במהות וגדר הביטחון בה'

כידוע כל הענין של חג הסוכות מישך שיכא לענין הביטחון וכן כל פסוקי ההלל מלאים מזה וראיתי לעלות כאן מאמר יסודי בהבנת ענין הביטחון ואשמח לתגובת הציבור

לשון החוה''ל בביאור מהות הביטחון ''אך מהות הבטחון היא מנוחת נפש הבוטח ושיהיה לבו סמוך על מי שבטח עליו שיעשה הטוב והנכון לו בענין אשר יבטח עליו כפי יכלתו ודעתו במה שמפיק טובתו. אבל העקר אשר בעבורו יהיה הבטחון מן הבוטח ואם יפקד לא ימצא הבטחון הוא שיהיה לבו בטוח במי שיבטח בו שיקים מה שאמר ויעשה מה שערב ויחשב עליו הטוב במה שלא התנה לו ולא ערב עשוהו שיעשהו נדבה וחסד''.

והנה ודאי אין הכונה דאנו יכולים להיות בטוחים בודאות גמורה במה שלא הובטח לנו אך מ''מ ענין הביטחון הוא להעמיד תקותו על צד הטוב ובבחינת הפשטות שכך יהא שהרי הקב''ה הוא אוהב אותנו ורק חפץ בטובתינו ומן הסתם יעשה הטוב לנו[ואם בסוף לא קרה הטוב אי''ז אלא כי אינו טוב לנו או כדי לעוררנו לפשפש במעשינו[וזה יותר שיכא באופן של רעה בפתאום ולא כשלא קבלנו הטוב שרצינו שאז אינו אופן של לעוררינו ודו''ק.] או מחמת סיבות אחירות שאין לנו השגה בהם, אך התחושה היא שבפשטות הרי''ז מה שטוב לנו כפי שנראה והקב''ה מאריך אף טוב ומיטיב וודאי יטיב לנו].

[ודברי החוה''ל הם קומה נוספת בענין הביטחון מלבד מה שיש בו ענין של אמונה למעשה שחיים בפועל את הנקודה שעיקר הענין הוא מוכרע ע''י אבינו שבשמים ולא ע''י אנשים וגורמים וניהול החיים מנקודת מבט זו הוא הוא ראשית ענין הביטחון וכמה שמאריך בזה החזו''א באמונה וביטחון].

והנה בעיקר דברי החוה''ל יש לעין דעד כמה דאנו בטוחים בה' שרוצה את טובתינו ויעשינה א''כ מדוע צריך את הביטחון עצמו בשביל שיהא כך וכדאיתא ''רַבִּים מַכְאוֹבִים לָרָשָׁע וְהַבּוֹטֵחַ בַּיהוָה חֶסֶד יְסוֹבְבֶֽנּוּ'', ''בך בטחו אבתינו בטחו ותפלטמו '', והינו שהביטחון הוא הסיבה לישועה ולכאורה הרי עיקר הביטחון הוא שה' רוצה להיטיב לנו וא''כ מיניה וביה יל''ע היכן היא תחילת הביטחון שהוא סיבת הישועה אם הביטחון הוא בסיבה המוקדמת אל הביטחון.

עוד מצאנו בדברי הנביא בירמיה ''כֹּה אָמַר יְהוָה אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם וְשָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ וּמִן יְהוָה יָסוּר לִבּוֹ:וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב:בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיהוָה וְהָיָה יְהוָה מִבְטַחוֹ:וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו וְלֹא (ירא) יִרְאֶה כִּי יָבֹא חֹם וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי''.

והיה אפ''ל דאה''נ הביטחון הוא נכון אף ללא שיבטח בפועל רק שאם אינו בוטח ושם בשר זרועו א''כ הקב''ה מניח הטבתו ממנו, אך זה אינו נראה דמשמע דאכתי יש סיבה בביטחון עצמו לישועה, וצ''ע מדוע בלי שיבטח לא יקבל הטוב[ואינו רק מחמת עונש וכמה שהוכחנו לעיל], עוד יל''ע במהות הענין מדוע הביטחון הוא סיבה לישועה.

ושמעתי בזה ביאור נכון ואמיתי דעיקר הענין הוא דהן אמנם השגחת הית''ש היא על כל הברואים אך יש ב' סוגי השגחה מצד מה שהוא חוסה תחת כנפי ה' והוא השגחה כאב על בנו הדואג לו ומיטיב עמו ואופן נוסף הוא מצד סדרי הבריאה הכלליים שיש צורה לנהל הבריאה וגם מצד זה יש השגחה על האדם הפרטי בתוך חלק מהבריאה.

והחילוק הוא שבהשגחה מצד מה שחוסה אצלו א''כ עיקר ההנהגה הוא מצד טובת האדם עצמו בזה אך בהשגחה כללית א''כ אין יחס אל צרכי האדם עצמו כפרט.

והנה ע''י הביטחון האדם מגדיר עצמו כמשויך אל אותו מקום שהוא חוסה תחת כנפי ה' והוא כבנו ומקומו בעולם הוא תחת כנפי ה' וממילא סוג ההנהגה איתו הוא באופן של אב ובנו והענין הוא בצרכיו כפרט, אך אם אינו בוטח הרי הוא קובע את מקומו בעולם כעוד פרט מפרטי העולם והוא כערער בערבה ממילא הוא ארור ואינו תחת כנפי ה' וממילא אינו זוכה לסוג ההשגחה הקימת לבוטחים.

ודו''ק בהגדרה זו שאין כאן סיבות לב' הצדדים אלא יש ב' צורות הנהגה הנקבעות כפי איך שהאדם משים עצמו כלפי ה' וקובע את מקומו והוא כב' מציואיות שאם אינו בוטח בממילא אינו שיך לאותו מקום של לחסות תחת כנפי ה', ונפלא.

ובזה יש להוסיף במהות התפילה דג''כ צ''ע מדוע היא נצרכת אחרי שמצד עצם הענין ה' רוצה להיטיב לנו, וידוע דברי הרמח''ל במס''י דהתפילה היא הצורה להוריד השפע לעולם.

אך נראה דלפימשנ''ת דענין התפילה הוא שמשים עצמו וחוסה תחת ה' א''כ ודאי שיכא בזה הרבה דרגות ורמת ההשגחה היא כפי הרמה שבה הוא עומד תחת כנפי ה', וע''י התפילה הוא גופא צורה שבה הוא מעמיד עצמו יותר תחת הנהגת ה' וחוסה תחתיו, ודו''ק.

והנה יל''ע בלשון דקרא דרבים מכאובים לרשע והבוטח בה' חסד יסובבנו ונראה שהרשע הוא היפך הבוטח ולא כתיב שהאינו בוטח יש לו מכאובים וצל''ע במהות ההקבלה בין צדיק ורשע לבוטח ואינו בוטח.

ולפימשנ''ת הוא מובן היטב דאין שיכא מציאות שיהא האדם חי עם ה' וחוסה אצלו כשאינו עושה רצונו וזה סתירה מיניה וביה ודו''ק.

והנה בעיקר הענין של ביטחון לרשע יש בזה מקורות רבים וסותרים והבאנו לקמן חלקם, אך הנכון הוא בזה דלא יתכן בזה מחלורת אלא כמש''כ הח''ח והובא לקמן דכל שאינו מורד בה' שיך בביטחון ודברי החוה''ל הוא באופן של מורד ולא כשאינו מתגבר וכשמנסה[וכן שמעתי ממו''ר שליט''א].

והענין מבואר היטב לפימשנ''ת לעיל דעיקר הענין אינו שלרשע יש עונש על מעשיו ולכן אין עליו השגחה, אלא הוא הגדרת מקומו של האדם ומציאותו כלפי ה', ולפיכך כל שאינו באופן של מרידה אינו סותר את ההגדרה של מקומו כחוסה תחת כנפי ה', ודו''ק.

[לשון החוה''ל- וההקדמה הרביעית שתהיה השגחתו חזקה והשתדלותו גדולה לקים מה שחיבו בו הבורא מעבודתו ולעשות מצוותיו ולהזהר מאשר הזהירו ממנו כפי מה שהוא מבקש שיהיה הבורא מסכים לו במה שהוא בוטח עליו בו כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (משנה אבות ב ד) עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו. בטל רצונך מפני רצונו כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך ואמר הכתוב (תהלים לז ב) בטח ביהוה ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה ואמר (איכה ג כה) טוב יהוה לקוו לנפש תדרשנו.

אבל מי שיבטח על הבורא והוא ממרה אותו כמה הוא סכל וכמה דעתו חלושה והכרתו כי הוא רואה כי מי שנתמנה לו מבני אדם על דבר כשהוא מצוה אותו להתעסק בצרך מצרכיו או מזהיר אותו מדבר ויעבר על מצותיו ויגיע לממנה עברו על מצותו כי יהיה הסבה החזקה להמנע ממנו העשות מה שבטח עליו בו. כל שכן מי שעבר על חקי האלהים ומצותיו אשר יעד והעיד עליהם שתהיה תוחלת הבוטח עליו נכזבה כשימרהו ולא יהיה ראוי להקרא בשם בוטח באלהים אך הוא כמו שאמר הכתוב (איוב כז חט) כי מה תקות חנף כי יבצע כי ישל אלוה נפשו הצעקתו ישמע אל ואמר (ירמיה ז ט) הגנב רצח ונאף והשבע לשקר ואמר (ירמיה ז י) ובאתם ועמדתם לפני בבית הזה אשר נקרא שמי עליו ואמר (ירמיה ז יא) המערת פרצים היה הבית הזה אשר נקרא שמי עליו.

לשון האמונה והביטחון להרמב''ן- עוד אמר בטח בה' ועשה טוב, כלומר אעפ"י שאין בידך מעשים ותדע בעצמך שאתה רשע, עם כל זה בטח בה' כי הוא בעל רחמים וירחם עליך, כמו שנאמר ורחמיו על כל מעשיו, ר"ל צדיקים ורשעים. ואמרו: בשעה שבן אדם מצטער שכינה מה אומרת קלני מראשי קלני מזרועי. ע"כ אמר בתחלה בטח בה', כלומר בין שתהיה צדיק בין שתהיה רשע בטח בה'.

לשון הח''ח שמיה''ל פר' שלח- וְעַל הַטַּעֲנָה הָרִאשׁוֹנָה, שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים, שֶׁהַבְטָחַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּנְתִינַת הָאָרֶץ הִיא דַּוְקָא אִם נִהְיֶה צַדִּיקַים, הִיא טָעוּת מֵעִקָּרָהּ. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ מְדַקְדֵּק עַל הָאָדָם לוֹמַר: אוֹשִׁיעֲךָ רַק בְּאֹפֶן שֶׁתִּהְיֶה צַדִּיק, רַק אוֹמֵר לוֹ: לֹא אוֹשִׁיעֲךָ אִם תִּהְיֶה מוֹרֵד, חַס וְשָׁלוֹם, וְלָזֶה סִיְּמוּ יְהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב וְאָמְרוּ {שם ט'}: ''אַךְ בַּה' אַל תִּמְרֹדוּ''. וְכָל זְמַן שֶׁאֵין אָדָם מוֹרֵד בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲקֹר מִצְוֹתָיו בְּכַוָּנָה, יוּכַל לְקַוּוֹת לְכָל טוֹב.]