מחשבות נוקבות על הטרגדיות והגזרות בדורנו

כשהאש יוצאת ומוצאת קוצים ונאכל הגדיש - מחשבות נוקבות על הטרגדיות והגזרות בדורנו​

כפי הנראה, ליהדות החרדית מעולם לא היה ניסיון כה מורכב וקשה.

יד שמים המעוררת אותנו לשוב, וכנגדה יד אדם המבקשת לעקור את מקור חיותנו, תורתנו הקדושה ולומדיה. יש תחושה קשה בדורנו, כאילו מתקיים בנו מה שלא זכור כמותו, 'אש של גזירות משמים ואש של רדיפות מבני אדם', שתיהן פוגעות דווקא באותו עם, באותו ציבור ובאותה נשמה. מן השמים מעוררים, ומן הארץ לוחצים, והאדם עומד תמה, אנה יפנה? אנה אלך מרוחך? ואנה מפניך אברח?

ודווקא בשעה זו נדרש מישראל לא רק לעמוד באמונה, אלא להיאחז בה בכל כוחו.

קשה למצוא מילים שיכולות להכיל את עוצמת הכאב העוברת על הציבור החרדי, היראים והשלמים, בתקופה האחרונה. חדשות לבקרים אנו מתבשרים על אסון נוסף, על חיים שנגדעו באיבם, על משפחות שנחרבו ברגע אחד. הלב נשבר, והנפש זועקת, טאטע - עד מתי?

וכל זאת נוסף על גזרות קשות המרחפות על עולם התורה והיהדות החרדית, עת צרה היא ליעקב, עומדים עלינו אחים טועים, אשר לא זכו לדעת את תורתנו ולא זכו להבין את סוד קיומנו כעם. אינם מכירים את נותן התורה, את תורתו ואת לומדיה, ואינם מבינים ש"כי הם חיינו ואורך ימינו", ומטכסים עצה ותחבולה כיצד למעט את מספר לומדי התורה הקדושה.

אחים טועים שאינם מבינים מה שפרעה הרשע הבין, "בשבט לוי לא נוגעים", משבט לוי לא דורשים עבודה, בשבט לוי תלוי קיומו הרוחני והגשמי של העם. והנה בדורנו עושים כל טצדקי לעקור את עולם התורה והישיבות, גזירות הגיוס, גזירת המעונות, קיצוץ התקציבים, ופגיעה מתמשכת בלומדי התורה שנמסרה לנו מדור דור.

ובתוך כך, ל"ע, הטרגדיות אינן פוסקות "דודי ירד לגנו ללקוט שושנים".

מקרי מוות עריסה החוזרים ונשנים, תינוקות רכים שנלקחים בשנתם ללא כל התראה, פטירת ילדים צעירים ממחלת החצבת, מקרי טביעה קשים של בחורים צעירים, כאשר אחד מהם טיהר עצמו לקראת ימי השובבי״ם ועלה למרום בסילודין, האסון והרצח הקשה שאירע אך בשבוע שעבר בסיומה של מחאה על גזירת הגיוס, שבו נלקח מאיתנו בחור עלם חמודות, יקר שביקרים, פטירתן המזעזעת של שתי תינוקות במעון, ורציחתו המזעזעת של בחור צעיר נוסף בדרכו חזרה ממחאה על קדושת המת ומניעת ניתוחי מתים, בידי רוצח מתועב. ולצד כל אלו מחלות קשות, יתומים ואלמנות.

וקשה עוד יותר לעמוד מול עיוות הדין הזועק לשמים. לראות כיצד גננות, נשים יראות ושליחות ציבור, שלא עשו עוול בכפן, ושלעת עתה אף לא הוכח כלפיהן שמץ של רשע או פשיעה, נעצרות, מושפלות, ונעשה בהן דין בלא דין. ומנגד, אותם רוצחים מתואבים ימ"ש, ששפכו דם נקי בידיים קרות, קיפחו חיי בחורים יהודים צעירים, משוחררים. הלב אינו יכול להכיל את האבסורד, והזעקה עולה מאליה, "השפט כל הארץ לא יעשה משפט"?

הדברים נאמרים מתוך כאב עמוק והבנה שמציאות כזו איננה מקרה. כאשר הדין מתהפך, והאמת נרמסת, והנרדף נעשה נאשם - זו קריאה קשה מן השמים, תביעה להתכנסות פנימית, להתבדלות, ולחיזוק הדבקות באמת האלוקית, במקום שבו הצדק אינו תלוי בשר ודם, אלא ב"א-ל אמונה ואין עוול".

אין אלו מקרים בודדים. זוהי מציאות מצטברת, מטלטלת, שאינה מאפשרת להמשיך כרגיל. מוטל עלינו לעצור ולחשוב, "מה חרי האף הגדול הזה" "ראוי לכל איש חכם לבב לדרוש ולתור בחכמה על מה עשה ה' ככה לקדושים אשר בארץ, מה פשענו ומה חטאתנו, והלא לא חשיד קוב״ה דעביד דינא בלא דינא חלילה"
(עי' באלשי״ך הק' ריש פרשת שמות).

אין אנו מתיימרים להבין חשבונות שמים שכן "לא מחשבותי מחשבותיכם" אך יש גם אזהרה חמורה, "אל תלכו עמי בקרי", דרכו של עם ישראל מימים ימימה היא שכאשר מתרבות הפורענויות, מתרבים גם החשבון, ההתבוננות וההתעוררות. ציפייתנו שיתקיים בנו "והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר" (יחזקאל יא,יט)

פירוש נורא ומטלטל מגלה ה'אור החיים הקדוש' בפירושו לפרשת משפטים על הפסוק,

"כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הקמה"

'האור החיים הקדוש' פותח במילים מרעידות לב,

"ובדרך רמז תרמוז התורה את אשר יסובבו הרשעים ברשעם, כדי שיתעורר האדם מתרדמת שינת שכלו"

אין זו אש גשמית בלבד, אלא אש של דינים וצרות, האש מוצאת קוצים - הם הרשעים, שאין להם בעלים, שהם הפקר, והקב״ה הסיר מהם את השגחתו. אך לאחר שניתנה רשות לאש לכלות - אין היא פוגעת רק בהם.

"ונאכל גדיש", אלו תינוקות של בית רבן, רכים בשנים, שנתפסים בצרת העולם.

"או הקמה", לעיתים נלקחים גם מופתי הדור ויסודי עולם, כדי להציל על כלל הדור.

ולפעמים "או השדה" החימה מתפשטת על כלל ישראל, ה' ירחם.

והפסוק חותם בנחמת הדין, "שלם ישלם המבעיר", יבוא יום חשבון, יום דין, שבו הקב״ה ייפרע ממבעירי האש - מאותם קוצים שבגללם נספו האחרים בשריפה שהבעירו.

אין כאן האשמה, אלא זעקה של התעוררות. לא התרגלות לאסון, ולא מנוסה מאחריות באמירת "מקרה". וכאשר הפגיעות נוגעות דווקא בציבור יראי ה', העידית שבעידית, לנושאי עול התורה, השבט המובחר, הכאב נעשה חד יותר, והשאלה נוקבת שבעתיים. ואם דווקא שם נוגעת האש, הרי שהקריאה והתביעה מן השמים כולה ומכופלת, ודורשת חשבון נפש עמוק ומדוקדק.

ובשבוע זה אנו קוראים את פרשת בא, פרשה של סיום המכות, של חורבן מצרים, של חושך כבד שאפשר למשש, "וימש חושך… ולא ראו איש את אחיו" חושך שאינו רק פיזי, אלא חושך של ניתוק, של בלבול, של אובדן רגישות. ומנגד "ולכל בני ישראל היה אור במושבותם" אור של אמונה, של אחריות, של חיבור וערבות הדדית.

במכות נאמר "ושמתי פדות בין עמי ובין עמך" הקב״ה תובע מישראל פדות - התבדלות, התנתקות מן התרבות הזרה, התבדלות מוחלטת מהם ומהמונם, דבקות וחיבור מוחלט אליו יתברך. עי' ברבנו בחיי עה"פ "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" (ויקרא כ,כו) וז"ל חכמת התורה חייבה לנו להיותנו מובדלין במאכלנו ובמשתנו ובמלבושינו, ומתוך שאנו מסוגלין במצות התורה הם מקנאים בנו ומתוך קנאתם ישנאו אותנו, ובמדרש ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, אם מובדלים אתם מן העו"ג הרי אתם שלי ואם לאו הרי אתם של נבוכדנצר וחבריו, ע"כ.

אנו נמצאים, ב"ה, בדור של שפע, בדור של כל טוב, אך אסור חלילה להגיע מתוך השפע והריבוי למצב של "ושכחת את ה' אלוקיך", לדאבוננו, בדורנו התערבבו הגבולות, ורוחות זרות נשמעות בתוך מחננו. כמעט ונשכח המושג של מסירות נפש למען התורה הקדושה, של "זאת חוקת התורה - אדם כי ימות באהל"
אמר ריש לקיש, אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה (שבת פ״ג). "ממית" - כפשוטו ממש.

לעת כזו עלינו להתחזק מאוד, ובפרט בלימוד התורה. להתחזק להתנתק מהבלי העולם הזה, לעזוב את החיים המדומים, ולהיות בבחינת "אדם כי ימות באהל", וככל שנתנתק מהבלי העולם הזה, כך נתקרב אל התורה, שהיא חיינו ואורך ימינו.



"מה יעביד איניש ויחיה? ימית עצמו" (תמיד לב,א) התורה היא החיים האמיתיים, אך בדרך אליה מרגיש האדם כאילו הוא ממית את עצמו, שכן הקב״ה ברא את העולם בבחירה, והחיים הגשמיים נדמים כחיים, וכשמוותרים עליהם - זה מורגש כמיתה וכוויתור.

ובפרט בימים אלו, ימי השובבי״ם, ביארו חז״ל שיסוד התשובה הוא להרגיש את מתיקות התורה, כשמת יעקב אבינו - הסתלק עמוד התורה, וזה היה שורש השעבוד, שהיה לסביבה יכולת להשפיע, ולכן הכח המיוחד שמונח בימים אלה הוא לשאוף להיות כל כך דבוק בתורה עד שהוא מופקע מהמציאות החומרית במצב של תורתך בתוך מעי, שכך היה יעקב אבינו אפילו ב'ערות הארץ' - ארץ מצרים, ההפך הגמור של קדושת ארץ ישראל, לא היה לו שום שייכות לזה כלל.

ככל שהאדם שובר יותר את הרצון לחיים מדומים כך הוא יכול יותר לחיות את החיים האמיתיים, החיים הנצחיים, להרגיש תורתך בתוך מעי להשביע עצמו בדברי תורה ושיא הדרגה היא שכל כך מרגישים את זה עד שאין צורך כלל בחיים הגשמיים וכמו שכתוב "החכמה תחיה בעליה". אם נתחזק להיות דבוקים בתורה הקדושה באמת, לא תהיה להם שליטה עלינו, הכול תלוי בנו.

וכשאנו מביטים נכוחה ורואים שהקריאה מן השמים מופנית דווקא אל ציבור יראי ה', הלב רועד. נדמה כי הקב״ה דורש מאיתנו היום ביתר שאת את ה"פדות בין עמי ובין עמך" - דבקות שלמה, מוחלטת, בלי פשרות ובלי אזורי ביניים. התנתקות פנימית ועמוקה מן הרוח הזרה, מהם ומהמונם, מן ההמון ומן הזרם, והתקשרות מחודשת, בוערת וחיה, אל התורה ואל נותן התורה. יותר קרבת אלוקים, יותר התמסרות, יותר חיים של "אין לנו שיור רק התורה הזאת". זו קריאת השעה, זעקה חודרת. וכשנענה לה באמת, בלב נשבר ובנפש חפצה, אז יתקיים בנו ההבטחה "ולמחר יהיה האות הזה".


יהיו הדברים לעילוי נשמת כל אלו שנספו בעוונם של הקוצים, ולזירוז גאולת עמו ישראל ברחמים, אמן.

ומתוך כל הדברים האמורים, מתעוררות גם שאלות כבדות וכואבות בלב אברכים יראים ששאלו, כיצד יתכן שכבר פעמיים דווקא בחזרה ממחאות כה חשובות, מתרחשים אסונות כה גדולים? האם יש בכך מסר מן השמים? האם יש מקום לשקול הפסקה של דרכים אלו וכדומה?

כמובן, אין אנו יודעים חשבונות שמים, וברור שאין לנו שאלות על "א-ל נורא עלילה", אולם כבר לימדונו חז״ל שאין הנהגת השמים נמדדת במבט שטחי, אף אברהם אבינו, לאחר שעמד בניסיון הנשגב של העקידה, ניסיון שאין למעלה הימנו, כששב ממנו, נפטרה עליו שרה אמנו מרוב פחד העקידה, ואף זה היה חלק מן הניסיון, ניסיון נוסף בתוך ניסיון.

אין אנו באים להסיק מסקנות מעשיות או לקבוע דרכי הנהגה, אלא להרכין ראש בענווה, ולהרבות בתחינה ובבקשת רחמים.