בדיני ומנהגי בין המצרים – חלק א'

כבר אמרו בגמ' תענית ל' ב' "שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה", מכאן אמרו כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, ושאינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה... חלילה וחס!
​

ואנו מצפים ומקוים ומתפללים כי צום הרביעי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים!​

​

*​

כתב החיי אדם כלל קל"ג יש ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהם כדי לעורר הלבבות לפקח על דרכי התשובה.

ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון הדברים אלו נשוב להיטיב, שנאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם.

ולכן חייב כל איש לשום אל לבו באותן הימים, ולפשפש במעשיו, ולשוב בהן, כי אין העיקר התענית, כמו שכתוב באנשי נינוה וירא אלוקים את מעשיהם, ואמרו רז"ל תענית ט"ז א' וירא את שקם ואת תעניתם לא נאמר, אלא את מעשיהם, ואין התענית אלא הכנה לתשובה.

לכן אותם אנשים שכשמתענים הולכים בטיול ובדברים בטלים, תפשו הטפל והניחו העיקר, ומ"מ אין לפטור את עצמו בתשובה לבד, כי ימים אלו הם מצות עשה מדברי הנביאים להתענות בהם וכבר קבלו כל ישראל ונהגו כן בכל העולם, ע"כ.


​

א. נשתברו הלוחות הראשונות כשירד משה מן ההר וראה את העגל והמחולות כמפורש בתורה!

ב. בוטל קרבן התמיד עוד מלהקריב בבית הראשון, שכבר לא מצאו הכהנים כבשים להקריב.

ג. הובקעה העיר בחורבן בית שני, דאע"ג דבחורבן הראשון נבקעה העיר בט' תמוז כיון ששניהם היו בחודש זה, קבעו לחורבן בית שני דחמורה עלינו, ולא רצו לגזור בשניהם דאין מטריחין על הצבור יותר מדאי.

ד. שרף אפוסטמוס הרשע את התורה.

ה. העמיד צלם בהיכל על ידו או על ידי רשעי ישראל, וזה גרם גלותנו וחורבננו.


בצום שבעה עשר בתמוז עצמו: יש להחמיר בכל הדברים שנוהגים להחמיר מראש חודש אב ועד תשעה באב.


שאלה: מדוע "צום שבעה עשר בתמוז" נקבע מתחילת היום בלבד ולא מהלילה כמו בתשעה באב ויוה"כ?

תשובה: קושיא זו שאלו בירושלמי פ"ד דתענית, ואמר רבי לוי כתיב "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" אין מאור עיניו של אדם חוזר אלא לאחר ארבעים יום, ולכן אין מתענים פעמיים מעת לעת, ע"כ.

כלומר אין מתענין בי"ז בתמוז וגם בט' באב מעת לעת תוך ארבעים יום, לפי שאין מאור עיניו של האדם חוזר אלא לאחר ארבעים יום, לכן קבעו חז"ל את צום שבעה עשר בתמוז משחרית ולא מבערב.


​

א. עשרים ואחד הימים שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב נקראים "ימי בין המצרים" על שם הכתוב "כל רודפיה השיגוה בין המצרים".

ב. לשון "בין המצרים" פירש"י איכה פרק א' שיש גובה מכאן ומכאן ואין מקום לנוס.

ג. לשון "המצרים" – גבולים של שדה וכרם, ומדרש אגדה בין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, ע"כ.


משהובקעה העיר ירושלים ועד שחרב בית המקדש הזיו עשרים ואחד יום, שבשבעה עשר בתמוז הובקעה העיר ובתשעה באב חרב הבית.


ונתנו סימן לדבר פסוק בירמיה א' י"א "מקל שקד אני רואה" מה הלוז הזה ממתי שהוא מוציא את נצו ועד שהוא גומר את פירותיו עשרים ואחד יום, כך מיום שהובקעה העיר ועד יום שחרב הבית עשרים ואחד יום.


צרות רבות ורעות מצאו את ישראל בדורותיו בימים אלה, וכן חרב הבית בראשונה ובשניה בימים אלה של מצרים ומצור ומצוק, משום כך קבעו "כל ימי בין המצרים" לאבל על חורבן בית אלוקינו, זה בית המקדש!

ולכן ממעטין בימים אלה בשמחה יותר מכל ימות השנה.


כתב בספר יסוד ושורש העבודה סוף פי"א וריש פי"ב, דבכל שלושת השבועות שמי"ז תמוז עד ט' באב יזהר האדם מאד ביחוד בימים אלו למעט בשיחה בכל מה דאפשר שלא יבוא למלאות פיו שחוק.

ודבר פשוט שמיעוט שמחה בימים אלו היינו דוקא בדברים של רשות, אבל בעבודת השי"ת בתורה ובתפילה אדרבה יש לעשותם בשמחה רבה.

עוד פשוט שיש להרבות בימים אלו באהבה ואחוה בין אדם לחבירו כנגד שנאת חינם שבעטיה חרב בית מקדשנו.


​

*​

כתב הרמ"א סימן תקנ"א סעי' ב' ונוהגין להחמיר שאין נושאים נשים מי"ז בתמוז ואילך עד אחר ט' באב, וכתב המשנה ברורה ס"ק י"ט בשם הא"ר ודרך החיים דכל זה בנישואין, אבל באירוסין אין נוהגין להחמיר, ואפילו סעודת אירוסין מותר לעשות.


​

והנה יתכן דכל מה שכתב המ"ב להתיר לעשות סעודת אירוסין בג' השבועות היינו בזמנם שבשעת האירוסין היה האדם מקדש את אשתו כמו שעושים אצלינו במעמד החופה, ומצוה גמורה היא.

אבל בזמנינו מה שקוראים "אירוסין" או "תנאים" שאינו אלא שידוכין בעלמא לא חשיב מצוה כלל, דאירוסין לחוד ושידוכין לחוד, לפי"ז לא היה ראוי לעשות כיום סעודת אירוסין בשלשת השבועות או דילמא לעולם אפי' סעודת שידוכין מותר לעשות מי"ז תמוז ואילך.


ולכאורה יש להביא לזה ב' ראיות לקולא וראיה אחת לחומרא, ראיה ראשונה מפורשת לקולא מדברי המשנה ברורה הלכות פסח סימן תמ"ד ס"ק כ"ד, דהנה השו"ע שם הביא את הדין של ההולך ביום ארבעה עשר בניסן לדבר מצוה כגון למול את בנו או לאכול סעודת אירוסין בבית חמיו ונזכר שיש לו חמץ בביתו הדין הוא שאם יכול לחזור לביתו ולבער ולחזור למצותו, יחזור ויבער, ואם לאו יבטלנו בלבו.

וכתב המשנה ברורה שם דלאו דוקא אם הלך לאכול סעודת אירוסין בבית חמיו, הוא הדין בזמנינו כשעושין סעודה בשעת כתיבת התנאים ג"כ מקרי סעודת מצוה, כן דעת המ"א וא"ר וחק יעקב דלא כהחוות יאיר[1].

נמצא מפורש דגם מה שבזמנינו נקרא "אירוסין" שאינו אלא סעודת שידוכין בשעת כתיבת התנאים נמי חשיב סעודת מצוה, ולפי"ז יהא מותר לעשות "סעודת שידוכין" ולהשתתף בה מי"ז בתמוז ואילך.


עוד ראיה לקולא מדברי המשנה ברורה הלכות עירובי תחומין סימן תט"ו סק"ב, דהנה השו"ע שם בסעי' א' כתב שאין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה כגון שהיה רוצה לילך לבית האבל או לבית המשתה של נישואין כו'.

וכתב המשנה ברורה שם דלאו דוקא אם רוצה לילך לבית המשתה של נישואין הוא הדין לסעודת אירוסין או "סעודת קנין" שנוהגין לעשות עכשיו שגם אלו סעודת מצוה הם, ע"כ.


מיהו יש מקום לומר דשמא כל האמור בב' הראיות לקולא שהבאנו, הוא רק לפני מנהג האשכנזים דבסעודת אירוסין או סעודת שידוכין כיום עכ"פ עושין קנין על ההתחייבויות של הצדדים וכן כותבין את ה"תנאים" שבין המו המחותנים, לכן סובר המ"ב בשם האחרונים דהוה נמי סעודת מצוה.

אבל אצל הספרדים שבשעת האירוסין אין עושין כלום, כי אם אשר נאספין בני משפחות המחותנים החדשים יחד לסעוד עודה להכיר כיר ולהוקיר אפשר שכולי האי לא חשיב סעודת מצוה, וצ"ע.


ברם גם לפי מנהג האשכנזים עדיין יש להעיר על כל האמור מדברי המשנה ברורה הלכות שבת סימן רמ"ט סק"ב, דלכאורה יש ראיה הפוכה ולחומרא.

דהנה איתא בשו"ע שם סעי' ב' דאסור לקבוע בערב שבת סעודה ומשתה שאינו רגיל בימי החול, ואפילו היא סעודת אירוסין מפני כבוד השבת שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול וכל היום בכלל האיסור.


וכתב המשנה ברורה שם דכל מה שאסור לעשות סעודת אירוסין בערב שבת היינו אם אירס קודם לכן, דאף דסעודת אירוסין היא מצוה מ"מ היה לו להקדימה, אבל אם אירס בערב שבת מותר לעשות הסעודה דכיון דאירוסין שריא בערב שבת משום שלא יקדמנו אחר ממילא שרי הסעודה לזה ג"כ, וחשובה כמו סעודת מילה ופדיון הבן שזמנה קבוע.

וכן אם היו הנישואין בערב שבת מותר לעשות הסעודה ג"כ, ומ"מ לכתחילה טוב ונכון אם אפשר לדחות הסעודה למחר או יום אחר אפילו באירס בערב שבת.


ודע דכל זה בסעודת אירוסין!!! אבל בסעודה שעושין בשידוכין שלנו לא הוי סעודת מצוה, כן כתב הפמ"ג בסימן תמ"ד.

ולפי"ז אין לעשותה בערב שבת אפילו אם נגמר השידוך באותו יום, ומה שנוהגין לאכול מיני מרקחת בשעת כתיבת התנאים לא מקרי סעודה, ע"כ.


הנה לכאורה מבואר ברור בשם הפמ"ג דסעודה שעושין בשידוכין שלנו לא הוי סעודת מצוה, רק שמיני מרקחת בשעת כתיבת התנאים לא מיקרי סעודה.


המורם עכ"פ לפי הפמ"ג דמי"ז תמוז ואילך בכל שלושת השבועות צריך להמנע מלעשות סעודת אירוסין עכ"פ בפת, לפי שאינו סעודת מצוה כי אם סעודת שידוכין בלבד, אלא שבמיני מרקחת בעלמא בשעת כתיבת התנאים מותר לעשות לפי שאינו חשיב סעודה, וצריך עדיין בירור להלכה למעשה בזה!
​

מתלמיד חכם אחד​

[1] וז"ל (סוף סימן ע' אות י"א): ומה שעושין סעודה אחר כתיבת התנאים שקורין "קנס מאל" ודאי לא מקרי סעודת מצוה כי אין זה סעודת אירוסין דבימי הש"ס שהיה אחר קידושין, ע"כ.​