העולה מהסוגי' כתובות טז: - יז.
המקור למצווה
הגמ' בכתובות טז: תנו רבנן: כיצד מרקדין לפני הכלה בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא, ובית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה. אמרו להן ב"ש לב"ה: הרי שהיתה חיגרת או סומא, אומרים לה, כלה נאה וחסודה והתורה אמרה: מדבר שקר תרחק, אמרו להם ב"ה לב"ש: לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו הוי אומר: ישבחנו בעיניו, מכאן אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות. עכ"ד. ופירש"י דכיצד מרקדין הכוונה מה אומרים לפניה, ולפי בית שמאי הכוונה שמותר לומר לפניה רק דברים של אמת הכל לפי יופיה וחשיבותה, משא"כ לפי בית הלל מותר לומר שהיא כלה נאה וחסודה שחוט של חסד משוך על פניה[1], ותוס' ביארו את המח' וז"ל: כלה כמות שהיא - ואם יש בה מום ישתקו ולא ישבחוה אי נמי ישבחוה בדבר נאה שיש בה כגון בעיניה או בידיה אם הם יפות וב"ה אומרים ישבחוה לגמרי דכשמזכירין מה שיש בה לשבח מכלל דשאר לגנאי, עכ"ל, ומבאר הריטב"א דהטעם שמותר לומר כך לפני החתן אע"פ שיש בזה שקר משום דהוי מפני דרכי שלום וכל מה שהוא מפני זה אין בו משום 'מדבר שקר תרחק'.
מבואר בדברי הגמ' שיש מצווה לשמח את החתן והכלה ביום חתונתם והשמחה היא בריקוד ובדברים ולפי בית הלל אפי' מותר לומר דברים שאינם כ"כ אמת העיקר שהחתן ישמח, וכל זה הוא בכדי לחבבה על בעלה, וז"ל המאירי: מצוה לשמח את החתן ואת הכלה כדי לחבבה וכן מצוה לרקד לפניה ולהתעלס במיני שבח ובכללם שישבחו את הכלה ולא שידקדקו ביותר שלא לשבחה אלא במה שיש בה אלא לשבחה במדה גדושה אף ביותר מן הראוי ולעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות בכל צד שאין בכך חלול השם ולא יהא הולך עמהם בקו הדין הן בדבור הן במעשה אלא יתיר פיסת יד לראוי ופיסת לשון ופיוס דברים לכל אדם וכל המפליג בענינים אלו הרי זה משבח ואפילו הזקנים אין נמנעין מזה עכ"ל.
מד' רש"י מבואר שהמרקדין הכוונה לומר דברי שבח ואין הכוונה לריקוד ממש אמנם בשו"ע כתב את שניהם [אבה"ע סי' סה' ס"א] וז"ל: מצוה לשמח חתן וכלה ולרקד לפניה ולומר שהיא נאה וחסודה אפילו אינה נאה ע"כ, משמע דהאמירה לאו היינו ריקוד, וכ"כ הט"ז שם [סק"א], וצ"ב ברש"י כיצד מפרש המרקדין אמירה דהרי ריקוד זה ריקוד והיה לו לומר כיצד משמחין הכלה,
בטור כתב: מצוה גדולה[2] לשמח חתן וכלה לומר שהיא נאה וחסודה ואפי' אינה נאה ואמרו על ר' יהודה ב"ר אילעאי שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה ואומר כלה נאה וחסודה ואיתא במדרש למה לא אכלו הכלבים כפות של איזבל לפי שהיתה מרקדת בהן לפני חתן וכלה וכל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בה' קולות דכתיב קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול מצהלות חתנים מחופתם וגו', עכ"ל
בגמ' בברכות ו: איתא אגרא דבי הילולי מילי ופירש"י לשמח חתן בדברים, וכתב המאירי אף על פי שאדם צריך לעמוד ביראה ובכניעת לב יש דברים שהאדם צריך להתעורר בהם לשמחה ואחת מהם סעודת חתן שראוי לשמח שם בכל מיני שמחות ובלבד שלא לבא לידי הוללות אלא שתהא יראת השם קבועה בלב מ"מ,
ועוד איתא שם בברכות ואמר רבי חלבו אמר רב הונא: כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו - עובר בחמשה קולות[3], שנאמר: קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות. ואם משמחו מה שכרו אמר רבי יהושע בן לוי: זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות, שנאמר: ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקל שופר וגו' ויהי קול השפר וגו' והאלהים יעננו בקול. איני? והא כתיב וכל העם רואים את הקולות אותן קולות דקודם מתן תורה הוו. רבי אבהו אמר: כאילו הקריב תודה, שנאמר: מבאים תודה בית ה'. רב נחמן בר יצחק אמר: כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים, שנאמר: כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה אמר ה', עכ"ל הגמ', ופירש"י דמזלזל בחמשה קולות שבירך בהם הקב"ה לישראל,
וכיצד מקיים את כל הנהנה ביאר העזר מקודש [סי' סה'] וז"ל: נראה פשוט דלא שייך הא דנהנה מסעודת חתן כי אם במה שאוכל על הסעודה שהכינוה במקום חופה לסעודת חתן וכלה מה שאין כן במה שרגילים לשלוח מגדנות או אפילו לחם ותבשילין שהוכנו לסעודת חתן וכלה לעיקר סעודת החופה ונשואין וכל שכן במה ששולחים מעות על פי שמחת חתן וכלה או נותנים שם בבית הנשואין כל שאין אוכל מהסעודה בין כל המסובים לשמחת חתן וכלה במקום החופה דהיינו בית החתנות. אין בזה משום נהנה מסעודת חתן והרי ביו"ד סי' של"א יש מתירים גם לאבל לאכול בין המשמשין והרי להאבל א"א שישמח את החתן וכלה.
ובספר אורחות חיים [לרבי אליעזר הגדול אות כה] כתב שכל המשמח חתן כאילו קיבל תורה מהר סיני. ובספר תשב"ץ [סימן תסה] כתב שהמשמח חתן כאילו עסק בתורה ויבוא לגן עדן ויזכה לראות בשמחת סעודת הלויתן,
אינו נהנה מסעודת החתן האם חייב לשמחו – כתב הפרישה [סק"ב]: אבל מי שאינו נהנה ממנו אינו חייב לשמחו ולכן אינו עובר. ואפשר דלמדו מדהקדים קרא לכתוב קול ששון וקול שמחה לקול חתן וגו' ש"מ דאינו מצווה לקול חתן וקול כלה והיינו לשמחם כ"א במי שיש לפניו קול ששון וקול שמחה דהיינו שנהנה מסעודת חתונה, אולם בבית שמואל [סק"א] כתב 'מיהו לשון הפוסקים שכתבו מצוה לשמח משמע דמצוה שילך לשם וישמח אותם' משמע דלא כהפרישה שכ' דהמצווה רק למי שנמצא שם, ובמקנה [קו"א ס"א] כתב ג"כ דהמצווה לשמח גם מי שלא נהנה ועי"ש מה שהוכיח, וכתב בטיב הקידושין שגם הפרישה אינו חולק ע"ז וס"ל דפשיטא שיש מצווה שמשמח רק ס"ל שאינו עובר בה' קולות אם אינו נהנה.
מהותה של שמחה זו
בספר באר שבע (בשו"ת סי' נ) כתב וז"ל: והא דאמרינן כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו כו' איכא למידק שמחה זו מה היא, אם ר"ל ביין דומיא לשמחה האמורה בתורה אצל חג כדכתיב ושמחת בחגך שפירושו ביין כדאיתא בפרק ערבי פסחים, אין שמחה אלא ביין שנאמר ויין ישמח לבב אנוש, א"כ קשה כיון דקאמר מסעודת חתן משמע שהחתן הוא בעל הסעודה וכדאיתא בהדיא בפ"ק דכתובות ובפרק שלשה שאכלו, עד שכתבו הרא"ש והר"ן בפ"ק דכתובות בשם רבינו אפרים תלמידו של הרי"ף, אי אמר חתנא לא טריחנא אלא כניסנא בלא סעודה וקרובי הכלה בעו דליעביד סעודה, כייפינן ליה דליעבד סעודה כו', ע"כ החתן משמח לאחרים ביין ולא אחרים לו, לכן נ"ל דשמחה זו היא לשמח החתן בדברים ומצאתי לי און בגמרא ערוכה בפ"ק דברכות אמר רב אשי אגרא דבי הילולי מילי, ופרש"י מילי לשמח החתן בדברים, ונ"ל שדברים אלו הם ע"כ כיצד מרקדין לפני הכלה אומרים כלה נאה וחסודה כו' ע"כ.
ובעזר מקודש [אבה"ז סה'] כתב לבאר איך מקיימים מצוה זו: נראה שמי שאומר ברכה דסידור קידושין או קצת מהשבע ברכות שתחת החופה מקיים בזה בחינת משמח חתן וכלה בשלימות ודאי וכן יוצא ידי חובתו בזה על ידי שמברך ברכת המזון על הסעודה או על ידי שום שיחה קלה עם החתן לעוררו אל בחינת שמחה של מצוה ובפרט במצוה ההיא. ואדם חשוב מקיים השמחה על ידי שהולך להסעודה שמכבד בזה את החתן ובבחינת מה שאשה מתקדשת על ידי מה שהאדם חשוב מקבל ממנה כידוע ובחינת כבוד הוא ג"כ מעין מהות שמחה כדכתיב יעלזו חסידים בכבוד ועל כל זה הנזהר להושיט ג"כ להחתן איזה דבר מאכל או משקה או מרקד לפני הכלה או אומר קצת בדיחותא לפני החתן מה שמעוררו להדיא למעין שחוק ושמחה נגליית או משבח לפניו זיווגו באחת מכל זה די וכן הוא על צד היותר טוב, ע"כ.
וכתב רע"א על שמחה זו בדרוש וחידוש, וז"ל: "טוב לאיש שיחזיק בה. והמג"א בחשבו בסימן קנ"ו הרבה ענינים שצריך אדם לדקדק, גם בענין זה לשמח חתן וכלה קחשיב. "וצריכים לדקדק בזה כל אחד כפי דרגתו, לבן תורה לשמחו בדברי תורה, כי הוא עיקר שמחה, ולאיש פשוט בשיחה בדברי אגדה, וליותר פשוט בשיחה נאה ומילתא דבדיחותא במילי דעלמא, וצריך דקדוק גדול בזה שלא יהא שום נגיעה ח"ו בהוללות, ולהיות ערום בעניינים אלה, ושיהא על פי דרכי המוסר ללמוד מה משיחות חולין שמדבר להחתן, בנוגע להנהגה בדרך התורה והמסורה". עכ"ל רע"א.
האם המצווה לשמח חתן וכלה מה"ת
הרא"ש פ"א ס"ה כתב וז"ל: וה"ר מאיר הלוי ז"ל כתב דיום א' של שמחת חתן הוי דאורייתא דכתיב (שיה"ש ג') ביום חתונתו וביום שמחת לבו אלמא דשמחת לבו ביום ראשון יש לו סמך מן התורה, הרי לנו שהרא"ש ס"ל שיום ראשון כלומר ביום של החתונה הוי מצווה מה"ת לשמח החתן, וברמב"ם פי"ד מאבל ה"א כתב וז"ל: "מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה" וכו', להדיא ברמב"ם דהיא מדרבנן, אמנם מסיים הרמב"ם: "אף על פי שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך, כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות", וכן בסה"מ [מ"ע ח'] כתב וז"ל: והמצוה השמינית היא שצונו להדמות בו יתעלה לפי יכלתנו והוא אמרו (תבוא כח) והלכת בדרכיו, ומדייק בספר זרע אמת [סי' מט'] דס"ל להרמב"ם דדברים אלו הם מצווה מן התורה ומה שכתב הרמב"ם שהם מדרבנן כוונתו לומר שאינו מפורש בתורה, וכשיטתו בכל מקום דכל דבר שאינו מפורש בתורה הוי מד"ס,
אולם עי' שדי חמד [מערכת חו"כ אות יג'] שכ' על הזרע אמת שאינו יודע איפה רמיזא באורייתא וגם מ"ש הרמב"ם הרי זו רק מדבריהם ונכלל ב'ואהבת לרעך כמוך' ועכ"פ ודאי לא מיקרו מ"ע מד"ת עי"ש,
ובחתם סופר [תורת משה פ' יתרו] כתב דשמחת חתן וכלה בשבעת ימי המשתה היא מז' מצוות דרבנן, וע"ע ירושלמי [כתובות פ"א ה"א] דמשה רבינו התקין ז' ימי משתה.
האם יש מצווה על החתן לשמח את עצמו
בגיליוני הש"ס [כתובות ח:] כתב שהיות ושבעת ימי המשתה דומים למועד נראה פשוט דהחתן חייב בעצמו בשמחת עצמו ככל אדם שחייב בזה ביו"ט, בספר דרך שיחה [הגרח"ק עמ' קנא'] תלה נידון זה בהא דבמסכת עבדים [פ"ב] יש מח' תנאים לענין גאולת קרובים דכתיב אחד מאחיו יגאלנו שהיה ר"י אומר אחרים מצווים לפדותו הוא עצמו לא כ"ש, א"כ לפי המ"ד שיש לו מצווה לגאול א"ע יש לו גם מצווה לשמח א"ע.
מה מקום לשמחה זו והרי כבר שמח
בספר אמת ליעקב [עמ"ס ברכות ו:, להרב יעקב לוברבוים בעמ"ס חוות דעת תורת גיטין ועוד] כתב בביאור הגמ' דכל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו וכו'. הנה תמהני מה טיבה של מצוה זו, כיון דאנן מבקשין כמשוש חתן על כלה ישיש עליך (בתפילת לכה דודי, וע"פ ישעי' סב, ה), אלמא דאין שמחה גדולה משמחת חתן על כלה, ומה מצוה הוא לשמח לב שמח, לשמח לב עגומי נפש יש להיות מצוה, ולא לשמח לב שמח.
ומה שנראה לי בזה בהקדים מה דאמרו לקמן (ח א) במערבא אמרו לי' הכי: מצא או מוצא. מצא, דכתיב מצא אשה מצא טוב (משלי יח, כב). או מוצא, דכתיב ומוצא אני מר ממות את האשה (קהלת ז, כו). ולכאורה יקשה האיך שייכות לשאלה זו בשעת נשואין, שאין ידוע לו עדיין טבעה ואיכותה, ובודאי טובה היא בעיניו כיון שנשאה עכשיו. ונראה, דהנה יש לראות גודל מעלת הנושא אשה בת בנים, דאי אפשר לבוא לגודל שכר המקווה לבלתי בעל תכלית כי אם ביש לו בנים. דהא חזינן דאברהם שהיה צדיק שאין כמותו, ובאומרו אליו ית' שכרך הרבה מאוד, השיב מה תתן לי ואנכי הולך ערירי (בראשית ט"ו, א - ב). ואם אברהם אמר כן, אנן מה נענה אבתריה. וזה מעלת הנושא אשה לשם שמים. ועל זה ודאי יש לשמוח כשמחת בית השואבה כי בזה זוכה לרב טוב הצפון אשר עין לא ראתה. ועל זה ודאי נאמר מצא אשה מצב טוב. אמנם בהיפוך - הנושא אשה כדי למלאות תאותו ומשביע עצמו בתאוות היצר הרע, ואין מחשבתו רק לזה, אז מן תאוות ההיתר יסיתנו אל האיסור. כי כך דרכו של היצה"ר כשממלא תאוותו מן ההיתר, ואח"כ כשלא יהיה לו מזומן ההיתר מביאו אל האיסור. ועל זה ודאי נאמר ומוצא אני מר ממות את האשה וכל המקרא. וזה הגדת בני מערבא שמודיעין לו שבאשה יש מצא או מוצא. שבאם כוונתו לשם שמים הרי "מצא", ובאם ח"ו לאו הרי "מוצא".
ולפ"ז יש לכוין מה שכתוב בעין יעקב פרק שני (לא א): "לישרי לן מר. ווי לן דמיתנן". דלכאורה קשה הא מצוה לשמח חתן וכלה, ובזה אין שמחה. ולפי הנזכר לעיל אתי שפיר, דמצות השמחה הוא רק לכבות ממנו עונג העולם הזה ולהגדיל המצוה ולשמחו במצוה שעושה. ולזה שפיר אמר בכפל: "ווי לן דמיתנן ווי לן דמיתנן" - לומר שההולך בתאוות לבו להרבות בתשמיש מביא מיתה טבעית כמו שכתב הרמב"ם (פ"ד מהל' דעות הל' יט), ומיתת עוה"ב - כי יבא אל האיסור. ולכך אמרו הם ז"ל שם: אי תורה "דבטלו מינן", היינו ממיתה טבעית. "ודמגני עלן", מעונש העולם הבא. וא"כ כל נושא אשה נכנס בסכנה עצומה. כיון שבדבר שיש בו תאוות גשמיות והחומריות גדולות הערך, עד שהמשילו ואמרו שהוא אחד מס' בגן עדן (ברכות נז ב), מחויב האדם שיתבטל תאוותו עד שיהיה כאילו כפאו שד ושיהיה רק כוונתו לשם שמים. וזהו מגדולי הנסיונות ולזה מצוה על כל העומדים שם לשמחו לדבר מצוה ולהודיע לו כמה הוא זוכה ע"י זה. ושגם אברהם אבינו ע"ה לא הגיע למעלת רב טוב הצפון עד שהיה לו בנים. וזה אמרם (שם ו ב) "קול חתן וקול כלה. קול אומרים הודו" (ירמי' לג, יא) - שיהיה קולם רק בהודאה לה' ושמחת ה' יהיה על ראשם. אבל אלו המשמחים בדברים המהבילים עליהם נאמר ותהי עונותם על עצמותם (יחזקאל לב, כז):
וע"ע שיעורי דעת להגר"י בלוך הרגשות ע"פ התורה שכ' דברים נפלאים ונביא תמצית דבריו ועי' שם בהרחבה כי אלו דברים אשר צריכים לחדור לעצמותינו וז"ל: הבה נתבונן במצות שמחת חתן וכלה, בטור אבן העזר סי' סה' כתב מצוה גדולה לשמח חתן וכלה, תמיד הוקשה לי מדוע גדולה כל כך המצוה לשמח חתן וכלה הן מובן לנו מה שהתורה מחשיבה ומצווה לשמח ולנחם את האדם בשעת יגונו וצרתו אבל כשאדם נמצא ברגע המאושר ביותר בחייו נתקיים אצלו "מצא אשה מצא טוב" [משלי יח] מקווה הוא לעתיד טוב ומאושר, ומעצמו עם עצמו הוא אפוף בשמחה כל כולו - מהו המקום אז למצוה לשמחו וכי חסר הוא שמחה זו. נראה שאומנם כן הוא, המצוה על הכלל לשמח חתן וכלה אינה רק בכדי להביא לידי שמחה את החתן והכלה הנישאים זה עתה, אלא שורש המצוה כצורת המצוה עצמה - ישמחו הם ואחרים עמם בחג נישואיהם, אומנם אף בלעדי אלו המשמחים כבר לא נעדרת השמחה מהחתן והכלה אבל נדרש לתת להשמחה שכבר שרויים בה החתן והכלה איכות ודרגה אחרת כפי שיתבאר להלן,
רגשותיו של האדם אינם כוחות עצמאיים ונפרדים המתלווים אל אישיותו, אלא הם כענפים המתפשטים מה'אני' הפנימי שלו, משום כך כל מערכי רגשות האדם עומדים תמיד בקשר חזק ואמיץ עם ה'אני' הפנימי של האדם, והנה ממהלך בנין תכונות נפש זה עשוי האדם לשקוע בתוך עצמו לגמרי, כי יש - וגם מצוי הוא, שההרגשים מרוב השתייכותם אל היאני' של האדם, הופכים הם להיות הרגשים קטנים וצרים המשרתים רק את האדם עצמו כל משאם ומתנם הוא רק איך להעשיר ולמלא את עולמו הפנימי של בעליהם ואילו לחיי הכלל וצרכיו אין חלק ופינה בהם, אבל סוף כל סוף לא זו הדרך תכליתו של היהודי בעולם היא ששיעור קומתו הרוחנית לא תישאר ותעמוד על מצבו כפי שהוא לפי נטיותיו הטבעיות אלא שיעמול ויעלה את כל ענייניו וכוחותיו לדרגות עליונות, ומכלל המתחייב בזה הוא גם שיעמול לעלות ולרומם אל הקדושה את ה'אני' הפנימי שלו יחד עם כל ההרגשים השונים החיים ופועלים בו, ואיך ירוממם בזה שישיתם מרשות האנוכיות הפרטית וישייכם לרשות הכלל,
ירדה תורה לסוף רגשותיו של אדם וראתה שבכל ימי חיי האדם מאורע הנישואין הוא הביטוי של אחד מהרגעים הכי אישיים של חייו, הרי אין לך דבר הנוגע כל כך בנקודות הנפש העמוקות והפרטיות שבאדם כשעת הנישואין, לעת כזאת שלפי טבע האדם הוא השיא של הויית חיי רגשי אנוכיותו באה התורה ולימדה שהוא הזמן המסמל שיתרומם האדם ויעלה את כל כוחותיו למעלה מאנוכיותו ובמה יתרומם בזה שהאירוע הגדול הזה יתעלה וייתפס עם מבט כלל ישראלי, והמעשה אשר יעשו להגיע לכך הוא בדרך שאמרה תורה ללכת בה בעת שמחת חתן וכלה ישמחו הם ואחרים עמם,
והענין בזה הוא בין לחתן ובין להמשמחים אותו: כשהחתן מתעלה ובזמן שהוא הכי אישי ונפשי אצלו הוא מרגיש שאין כאן רק מאורע פרטי ואישי השייך רק לחייו האישיים אלא יש כאן חלק מהבניין של כל בית ישראל ומתוך רגש זה משתף הוא בשמחתו האישית גם את האחרים בזה הוא מרחיב ומגדיל את ה'אני' הפנימי שבו ומשתפו עם הכלל,
וכן השמח עמו ומשמחו ומרגיש שאין זו אך שמחה פרטית של חברו הנישא עתה ובונה לו את ביתו אלא יש כאן חלק ועסק עם בנין כלל ישראל ומה שמשמחו הוא על דרך מה שאמרו חז"ל כל המשמח חתן כאילו בנה חורבה אחת מחורבות ירושלים והיינו שמרגיש הוא שבנין הבית הפרטי של היחיד הוא באמת בנין הכלל כולו והוא עצמו נכלל באותו הכלל ומתוך כך הוא שמח וגם משמח את החתן והכלה בזה הוא מרחיב ומשתף את האחר ואת הכלל בה'אני' הפרטי שלו, עכת"ד.
האם יש מצוה בכלי שיר בחתונה
הנה בכנסת הגדולה [הגהות טור אבן העזר סימן סה] כתב דהמנהג פשוט להביא מנגנים בתוף ובכינור מינים ועוגב לשמחת חתן וכלה, ועי' מדרש תלפיות [דקס"ז ע"ג] שכתב בין הדברים שחתן דומה למלך מה מלך מנגנים לפניו ערב ובוקר אף חתן כן, ועי' מהרי"ל הל' עירובי חצירות [הובא במג"א סי' שלח' סק"ד] וז"ל: מעשה שאירע אשר מתה מושלת המדינה ולכבודה ציווה המושל שלא לנגן בשום כלי שיר כל השנה בכל המדינה, והגיע זמן נישואין של זוג יהודים והורה מהרי"ל שלא יעשו הנישואין בלא כלי זמר דהוא עיקר השמחה של חתן וכלה ואם א"א במקומם ילכו למקום אחר, וכן עשו שערכו הנישואין במקום אחר ובכלי זמר,
עוד הובא בכנה"ג [סי' סד' הגה"ט אות ב'] וז"ל: אלמון הנושא בתולה וקרובי הכלה רוצים להוליך הכלה מבית אביה לבית בעלה בתוף וכינור כמשפט הבנות הבתולות, והבעל מוחה וטוען שירבו בשמחה בבית אביה, אבל בצאתה מבית אביה הרי היא ברשותו והוא אינו רוצה להרבות בשמחה מפני שהוא אלמון, כיון שמנהג בנות הארץ הבתולות הנישאות לצאת מבית אביהם בתופים ובכינורות, אין הבעל יכול לעכב ע"ז כמ"ש הרב אפרים ז"ל בענין הסעודה, ואעפ"י שהוא אלמון עולה עמו ואינה יורדת לשמחה ולברכה, לפי דבריו שמחת הדרך אינו ברשות הבעל כיון שהולכין עמה האב או שלוחיו. הראנ"ח ז"ל בכ"י, וע"ע שם, מבואר מד' עד כמה חשוב שיהיה בשמחת חו"כ כלי זמר שאפי' כופין ע"ז את הבעל,
וכ"פ באגרו"מ [יו"ד ח"ב סי' קיב'] שכתב דנראה שכמו שאם החתן אינו רוצה לעשות סעודה וקרובי הכלה רוצים שיעשה סעודה כופין אותו שיעשה סעודה לפי כבודו ולפי כבודה, כך אם לא רוצה החתן בכלי זמר יש לכוף אותו ליקח כלי זמר על חשבונו, ומ"ש בכנה"ג הנ"ל שאין יכולים לעכב מצד החתן להביא כלי זמר פשוט שיכולים לכוף את החתן שישכור כלי זמר ורק מעשה היה שהחתן רצה לעכב נקט בלשון שאינו יכול לעכב עכ"ד.
וביותר ברמ"א [או"ח סי' תקס' ס"ג] כתב על הא דנפסק בשו"ע שאסור לנגן בכלי שיר ואסור לשמוע מיני זמר מפני החורבן, ואפי' שיר בפה על היין אסורה שנאמר 'בשיר לא ישתו יין' וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תשבחות או שיר של הודאות וזכרון חסדי הקב"ה על היין, ומוסיף הרמ"א וכן לצורך מצווה כגון בבית חתן וכלה הכל שרי, ובמ"ב [ס"ק טז'] כתה דהכל שרי בין בפה ובין בכלי ועל היין רק שלא יהא ניבול פה ומ"מ אין לשמוח ביותר [כ"כ במג"א ע"פ הגמ' בברכות לא. דשם מבואר שר' אשי שבר כוס ששוה הרבה כסף בכדי שלא ישמחו יותר מדי עי"ש],
ובאמת נח' בזה הראשונים האם מותר לשיר בשמחת חתן וכלה ביש"ש גיטין [פ"א סי' יז'] כתב דמד' הרי"ף והרא"ש [פ"ה דברכות] משמע דאפי' בבית חתנים לא שרינן לזמר אלא בדברי שירות ותשבחות, אמנם תוס' בגיטין ז. [ד"ה זמרא] חלק עלייהו ומשמש דבבית חתנים שמצוה לשמח חתן וכלה שרי בכל דברי שיר רק שלא יהא בה ניבול פה, ואף שבתוספות לא הוזכר אלא חופה מ"מ מאחר שכתבו שיר של מצוה לשמח חתן וכלה וכ"ש זימרא דפומא ואפשר בית חתנים שכתבו הרי"ף והרא"ש הוא קודם נישואין דלא הוי של מצווה דלא שרי אלא בשירות ותשבחות,
והנה כבר בספר חופת חתנים [להרב רפאל מילודלה ס"ו אות ח'] כתב שבמקום שהגויים מתקנאים עי"ז שעושים בכלי שיר או שיכול לצאת מזה תקלה שאנשים ירקדו עם נשים ה"י, בכה"ג על דייני העיר לברר ולדון כפי השעה, וכ"כ בליקוטי מהרי"ח [סדר נישואין] כי המהר"ם שיק פקד על הסרים למשמעתו שלא ינגנו בכלי זמר בחתונות מפני התקלות,
האיסור בא"י בכלל ובירושלים בפרט
בשו"ת הרדב"ז [ח"ד סי' קלב'] דן לגבי לשמוע שירה שגוי מנגן בשבת וכתב בענין כלי זמר בחתונה שמה שאומרים שאין שמחה אלא בכלי שיר אפשר שהוא בארצותם [אירופה] אבל באלו הארצות [ארץ ישראל וסביבותיה] יש שמחה בבשר ויין ושיר בפה לשורר ולשבח את השי"ת בשירים שתקנו ראשונים,
בשו"ת שלמת חיים [ח"א סי' עז'] הובא מהגרי"ח זוננפלד ע"ד המנהג בירושלים שלא לנגן בכלי שיר בחתונות שכפי ששמע בעל אמרי בינה גזר על זה ומביא שא' שזלזל בזה נענש קשה, וגם שמע ממהרי"ל מבריסק שאמר שבוודאי בירושלים ראוי עכ"פ דהרי חורבן ביהמ"ק לעינינו[4],
[1] ובמהר"ם שיף כתב וז"ל: כלה נאה וחסודה. אפ"ל מלשון חסידה וכמ"ש המ"כ על בת כ' כבת ז' ליופי אעפ"כ בת ק' כבת כ' לחטא שתרוייהו יחד הוא מעלה ועד"ז שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל בהחן והיופי ואף לפירש"י חסודה מלשון חוט של חסד דהיינו מעלת חן אפ"ל כענין שאמרו סוף לולב וערבה כל אדם שיש עליו חן בידוע שהוא ירא שמים שנאמר וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו וכו' ועד"ז שקר החן וגו' מצד עצמה רק עי"כ נמשך ממנה שאשה יראת ה' היא תתהלל כי כל שיש עליה חן בידוע וכו':
[2] צ"ע מדוע השו"ע השמיט את המילה גדולה.
[3] ופי' מהרש"א מבואר אלו חמשה קולות הן חמשה קולות של הדבור שהקול מתחלק לפי מוצאם אותיות בומ"ף מהפה דטלנ"ת מהלשון זסשר"ץ מהשינים גיכ"ק מהחיך אחה"ע מהגרון והן הן אותיות שהתורה נתנה בהן ולא בקול פשוט שאינו מורה על דבור מה וזה שאמר שראוי לשמח חתן וכלה בקול הדבור הכולל ה' מיני קולות שאמרנו כמ"ש בי הלולי מילי ור"ל לשמחו בשמחה בדבור של מצוה להזכיר חסדי המקום בבריאה לקיום עולם והוא שסיים באומרו קול אומרים הודו את ה' שקולות השמחה יהיו בשבח המקום וע"כ תקנו חז"ל אלו ה' קולות בז' ברכות חתנים כמפורש בחידושינו פ"ק דכתובות ע"ש ואמר שאם משמחו זוכה לה' קולות של תורה כי נתינתה היא היתה יום שמחת לבו וחתונתו עם ישראל והה' קולות שהן ה' מוצאי הדבור באותיות של תורה הם קיומו של עולם שנתנו בסיני כמו שכתוב אם לא בריתי יומם וגו' אם ישראל מקבלין כו' ומה שסיים ואמר הא דכתיב וכל העם רואים את הקולות הן קולות דקודם מתן תורה דהאי קרא פירושו של ה' קולות שנאמרו קודם מתן תורה שלא תאמר שהם קולות פשוטים שוים אלא שכל העם רואים את הקולות שהם מתחלקים לפי צורת האותיות כפי מוצאם של הקולות ובדמיון רואה את כל חלק וחלק מהקול כפי מה שהוא לפי צורתו באותיות ואמר כאלו הקריב תודה כו' שהיא באה ג"כ בשמחה על הקיום רצון לפניו כמפורש (פ"ק) [פ"ב] דשבועות גבי מוסיפין על העזרה ואמר עד"ז כאלו בנה אחת מחורבות ירושלים שהוא קיומו וישובו של ארץ ישראל וק"ל:
ובמרומי שדה [שם] ביאר עובר בחמשה קולות כו'. פירש"י מזלזל בחמשה קולות כו'. יש להסביר האיך עי"ז שאינו משמח חתן וכלה מזלזל בקולות של מתן תורה. ונראה דמי שאינו משמח חתן וכלה, מגיס דעתו ומתכבד בעיניו לומר שהוא צנוע ביותר. ואין כדאי מצות שמחת חו"כ להשמיע קולו. וכדבר מיכל לדוד. ונמצא לפי דעתו שלא היה ראוי שיהיו קולות במתן תורה, ושיותר ראוי היה שתנתן התורה בצניעות ח"ו. ונמצא שמזלזל בקולות של הר סיני. וכיוב"ז כתב הרמב"ם בענין שמחת בית השואבה:
[4] בשו"ת ציץ אליעזר [חט"ו סי' לג' אות ג'] דן האם האיסור בירושלים חל גם מהקלטה של נגינה ולא לנגן בכלים ממש וז"ל: מה שמוסיף כבו' לשאול, דאם נאמר שדין טייפרקורד כזמר בכלי, האם הוא ממש כדין זמר בכלי שיר כמו כינור והדומה או דרגה בין זה לשיר בפה, ונפק"מ להנוהגים איסור בכלי זמר בירושלים בחתונות כידוע, דאם הוא ממש ככלי זמר אזי אסור, ואם הוא פחות מזה אזי יהיה מותר, ע"כ.
הנה כבר חויתי דעתי לעיל שזה תלוי מאין מקור השירים והניגונים שהוקלטו בטייפ, אם משירה וזימרה בפה מותר, ואם זה נובע ממה שהקליטו מכלי - שיר אזי דינו כהשמעה מכלי - זמר.
אמנם ראיתי בספר שלמת חיים ח"ד סי' כ"א אות ג' שמחבר הספר שאל את הגרי"ח זאננפעלד ז"ל אם מנהג ירושלים חל גם על כלי הגראמיפון, /דפטיפון/ והשיב בקצרה ובזה"ל: ודאי גם זה בכלל, אבל השאלה שם נחלקה לשנים הן על שירה בפה שקלטה והן על מה שקלטה ניגונים של כלי שירה כדיעו"ש, ולא ברור איפוא אם מה שענה דגם זה בכלל המכוון על כל גוונא, או דילמא רק כשמשמיעה ניגונים שקלטה מכלי שיר, וגם אם נאמר שגם הכלי - גראמפאן בכלל יש עדיין לומר שחלות התקנה לא חלה גם על הטייפ, מכיון שזה לא היה עדיין בזמנם של הגאונים מקאליש ומבריסק ז"ל שתוקנה אז (כפי שנזכר בספר שמלת /שלמת/ חיים ח"א סי' ע"ז), ואין להוסיף על הגזירה, ובדומה לזה ראיתי שכותב לומר בספר שו"ת חלקת יעקב ח"א סי' ס"ב על כלי הרדיו בנוגע לאיסור זימרה בכלי שלא במקום מצוה עיין שם, ושם היתה הגזירה בזמן חז"ל, ומכש"כ שיש להתיר השמעת ההקלטות מנגינות בע"פ [ואפילו בפטיפון] בחתונות, שאין כל הוכחה ואסמכתא ברורה שגם על זה התקינו בירושלים גאוני הדור שבדור הקודם [והטייפ עוד לא היה], ואשר בכלל רובא דעלמא נוהגים בזה היתר.
המקור למצווה
הגמ' בכתובות טז: תנו רבנן: כיצד מרקדין לפני הכלה בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא, ובית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה. אמרו להן ב"ש לב"ה: הרי שהיתה חיגרת או סומא, אומרים לה, כלה נאה וחסודה והתורה אמרה: מדבר שקר תרחק, אמרו להם ב"ה לב"ש: לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו הוי אומר: ישבחנו בעיניו, מכאן אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות. עכ"ד. ופירש"י דכיצד מרקדין הכוונה מה אומרים לפניה, ולפי בית שמאי הכוונה שמותר לומר לפניה רק דברים של אמת הכל לפי יופיה וחשיבותה, משא"כ לפי בית הלל מותר לומר שהיא כלה נאה וחסודה שחוט של חסד משוך על פניה[1], ותוס' ביארו את המח' וז"ל: כלה כמות שהיא - ואם יש בה מום ישתקו ולא ישבחוה אי נמי ישבחוה בדבר נאה שיש בה כגון בעיניה או בידיה אם הם יפות וב"ה אומרים ישבחוה לגמרי דכשמזכירין מה שיש בה לשבח מכלל דשאר לגנאי, עכ"ל, ומבאר הריטב"א דהטעם שמותר לומר כך לפני החתן אע"פ שיש בזה שקר משום דהוי מפני דרכי שלום וכל מה שהוא מפני זה אין בו משום 'מדבר שקר תרחק'.
מבואר בדברי הגמ' שיש מצווה לשמח את החתן והכלה ביום חתונתם והשמחה היא בריקוד ובדברים ולפי בית הלל אפי' מותר לומר דברים שאינם כ"כ אמת העיקר שהחתן ישמח, וכל זה הוא בכדי לחבבה על בעלה, וז"ל המאירי: מצוה לשמח את החתן ואת הכלה כדי לחבבה וכן מצוה לרקד לפניה ולהתעלס במיני שבח ובכללם שישבחו את הכלה ולא שידקדקו ביותר שלא לשבחה אלא במה שיש בה אלא לשבחה במדה גדושה אף ביותר מן הראוי ולעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות בכל צד שאין בכך חלול השם ולא יהא הולך עמהם בקו הדין הן בדבור הן במעשה אלא יתיר פיסת יד לראוי ופיסת לשון ופיוס דברים לכל אדם וכל המפליג בענינים אלו הרי זה משבח ואפילו הזקנים אין נמנעין מזה עכ"ל.
מד' רש"י מבואר שהמרקדין הכוונה לומר דברי שבח ואין הכוונה לריקוד ממש אמנם בשו"ע כתב את שניהם [אבה"ע סי' סה' ס"א] וז"ל: מצוה לשמח חתן וכלה ולרקד לפניה ולומר שהיא נאה וחסודה אפילו אינה נאה ע"כ, משמע דהאמירה לאו היינו ריקוד, וכ"כ הט"ז שם [סק"א], וצ"ב ברש"י כיצד מפרש המרקדין אמירה דהרי ריקוד זה ריקוד והיה לו לומר כיצד משמחין הכלה,
בטור כתב: מצוה גדולה[2] לשמח חתן וכלה לומר שהיא נאה וחסודה ואפי' אינה נאה ואמרו על ר' יהודה ב"ר אילעאי שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה ואומר כלה נאה וחסודה ואיתא במדרש למה לא אכלו הכלבים כפות של איזבל לפי שהיתה מרקדת בהן לפני חתן וכלה וכל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בה' קולות דכתיב קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול מצהלות חתנים מחופתם וגו', עכ"ל
בגמ' בברכות ו: איתא אגרא דבי הילולי מילי ופירש"י לשמח חתן בדברים, וכתב המאירי אף על פי שאדם צריך לעמוד ביראה ובכניעת לב יש דברים שהאדם צריך להתעורר בהם לשמחה ואחת מהם סעודת חתן שראוי לשמח שם בכל מיני שמחות ובלבד שלא לבא לידי הוללות אלא שתהא יראת השם קבועה בלב מ"מ,
ועוד איתא שם בברכות ואמר רבי חלבו אמר רב הונא: כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו - עובר בחמשה קולות[3], שנאמר: קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות. ואם משמחו מה שכרו אמר רבי יהושע בן לוי: זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות, שנאמר: ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקל שופר וגו' ויהי קול השפר וגו' והאלהים יעננו בקול. איני? והא כתיב וכל העם רואים את הקולות אותן קולות דקודם מתן תורה הוו. רבי אבהו אמר: כאילו הקריב תודה, שנאמר: מבאים תודה בית ה'. רב נחמן בר יצחק אמר: כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים, שנאמר: כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה אמר ה', עכ"ל הגמ', ופירש"י דמזלזל בחמשה קולות שבירך בהם הקב"ה לישראל,
וכיצד מקיים את כל הנהנה ביאר העזר מקודש [סי' סה'] וז"ל: נראה פשוט דלא שייך הא דנהנה מסעודת חתן כי אם במה שאוכל על הסעודה שהכינוה במקום חופה לסעודת חתן וכלה מה שאין כן במה שרגילים לשלוח מגדנות או אפילו לחם ותבשילין שהוכנו לסעודת חתן וכלה לעיקר סעודת החופה ונשואין וכל שכן במה ששולחים מעות על פי שמחת חתן וכלה או נותנים שם בבית הנשואין כל שאין אוכל מהסעודה בין כל המסובים לשמחת חתן וכלה במקום החופה דהיינו בית החתנות. אין בזה משום נהנה מסעודת חתן והרי ביו"ד סי' של"א יש מתירים גם לאבל לאכול בין המשמשין והרי להאבל א"א שישמח את החתן וכלה.
ובספר אורחות חיים [לרבי אליעזר הגדול אות כה] כתב שכל המשמח חתן כאילו קיבל תורה מהר סיני. ובספר תשב"ץ [סימן תסה] כתב שהמשמח חתן כאילו עסק בתורה ויבוא לגן עדן ויזכה לראות בשמחת סעודת הלויתן,
אינו נהנה מסעודת החתן האם חייב לשמחו – כתב הפרישה [סק"ב]: אבל מי שאינו נהנה ממנו אינו חייב לשמחו ולכן אינו עובר. ואפשר דלמדו מדהקדים קרא לכתוב קול ששון וקול שמחה לקול חתן וגו' ש"מ דאינו מצווה לקול חתן וקול כלה והיינו לשמחם כ"א במי שיש לפניו קול ששון וקול שמחה דהיינו שנהנה מסעודת חתונה, אולם בבית שמואל [סק"א] כתב 'מיהו לשון הפוסקים שכתבו מצוה לשמח משמע דמצוה שילך לשם וישמח אותם' משמע דלא כהפרישה שכ' דהמצווה רק למי שנמצא שם, ובמקנה [קו"א ס"א] כתב ג"כ דהמצווה לשמח גם מי שלא נהנה ועי"ש מה שהוכיח, וכתב בטיב הקידושין שגם הפרישה אינו חולק ע"ז וס"ל דפשיטא שיש מצווה שמשמח רק ס"ל שאינו עובר בה' קולות אם אינו נהנה.
מהותה של שמחה זו
בספר באר שבע (בשו"ת סי' נ) כתב וז"ל: והא דאמרינן כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו כו' איכא למידק שמחה זו מה היא, אם ר"ל ביין דומיא לשמחה האמורה בתורה אצל חג כדכתיב ושמחת בחגך שפירושו ביין כדאיתא בפרק ערבי פסחים, אין שמחה אלא ביין שנאמר ויין ישמח לבב אנוש, א"כ קשה כיון דקאמר מסעודת חתן משמע שהחתן הוא בעל הסעודה וכדאיתא בהדיא בפ"ק דכתובות ובפרק שלשה שאכלו, עד שכתבו הרא"ש והר"ן בפ"ק דכתובות בשם רבינו אפרים תלמידו של הרי"ף, אי אמר חתנא לא טריחנא אלא כניסנא בלא סעודה וקרובי הכלה בעו דליעביד סעודה, כייפינן ליה דליעבד סעודה כו', ע"כ החתן משמח לאחרים ביין ולא אחרים לו, לכן נ"ל דשמחה זו היא לשמח החתן בדברים ומצאתי לי און בגמרא ערוכה בפ"ק דברכות אמר רב אשי אגרא דבי הילולי מילי, ופרש"י מילי לשמח החתן בדברים, ונ"ל שדברים אלו הם ע"כ כיצד מרקדין לפני הכלה אומרים כלה נאה וחסודה כו' ע"כ.
ובעזר מקודש [אבה"ז סה'] כתב לבאר איך מקיימים מצוה זו: נראה שמי שאומר ברכה דסידור קידושין או קצת מהשבע ברכות שתחת החופה מקיים בזה בחינת משמח חתן וכלה בשלימות ודאי וכן יוצא ידי חובתו בזה על ידי שמברך ברכת המזון על הסעודה או על ידי שום שיחה קלה עם החתן לעוררו אל בחינת שמחה של מצוה ובפרט במצוה ההיא. ואדם חשוב מקיים השמחה על ידי שהולך להסעודה שמכבד בזה את החתן ובבחינת מה שאשה מתקדשת על ידי מה שהאדם חשוב מקבל ממנה כידוע ובחינת כבוד הוא ג"כ מעין מהות שמחה כדכתיב יעלזו חסידים בכבוד ועל כל זה הנזהר להושיט ג"כ להחתן איזה דבר מאכל או משקה או מרקד לפני הכלה או אומר קצת בדיחותא לפני החתן מה שמעוררו להדיא למעין שחוק ושמחה נגליית או משבח לפניו זיווגו באחת מכל זה די וכן הוא על צד היותר טוב, ע"כ.
וכתב רע"א על שמחה זו בדרוש וחידוש, וז"ל: "טוב לאיש שיחזיק בה. והמג"א בחשבו בסימן קנ"ו הרבה ענינים שצריך אדם לדקדק, גם בענין זה לשמח חתן וכלה קחשיב. "וצריכים לדקדק בזה כל אחד כפי דרגתו, לבן תורה לשמחו בדברי תורה, כי הוא עיקר שמחה, ולאיש פשוט בשיחה בדברי אגדה, וליותר פשוט בשיחה נאה ומילתא דבדיחותא במילי דעלמא, וצריך דקדוק גדול בזה שלא יהא שום נגיעה ח"ו בהוללות, ולהיות ערום בעניינים אלה, ושיהא על פי דרכי המוסר ללמוד מה משיחות חולין שמדבר להחתן, בנוגע להנהגה בדרך התורה והמסורה". עכ"ל רע"א.
האם המצווה לשמח חתן וכלה מה"ת
הרא"ש פ"א ס"ה כתב וז"ל: וה"ר מאיר הלוי ז"ל כתב דיום א' של שמחת חתן הוי דאורייתא דכתיב (שיה"ש ג') ביום חתונתו וביום שמחת לבו אלמא דשמחת לבו ביום ראשון יש לו סמך מן התורה, הרי לנו שהרא"ש ס"ל שיום ראשון כלומר ביום של החתונה הוי מצווה מה"ת לשמח החתן, וברמב"ם פי"ד מאבל ה"א כתב וז"ל: "מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה" וכו', להדיא ברמב"ם דהיא מדרבנן, אמנם מסיים הרמב"ם: "אף על פי שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך, כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות", וכן בסה"מ [מ"ע ח'] כתב וז"ל: והמצוה השמינית היא שצונו להדמות בו יתעלה לפי יכלתנו והוא אמרו (תבוא כח) והלכת בדרכיו, ומדייק בספר זרע אמת [סי' מט'] דס"ל להרמב"ם דדברים אלו הם מצווה מן התורה ומה שכתב הרמב"ם שהם מדרבנן כוונתו לומר שאינו מפורש בתורה, וכשיטתו בכל מקום דכל דבר שאינו מפורש בתורה הוי מד"ס,
אולם עי' שדי חמד [מערכת חו"כ אות יג'] שכ' על הזרע אמת שאינו יודע איפה רמיזא באורייתא וגם מ"ש הרמב"ם הרי זו רק מדבריהם ונכלל ב'ואהבת לרעך כמוך' ועכ"פ ודאי לא מיקרו מ"ע מד"ת עי"ש,
ובחתם סופר [תורת משה פ' יתרו] כתב דשמחת חתן וכלה בשבעת ימי המשתה היא מז' מצוות דרבנן, וע"ע ירושלמי [כתובות פ"א ה"א] דמשה רבינו התקין ז' ימי משתה.
האם יש מצווה על החתן לשמח את עצמו
בגיליוני הש"ס [כתובות ח:] כתב שהיות ושבעת ימי המשתה דומים למועד נראה פשוט דהחתן חייב בעצמו בשמחת עצמו ככל אדם שחייב בזה ביו"ט, בספר דרך שיחה [הגרח"ק עמ' קנא'] תלה נידון זה בהא דבמסכת עבדים [פ"ב] יש מח' תנאים לענין גאולת קרובים דכתיב אחד מאחיו יגאלנו שהיה ר"י אומר אחרים מצווים לפדותו הוא עצמו לא כ"ש, א"כ לפי המ"ד שיש לו מצווה לגאול א"ע יש לו גם מצווה לשמח א"ע.
מה מקום לשמחה זו והרי כבר שמח
בספר אמת ליעקב [עמ"ס ברכות ו:, להרב יעקב לוברבוים בעמ"ס חוות דעת תורת גיטין ועוד] כתב בביאור הגמ' דכל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו וכו'. הנה תמהני מה טיבה של מצוה זו, כיון דאנן מבקשין כמשוש חתן על כלה ישיש עליך (בתפילת לכה דודי, וע"פ ישעי' סב, ה), אלמא דאין שמחה גדולה משמחת חתן על כלה, ומה מצוה הוא לשמח לב שמח, לשמח לב עגומי נפש יש להיות מצוה, ולא לשמח לב שמח.
ומה שנראה לי בזה בהקדים מה דאמרו לקמן (ח א) במערבא אמרו לי' הכי: מצא או מוצא. מצא, דכתיב מצא אשה מצא טוב (משלי יח, כב). או מוצא, דכתיב ומוצא אני מר ממות את האשה (קהלת ז, כו). ולכאורה יקשה האיך שייכות לשאלה זו בשעת נשואין, שאין ידוע לו עדיין טבעה ואיכותה, ובודאי טובה היא בעיניו כיון שנשאה עכשיו. ונראה, דהנה יש לראות גודל מעלת הנושא אשה בת בנים, דאי אפשר לבוא לגודל שכר המקווה לבלתי בעל תכלית כי אם ביש לו בנים. דהא חזינן דאברהם שהיה צדיק שאין כמותו, ובאומרו אליו ית' שכרך הרבה מאוד, השיב מה תתן לי ואנכי הולך ערירי (בראשית ט"ו, א - ב). ואם אברהם אמר כן, אנן מה נענה אבתריה. וזה מעלת הנושא אשה לשם שמים. ועל זה ודאי יש לשמוח כשמחת בית השואבה כי בזה זוכה לרב טוב הצפון אשר עין לא ראתה. ועל זה ודאי נאמר מצא אשה מצב טוב. אמנם בהיפוך - הנושא אשה כדי למלאות תאותו ומשביע עצמו בתאוות היצר הרע, ואין מחשבתו רק לזה, אז מן תאוות ההיתר יסיתנו אל האיסור. כי כך דרכו של היצה"ר כשממלא תאוותו מן ההיתר, ואח"כ כשלא יהיה לו מזומן ההיתר מביאו אל האיסור. ועל זה ודאי נאמר ומוצא אני מר ממות את האשה וכל המקרא. וזה הגדת בני מערבא שמודיעין לו שבאשה יש מצא או מוצא. שבאם כוונתו לשם שמים הרי "מצא", ובאם ח"ו לאו הרי "מוצא".
ולפ"ז יש לכוין מה שכתוב בעין יעקב פרק שני (לא א): "לישרי לן מר. ווי לן דמיתנן". דלכאורה קשה הא מצוה לשמח חתן וכלה, ובזה אין שמחה. ולפי הנזכר לעיל אתי שפיר, דמצות השמחה הוא רק לכבות ממנו עונג העולם הזה ולהגדיל המצוה ולשמחו במצוה שעושה. ולזה שפיר אמר בכפל: "ווי לן דמיתנן ווי לן דמיתנן" - לומר שההולך בתאוות לבו להרבות בתשמיש מביא מיתה טבעית כמו שכתב הרמב"ם (פ"ד מהל' דעות הל' יט), ומיתת עוה"ב - כי יבא אל האיסור. ולכך אמרו הם ז"ל שם: אי תורה "דבטלו מינן", היינו ממיתה טבעית. "ודמגני עלן", מעונש העולם הבא. וא"כ כל נושא אשה נכנס בסכנה עצומה. כיון שבדבר שיש בו תאוות גשמיות והחומריות גדולות הערך, עד שהמשילו ואמרו שהוא אחד מס' בגן עדן (ברכות נז ב), מחויב האדם שיתבטל תאוותו עד שיהיה כאילו כפאו שד ושיהיה רק כוונתו לשם שמים. וזהו מגדולי הנסיונות ולזה מצוה על כל העומדים שם לשמחו לדבר מצוה ולהודיע לו כמה הוא זוכה ע"י זה. ושגם אברהם אבינו ע"ה לא הגיע למעלת רב טוב הצפון עד שהיה לו בנים. וזה אמרם (שם ו ב) "קול חתן וקול כלה. קול אומרים הודו" (ירמי' לג, יא) - שיהיה קולם רק בהודאה לה' ושמחת ה' יהיה על ראשם. אבל אלו המשמחים בדברים המהבילים עליהם נאמר ותהי עונותם על עצמותם (יחזקאל לב, כז):
וע"ע שיעורי דעת להגר"י בלוך הרגשות ע"פ התורה שכ' דברים נפלאים ונביא תמצית דבריו ועי' שם בהרחבה כי אלו דברים אשר צריכים לחדור לעצמותינו וז"ל: הבה נתבונן במצות שמחת חתן וכלה, בטור אבן העזר סי' סה' כתב מצוה גדולה לשמח חתן וכלה, תמיד הוקשה לי מדוע גדולה כל כך המצוה לשמח חתן וכלה הן מובן לנו מה שהתורה מחשיבה ומצווה לשמח ולנחם את האדם בשעת יגונו וצרתו אבל כשאדם נמצא ברגע המאושר ביותר בחייו נתקיים אצלו "מצא אשה מצא טוב" [משלי יח] מקווה הוא לעתיד טוב ומאושר, ומעצמו עם עצמו הוא אפוף בשמחה כל כולו - מהו המקום אז למצוה לשמחו וכי חסר הוא שמחה זו. נראה שאומנם כן הוא, המצוה על הכלל לשמח חתן וכלה אינה רק בכדי להביא לידי שמחה את החתן והכלה הנישאים זה עתה, אלא שורש המצוה כצורת המצוה עצמה - ישמחו הם ואחרים עמם בחג נישואיהם, אומנם אף בלעדי אלו המשמחים כבר לא נעדרת השמחה מהחתן והכלה אבל נדרש לתת להשמחה שכבר שרויים בה החתן והכלה איכות ודרגה אחרת כפי שיתבאר להלן,
רגשותיו של האדם אינם כוחות עצמאיים ונפרדים המתלווים אל אישיותו, אלא הם כענפים המתפשטים מה'אני' הפנימי שלו, משום כך כל מערכי רגשות האדם עומדים תמיד בקשר חזק ואמיץ עם ה'אני' הפנימי של האדם, והנה ממהלך בנין תכונות נפש זה עשוי האדם לשקוע בתוך עצמו לגמרי, כי יש - וגם מצוי הוא, שההרגשים מרוב השתייכותם אל היאני' של האדם, הופכים הם להיות הרגשים קטנים וצרים המשרתים רק את האדם עצמו כל משאם ומתנם הוא רק איך להעשיר ולמלא את עולמו הפנימי של בעליהם ואילו לחיי הכלל וצרכיו אין חלק ופינה בהם, אבל סוף כל סוף לא זו הדרך תכליתו של היהודי בעולם היא ששיעור קומתו הרוחנית לא תישאר ותעמוד על מצבו כפי שהוא לפי נטיותיו הטבעיות אלא שיעמול ויעלה את כל ענייניו וכוחותיו לדרגות עליונות, ומכלל המתחייב בזה הוא גם שיעמול לעלות ולרומם אל הקדושה את ה'אני' הפנימי שלו יחד עם כל ההרגשים השונים החיים ופועלים בו, ואיך ירוממם בזה שישיתם מרשות האנוכיות הפרטית וישייכם לרשות הכלל,
ירדה תורה לסוף רגשותיו של אדם וראתה שבכל ימי חיי האדם מאורע הנישואין הוא הביטוי של אחד מהרגעים הכי אישיים של חייו, הרי אין לך דבר הנוגע כל כך בנקודות הנפש העמוקות והפרטיות שבאדם כשעת הנישואין, לעת כזאת שלפי טבע האדם הוא השיא של הויית חיי רגשי אנוכיותו באה התורה ולימדה שהוא הזמן המסמל שיתרומם האדם ויעלה את כל כוחותיו למעלה מאנוכיותו ובמה יתרומם בזה שהאירוע הגדול הזה יתעלה וייתפס עם מבט כלל ישראלי, והמעשה אשר יעשו להגיע לכך הוא בדרך שאמרה תורה ללכת בה בעת שמחת חתן וכלה ישמחו הם ואחרים עמם,
והענין בזה הוא בין לחתן ובין להמשמחים אותו: כשהחתן מתעלה ובזמן שהוא הכי אישי ונפשי אצלו הוא מרגיש שאין כאן רק מאורע פרטי ואישי השייך רק לחייו האישיים אלא יש כאן חלק מהבניין של כל בית ישראל ומתוך רגש זה משתף הוא בשמחתו האישית גם את האחרים בזה הוא מרחיב ומגדיל את ה'אני' הפנימי שבו ומשתפו עם הכלל,
וכן השמח עמו ומשמחו ומרגיש שאין זו אך שמחה פרטית של חברו הנישא עתה ובונה לו את ביתו אלא יש כאן חלק ועסק עם בנין כלל ישראל ומה שמשמחו הוא על דרך מה שאמרו חז"ל כל המשמח חתן כאילו בנה חורבה אחת מחורבות ירושלים והיינו שמרגיש הוא שבנין הבית הפרטי של היחיד הוא באמת בנין הכלל כולו והוא עצמו נכלל באותו הכלל ומתוך כך הוא שמח וגם משמח את החתן והכלה בזה הוא מרחיב ומשתף את האחר ואת הכלל בה'אני' הפרטי שלו, עכת"ד.
האם יש מצוה בכלי שיר בחתונה
הנה בכנסת הגדולה [הגהות טור אבן העזר סימן סה] כתב דהמנהג פשוט להביא מנגנים בתוף ובכינור מינים ועוגב לשמחת חתן וכלה, ועי' מדרש תלפיות [דקס"ז ע"ג] שכתב בין הדברים שחתן דומה למלך מה מלך מנגנים לפניו ערב ובוקר אף חתן כן, ועי' מהרי"ל הל' עירובי חצירות [הובא במג"א סי' שלח' סק"ד] וז"ל: מעשה שאירע אשר מתה מושלת המדינה ולכבודה ציווה המושל שלא לנגן בשום כלי שיר כל השנה בכל המדינה, והגיע זמן נישואין של זוג יהודים והורה מהרי"ל שלא יעשו הנישואין בלא כלי זמר דהוא עיקר השמחה של חתן וכלה ואם א"א במקומם ילכו למקום אחר, וכן עשו שערכו הנישואין במקום אחר ובכלי זמר,
עוד הובא בכנה"ג [סי' סד' הגה"ט אות ב'] וז"ל: אלמון הנושא בתולה וקרובי הכלה רוצים להוליך הכלה מבית אביה לבית בעלה בתוף וכינור כמשפט הבנות הבתולות, והבעל מוחה וטוען שירבו בשמחה בבית אביה, אבל בצאתה מבית אביה הרי היא ברשותו והוא אינו רוצה להרבות בשמחה מפני שהוא אלמון, כיון שמנהג בנות הארץ הבתולות הנישאות לצאת מבית אביהם בתופים ובכינורות, אין הבעל יכול לעכב ע"ז כמ"ש הרב אפרים ז"ל בענין הסעודה, ואעפ"י שהוא אלמון עולה עמו ואינה יורדת לשמחה ולברכה, לפי דבריו שמחת הדרך אינו ברשות הבעל כיון שהולכין עמה האב או שלוחיו. הראנ"ח ז"ל בכ"י, וע"ע שם, מבואר מד' עד כמה חשוב שיהיה בשמחת חו"כ כלי זמר שאפי' כופין ע"ז את הבעל,
וכ"פ באגרו"מ [יו"ד ח"ב סי' קיב'] שכתב דנראה שכמו שאם החתן אינו רוצה לעשות סעודה וקרובי הכלה רוצים שיעשה סעודה כופין אותו שיעשה סעודה לפי כבודו ולפי כבודה, כך אם לא רוצה החתן בכלי זמר יש לכוף אותו ליקח כלי זמר על חשבונו, ומ"ש בכנה"ג הנ"ל שאין יכולים לעכב מצד החתן להביא כלי זמר פשוט שיכולים לכוף את החתן שישכור כלי זמר ורק מעשה היה שהחתן רצה לעכב נקט בלשון שאינו יכול לעכב עכ"ד.
וביותר ברמ"א [או"ח סי' תקס' ס"ג] כתב על הא דנפסק בשו"ע שאסור לנגן בכלי שיר ואסור לשמוע מיני זמר מפני החורבן, ואפי' שיר בפה על היין אסורה שנאמר 'בשיר לא ישתו יין' וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תשבחות או שיר של הודאות וזכרון חסדי הקב"ה על היין, ומוסיף הרמ"א וכן לצורך מצווה כגון בבית חתן וכלה הכל שרי, ובמ"ב [ס"ק טז'] כתה דהכל שרי בין בפה ובין בכלי ועל היין רק שלא יהא ניבול פה ומ"מ אין לשמוח ביותר [כ"כ במג"א ע"פ הגמ' בברכות לא. דשם מבואר שר' אשי שבר כוס ששוה הרבה כסף בכדי שלא ישמחו יותר מדי עי"ש],
ובאמת נח' בזה הראשונים האם מותר לשיר בשמחת חתן וכלה ביש"ש גיטין [פ"א סי' יז'] כתב דמד' הרי"ף והרא"ש [פ"ה דברכות] משמע דאפי' בבית חתנים לא שרינן לזמר אלא בדברי שירות ותשבחות, אמנם תוס' בגיטין ז. [ד"ה זמרא] חלק עלייהו ומשמש דבבית חתנים שמצוה לשמח חתן וכלה שרי בכל דברי שיר רק שלא יהא בה ניבול פה, ואף שבתוספות לא הוזכר אלא חופה מ"מ מאחר שכתבו שיר של מצוה לשמח חתן וכלה וכ"ש זימרא דפומא ואפשר בית חתנים שכתבו הרי"ף והרא"ש הוא קודם נישואין דלא הוי של מצווה דלא שרי אלא בשירות ותשבחות,
והנה כבר בספר חופת חתנים [להרב רפאל מילודלה ס"ו אות ח'] כתב שבמקום שהגויים מתקנאים עי"ז שעושים בכלי שיר או שיכול לצאת מזה תקלה שאנשים ירקדו עם נשים ה"י, בכה"ג על דייני העיר לברר ולדון כפי השעה, וכ"כ בליקוטי מהרי"ח [סדר נישואין] כי המהר"ם שיק פקד על הסרים למשמעתו שלא ינגנו בכלי זמר בחתונות מפני התקלות,
האיסור בא"י בכלל ובירושלים בפרט
בשו"ת הרדב"ז [ח"ד סי' קלב'] דן לגבי לשמוע שירה שגוי מנגן בשבת וכתב בענין כלי זמר בחתונה שמה שאומרים שאין שמחה אלא בכלי שיר אפשר שהוא בארצותם [אירופה] אבל באלו הארצות [ארץ ישראל וסביבותיה] יש שמחה בבשר ויין ושיר בפה לשורר ולשבח את השי"ת בשירים שתקנו ראשונים,
בשו"ת שלמת חיים [ח"א סי' עז'] הובא מהגרי"ח זוננפלד ע"ד המנהג בירושלים שלא לנגן בכלי שיר בחתונות שכפי ששמע בעל אמרי בינה גזר על זה ומביא שא' שזלזל בזה נענש קשה, וגם שמע ממהרי"ל מבריסק שאמר שבוודאי בירושלים ראוי עכ"פ דהרי חורבן ביהמ"ק לעינינו[4],
[1] ובמהר"ם שיף כתב וז"ל: כלה נאה וחסודה. אפ"ל מלשון חסידה וכמ"ש המ"כ על בת כ' כבת ז' ליופי אעפ"כ בת ק' כבת כ' לחטא שתרוייהו יחד הוא מעלה ועד"ז שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל בהחן והיופי ואף לפירש"י חסודה מלשון חוט של חסד דהיינו מעלת חן אפ"ל כענין שאמרו סוף לולב וערבה כל אדם שיש עליו חן בידוע שהוא ירא שמים שנאמר וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו וכו' ועד"ז שקר החן וגו' מצד עצמה רק עי"כ נמשך ממנה שאשה יראת ה' היא תתהלל כי כל שיש עליה חן בידוע וכו':
[2] צ"ע מדוע השו"ע השמיט את המילה גדולה.
[3] ופי' מהרש"א מבואר אלו חמשה קולות הן חמשה קולות של הדבור שהקול מתחלק לפי מוצאם אותיות בומ"ף מהפה דטלנ"ת מהלשון זסשר"ץ מהשינים גיכ"ק מהחיך אחה"ע מהגרון והן הן אותיות שהתורה נתנה בהן ולא בקול פשוט שאינו מורה על דבור מה וזה שאמר שראוי לשמח חתן וכלה בקול הדבור הכולל ה' מיני קולות שאמרנו כמ"ש בי הלולי מילי ור"ל לשמחו בשמחה בדבור של מצוה להזכיר חסדי המקום בבריאה לקיום עולם והוא שסיים באומרו קול אומרים הודו את ה' שקולות השמחה יהיו בשבח המקום וע"כ תקנו חז"ל אלו ה' קולות בז' ברכות חתנים כמפורש בחידושינו פ"ק דכתובות ע"ש ואמר שאם משמחו זוכה לה' קולות של תורה כי נתינתה היא היתה יום שמחת לבו וחתונתו עם ישראל והה' קולות שהן ה' מוצאי הדבור באותיות של תורה הם קיומו של עולם שנתנו בסיני כמו שכתוב אם לא בריתי יומם וגו' אם ישראל מקבלין כו' ומה שסיים ואמר הא דכתיב וכל העם רואים את הקולות הן קולות דקודם מתן תורה דהאי קרא פירושו של ה' קולות שנאמרו קודם מתן תורה שלא תאמר שהם קולות פשוטים שוים אלא שכל העם רואים את הקולות שהם מתחלקים לפי צורת האותיות כפי מוצאם של הקולות ובדמיון רואה את כל חלק וחלק מהקול כפי מה שהוא לפי צורתו באותיות ואמר כאלו הקריב תודה כו' שהיא באה ג"כ בשמחה על הקיום רצון לפניו כמפורש (פ"ק) [פ"ב] דשבועות גבי מוסיפין על העזרה ואמר עד"ז כאלו בנה אחת מחורבות ירושלים שהוא קיומו וישובו של ארץ ישראל וק"ל:
ובמרומי שדה [שם] ביאר עובר בחמשה קולות כו'. פירש"י מזלזל בחמשה קולות כו'. יש להסביר האיך עי"ז שאינו משמח חתן וכלה מזלזל בקולות של מתן תורה. ונראה דמי שאינו משמח חתן וכלה, מגיס דעתו ומתכבד בעיניו לומר שהוא צנוע ביותר. ואין כדאי מצות שמחת חו"כ להשמיע קולו. וכדבר מיכל לדוד. ונמצא לפי דעתו שלא היה ראוי שיהיו קולות במתן תורה, ושיותר ראוי היה שתנתן התורה בצניעות ח"ו. ונמצא שמזלזל בקולות של הר סיני. וכיוב"ז כתב הרמב"ם בענין שמחת בית השואבה:
[4] בשו"ת ציץ אליעזר [חט"ו סי' לג' אות ג'] דן האם האיסור בירושלים חל גם מהקלטה של נגינה ולא לנגן בכלים ממש וז"ל: מה שמוסיף כבו' לשאול, דאם נאמר שדין טייפרקורד כזמר בכלי, האם הוא ממש כדין זמר בכלי שיר כמו כינור והדומה או דרגה בין זה לשיר בפה, ונפק"מ להנוהגים איסור בכלי זמר בירושלים בחתונות כידוע, דאם הוא ממש ככלי זמר אזי אסור, ואם הוא פחות מזה אזי יהיה מותר, ע"כ.
הנה כבר חויתי דעתי לעיל שזה תלוי מאין מקור השירים והניגונים שהוקלטו בטייפ, אם משירה וזימרה בפה מותר, ואם זה נובע ממה שהקליטו מכלי - שיר אזי דינו כהשמעה מכלי - זמר.
אמנם ראיתי בספר שלמת חיים ח"ד סי' כ"א אות ג' שמחבר הספר שאל את הגרי"ח זאננפעלד ז"ל אם מנהג ירושלים חל גם על כלי הגראמיפון, /דפטיפון/ והשיב בקצרה ובזה"ל: ודאי גם זה בכלל, אבל השאלה שם נחלקה לשנים הן על שירה בפה שקלטה והן על מה שקלטה ניגונים של כלי שירה כדיעו"ש, ולא ברור איפוא אם מה שענה דגם זה בכלל המכוון על כל גוונא, או דילמא רק כשמשמיעה ניגונים שקלטה מכלי שיר, וגם אם נאמר שגם הכלי - גראמפאן בכלל יש עדיין לומר שחלות התקנה לא חלה גם על הטייפ, מכיון שזה לא היה עדיין בזמנם של הגאונים מקאליש ומבריסק ז"ל שתוקנה אז (כפי שנזכר בספר שמלת /שלמת/ חיים ח"א סי' ע"ז), ואין להוסיף על הגזירה, ובדומה לזה ראיתי שכותב לומר בספר שו"ת חלקת יעקב ח"א סי' ס"ב על כלי הרדיו בנוגע לאיסור זימרה בכלי שלא במקום מצוה עיין שם, ושם היתה הגזירה בזמן חז"ל, ומכש"כ שיש להתיר השמעת ההקלטות מנגינות בע"פ [ואפילו בפטיפון] בחתונות, שאין כל הוכחה ואסמכתא ברורה שגם על זה התקינו בירושלים גאוני הדור שבדור הקודם [והטייפ עוד לא היה], ואשר בכלל רובא דעלמא נוהגים בזה היתר.
