אודות המנהג "לקונן" בהפטרת שבת חזון - מה זה לקונן?

א) רבים מכלל ישראל נהגו לקונן בהפטרת שבת חזון, ומנהג זה מקורו קדום מאוד, ומובא כבר בספר מגן אבות להמאירי (סי' כ"ד) בשם הגאונים. וזה לשונו, "כתבו הגאונים, שאף על פי שהשבת נאסר בכל מיני הספד ובכל ענין של קינה, בשבת איכה התירו לקונן בצבור דרך הכנעה ושבירת היצר, מפני שיש בזכירת החרבן והתאונן על הצרות שאירעו באותו זמן חלק משרשי התשובה", עכ"ל.

וכן הראבי"ה (סי' תקצ"ה) מביא מנהג זה בשם מורו רבי אליעזר ממיץ בעל היראים, וזה לשונו, "והפטרה דחזון ישעיהו נהגו לקרותה בניגון קינה, וענין אבילות הוא", עכ"ל.

ב) וכן הובא מנהג זה בשו"ת הריב"ש (סי' קי"ב), שם דן לגבי בית כנסת שהיה שם בשבת חזון רק אחד שידע לקונן, וזולתו לא היה מצוי לדעת לקונן, ואותו אחד כבר עלה לתורה באחת מהעליות הקודמות, וכתב הריב"ש שיחזור ויעלה למפטיר ויברך לפניה ולאחריה ואין בזה ברכה לבטלה, ע"ש באריכות. ועל כל פנים, מבואר בדבריו שנהגו לקונן בהפטרת שבת חזון, ולכן התיר לאותו אחד לעלות שוב כדי שיוכל לקונן כנהוג.

ודברי הריב"ש הללו נפסקו להלכה במלבושי יום טוב (סי' רפ"ב ס"ק א'), במגן אברהם (שם ס"ק י"ד), באליה רבה (שם ס"ק י', ובאליה זוטא ס"ק ז'), בבאר היטב (שם ס"ק י"א), בתוספת שבת (שם ס"ק י"ב), בחיי אדם (כלל קל"ו סעיף ד'), בקיצור שולחן ערוך (סי' קכ"ב סעיף י"ז) ובמשנה ברורה (סי' רפ"ב ס"ק כ"ז).

ג) ועל פי זה נהג בעל התוספות יום טוב לעלות בשבת חזון לעליית לוי ולאחר מכן לעלות שוב למפטיר כדי לקונן בקריאת ההפטרה, וכפי שמעיד על עצמו בספרו מלבושי יום טוב (שם), וכתב "שמעתי מפי זקן אחד מו"ה מישל ז"ל, כשעשיתי כן פה קראקא, שהפטרתי חזון אף שקריתי לשני, אמר שכן עשה הגאון מו"ה יוסף כ"ץ^[1] שהיה ר"מ פה וקרא בכהנא וגם הפטיר אחר כך חזון", עכ"ל.

וכן המגן אברהם (שם ס"ק י"ד) הביא, שיש מי שכתב שאפילו אם יש אחרים שיודעים לקונן, מ"מ כיון שהמנהג היה שהרב מקונן בהפטרה זו, אפשר לכתחילה שהרב יעלה גם גם לשלישי וגם למפטיר, אך המגן אברהם עצמו פוסק שלכתחילה הרב לא יעלה לשלישי אלא רק למפטיר. והובאו דבריו להלכה בבאר היטב (שם ס"ק י"א), בתוספת שבת (שם ס"ק י"ב) ובקיצור שולחן ערוך (סי' קכ"ב סעיף י"ז).

והאליה רבה (שם ס"ק י"ד) הביא את דברי המלבושי יום טוב והמגן אברהם, וכתב על דברי המגן אברהם "ואפשר אילו ראה דברי מלבושי יום טוב לא היה כותב כן".

והמשנה ברורה (ס"ק ל"א) פסק כדעת המגן אברהם והתוספת שבת, שבשבת חזון במקום שהמנהג שקוראים הרב למפטיר לא יקראוהו מקודם לשלישי, וציין בסוף דבריו "ועיין באליה רבה".

ומבואר מדברי כל הפוסקים הללו, שנקטו כדבר פשוט את המנהג שהרב עולה למפטיר בשבת חזון כדי לקונן כראוי, ואף אחד לא התנגד למנהג זה.

כמו כן, הובא מנהג זה שמקוננים בהפטרת חזון, בספר שערי אפרים (שער ט' סעיף כ"ז) וז"ל "והפטורת חזון נוהגין לומר בניגון התאוננות וקינות, וכן הפטורת ט"ב אסף אסיפם אומרים בניגון איכה".

ד) והנה, מפורסם בשם מרן החזון איש זללה"ה שהתנגד למנהג של קריאת ההפטרה בניגון איכה. ואביא כאן כמה עדויות שנדפסו בשמו בענין זה:

א. בקונטרס הזכרונות (למו"ר מרן הגר"ח קניבסקי זצ"ל, סי' כ"ז סעיף ט"ו) כתב בזה"ל: "הפטרת שבת חזון שלא בניגון איכה (שאין להראות אבלות בשבת)".

ב. בספר ארחות רבינו (ח"ב עמ' קל"ה) כתב: אמר לי הגרח"ק שליט"א, שאת הפטרת שבת חזון קראו אצל מרן החזו"א זצוק"ל שלא בניגון איכה.

ג. בספר דינים והנהגות (להגר"מ גריינימן שליט"א, פרק כ' סעיף ז') כתב: הפטרת חזון לא קראוה בניגון איכה.

ד. בספר זכור לדוד (ספר זכרון להג"ר דוד פרנקל זצ"ל, עמ' שנ"ט) מובא: בשבת חזון לא נתן החזו"א שיקראו בבית מדרשו פסוק "איכה אשא לבדי" בניגון של איכה, וכן ב"הפטרת חזון" לא ניגנו בניגון "איכה", דהרי ליכא אבילות בפרהסיא בשבת (הגר"נ מאירזאהן שליט"א מפי ר' דוד ז"ל).

ה. בספר מעשה איש (ח"א עמ' קל"ד) כתב: הקפיד שלא יקראו הפטרת שבת חזון בניגון של מגילת איכה, כי הדבר דומה לאבילות בפרהסיא.

ו. בספר מועדים וזמנים (להגר"מ שטרנבוך שליט"א, ח"ה סי' שמ"ג) כתב: וכן הקפיד רבינו ה"חזון איש"
זצ"ל שלא לנגן בניגון איכה דהוה אבילות בפרהסיא. ובתשובה נוספת (ח"ז סי' רנ"ו) כתב: ושמעתי שהחזון איש זצ"ל הקפיד לא לנגן הפטרה דחזון בניגון איכה, שזהו אבילות בפרהסיא.

ז. בספר זה השלחן (להגר"ש דבליצקי זצ"ל, ח"ב סי' תקנ"א) כתב: גם החז"א זצ"ל הנהיג בבית מדרשו לקרוא בניגון הרגיל של כל השנה.

ה) ולכאורה דברי מרן החזו"א הם כנגד דברי הראשונים וכל הפוסקים הנ"ל שנקטו כדבר פשוט שנהגו לקונן בהפטרת שבת חזון.

וכבר מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל (הלכות ומנהגי בין המצרים פרק ה' הע' 8) תמה על דברי החזו"א טובא, כיון שמקור מנהג זה בראשונים ובמגן אברהם.

ויש שכתבו[2], שדברי החזו"א נאמרו על פי דעת הגר"א, שלובשים בשבת חזון בגדי שבת, כי אין לנהוג שום אבילות בפרהסיא בשבת.

אך עדיין דבר זה הוא חידוש, להכריע נגד כל דברי הראשונים והפוסקים על פי סברא זו, שהרי ודאי שהרמה של אבילות בלבישת בגדי חול היא הרבה יותר גדולה מאשר קריאת פסוקי הפטרה בניגון איכה.

וגם לא מצאתי במעשה רב או בשאר כתבי תלמידי הגר"א שכתבו מה היה מנהגו בקריאת ההפטרה של שבת חזון, ולכאו' נראה מכך שהיו מקוננים אצלו בקריאת הפטרה זו, שהרי המנהג בכלל ישראל היה לקונן בקריאת ההפטרה, ואם נהגו אצלו אחרת, היו צריכים לציין זאת.

עוד יש להעיר, שהמשנה ברורה (סי' תקנ"א ס"ק ו') הביא את מנהג הגר"א ללבוש בגדי שבת בשבת חזון, ואילו לגבי קריאת ההפטרה הביא את המנהג לקונן כדבר פשוט וכנ"ל, ולא כתב לתלות מנהג זה במחלוקת. וכבר עמד בהערה זו בשו"ת משנת יוסף (להגר"י ליברמן זצ"ל, ח"ז סי' ק"ד).

ו) אך באמת שאין כל מקור בדברי הראשונים והפוסקים כל מקור למה שנהגו כיום רבים לקרוא את ההפטרה בניגון של מגילת איכה, וכל מה שכתבו הראשונים והפוסקים הוא שנהגו לקונן בקריאת הפטרה זו, אך אין מקור לקרות בניגון של איכה, אלא הכוונה שקורים בניגון הרגיל מתוך קינה והתעוררות.

וזו גם הסיבה שנהגו שהרב עולה לקריאת הפטרה זו, שהרי אם המנהג לקונן היינו לקרוא בניגון של איכה, אם כן הבעל קורא היה צריך לקרוא הפטרה זו ולא הרב, ולא מצינו שנהגו שהרב קורא את מגילת איכה או את הפטרת אסוף אסיפם בתשעה באב שקוראים בניגון של איכה. אלא כל הטעם שכאן הרב עולה, הוא משום שכאן הענין אינו הניגון אלא צורת הקריאה בהתאוננות והתעוררות, ולכן הרב היה עולה כדי לקונן כראוי ולעורר את העם לתשובה, וכפי שנהגו בהרבה מקומות שהרב היה עולה למפטיר בשבת שובה, כדי לקרוא את ההפטרה ולעורר את העם לתשובה, ושם ודאי אין ניגון מיוחד להפטרה זו, אלא קוראים בניגון הרגיל מתוך רגש והתעוררות כדי לעורר את העם לתשובה.

וזה מה שכתב במגן אבות להמאירי, בשם הגאונים, שאף על פי שהספד וקינה אסורים בשבת, בשבת חזון מותר כיון שזה "דרך הכנעה ושבירת היצר, מפני שיש בזכירת החרבן והתאונן על הצרות שאירעו באותו זמן חלק משרשי התשובה", והיינו שעל ידי קריאת ההפטרה בהתעוררות וקינה, על ידי זה יבואו להכנעה ולשבירת היצר.

ז) ובאמת שכך מבואר להדיא בדברי השערי אפרים (שער ט' סעיף כ"ז) שהבאתי לעיל, ואעתיק שוב את לשונו: "והפטורת חזון נוהגין לומר בניגון התאוננות וקינות, וכן הפטורת ט"ב אסף אסיפם אומרים בניגון איכה". הרי שמבואר דבריו שיש חילוק בין הפטרת חזון להפטרת אסף אסיפם, שלגבי אסף אסיפם כתב שאומרים אותה בניגון של איכה, אך לגבי הפטרת חזון לא כתב שאומרים אותה בניגון של איכה אלא שאומרים אותה בניגון התאוננות וקינות, דהיינו שקוראים אותה בטעמים הרגילה, אך בניגון של התאוננות וקינות.

ח) עוד ראיתי בספר מנהגות וורמייזא[3] (עמ' רס"ו) שכתוב שם בזה"ל: "ומפטירין חזון ישעיה, ואמר המפטיר הפטרה בניגון השייך לאותה הפטרה בניגון רחמנות כדי לעורר הבכי" [וכעין זה כתוב במחזור הדרת קודש[4]]. הרי שלא כתוב כלל שאומרים זאת בניגון של איכה, אלא ב"ניגון רחמנות" [ולגבי תשעה באב לא כתב שם שאומרים בניגון רחמנות, דניגון מגילת איכה הוא ניגון אחר וכנ"ל].

ובמחזור מעגלי צדק[5] (דף קנ"ח א') כתוב בזה"ל: "והחשוב שבקהל מפטיר חזון ישעיהו בניגון קינה עד וריב אלמנה לא יבא אליהם". וגם הוא כתב ניגון קינה ולא כתב ניגון של מגילת איכה.

גם בספר נהר מצרים (להג"ר רפאל אהרן בן-שמעון זצ"ל, מצרים תרס"ח, דף ל"ה ב') מביא שיש מקומות שאינם קוראים שום קינה בשבתות אלו, "אכן ניגון ההפטרה קוראים אותו בניגון קול מר וקול יללה קורע הלבבות לקרעים ומוריד דמעה מנקיקי הסלעים". וכעין זה כתב בספרו נהר פקוד (על ספר שער המפקד, דף צ"ז ב', סוף הע' ד') שבכמה מקומות באפריקה ובפרט בתוניס מנהגם שלא לומר שום קינה בשלש השבתות, "אכן ההפטרות דתלתא דפורענותא אומרים אותה בקול נהי ונועם תמרור קורע הלה לבית חללו ומעורר היגון מעומק מסתרי הלב וגם כן נראה שלא היה זה ניגון של איכה, אלא ניגון מיוחד של קול מר ויללה.

גם בספר כתר שם טוב (להג"ר שם טוב גאגין ח"א עמ' ת"ה) כתב שמנהג לונדון ואמשטרדם וערי מרוקו לנגן את ההפטרות של תלתא דפורענותא "בקול משבר הלב", וכעין זה כתב שם (עמ' 73) שמנהג הקהילות הספרדיות בלונדון ואמשטרדם שקורין הפטרת חזון "בניגון של אבל המעורר דאגה".

ט) ואמנם יש מקומות שכן נהגו לקרוא הפטרה זו בניגון איכה, כגון בפפד"מ, וכמו שכתב בספר יוסף אומץ (להג"ר יוסף יוזפא האן נוירלינגן, מחכמי פרנקפורט לפני כ-400 שנה, עמ' רמ"ז) שקוראים הפטרה זו בניגון איכה. וכן מובא בספר דברי קהילות (להג"ר שלמה זלמן גייגר זצ"ל, פפד"מ תרכ"ב, עמ' 92), ומשם בספר מנהגי פרנקפורט (ירושלים תשמ"ב, עמ' קמ"ב).

ומנהג זה התפשט למקומות רבים ברחבי אירופה [מעבר לפפד"מ וגרמניה] עוד בדור שקודם השואה, כמו שהובא מנהג זה בשו"ת מהר"ם בריסק (סי' ח'), מנהגי ביהכ"נ דקהל עדת ישראל ברלין (ברלין תרצ"ח, עמ' י"ט), ספר שאול בחיר ה' (הנהגות הג"ר שאול בראך זצ"ל, עמ' רכ"ז), מנהגי ישיבת טלז (עמ' מ"ט), ועוד. וכך המנהג כיום ברוב קהילות האשכנזים.

אך גם הנוהגים כך, צריכים לדעת שזה צורה לקיים את המנהג לקונן, אך הקורא בניגון של איכה ללא כל רגש והתעוררות, לא קיים את המנהג כראוי [ואף שהניגון של איכה הוא מעורר מצד עצמו, אך בודאי שיש משמעות רבה לצורת הניגון וההתעוררות].

י) ואם כן, דברי החזון איש אינם סותרים כלל לדברי הראשונים וכל הפוסקים הנ"ל, שהתנגדותו של החזון איש היתה שלא לקרוא את ההפטרה בניגון של איכה, שלזה אין שום מקור, ובוודאי זה כאבילות בפרהסיא שקוראים בשבת בניגון המיוחד לתשעה באב[6], אך על צורת קריאת ההפטרה ברגש ובהתאוננות לא הובא בשם החזו"א כל התנגדות לכך[7].

ומעשה שהיה, באחד מבתי הכנסת בבני ברק שנוהגים שם כדעת מרן החזו"א, והבעל קורא שם קרא
את הפטרת שבת חזון בניגון הרגיל אך מתוך רגש והתעוררות. והיו שטענו כנגדו, שקריאה זו היא אבילות בפרהסיא לדעת החזו"א, אך לפי משנ"ת אין בזה כל חיסרון בכבוד השבת, ולא על זה נאמרו דברי מרן החזו"א, ובוודאי שכאשר חז"ל קבעו לנו לקרוא את הפטרה זו בשבת חזון, כוונתם היתה שנתעורר על ידי קריאת הפטרה זו, ועל ידי זה נשוב בתשובה שלימה, ונזכה לבנין בית הבחירה, במהרה בימינו אמן.

---

[1] הוא הג"ר יוסף כ"ץ זצ"ל בעמח"ס שו"ת שארית יוסף, שהיה ראש ישיבה ודיין בקראקא, היה גיסו של הרמ"א ובן-דודו של המהרש"ל. נולד בשנת ה'רע"א ונפטר בשנת ה'שנ"א.
[2]ראה בספר זה השולחן (ח"א סי' תקנ"א, ח"ב סי' תקנ"א) ובספר דולה ומשקה (עמ' 239).
[3] לרבי יהודה ליווא קירכום, מחכמי וורמייזא לפני כ-400 שנה.
[4] מחזור לכל השנה עם פירוש והלכות לרבי יצחק ב"ר יעקב יוזבל סג"ל, נדפס לראשונה בוונציה בשנת ה'שנ"ט, ולאחר מכן נדפס ברבים ממחזורי אשכנז.
[5] מחזור מכל השנה כמנהג קהילות אשכנז עם פירוש דינים והלכות לרבי בנימין ב"ר מאיר הלוי אשכנזי רבה של הקהילה האשכנזית בסלוניקי, נדפס לראשונה בסלוניקי בסביבות שנת ה'ש"י, ולאחר מכן בסביונטה בשנת ה'ש"כ ובוונציה בשנת ה'שכ"ח [מחזור זה נזכר פעמים רבות בדברי הפוסקים, כמו המגן אברהם שמביא מדבריו בשלשה מקומות (סי' נ"ה ס"ק י"ז, סי' פ"ח ס"ק ג', סי' ת"נ ס"ק י"ב) והאליה רבה שמביא מדבריו למעלה מחמישים מקומות, ועוד מגדולי הפוסקים].
[6] ומלבד זאת, יתכן שיש בזה גם משום מה שאמרו במסכת כלה (פ"א ה"ד) "הקורא פסוק מדברי תורה שלא בזמנו מביא מבול לעולם", ואמנם בגמרא (סנהדרין ק"א א') אמרו "הקורא פסוק בבית משתאות בלא זמנו", אך במסכת כלה רבתי (פ"א ה"ו) אמרו, "הקורא פסוק שלא בזמנו מביא רעה לעולם וכו', פסוק בלא זמנו דאמר כקינות" [וקינות בלשון חז"ל הכוונה למגילת איכה, כמבואר בכמה מקומות בתלמוד בבלי (ברכות נ"ז ב', תענית ל' א', מועד קטן כ"ו א', חגיגה ה' ב', בבא בתרא י"ד ב' - ט"ו א') ובתלמוד ירושלמי (שבת פט"ז ה"א) ובמסכת סופרים (פי"ח ה"ה) ובמדרש רבה (ויקרא רבה פר' ט"ו סי' ד', איכה רבה פתיחתא סי' כ"ז, פר' א' סי' א' וסי' כ', פר' ג' סי' ה', פר' ד' סי' כ"ג וסי' כ"ה) ושאר מדרשי חז"ל].
[7] וכעין דוגמה לזה ניתן להביא, שהנה בתפילות שבת ויום טוב מזכירים הרבה פעמים את הציפייה והבקשה לגאולה, כגון בברכות ההפטרה ובתפילת מוסף, ובוודאי שגם אם הש"ץ אומר ומפני חטאינו גלינו מארצנו ברגש רב והתעוררות גדולה שמעורר לב השומעים אין זה אבילות בפרהסיא, וכך נוהגים בראש השנה וביום הכיפורים שאומרים קטעים אלו ברגש ולא שמענו מי שיאמר שזה אבילות בפרהסיא.
אך זה נראה פשוט שאם יהיה אי מי שירצה לעורר לב השומעים ויאמר קטע זה של ומפני חטאינו גלינו מארצנו בניגון של הספד, שיהיה זה נחשב לאבילות בפרהסיא.
והחילוק הוא פשוט, שרגש והתעוררות אינם מוגדרים כאבילות בפרהסיא, אך צורה של הספד היא כן נחשבת כאבילות בפרהסיא.
וממילא גם לגבי הפטרת שבת חזון הוא כן, שלקרוא הפטרה זו מתוך רגש והתעוררות על חורבן בית המקדש ומעשי עם ישראל שהביאו לכך אין זה צורת אבילות אלא צורת התעוררות, אך לקרוא הפטרה זו בניגון של מגילת איכה שהוא ניגון שמצד עצמותו ההוא ניגון של אבילות, זה נחשב כאבילות בפרהסיא בשבת.