איסור ראיית נשים חלק א'

מפתח עניינים חלק א-ב​

• איסור ראיית נשים
• איסור קריבה לעריות
• איסור 'ונשמרת מכל דבר רע'
• איסור 'ולא יראה בך ערות דבר'
• איסור 'ולא תתורו'
• החילוק בין ראייה בהתבוננות לבין ראיה בעלמא
• פריצות
• ראיית פנויה
• מקומות שמורגלים בהם בגילוי
• שייט בקייאקים במקום מעורב
• סיכום

מצוי הדבר להקלע למקום שבו שומעים נשים שרות, וידועים דברי הגמ' (ברכות כ"ד.) 'אמר שמואל קול באשה ערוה שנאמר כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה', ויש לבאר אם דין זה אמור גם בשירת פנויה, והאם יש חילוק בין פנויה נדה לטהורה [כגון שלא הגיע זמנה לראות, או שהתאלמנה בזקנותה]; מתחילה יש לבאר את פרטי איסור ההסתכלות בנשים, ולהגדיר מה היא פריצות, והאם יש הבדל באיסור הסתכלות בפנויה בין נדה לטהורה [בחלק מהמאמר נעזרתי בכתביו של אחד מפוסקי הדור].

אין חולק על כך שנדה היא בכלל שאר העריות כלפי איסור ביאתה, ואפילו אשתו או פנויה, שנאמר (ויקרא י"ח י"ט) 'וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ' - והבא עליה בכרת.

נחלקו האם מי שאנסוהו לבא על הנדה צריך ליהרג ולא לעבור - שלרוב הפוסקים נדה היא בכלל שאר עריות לענין יהרג ואל יעבור [ראה ריטב"א (פסחים כ"ה.), וכן נקט הב"י (יו"ד סי' קצ"ה, מובא בש"ך שם קצ"ה כ'), וכך היא הדעה הרווחת בין האחרונים], אמנם בשו"ת פני יהושע (ב' מ"ד, וכ"כ בשו"ת תורה לשמה תצ"ד) האריך להוכיח דאין הנדה [פנויה או אשתו] בכלל העריות לענין זה - ויעבור ואל יהרג.

עוד נחלקו האם בנגיעה של חיבה בעריות או בנדה עוברים על לאו דאורייתא של 'אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה' ו'וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ', דאיתא בתו"כ (ויקרא י"ח י"ט): 'אין לי אלא שלא יגלה, מניין שלא יקרב - תלמוד לומר ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב', ונקט הרמב"ם (ספר המצות ל"ת שנ"ג, והל' איסורי ביאה ריש פרק כ"א) שדרשת התו"כ היא דרשה גמורה: 'כל הבא על ערוה מן העריות דרך איברים או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקרוב בשר - הרי זה לוקה מן התורה'[1], אמנם לדעת הרמב"ן (בהשגותיו על ספר המצות ל"ת שנ"ג) איסור קריבה בעריות אינו אלא מדרבנן, והוסיף: 'או יהיה מן התורה - דכל דמיתהני מאיסורא איסורא הוא, כענין חצי שיעור'.

אמנם, כל זאת בנגיעה של חיבה, אך מגע שאינו של חיבה בודאי אינו בכלל איסור 'לא תקרב', כפי שהעיד הש"ך (יו"ד קצ"ה כ') שהמנהג פשוט שרופאים ישראלים ממששים הדופק של אשה, אפילו אשת איש, וכן עושים שאר מיני משמושין על פי דרכי הרפואה, וכלפי זה מצאנו דוקא חומרא במשמושי בעל רופא באשתו נדה (שו"ע יו"ד קצ"ה י"ז); פשוט שכל ההיתר במגע שאינו של חיבה בערוה הוא רק כשיש הכרח בדבר וגם ליכא דרכא אחרינא, אבל אם הדבר נעשה לא מתוך הכרח יש בו משום פריצות.

כל הדוגמאות שמצאנו לאיסור 'לא תקרבו' הן רק בפעולות שנוצר בהן קשר בינו לבינה, אולם כאשר האיש הוא המשתתף הבלעדי - לא מצאנו בזה איסור משום 'לא תקרבו' אלא רק משום 'וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע' (דברים כ"ג י'), שדרשו חז"ל (כתובות מ"ו.) 'ונשמרת מכל דבר רע - מכאן אמר רבי פנחס בן יאיר אל יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה'.

מבואר בגמ' (ע"ז כ') שאיסור 'ונשמרת' כולל כל פעולה העלולה להביא לידי טומאה ואפילו כלל אין שם אשה: 'ונשמרת מכל דבר רע - שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה, באשת איש ואפילו מכוערת, ולא בבגדי צבע של אשה, ולא בחמור ולא בחמורה ולא בחזיר ולא בחזירה ולא בעופות - בזמן שנזקקין זה לזה... ולא בבגדי צבע של אשה - א"ר יהודה אמר שמואל אפילו שטוחין על גבי כותל' [נראה שהחומרא שיש באשת איש 'ואפילו מכוערת' היא או מפני שיש יותר חשש שיהרהר בה מחמת 'מים גנובים ימתקו', או כי באשת איש אסרו אפילו את ההרהור אף כשלא יבא לטומאה, כמ"ש באבות דר"נ (פרק ב', לגירסת הגר"א) '...למחר יבא איש אחר וישאנה ונמצא שאני מהרהר באשת איש'].

לדעת תוס' (ע"ז כ':) דרשת 'ונשמרת' היא דרשה גמורה, וכן הוא בארחות חיים (ביאות אסורות י"ג) 'וחמור הרהור פנויה ממגעה שעל ההרהור עובר בלאו מן התורה שנאמר ונשמרת מכל דבר רע'; אולם הרמב"ם לא הזכירה בשום מקום, ומשמעות דבריו שהיא מדרבנן, וכ"כ ביראים (מ"ה) 'ועוד הזהירונו רבותינו שלא להסתכל בעריות, ואסמכוה אקרא דונשמרת מכל דבר רע - שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאה בלילה', ובריב"ש (תכ"ה) 'ולהסתכל בה, ג"כ דרך זנות - אסור מדרבנן, ואסמכוה לפסוק ונשמרת מכל דבר רע'. מ"מ איסור ההרהור 'ונשמרת' הוא איסור עצמי ולא משום קריבה לעריות [שהרי אסרו אף בפנויה ובבגדי צבעונין ובעופות], ואם האיסור הוא רק מחמת ההרהור ולא מחמת קריבה לעריות - בפשטות לא שייך לחלק בין הרהור בפנויה נדה לפנויה טהורה, וחידוש מצאנו בריב"ש (תכ"ה) שלאחר שכתב שאיסור ההסתכלות הוא אסמכתא מהפסוק 'ונשמרת', הוסיף '...שאע"פ שהכל מדרבנן, גדול עון העובר כשהיא נדה, משאינה נדה - לפי שבזו הוא סייג וגדר לדבר שיש בו כרת, ואין כן כשאינה נדה'.

כמה פוסקים מצאנו שחילקו בין סוגי ראיות: א'- הרמב"ם חילק בין סוגי ראיות: שכתב (איסורי ביאה כ"א ג'): 'ומותר להסתכל בפני הפנויה ולבדקה בין בתולה בין בעולה כדי שיראה אם היא נאה בעיניו ישאנה - ואין בזה צד איסור, ולא עוד אלא שראוי לעשות כן, אבל לא יסתכל דרך זנות - הרי הוא אומר ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה' [מעניין לציין שהרמב"ם השיא את הפסוק המדבר על הידורו של איוב שלא להסתכל אפילו על בתולה (מחשש שמא היא תנשא, והוא ימשיך להסתכל עליה בלי לדעת שהיא כבר נשואה [אבות דר"נ]) – אפילו בהסתכלות דרך זנות, ומעניין לציין שלשון הרמב"ם הובאה בשו"ע (אה"ע כ"א ג') – אף שבזמנו (וסביר שגם בזמן הרמב"ם) כבר לא נהגו הבתולות לטבול לנדתן, ואעפי"כ הסתכלות בהן בדרך זנות מוגדרת רק כהידורו של איוב (הרב דוד לובינר)]. ב'- כך גם מצאנו שחילק הסמ"ק (ל') בין סוגי ראיות: שראית זנות נלמדת מ'לא תתורו', וראיה רק לשם הנאה נלמדת מ'ונשמרת', ואילו ראיה שכלל לא נהנה ממנה - מותרת: "שלא לתור אחר העין דכתיב אחרי עיניכם - דרשו רבותינו זהו זנות שלא יסתכל בנשים לשם זנות; אף על גב דמפיק הסתכלות נשים מקרא דונשמרת מכל דבר רע - ההוא הסתכלות נשים שלא לשם זנות רק שנהנה בהסתכלה; אבל אי דמיין עליה כי כשורי או כי קאקי חיורי – שרי". ג'- גם הריטב"א (קדושין פ"ב.) כתב "וכן הלכתא דהכל כפי מה שאדם מכיר בעצמו, אם ראוי לו לעשות הרחקה ליצרו – עושה, ואפילו להסתכל בבגדי צבעונין של אשה אסור כדאיתא במסכת עבודה זרה; ואם מכיר בעצמו שיצרו נכנע וכפוף לו ואין מעלה טינא כלל מותר לו להסתכל ולדבר עם הערוה ולשאול בשלום אשת איש, והיינו ההיא דרבי יוחנן (ב"מ פ"ד.) דיתיב אשערי טבילה ולא חייש איצר הרע, ורבי אמי דנפקי ליה אמהתא דבי קיסר (כתובות י"ז.), וכמה מרבנן דמשתעי בהדי הנהו מטרונייתא (קדושין מ'.), ורב אדא בר אהבה שאמרו בכתובות (י"ז.) דנקיט כלה אכתפיה ורקיד בה ולא חייש להרהורא מטעמא דאמרן, אלא שאין ראוי להקל בזה אלא לחסיד גדול שמכיר ביצרו, ולא כל תלמידי חכמים בוטחין ביצריהן". ד'- כתב הב"ש (אה"ע כ"א ב') לסיכום דעת הרמב"ם שלהביט ביופיה הוא איסור דרבנן אפילו באשת איש, ובפנויה הוא הנהגת איוב, ואילו להרהר הוא איסור תורה אפילו בפנויה – וברור שאין כוונתו להנאה מיופיה אלא או להרהור זנות או להרהור המקרב מאד לטומאה; ה'- גם האג"מ כתב כעין זה (אה"ע א' ס"ט) שאיסור ההרהור הנלמד מ'ונשמרת' הוא רק במה שעלול להביאו לטומאה, ואף כשאין בזה שום מחשבה לעבור עבירה, כגון כשמהרהר באשתו או כשמסתכל באשת איש או באשה נאה או בבגדי צבעונין או בבעלי חיים הנזקקין זה לזה "שאיסור זה הוא אף באשתו שהיא מותרת לו, וכן מה שאסור להסתכל באשה נאה... אינו מחמת שיהרהר לעשות עברה עמה אלא דאף שלא יהרהר לעשות עברה - מחמת זה אסור משום שזה מביא לידי טומאת קרי שאסור להוציא לבטלה", ועוד איסור יש בהרהור לעשות עבירת זנות הנלמד מ'אחרי עינכם', בדומה למה שאסור להרהר לעבור איסור ע"ז [ולגבי נשים לא שייך איסור שתבאנה לטומאה, אלא רק של מחשבה לעבור עבירת זנות (ואין לחוש לזה כשרק מסתכלות על אנשים)].
התורה אמרה 'וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר' (דברים כ"ג ט"ו), ופירשו חז"ל (ברכות כ"ד.) שכוונת הפסוק היא שלא להזכיר דבר שבקדושה במקום ערוה (יראים שצ"ב), ובפשטות איסור התורה הוא מדיני כבוד התורה ולא משום הרהור באשה - שהרי אסרו לקרוא גם מול ערוות עצמו.

הוסיפו חז"ל להזהיר שבעת אמירת דברים שבקדושה יזהר שלא יפנה עיניו לשום דבר המביא לידי הרהור, ואפילו באשתו - כי הראייה גורמת הרהור ['ואפילו הרהור באשתו אסור בעת אמירת ק"ש' (מאירי ברכות כ"ד.)], ולכן אסרו לומר דברים שבקדושה בפני טפח ממקום צנוע שבגוף האשה שאין דרכו להתגלות (רשב"א ומאירי ברכות כ"ד., ויחיד הוא הנשמת אדם ה' א' שהיה לו צד לומר שטפח באשה אסור מדאורייתא, ודוקא בטפח שהפסוק קראו ערוה, אך לא בקול, שער, ופחות מטפח מהגוף[2]), ונתנו דוגמא (ברכות כ"ד.) למקומות המביאים לידי הרהור באשה אף שגלויים הם אצל גבר - כגון השוֹק [תחת הברך], כנגד שער שלה או כששומע קול זמרתה: 'אמר רבי יצחק טפח באשה ערוה, למאי? אילימא לאסתכולי בה - והא אמר רב ששת למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים לומר לך כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף, אלא באשתו ולקריאת שמע; אמר רב חסדא שוק באשה ערוה שנאמר גלי שוק עברי נהרות וכתיב תגל ערותך וגם תראה חרפתך, אמר שמואל קול באשה ערוה שנאמר כי קולך ערב ומראך נאוה, אמר רב ששת שער באשה ערוה שנאמר שערך כעדר העזים'.

וז"ל המור וקציעה (ע"ד) 'צריך לידע שדיני סימן זה [לבו רואה את ערוות עצמו] ודיני סימן הקודם [שנים שהיו ישנים במיטה אחת] - אף על פי שלכאורה שורש אחד להם מהכתוב וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת, דהכי משמע לפום ריהטא דתלמודא דתרוייהו משום ערוה נגעו בה - אינו כן, אלא דין הראשון אין לו עיקר בתורה, אלא תקנת חכמים היא כדי שלא יבוא לידי הרהור ערוה בשעת ק"ש, ודין השני הלזה מדאורייתא הוא מוְלֹא יִרְאֶה בְךָ נפקא, וטעמא משום כבוד שכינה [אף על גב דשייך ביה נמי טעמא דהרהור כי חזא לערוה], ודיניהם חלוקין'.

אמנם, חכמים לא אסרו לומר דברים שבקדושה כנגד המקומות בגוף האשה שרגילים להיות גלוים כגון פניה ידיה ורגליה או כנגד 'שערה מחוץ לצמתה שאינו מתכסה', וכן לא אסרו כששומע את קול דיבורה שאינו זמר - מפני שהוא רגיל בזה ואין יצרו טרוד ואינו בא לידי הרהור (רשב"א ברכות כ"ד., מ"ב ע"ה א'-ב'); מה שאסור לקרוא ק"ש כנגד שער הנשואות הוא רק מפני שלא מורגלים בראייתו כי דרכן לכסותו - ולא כי שער הנשואות שונה מהותית משער הרווקות (אג"מ או"ח ד' ט"ו,קי"ב); גדולה מזו מצאנו בבן איש חי (שנה ראשונה בא י') שבשעת הדחק התיר לומר דברים שבקדושה כנגד אשה מניקה מאחר ובשעת ההנקה דרכה להתגלות ודדיה הן כפניה [אך למעשה צריך להזהר בזה (מ"ב ע"ה ג')]; וכן התיר הערוה"ש (או"ח ע"ה ז'-ח') לומר דברים שבקדושה כנגד שער נשים פרועות ראש במקום שכולן נוהגות כך [ולמעשה אין להתיר בזה כיון שצריכות לכסות השערות מצד הדין, וכי עכ"פ בנות ישראל הצנועות מקפידות בזה (מ"ב ע"ה י')] - מכאן ניתן ללמוד שמראה שרגילים בו ביותר אינו אמור לגרום להרהור.

נחלקו הראשונים באם גם באשה שאינה אשתו מותר לקרוא ק"ש עד טפח ממקום המכוסה (טור ע"ה), או שמא רק באשתו הקילו עד טפח ולא באשה אחרת (הג' מיימוניות ק"ש ג' ט"ז), ונראה שהשו"ע (ע"ה א') פסק להקל (וכתב הב"ח ע"ה דקיי"ל 'ככל הפוסקים דדוקא בטפח אסור - והיינו טעמא דמקום תורפה לא הוי פחות מטפח', ובא"ר ע"ה פירש גם את דברי הרמ"א 'דטפח באשה ערוה אפילו לאשה אחרת' - שמיקל בראיית פחות מטפח אפילו כשאיש רואה אשה אחרת, ושאין כוונתו שגם לאשה אסור לקרוא ק"ש מול טפח של אשה אחרת כפי שאולי הבין השיירי כנה"ג).

כתב הפמ"ג (משב"ז ע"ה א') שמצאנו שלשה ביאורים למה שאמרו 'טפח באשה', וגם 'שוק באשה': א'- הרשב"א (וכ"נ מרש"י והשו"ע סי' ע"ה) כתב שקמ"ל שגם שוק הוא מקום צנוע באשה אף שבאיש הוא מגולה; ב'- הב"ח (וכ"נ מהטור סי' ע"ה) כתב שקמ"ל שהשוק ערוה לק"ש באשתו אפילו בפחות מטפח; ג'- הגמ"י (וכ"נ מהרע"ב) כתב שכל האברים המכוסים בכלל שוק, וקמ"ל שבאשה אחרת אפילו פחות מטפח מהמקומות המכוסים הוה ערוה, ורק באשתו התירו עד טפח.

יסוד החילוק כלפי 'והיה מחניך קדוש' בין מראה שרגילים בו ולכן אינו גורם להרהור מבואר ברשב"א (ברכות כ"ד.) 'והא דאמר רב יצחק טפח באשה ערוה ואוקימנא באשתו ובק"ש, פירש הראב"ד ז"ל דאפשר דוקא ממקום צנוע שבה ועלה קאתי ר"ח למימר דשוק באשה מקום צנוע וערוה הוא - ואפילו לגבי בעלה, אף על פי שאינו מקום צנוע באיש, אבל פניה ידיה ורגליה וקול דבורה שאינו זמר ושערה מחוץ לצמתה שאינו מתכסה אין חוששין להם מפני שהוא רגיל בהן ולא טריד; ובאשה אחרת אסור להסתכל בשום מקום ואפילו באצבע קטנה ובשערה, ואסור לשמוע אפילו קול דבורה כדאמרינן בקדושין לישדר מר שלמא לילתא - אמר ליה הכי אמר שמואל קול באשה ערוה, ואלא מיהו נראה דדוקא קול של שאלת שלום או בהשבת שלום כי התם דאיכא קרוב הדעת...' - הרי שביאר הרשב"א שמה שטפח נחשב כערוה ולא פחות מכך - אמור רק כלפי אשתו שמותר להסתכל עליה, ודוקא טפח ממקום צנוע שבה כגון השוק - כי המקומות הגלויים שבה וקולה הרגיל אינן ערוה אף ביותר מטפח, אך באשה אחרת אסור להסתכל אפילו באצבע קטנה ואף לא לשמוע את קול דיבורה באופן של קירוב הדעת, ולמדנו מדבריו שרק מראה שאין רגילים בו גורם להרהור, אלא שבאשה אחרת אסור להסתכל אף על המקומות הגלויים שבה.

כל שביאר הרשב"א שאסור באשה אחרת אפילו באצבע קטנה - הוא רק כשמסתכל בה, אולם לא אמר שאסור לקרוא ק"ש כשרק רואה טפח מהמקומות הגלויים שבה - שהרי בראיית טפח מהמקומות הגלויים לא חששו שיבוא להרהור [ובהסתכלות לשם הנאה יש איסור עצמי], וכ"כ בשו"ע וברמ"א (ע"ה ב') ובמהר"ם אלשקר (ל"ה) שמותר לקרוא ק"ש כנגד שער היוצא מצמתן וכנגד שער הבתולות והנכריות כי רגילים בגילויו - אף שאינה אשתו, וכ"כ המ"ב (ע"ה י"ג) 'ומותר לקרות בזה [מול שער היוצא מצמתן] אפילו נגד אשה אחרת, דכיון דרגילין בהן ליכא הרהורא'.
התורה אמרה 'וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם' (במדבר ט"ו ל"ט), ופירשו חז"ל (ספרי שלח קט"ו) 'ולא תתורו אחרי לבבכם - זו מינות... ואחרי עיניכם - זו זנות... אשר אתם זונים אחריהם - זו ע"ז', וביאר הרמב"ם (סה"מ ל"ת מ"ז) 'רוצה באמרו 'זו זנות' - הִמָּשֵך אחר ההנאות והתאוות הגשמיות, והתעסק המחשבה בהן תמיד', וכ"כ הבה"ל (א' א' בשם החינוך) 'ובכלל זנות הוא מי שהוא רודף אחר תאות העולם מבלי שיכוין בהם כלל לכוונה טובה, כלומר שלא יעשה אותם כדי שיעמוד בריא ויוכל להשתדל בעבודת בוראו רק כוונתו תמיד להרבות תענוגים גדולים לנפשו', ועל דרך זו פירשו עוד מפרשים רבים.

אמנם, חידוש מצאנו ברבינו יונה (אגרת התשובה דרש א' אות י"א) שכתב 'ואסור לאדם להסתכל באשת איש מן התורה שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם', וכן הביא משמו המ"ב (ע"ה ז' 'לכולי עלמא המסתכל באשה, אפילו באצבע קטנה - כיון שמסתכל בה להנות עובר בלאו דולא תתורו אחרי עיניכם'); האיזכור היחיד לזה בחז"ל הוא רק בדרך דרש, כשהירושלמי (ברכות א' ה') מונה היאך נרמזות עשרת הדברות בק"ש, הוא כותב "לא תנאף - לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניהם, א"ר לוי ליבא ועינא תרין סרסורין דחטאה... אמר הקב"ה אי יהבל לי לבך ועיניך אנא ידע דאת לי", ועדיין צ"ע, שגם שם הוא רק מקור ל'לא תנאף' ולא לאיסור הסתכלות; שמעתי מבארים שאולי רבינו יונה הבין שהמסתכל בערוה כדי ליהנות - קרוב הדבר שיבא לידי הרהור עבירה, ועוד צ"ע שהרי לכאורה דברי רבינו יונה הם נגד המפורש בברייתא (ע"ז כ':) שאפילו האיסור להסתכל באשת איש נלמד מ'ונשמרת'; שוב הראוני את דברי הסמ"ק (ל') שחילק, שראית זנות נלמדת מ'לא תתורו' וראיה רק לשם הנאה נלמדת מ'ונשמרת' וראיה שכלל לא נהנה ממנה - מותרת: 'שלא לתור אחר העין דכתיב אחרי עיניכם - דרשו רבותינו זהו זנות שלא יסתכל בנשים לשם זנות; אף על גב דמפיק הסתכלות נשים מקרא דונשמרת מכל דבר רע - ההוא הסתכלות נשים שלא לשם זנות רק שנהנה בהסתכלה, אבל אי דמיין עליה כי כשורי או כי קאקי חיורי - שרי'.

החילוק בין ראיה שנהנה ממנה - שאסורה אפילו באצבע קטנה, לבין כשאינו מכוון להסתכל בה אלא לפי תומו - שאינה אסורה אלא במקומות המביאים לידי הרהור - מבואר בב"ח (בתחילת סי' ע"ה): שלאחר שהסיק שבכל אשה אין איסור בפחות מטפח, כתב: 'ואין להקשות כיון דאפילו באשה אחרת אינו אסור להסתכל בשעה שקורא קריאת שמע אלא בטפח מגולה אבל בפחות מטפח שרי - הלא אסור להסתכל באשה אחרת אפילו באצבע קטנה - דיש לומר דלא אסור להסתכל אפילו באצבע קטנה אלא כשמכוין לראות בה דאז נהנה ואיכא איסור אפילו באצבע קטנה, אבל גבי קריאת שמע איכא איסורא כשמסתכל בה בשעת קריאת שמע אפילו אינו מכוין כלל להסתכל בה אלא שרואה אותה לפי תומו בלא כוונה ואז אינו אסור לקריאת שמע אלא בטפח מגולה ודו"ק' ודוחה את דברי ה"ר יונה המיקל שמותרת אפילו ראייה בעלמא [ולא בהסתכלות!] בפחות מטפח, ובדומה לזה חילק המ"ב (ע"ה ז') 'וכ"ז לא איירי אלא לענין איסור ק"ש דהאיסור הוא להרבה פוסקים לקרות נגד המגולה אפילו בלא מכוין לאיסתכולי אבל לענין איסור הסתכלות לכו"ע המסתכל באשה אפילו באצבע קטנה כיון שמסתכל בה להנות עובר בלאו... וראיה בעלמא לפי תומו בלא נהנה - שרי אם לא מצד המוסר... אדם חשוב יש לו ליזהר בכל גווני, וכתב הפמ"ג דבמקומות שדרך להיות מכוסה אף ראיה בעלמא אסור'.

לפי גדרו של הב"ח - הרי שחילוקו של הרשב"א בין המקומות שמורגלים בהם לבין שאין מורגלים בהם כלפי ק"ש לבעלה - עשוי להיות רלוונטי גם לגבי ראייה לפי תומו של אשה אחרת, למרות שהרשב"א עצמו חילק כן רק כלפי בעלה. מחמת כן ברור מדוע נוהגים שלא לאסור לשמוע קול אשה אחרת מדברת, או לראות [בראיה בעלמא, שלא בכוונת הנאה, כמובן] את רגלה היחפה או שער של פנויה או גויה ששערה רגיל להיות גלוי - שהרי אנו מורגלים במראות אלו.

שו"ר שהדברים מפורשים בתר"י (ברכות י"ז. ד"ה ערוה, הובא בב"י ע"ה א') "...ואפי' בשעה שמנגנת אם הוא יכול לכוין בלבו לתפלתו בענין שאינו שומע אותה ואינו משים לבו אליה - מותר, ואין לו להפסיק קריאתו, וכן כשמגולה טפח אינו אסור אלא כשמסתכל בה - אבל בראייה בעלמא מותר"; וכ"ה ביש"ש (כתובות ב' ג') "ונראה, דווקא להסתכל קאמר, דומיא דהמסתכל בקשת, שהוא דרך עיון והבטה, אבל דרך ראיה בעלמא שרי, אפילו בשאר אשה. ואף שמדברי הרא"ש נראה דאפילו ראיה בעלמא בפניה אסור, מכל מקום לא נהירא, דא"כ לא תמצא לעולם מי שיכיר אם היא פנויה אם אשת איש, שיוכל להעיד עליה, ודוקא ת"ח אמרינן בפ' גט פשוט דלא דייק בנשים להכירה, משמע הא ראייה בעלמא שרי, אפילו לת"ח, .... ואפילו הכי, מי שיוכל להזהר, ולהוסיף אזהרה ושמירה, והוא פרוש בכל מילי דשמיא, ויודע שלא יחשבו לו כיוהרא, נקרא איש קדוש, ותבוא עליו ברכה"; וכ"כ בשו"ת תורה לשמה (שצ"ד) "שאלה באחד שבאה אשה לביתו מדברת עמו על איזה ענין של עסק והיא היתה אשת איש והיתה יפה מאוד ומקושטת, והוא היה לו הנאה בראייתו בה אך הוא בעל כורחו צריך להביט בפניה כי מוכרח לדבר עמה... וכפי הענין אי אפשר לסגור עיניו ולדבר עמה, אם יש בזה איסור או לאו?... עיקר הדבר תלוי בזה דאם מתכוין לראות ביופיה... וחביב הדבר הזה בעיניו כי נח לו הדבר הזה שנזדמן לו ליהנות ממנו - ה"ז ודאי איסורא קא עביד, אך אם אינו מתכוין לזה ולא נח לו בדבר הזה שנזדמן לפניו ואדרבא הוא חפץ ורוצה שתשתוק זאת האשה המזמרת כדי שלא ישמע, או שתלך זאת היפה מלפניו כדי שלא יראנה, אלא שהוא בע"כ שומע ובע"כ רואה - אין בזה איסור... כל היכא דלא מכוין שרי אף על גב דאפשר להבדל אין מטריחין אותו, מיהו בעל נפש יחמיר על עצמו היכא דאפשר להבדל, ובפרט היכא דליכא טרחא דהיינו שיש לו חדר אחר פנוי באותו בית שמשם לא ישמע את הקול; וכ"כ בעוד יוסף חי (עמ' נ"א) "ונשאלתי מאחד שהיה יושב בעליה, והיה חלון פתוח מן העליה לחדר אחר שהיתה עומדת בו אשה שהיא ערוה אליו מדאורייתא, והייתה ערומה לגמרי, והוא ראה את ערוותה ממש, ושאל תיקון לדבר זה. ואמרתי לו: אם הוא ראה ערוותה בהעברה בעלמא, שלא הסתכל באותו מקום - אין עליו חטא בדבר זה, אבל אם הסתכל שם שנהנה בראייתו שנתכוון ליהנות בזה - צריך לו תיקון".

עוד כמה מקורות מצאנו שחילקו בין סוגי ראיות: א'- הרמב"ם חילק בין סוגי ראיות: שכתב (איסורי ביאה כ"א ג'): 'ומותר להסתכל בפני הפנויה ולבדקה בין בתולה בין בעולה כדי שיראה אם היא נאה בעיניו ישאנה - ואין בזה צד איסור, ולא עוד אלא שראוי לעשות כן, אבל לא יסתכל דרך זנות - הרי הוא אומר ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה' [מעניין לציין שהרמב"ם השיא את הפסוק המדבר על הידורו של איוב שלא להסתכל אפילו על בתולה (מחשש שמא היא תנשא, והוא ימשיך להסתכל עליה בלי לדעת שהיא כבר נשואה [אבות דר"נ]) – אפילו בהסתכלות דרך זנות, ומעניין לציין שלשון הרמב"ם הובאה בשו"ע (אה"ע כ"א ג') – אף שבזמנו (וסביר שגם בזמן הרמב"ם) כבר לא נהגו הבתולות לטבול לנדתן, ואעפי"כ הסתכלות בהן בדרך זנות מוגדרת רק כהידורו של איוב (הרב דוד לובינר)]. ב'- כך גם מצאנו שחילק הסמ"ק (ל') בין סוגי ראיות: שראית זנות נלמדת מ'לא תתורו', וראיה רק לשם הנאה נלמדת מ'ונשמרת', ואילו ראיה שכלל לא נהנה ממנה - מותרת: "שלא לתור אחר העין דכתיב אחרי עיניכם - דרשו רבותינו זהו זנות שלא יסתכל בנשים לשם זנות; אף על גב דמפיק הסתכלות נשים מקרא דונשמרת מכל דבר רע - ההוא הסתכלות נשים שלא לשם זנות רק שנהנה בהסתכלה; אבל אי דמיין עליה כי כשורי או כי קאקי חיורי – שרי". ג'- גם הריטב"א (קדושין פ"ב.) כתב "וכן הלכתא דהכל כפי מה שאדם מכיר בעצמו, אם ראוי לו לעשות הרחקה ליצרו – עושה, ואפילו להסתכל בבגדי צבעונין של אשה אסור כדאיתא במסכת עבודה זרה; ואם מכיר בעצמו שיצרו נכנע וכפוף לו ואין מעלה טינא כלל מותר לו להסתכל ולדבר עם הערוה ולשאול בשלום אשת איש, והיינו ההיא דרבי יוחנן (ב"מ פ"ד.) דיתיב אשערי טבילה ולא חייש איצר הרע, ורבי אמי דנפקי ליה אמהתא דבי קיסר (כתובות י"ז.), וכמה מרבנן דמשתעי בהדי הנהו מטרונייתא (קדושין מ'.), ורב אדא בר אהבה שאמרו בכתובות (י"ז.) דנקיט כלה אכתפיה ורקיד בה ולא חייש להרהורא מטעמא דאמרן, אלא שאין ראוי להקל בזה אלא לחסיד גדול שמכיר ביצרו, ולא כל תלמידי חכמים בוטחין ביצריהן". ד'- כתב הב"ש (אה"ע כ"א ב') לסיכום דעת הרמב"ם שלהביט ביופיה הוא איסור דרבנן אפילו באשת איש, ובפנויה הוא הנהגת איוב, ואילו להרהר הוא איסור תורה אפילו בפנויה – וברור שאין כוונתו להנאה מיופיה אלא או להרהור זנות או להרהור המקרב מאד לטומאה; ה'- גם האג"מ כתב כעין זה (אה"ע א' ס"ט) שאיסור ההרהור הנלמד מ'ונשמרת' הוא רק במה שעלול להביאו לטומאה, ואף כשאין בזה שום מחשבה לעבור עבירה, כגון כשמהרהר באשתו או כשמסתכל באשת איש או באשה נאה או בבגדי צבעונין או בבעלי חיים הנזקקין זה לזה "שאיסור זה הוא אף באשתו שהיא מותרת לו, וכן מה שאסור להסתכל באשה נאה... אינו מחמת שיהרהר לעשות עברה עמה אלא דאף שלא יהרהר לעשות עברה - מחמת זה אסור משום שזה מביא לידי טומאת קרי שאסור להוציא לבטלה", ועוד איסור יש בהרהור לעשות עבירת זנות הנלמד מ'אחרי עינכם', בדומה למה שאסור להרהר לעבור איסור ע"ז [ולגבי נשים לא שייך איסור שתבאנה לטומאה, אלא רק של מחשבה לעבור עבירת זנות (ואין לחוש לזה כשרק מסתכלות על אנשים)].

יש להגדיר מה היא 'פריצות' - שהתורה אמרה (דברים כ"ד א') 'וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ', ולמדנו שמצוה לגרש אשה שאינה מתנהגת בצניעות (לבוש אה"ע קי"ט א'-ב') - וממילא ברור שהתורה מעונינת שהאשה תתנהג באופן שאינו מביא לידי הרהור פריצות.

לכאורה יש להגדיר שהתנהגות הגורמת לגברים לתת לבם לנשים שעל ידי כך יצרם מתעורר לבעור - מוגדרת כהתנהגות בפריצות (רש"י סוטה מ"ח. "כאש בנעורת - לפי שהעונה מטה אזנו לשמוע את המזמר לענות אחריו - ונמצאו האנשים נותנים לבם לקול הנשים, וקול באשה ערוה כדכתיב הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ, ומבעיר את יצרו כאש בנעורת, אבל זמרי גברי ועניין נשי - קצת פריצות יש דקול באשה ערוה, אבל אינו מבעיר יצרו כל כך - שאין המזמרים מטים אזנם לקול העונים", וכן ראה ברלב"ג משלי ו' כ"ה). כדוגמא להתנהגות פרוצה שהיתה מסיבות החורבן הביאה הגמ' (שבת ס"ב:) 'היו מהלכות בקומה זקופה... היו מהלכות עקב בצד גודל... דהוה מלאן כוחלא לעינייהו ומרמזן... שהיו מהלכות ארוכה בצד קצרה... מטילות מור ואפרסמון במנעליהן ומהלכות בשוקי ירושלים וכיון שמגיעות אצל בחורי ישראל בועטות בקרקע ומתיזות עליהם ומכניסות בהן יצר הרע כארס בכעוס', וכמו כן מצאנו שמצוה לגרש אשה שעוברת על מנהגי הנשים הצנועות [=דת יהודית], כגון שטווה וֶרד כנגד פניה (ראה בשיטמ"ק כתובות ע"ב: כמה פירושים כיצד מושכת בזה תשומת לב) - ומכאן יש ללמוד שקול דיבור רעשני, בגד בצבעים רועשים ומנצנצים או בגיזרה משונה, וכן לבישת בגדים שאינו מתאים ללובשם באותו מקום [כגון חלוק ברחוב], איפור רועש או בולט, בושם נודף, ועמידה במקום מרכזי - הן דוגמאות להתנהגות פרוצה מאחר וגורמות להבלטה ולמשיכת תשומת הלב אליה.

פשוט לכל איש שהיצר מתעורר ביותר כאשר מקום בגוף האשה מתגלה באופן חלקי - ובכך הדמיון מתעורר להשלים את הנסתר, ודבר זה הוא בודאי פריצות, ורב חלקו של גורם ההפתעה בגירוי היצר [ראה בתוס' ב"מ פ"ד. ד"ה יתיב, המקשים כיצד רבי יוחנן ישב על שערי טבילה שהרי למדנו (פסחים קי"א.) שמי שפוגע באשה העולה מטבילת מצוה אוחזת אותו רוח זנונים, ותירצו שרבי יוחנן ישב שם באופן קבוע, ורוח הזנונים אוחזת רק כשפוגע בה, ובתירוץ שני תירצו שרוח הזנונים אוחזת רק כשעולה מהנהר בעודה ערומה - ומוכח מהתירוץ הראשון שההפתעה משפיעה יותר מהגילוי, שהרי הפגיעה בה משפיעה ביותר למרות היותה לבושה, ובתירוץ השני סברו שגילוי גמור חמור יותר (והריטב"א תירץ דשאני רבי יוחנן שיצרו בידו, וראה מהרש"א)], ודוגמא לזה היא לבישת בגד שיש בו שסע [אף שהמקום שמתגלה דרכו הוא רק תחת הברך], וכן בגד שניתן לראות דרכו מעט מבשרה, או בגד הדוק מדי המבליט את מבנה גופה, או בגד קצר מדי הגורם שבמצבים מסויימים בשרה יתגלה, או לפתוח מעט מכפתורי חולצתה, או להֵרָאות בכתונת לילה - שכל אלו גורמים לדמיון להתעורר, ובכך מהווים גורם חזק לגירוי היצר [ראה כתובות ס"ה. 'בהדי דקא מחויא ליה איגלי דרעא - נפל נהורא בבי דינא, קם רבא על לביתיה תבעה לבת רב חסדא... נפקא אבתרה, מחתא לה בקולפי דשידא עד דאפקה לה מכולי מחוזא'], ולכאורה כל אחד יודע בעצמו שכשעולה במדרגות, ומולו יורדת אשה, ואינו רואה אלא את החלק התחתון של רגליה הנבלעות בחצאית - הדמיון מתעורר להשלים את החסר אף אם כלל לא ראה את גופה ופניה.

אמנם, כל זאת כשרואה את מה שרגיל להיות מכוסה, או כשיש משיכה מיוחדת כגון התגלות חלקית הגורמת לדמיון להשלים את החסר, אולם כשרואה את מה שרגיל להיות גלוי - בד"כ הדמיון איננו מתעורר במיוחד, ולכן לא אסרו לומר דברים שבקדושה כנגד המקומות בגוף האשה שרגילים להיות גלוים כגון פניה ידיה ורגליה או כנגד 'שערה מחוץ לצמתה שאינו מתכסה' (ראה רשב"א ברכות כ"ד., ואף שהרשב"א דיבר על אשתו אך התקבל שגדר זה הוא גם באשה אחרת - מ"ב ע"ה י"ג), ואף אם הם מקומות יפים, כגון העינים השינים השפתים הצואר ושער הרווקות וכל כיו"ב - אף שהפנים והעינים הם עיקר הנוי והיופי (אג"מ או"ח ד' ט"ו), ומה שאסור לקרוא ק"ש כנגד שער הנשואות הוא רק מפני שדרכן לכסותו - ולא כי שער הנשואות שונה מהותית משער הרווקות (אג"מ או"ח ד' ט"ו, קי"ב); וגדולה מזו מצאנו בבן איש חי (שנה ראשונה בא י') שבשעת הדחק התיר לומר דברים שבקדושה כנגד אשה מניקה מאחר ובשעת ההנקה דרכה להתגלות [אך למעשה צריך להזהר בזה (מ"ב ע"ה ג')]; וכן התיר הלבוש (או"ח ע"ה ב') לומר דברים שבקדושה כנגד שער נשים שרגיל להיות מגולה, כגון שער הבתולות או היוצא חוץ לקישוריה [במקום שאין רגילות להזהר שלא יצא מעט שער מקישוריה, אך במקום שרגילות להזהר בזה, וכ"ש כשמגלות כל שער ראשן - אין להתיר אף כשדרך הפרוצות לצאת בגילוי שער זה - כיון שצריכות לכסות השערות מצד הדין, וכי עכ"פ בנות ישראל הצנועות מקפידות בזה (מ"ב ע"ה י')].

---

[1] מבואר בדברי הרמב"ם (איסורי ביאה ד' א') שהנדה היא בכלל ערוה כלפי איסורי קריבה לעריות: 'הנדה הרי היא כשאר כל העריות המערה בה... חייב כרת... כשאר עריות...', והרמב"ם מיעט את הנדה משאר העריות רק כלפי נידונים מסויימים: (אישות ד' י"ב) 'המקדש אחת מן העריות לא עשה כלום שאין קידושין תופסין בערוה חוץ מן הנדה', (איסורי ביאה ט"ו א') 'אי זהו ממזר האמור בתורה זה הבא מערוה מן העריות חוץ מן הנדה...', (איסורי ביאה י"ט ה') 'כהן הבא על ערוה מן העריות חוץ מנדה'; וכן כתב כמה הקלות רק לגבי אשתו נדה: (איסורי ביאה כ"א ד') 'ומותר לאדם להביט באשתו כשהיא נדה, ואע"פ שהיא ערוה', (איסורי ביאה כ"ב א') 'אסור להתייחד עם ערוה מן העריות... חוץ מ... והבעל עם אשתו נדה', (איסורי המזבח ד' ח') 'אשתו נדה אתננה מותר אע"פ שהיא ערוה', ונמצא שהנדה היא בכלל שאר העריות.

[2] ז"ל הנשמת אדם (ה' א'): 'מילתא דפשיטא דשער וקול אף דאמרינן דהוי ערוה - היינו מדרבנן, שהרי לא מצינו בקרא שנקרא ערוה, אלא כיון דמצינו שהוא דבר נוי באשה - לכן אסרו חכמים, וה"ה פחות מטפח, ולפ"ז נ"ל דאף דקיי"ל דאפילו עצימת עינים לא מהני - היינו דוקא בערוה ממש, אבל במה שאינו אסור אלא משום שלא יבוא להרהר - כיון שמעצים עיניו מותר; אך צ"ע בטפח מגולה וכן שוק שמצינו בקרא שנקרא ערוה כדכתיב 'תגל ערותך' - צ"ע אם הוי ערוה דאורייתא, ונ"מ אם מהני עצימת עינים, ועוד נ"מ דדבר שאסור מה"ת בתפלה צריך לחזור, ומלשון הרמב"ם שכתב 'כל גוף אשה ערוה לפיכך לא יסתכל בגוף האשה כשהוא קורא' - משמע דוקא כשמסתכל אסור אבל כשמעצים עיניו מותר, ובערוה כתב עד שיחזיר פניו - משמע דאינו אלא מדרבנן, וצ"ע'.