אתה (נוכח) והזמן הוא עתיד. אך יש פעלים שאינם אלא פעולה, בלי פועֵל ובלי זמן, וכיון שצורה זו היא המקור של הפועל לפני שהולבש בגוף ובזמן, נקראת מקור. והמקור נחלק לשני אופנים, מקור נטוי שיתכן בו יחס לאחר כגון 'בלבשו' עניינו בפעולת לבישה שלו, ומצוי הוא הרבה בתוספת ל', לִשְמֹר. עיקר השימוש במקור הנטוי הוא בחלקים הטפלים במשפט (כגון תיאורי הפועל), שבהם רצוי להמנע מנושא נוסף למשפט, ולכן בא בהם מקור שהוא בלי גוף פועֵל, כגון 'בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה'. ויש מקור מוחלט שהוא תמיד מורה על פעולה מנותקת, ויבוא בעיקר לחזק פעולה כגון 'פָּקֹד פָּקַדְתִּי'. וכמו כן יבוא נטוי כנטית הפועל שלפניו כמו 'וְנָתוֹן אֹתוֹ'. וכן יבוא למנהג קבוע, כיון שאיננו כפוף לזמן וישמש לפעולה חוזרת כמו 'הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם', ואף בצווי קבוע יבוא מקור מוחלט כמו זָכוֹר שָמוֹר.
בבנין פָעַל יש פעלים שפועלים באחר כגון, לבש (את הבגד), ופעלים אלו נקראים פעלים יוצאים. ויש פעלים שאינם פועלים באחר אלא בפועֵל עצמו כגון עָמַד, ופעלים אלו נקראים פעלים עומדים.
שרשי לשון הקודש יש מהם שלעולם יבואו בהם כל אותיות השרש והם נקראים פעלים שלמים. ויש שבאה בהם אחת מאותיות השרש נחה (באותיות אהו"י), כלומר, שלא ישמעו אותה בקריאה ולא יבוא דגש להשלימה, והם נקראים פעלים נחים. כל אחד מהנחים נקרא בקיצור לפי סוג האות הנחה ולפי המיקום שלה, כגון שרש 'גלה' שהאות הנחה בו היא ה' והיא ממוקמת באות השלישית של הפועל (לה"פ) הוא מגזרת נל"ה, (ובגזרה זו האות הנחה היא לא דוקא ה', אלא לפעמים תהיה האות הנחה י', כמו גָלִיתִי, ולכן נקראה גזרה זו גם נלה"י, ולפעמים תבוא האות הנחה בהם ו' כמו 'שָלַוְתִּי'). שרש 'קום' שהאות הנחה בו היא ו' והיא ממוקמת בעה"פ הוא מגזרת נע"ו, ושרש 'שׂים' שהאות הנחה היא י' נקרא נע"י, וכשסדורים שניהם יחד נקראו נעו"י. ויש פעלים שנכפלו בהם שתי האותיות האחרונות כגון שרש 'סבב', ואלו נקראים פעלים כפולים. ויש שרשים שנחסרה בהם אות אחת ובא דגש להשלימה, והם נקראים שרשים חסרים, כגון שרש נגש נופלת בו האות נ' שהיא פה"פ, ובא דגש להשלימה כגון יִגַּש, ולכן נקרא גזרת חסרי פ' נ' (חפ"נ). ויש שגם כשנשמטה אות י' יבוא תשום דגש, בשרשים בהם עה"פ היא צ', והם נקראים חפ"י, או חפי"צ. גם בשרשים השלמים יתכנו שינויים אם אחת מהאותיות גרונית, ונקראו לפי האות הגרונית, כגון שרש שמע נקרא שלמים בעלי ל' גרונית, וכן כולם.
כלל הצורות שיש לשרשים מכונים גזרות. שרשים שאינם שלמים מכונים גזרות נחשלות.
הפעלים והשמות יוצאים לאחרים, בפעלים, הם מקבלי הפעולות, ובשמות, השם שייך או מיוחס להם. ויש שיכתב מקבל הפעולה כגון 'לבש את הבגד' ויש שלא יכתב אלא יכתב בקיצור לְבָשוֹ לְבָשָם, וכיון שהעלימו את מקבל הפעולה ונתנו לא כינוי אחר מקוצר, נקראו משקלים אלו כינויים, כגון לְקָחָם יִפְקְדֶנּוּ שָמְרוֹ (צווי).
יש עשרה תנועות בלשון הקודש, ונחלקו לתנועות גדולות וקטנות, ואלו שהן בעלי אות נוספת נקראו תנועות מלאות. התנועות הגדולות הן קמץ גדול, צירה (מלא וחסר), חולם (מלא וחסר), חירק מלא, שורק, וסימנך סוֹד הוּא לִירֵאָיו. התנועות הקטנות הן פתח, סגול, קמץ קטן, חירק חסר, קיבוץ, וסימנך נִחַם כָּל מֻכֶּה.
נוסף עליהם השוא שאיננו תנועה עצמאית אלא שייך לתנועה שלפניו או לאחריו. וכשהוא סוגר את התנועה שלפניו הוא נקרא שוא נח, וההברה נקראת הברה סגורה. וכשהוא פותח את ההברה שאחריו הוא נקרא שוא נע. ואם יש תנועה שאין אחריה שוא נח לסגרה (או דגש שמשמש כשוא נח, כיון שהאות מוכפלת, כמו כִּסֵּא דומה צורת קריאתו ל'כִּסְסֵא') היא נקראת הברה פתוחה. התנועות הקטנות צריכות סוגר, ולכן יבוא אחריהם שוא נח או דגש, והתנועות הגדולות אינן צריכות סוגר ויבוא אחריהן שוא נע, ולא יבוא אחריהן דגש.
ולפי האמור יבוא שוא נע במקרים הבאים, בראש מילה (שאין לפניו תנועה לסגור, ובהכרח הוא תחילת התנועה שאחריו). אחרי שוא נח (שהשוא שלפניו סגר את ההברה הקודמת, ושוא זה יפתח את התנועה הבאה, מלבד בסוף מילה שיבואו שני שואים נחים לסגור הברה אחת כמו פָקַדְתְּ). אחרי תנועה גדולה שאיננה צריכה לשוא שיסגור אותה, והשוא פותח את התנועה הבאה. תחת אות דגושה (שהאות מוכפלת ומורכבת משני שואים, הראשון סוגר את התנועה שלפניו והשני פותח את התנועה הבאה). וכן לפעמים כשיש שתי אותיות הדומות והראשונה בשוא יהיה השוא נע, ואפשר להבחין בזה בדרך כלל ע"י המתג, (כגון 'הַֽלְל֣וּ' (תהלים קיז א) ניכר שהשוא נע מכח הגעיא קלה, וכן 'וּֽמְהַלְלִ֣ים' (דה"ב ל כא) ניכר שהשוא נע מכח הגעיא הכבדה, ואלו במילת 'יְבָֽרֶכְךָ֙' (דברים טו ד) השוא הוא נח, ולכן הגעיא באה באות ב'). ונתנו בהם סימן א ב ג ד ה, א - בראש מילה, ב- שני שואים זה אחר זה, ג - אחר תנועה גדולה, ד - תחת אות דגושה, ה - הראשונה משתי אותיות הדומות. כמו כן לפעמים יש תנועה קטנה הצריכה סגירה, אך נשמט הדגש שלאחריה, ויבוא מתג להגדיל התנועה במקום הסוגר, והשוא שלאחריה הוא נע, (הַֽמְדַבֵּר). או תנועה גדולה שבאה חסרה כתנועה קטנה ויבוא מתג להגדיל התנועה, והשוא שלאחריה הוא נע, (הַמַּאֲכִֽלְךָ).
