היעד הוא הדרך

אם היית מגיע לסטודנט בהצעה מפתה:
אני יכניס לך בדיסק סמוי לתוך המח, את כל החומר,
הוא ודאי היה מסכים לשלם ע"כ הון עתק,

לעומת זאת:

פעם הייתי בבית חולים, ואני רואה זקן שמטריח את עצמו לסחוב את עצמו בכיסא גלגלים בכוחות לא לו, שמחתי על ההזדמנות לעזור לו,
אבל הוא מחייך אלי כמו סבאלה חביב ואומר לי:
הייתי יכול להישאר במזגן, אבל הרופא אמר לי לעשות פיזיותרפיה, כדי להמשיך לחיות אני צריך לזוז, הוא הסביר בטעם.

ההבדל כמובן מאוד ברור:

הסטודנט רוצה רק להגיע לתוצאה, אין לו שום עניין בלימודים המפרכים,
בשונה ממי שעושה פיזיותרפיה אן כל העתמלות אחרת, המטרה היא המאמץ בעצמו, הדרך היא התוצאה בעצמה, ואינה רק המכשיר.

זהו שמתחילה הפרשה, אם בחוקתי תלכו - שתהיו עמלים בתורה

– הדרך וההליכה היא עצם הציווי,
בתורה אין חפץ בידיעה סתמית, כי היא לא רק ספר חוקים, היא באה בעיקר לרומם את האדם, ובלי העמל - הידיעה לבדה אינה משנה אותו, ולכן היא לא שווה מאומה,
לכן עוד מעט בשבועות הבעל"ט נשמח בקבלת התורה, לא תמצא עוד שום אומה ששמחה עם ספר החוקים,
אבל התורה שונה בזה שהיא באה לרומם אותנו כמאמרו הידוע של ר' יוסף, אי לאו ההוא יומא, שלמדתי תורה ונתרוממתי.

ידועה המש' באבות שאומרת, גדולה תורה מהכהונה ומהמלכות, שבכהונה יש כ"ד קנינים, במלכות ל', ובתורה מ"ח,
וכאן זועקת השאלה - בכהונה הקניינים הם הכ"ד מתנות, גם במלכות כל ל' הדינים גבי המלך המה לכבודו,
ואילו בתורה אומרים לי רק מה לעשות בלי שום מתנה, במה זה דבר גדול ואיפה הרווח?

אלא שהרווח הוא עצם העבודה והעמל, אדם שעובד בשביל לקנות את התורה הוא המרוויח העיקרי, הוא משנה ומרומם את עצמו מלהיות בהמי,
וזה הרווח הכי גדול שיכול להיות בעולם הזה לבן תמותה.

הגע עצמך -
הרי בבטן אימו כל אחד ידע את כל התורה, ובשביל מה הוא נולד ? יכל הוא להישאר שם יחד עם המלאך שהוא הרב'ה הכי טוב, בגמ' איתא שאלו הם הימים הכי טובים,
מה התשובה: אדם לעמל יולד !

לא לומדים בשביל להיות חמור נושא ספרים , לכן לא חשוב הידיעה והתוצאה בפועל,
אלא העמל התשוקה והחיבור לתורה ולדרכה, עצם הדרך היא זאת שעושה את האדם לתלמיד חכם,

הראיה לכך - אומר ר' חיים שמואלביץ, שלא צריך לעמוד בפני אשה מעוברת הנושאת עובר במעיה,
ועל אף שיודע את כל התורה כולה והוא ספק דאו' אם הוא זכר חייב ב"מפני שיבה תקום",
וכן אומרים בשמו, שב'שלום זכר' דווקא צריך לשמוח, שאע"ג והתינוק שכח מהתורה שלמד במעי אימו, אבל עכשיו מקיים בזה מצוה ויכול להתחיל להתחבר לתורה באמת,
ולכן רצה יעקב אבינו לצאת כשעברה רבקה ליד בתי מדרשות הגם שהמלאך לימד אותו את כל התורה, אבל אם זה בלי עמל ויגיעה ושיעבוד הגוף לתורה מה אהני לך,
עד שבאמת כך עשה כאשר הטמין עצמו י"ד שנה בישיבת שם ועבר ולא שכב בלילה שהיה עוסק בתורה.
הגר"י סלנטר שאל, לאיזה ענין מלמדים אותו אם בסוף בא מלאך וסוטרו על פיו, אלא שהגמ' רוצה ללמדנו מסר חשוב -
שכאשר לא עומלים בתורה לא זוכרים אותה, אם לא תשקיע כוחות במכה קטנה אתה עלול לשכוח הכל !

ע"כ אומרת הגמ' "לא יגעת ומצאת - אל תאמין"
לא שייך למצוא בלי להתייגע אם נראה לך שמצאת בלי יגיעה אין זה כי אם דמיון בעלמא,
"ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי" - ובכ"ז השפחה נשארה שפחה ולא עלתה בדרגתה,
כי לשפחה זה לא הגיע מתוך עמל, לכן גם אם התוצאה גדולה היא לא שווה כלום, משא"כ יחזקאל שהכניע את יצרו כדי להגיע לצפות במעשה מרכבה שהיה נביא ה' ובאמת התעלה.
ידוע מהגאון שלא רצה לקבל את המגידים שרצו לגלות לו רזי תורה, הוא רצה להגיע לזה לבד, לא להיות כשפחה העומדת למטה ורואה עד למעלה,


מסופר ששאלו את השאגת אריה, למה יש ספרים שלו שהתקבלו יותר ויש שהתקבלו פחות, והוא ענה כי את התורה שלמדתי ב"אף" - מתוך עניות היא זאת שתקבלה ביותר,
וכן מספרים על ר' שמעון שקופ זצ"ל, כשהיה עובר ליד וואלז'ין היה בוכה ואומר - שש שנים למדתי פה כשאפי' בשלג הייתי צריך לקשור סמרטוטים לרגליים כי הנעליים שלי היו קרועות,
הרב שך היה יושב בעזרת נשים במלחמת העולם הראשונה בלי משפחה ועם מעט אוכל, והעיד שזה היו השנים המתוקות ביותר שלו.

ועל זה נאמר "אשה יראת השם היא תתהלל - זהו דורו של ר' יהודה בר אילעאי שהיו ששה תלמידים מתכסים בטלית אחת ועוסקין בתורה",
דורו של ריב"א זכה להגיע ליותר כי הם למדו מתוך קושי, ללמדנו כמה דווקא מתוך הצער אפשר לצמוח בתורה שכן היא דרכה של תורה, וכך כשעוזבים את העולם הזה ודבקים באור שבתורה מבינים שרק היא מתוקה מדבש וכל השאר כציץ נובל וכחלום יעוף.
[את עיקר הדברים שמעתי מהגר"א דיסקין]