חומרות מסברא - חלק ב' (משלי יא)

בפוסט הכותב כתבתי נגד ה'מחמירים'.
היו כאלה שזה קצת הפריע להם. בצדק.
ועל כן אני רוצה לבאר את עצמי, כי אינני נגד 'פרומקייט' אלא נגד 'קרומקייט'.
ההבדל בין 'קדש עצמך במותר לך' ל'דייך במה שאסרה תורה' הוא חוט השערה, וכפסע מפריד בין ה'מחמיר תבוא עליו הברכה' לבין "הפטור מהדבר ועושהו נקרא הדיוט".
אז קודם כל, אל תחמיר אם זה הופך אותך ל'בעל גאוה'. אם כל עם ישראל ורבניהם בעיניך כקליפת השום מפני שאינם מקפידים על מה שאתה (ורבך) מצאת לנכון להקפיד - אז כל זה איננו שווה לך.
בנוסף:
תקפיד קודם על עיקר הדין. 'תחמיר' ללמוד שו"ע.
אולי:
תכוון בשמות?
תיטול ידיים לדבר שטיבולו במשקה?
אל תדבר שיחה בטילה בביהמ"ד?
אל תאכל בביהכנ"ס?
אל תעבור לפני המתפלל?
משום מה אנשים אלו (בלי להכליל) לא נודעו כמדקדקים על החמורה כקלה.
וגם אם התחלת להחמיר, יש לי כמה דברים להציע לך לפני שתיפול לקיצוניות:
להחמיר כשקיעת הגאונים?
זמן קרי"ש מג"א?
לא לטלטל בשבת?
לחשוש לספקי ברכות?
ועוד ועוד...
ובאופן כללי - חומרה של 'קדושה' (לא של 'דין') לא אמורה לבוא בצורה של 'קהילה'.
כל אדם בעבודה יסודית עם עצמו יחליט מה מתאים לו, ומה יקדם אותו בעבודת ה' האישית שלו, תוך קרקוע מוחלט למציאות.
אדם שמחמיר בלי קשר למצבו הרוחני, עליו אמר הכתוב (משלי יא כב):
נֶ֣זֶם זָ֭הָב בְּאַ֣ף חֲזִ֑יר אִשָּׁ֥ה יָ֝פָ֗ה וְסָ֣רַת טָֽעַם׃