לעקם את השכל או לטהר את הלב

איך דנים לכף זכות?
נו, שאלת השאלות.

י"א שבדיוק בשביל זה נברא ראש עקום ! אחרת מה צורך יש בו ?

אבל ברור שתירוץ זה אינו מתחיל, כאשר דנים את החבר צריך להאמין במה שדנת אותו, אם מרגישים שזכותו באה מתוך עיקום השכל ותולים מעשיו בתירוצים דחוקים, הרי שלא באמת מאמינים בהם, ומשכך הם אינם שווים מאומה.

אמנם נראה שהתנא רמז לנו את התשובה בדבריו:

"והוי דן את כל האדם לכף זכות"

את כל אדם לא כתיב כאן אלא את כל האדם, הא מה בא זה ללמדנו:
שאם היית יודע מה הוא עובר מה הניסיונות והיצרים שלו, לא היית דן אותו לחובה, כמאמר הידוע: 'כ"א והפקלע' שלו',
אם רואים רק את מה שמול העינים באמת קשה להכריע לכף זכות, אבל אם מבינים שלפני כל מעשה קדמו מעשים רבים ומחשבות שלא מגיעים לפתחינו, אפשר להבין שאין לנו את הזכות לחשוב רע על השני,
ומשכך עלינו לא לשמור בבטן את המחשבה הרעה על שום יהודי אלא לחפש איך לראות בו את הטוב,

המשל בזה אומרים בדרך צחות, מונח בלשון המש' בה נאמר ל"כף" זכות, כן הכף הזאת שאיתה אוכלים את המרק, כמו שמחפשים בישיבה את הבשר בטצ'ונלט מהפכים ומהפכים עד שמוצאים, זה מה שצריך לעשות כדי למצוא מליץ יושר,
ובשונה מהסיר בישיבה שם, לאחר מאמצים אפשר לומר לכל היותר 'הגיעני כפול', הרי שהטוב נמצא ודאי בכל יהודי, צריך קצת לחפור עד שמוצאים אותו ללא טורח.

עד היכן דברים אמורים:

המדרש מביא סיפור על ר"ע, כאשר בא אחרי שלוש שנים של עבודה לקבל משכורת, שלוש שנים הוא עבד בשביל הרגע הזה שיוכל לחזור ולפרנס את אשתו ובניו, הוא ביקש מבעה"ב מעות, והתשובה הייתה שאין לו, וממשיך המדרש "והיה רואה מעות בידו", וכך ביקש תבואה בהמה קרקע כרים וכסתות, ועל הכל הוא אומר שאין לו, למרות שר"ע רואה לנגד עיניו שיש לו, אבל הוא דן אותו לכף זכות וחזר הביתה בידים ריקות, וכמו שחשב כך היה, שבאמת בעה"ב הקדיש כל נכסיו לשמים.

וכמו שראינו, לא לראות את מה שמול העינים ועפי"ז להכריע, אלא לדעת שתמיד מאחורה תמצא את התשובה.

ננסה לחקות אחר שורש הדברים:

הצדיק הר' בונים מפשיסחא היה אומר, למה צריך שתי עינים , אלא מספיק אחד, התשובה: אחד כדי לראות את הטוב של השני, והשני לראות גם ביקורת על עצמך, (האמת שיש שלוש עינים!, אחרת איך אפשר לראות את הנולד, ואכ"מ).

אבל אנשים עושים הפוך, עם העין של הביקורת מסתכלים על השני, ועם העין של הטוב מסתכלים רק על עצמם,
אבל למה ?, למה אנו באוטומט לא רואים את הטוב על השני?,
זה לא כי זה סותר את האמת, הרי האדם על עצמו תמיד רואה רק את הטוב בלי הרבה חשבונות.

כדי להבין את העניין גם כאן - נשתמש במשל של ה'כף' איתה אוכלים את המרק, מדוע קוראים לה בשם 'כף', - מלשון מתכופף, אם היא לא היית מתכופפת המרק היה נשפך....
ולכן אומרים לך, איך תדון – לכף, תכוף קצת את עצמך, וכך כשם שאת עצמך אף פעם אינך דן לכף חובה, כיוון שהינך רוצה בטובתך תוכל למצוא ק"נ טעמים למה לא פעלתי אוון, וכך גם את השני תוכל לדון תמיד לכף זכות,

ממילא למדנו כי המעצור מלראות טוב בכל אחד לא מגיע מהשכל, אלא בגלל שאין לי עניין מיוחד בכך, לו באמת היה לי רווח מלדון את השני לכף זכות לא הייתי צריך למצוא בו את הטוב מתחת לאדמה ולעקם את השכל,
לכן העצה אם לא תרגיש מעליו אלא 'תתכופף' ותהיה עניו, או אז כבר תראה מיד שהשני עשה רק טוב.

וכמו שיש ללמוד מהרמב"ן באיגרת:

שם הוא אומר שאם החבר עשיר או עני, טיפש או חכם - תמיד עלי לראות אותו מעלי ולכבדו,
והתמיהה עולה עד השמים ועד בכלל, אם תזמן שלושה לפונדק אחד, אותי, את הטיפש ממני, ואת החכם ממני,
ממ"נ אני צריך לכבד רק אחד מהם, מהיכן שלא תחשב את הדרגות אני יהיה באמצע, ואיך יתכן ששניהם מעלי ?

התשובה כמו שראינו שהמידות לא עולים בקנה אחד עם השכל, הראיה הגדולה היא שבנוהג שבעולם מצינו בדיוק ההיפך, מי שטיפש ממני - ברור שאני מעליו, ומי שחכם - זה כי הוא נולד ככה או שזה על חשבון דבר אחר וכו', ולכן גם מי שעניו יכול לסתור עצמו ולחשוב ששניהם מעליו,

א"כ מתברר שבשביל מידות טובות שהם הגן עדן עלי אדמות, ל"צ לעקם את הראש, אלא לטהר את הלב,
זה עבודת חיים, אבל בהישג יד !