כוחו של הלב והעומק - ליצור מציאות אחרת

פרשת נשא – צורתא דשמעתתא
בסייעתא דשמיא, פרשת השבוע, פרשת נשא. אנחנו נמצאים שבוע אחרי מתן תורה. כידוע, מי שלומד כל הלילה זוכים לקבל עוד תורה, ושמעתי שכתוב בספרים שבכתר של שבועות נגזר ונחתם הדין של שבועות על פירות האילן, שזה נמשל לחלק של האדם בתורה "אילנא דחיי".

תמיד צריך לחזק את לימוד התורה. כתוב בגמרא בברכות שאחד הדברים שאין להם שיעור זה תלמוד תורה. הגר"א בשנות אליהו כותב שאין גבול לחיוב של לימוד תורה. בעיקרון, אדם מחויב ללמוד 24 שעות ביממה. יוצאים מזה רק לצרכים הכרחיים כמו אכילה ושתייה (שזו מצווה לתת לגוף מה שהוא צריך) ולמצוות שאי אפשר לעשותן על ידי אחרים, כמו בעל מלאכה שאינו יכול לעשותה על ידי אחרים. חוץ מזה, "ודיברת בם" - אדם מחויב תמיד בתלמוד תורה, אלא בדברים בטלים. ככה אומר הגרא בשנות אליהו.

מסופר על החזון איש זכר צדיק לברכה, שכשהגיע לארץ ישראל, הוא תכנן להיות "נחבא אל הכלים" כמו שהיה בווילנה. הוא לא רצה בכלל לתפוס שום משרה. הוא רצה ללמוד בארבע אמות שלו. פעם בשנים הראשונות, כמעט לא הכירו אותו. נפגש איתו רב מבוגר בחתונה ודיברו קצת. שאל אותו הרב מה הוא עושה, האם הוא לומד או עושה מלאכה, ואם הוא קובע שיעור תורה. החזון איש ענה שהוא לומד כשיש לו זמן, לומד כל עוד שיש לו זמן. זו תשובה שמסתירה כביכול את ההתמדה העצומה שלו. ידוע שהיו לו "חשבונות" כאלה: כשהיה גומר ללמוד סוגיה בעיון, היה מגיע למצב שאין לו כוח להזיז את איבריו. כשהיה מגיע למצב שלא יכול היה לזוז, היה מחשב אם הוא עדיין יכול להגיע למיטה. ברגע שכבר לא היה לו כוח להגיע למיטה, היה מתקדם לכיוון המיטה. פעם אחת ראו אותו ישן בצד ההפוך של הכרית, היכן שהכרית לא הייתה. כששאלו אותו למה, אמר שלא היה לו כוח להגיע עד הכרית. הוא הגיע למצב כזה שאם היה ממשיך, לא היה לו כוח, ולכן הגיע לצד השני של המיטה. אלה היו החשבונות שלו. אבל הוא אמר שהוא לומד כל זמן ש... כל עוד שיש לו זמן. מה הכוונה "כל עוד שיש לו זמן"? כל עוד שאין לאדם הכרח, לא מצד דרך ארץ ולא מצווה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, אדם מחויב בתלמוד תורה. זו ההגדרה של קבלת עול תורה.

בפרשת נשא "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן". המשכן היה כדי להעביר את כבוד השכינה שהייתה בהר סיני ולתת לה מקום קבוע. הרמב"ן כותב שעל ידי עולת התמיד שהייתה בהר סיני, הכבוד ששוכן שם בא ושכן בתוך המשכן. כאן, אחרי שסיימו לבנות את המשכן, הנשיאים באים ומקריבים קורבנות.

מה שתמוה בפרשה הוא שהתורה חוזרת ומפרטת את אותו הקורבן בדיוק עבור כל אחד מ-12 הנשיאים. זה הופך אותה לפרשה הכי ארוכה בתורה. לכאורה, התורה יכלה לקצר ולומר "וכן הקריב... כמו שהקריב נחשון בן עמינדב כל נשיא שבט ושבט". זה היה מכניס עוד 12 פסוקים והפרשה הייתה מסתיימת. היינו מבינים לכאורה את אותו הדבר. התמיהה גדולה, כי ידוע כמה שהתורה מקצרת בלשונה. למשל, בהלכות שבת, שיש בהן הרים התלויים בשערה, כל זה נלמד מהקשר בין עבודת המשכן לציווי שבת. שם יש כל כך הרבה הלכות ופרטי פרטים, ואילו כאן, דבר שאנחנו מבינים אותו, חוזרים וחוזרים עליו.

כדי להבין זאת, נקדים הקדמה בעניין איכות של תלמוד תורה. ידוע, בשם הגאון רבי חיים ולוז'ין, שיש ביטול תורה בכמות ויש ביטול תורה גם באיכות. מה המקור למושג "ביטול תורה באיכות"?. יש קושיה: כתוב שמבטלים תלמוד תורה מפני קריאת שמע ומפני מקרא מגילה. האם זה נקרא ביטול? קריאת שמע ומקרא מגילה הם תורה. רבי חיים בריסק מתרץ שיש כאן ביטול תורה באיכות. כשאדם קורא קריאת שמע או מגילה, הוא קורא את זה לא בהבנה עמוקה, הוא רק קורא. אם הוא היה עוסק באותו זמן בלימוד תורה בעיון, הרי שלעומת לימוד בעיון, הקריאה נחשבת ביטול תורה באיכות. אלא שכיוון שמצוות אלו חובות ואי אפשר לעשותן על ידי אחרים, מבטלים לימוד תורה מפני קריאת שמע ומגילה.

יש מקור לדברים בחידושי הרשב"א במסכת ברכות דף י עמוד ב. הגמרא אומרת שם בשם רבי מני שגדול הקורא קריאת שמע בעונתה יותר מהעוסק בתורה. המשנה אומרת שהקורא אחר העונה לא הפסיד לגמרי, אלא מקבל שכר כקורא בתורה. מזה מדייקים שקריאה בעונתה עדיפה. הרשב"א שואל, מה החידוש כאן? הרי פשוט שאם אדם מקיים גם קריאת שמע וגם תלמוד תורה (בקריאה), זה עדיף ממי שרק עוסק בתורה (בקריאה) לאחר הזמן ומקיים רק מצווה אחת. מה צריך לדייק דיוקים מהמשנה?. אלא החידוש הוא שאפילו "מן השונה" – אדם שמשנן את פרקו, שדברי תורה מחודדים בפיו, זו מדרגה יותר גבוהה מקריאה – אפילו הוא, קריאת שמע בעונתה עדיפה. בירושלמי יש מחלוקת על זה, ורבי מני בא להכריע שקריאת שמע בזמנה עדיפה.

היסוד הזה מבוסס על הגמרא במסכת בבא מציעא דף לג עמוד ב. שם כתוב "העוסקים במקרא מידה ואינה מידה, במשנה מידה ונותנים עליה שכר, גמרא אין לך מידה גדולה מזו". רואים שיש דרגות בלימוד. מקרא - זו מידה ואינה מידה. משנה - זו מידה ונותנים עליה שכר, זה ה"שונה" שהרשב"א דיבר עליו. גמרא - אין לך מידה גדולה מזו. מה זה גמרא? רש"י אומר: "לתת לב להבין טעמי המשנה", כששתיים סותרות זו את זו יבין לתרץ "שיהיו שתיהן קיימות". אדם לומד, מנסה להבין את הסברה ואת הטעם של הדין. כשיש סתירה, מנסה ליישב אותה כך ששניהם יהיו קיימים ככל האפשר. זה נקרא גמרא. רואים שהדגש הוא על צורת הלימוד – ליישב סתירות ולא להפריד. זה נקרא גמרא, "אין לך מידה גדולה מזו".

הרמח"ל בספר דרך השם (חלק ד פרק ב) כותב שבין ההשפעות העליונות שנשפעות מיתברך לברואיו, יש השפעה אחת עליונה מכלן. עניינה הוא היותר יקר ומעולה, והוא כעין מציאותו יתברך בעצמו. זו השפעה שהאדון יתברך שמו מחלק מכבודו ועיקרו אל ברואיו. מתי אדם זוכה להשפעה זו? כאשר הוא מתעלה בהשכלה הנבראת ממנו יתברך לתכלית זו, והיא התורה. אם אדם לומד תורה, הוא זוכה להתקרב להשפעה הגבוהה ביותר, עד שזה כעין מציאותו יתברך - זו ממש דבקות בהקדוש ברוך הוא.

ראיתי בשם הרב בן ציון שאול בספר חוכמה ומוסר, שהוא אומר שאדם שחושב בתורה דבוק בהקדוש ברוך הוא. אבל יש הבדל בדרגות. אדם שיושב שעה ושומע שיעור, החיבור שלו הוא כמו טפטוף טיפות מים לכד, יש חיבור למקור המים אבל רק מעט טיפות. אדם שיושב ועוסק יותר בתורה, זה כמו שמפל מים נשפך למקור גדול. אבל אדם שגם בדרך תמיד חושב בתורה, הוא אומר, זה כמו הירדן והכנרת שצמודים זה לזה - קשה כבר להבחין בין המציאויות שלהם, זה נראה כדבר אחד. תלמיד חכם שדבוק בהקדוש ברוך הוא כל הזמן על ידי חשיבה בתורה, זה חיבור שקשה להפריד ביניהם. לכן חז"ל דרשו "את השם אלוקיך תירא" - לרבות תלמידי חכמים (המהרש"א אומר שזה גם על "ואהבת את השם אלוקיך"). מצוות אהבת תלמידי חכמים באה מצד אהבת ה', כי הם הכי מחוברים לה' דרך התורה שהם הוגים בה יומם ולילה.

הרמח"ל ממשיך ואומר שכל מה שתתעלה ההשכלה, תגדל יותר מדרגת ההשפעה. לא ישווה מי שמבין רק את לשון המקראות למי שמבין את כוונתם. ולא מי שמבין את הכוונה השטחית למי שמעמיק בה יותר. ככל שאדם מעמיק יותר, משיג מדרגה גבוהה יותר בהשפעה הנפלאה הזאת. זו הקשר הכי פנימי ועמוק של האדם לקדוש ברוך הוא, והוא משיג זאת על ידי לימוד תורה, וככל שמעמיק יותר, הדרגה גבוהה יותר.

יש דבר שרואים בחז"ל, למשל במושג "בית שמאי אומרים ובית הלל אומרים". יש גם מושג "תלמידי שמאי", אף על פי שתלמיד כמו רבי אליעזר למד אצל רבן יוחנן בן זכאי שהיה מתלמידי הלל, כי הוא היה בדורות שאחרי שמאי. מה הכוונה "מתלמידי שמאי"?. זה קשור לעניין ההעמקה שהרמח"ל דיבר עליה, הוא למד "בדרך" של רבותיו.

יש בגמרא (בבא מציעא יז עמוד ב) שרבי יוחנן אומר "הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר ולא כלום". מה זה מעשה בית דין? תקנת בית דין כמו כתובה או מזונות. אם אדם טוען שפרע את הכתובה או המזונות ללא ראיה ברורה (כמו שטר), לא מקבלים את טענתו. למה? כי תקנת בית דין היא כאילו לתובע יש שטר ביד, וכדי להבקיע אותו צריך להביא שטר נגדי.

רבי חייא בר אבא שאל את רבי יוחנן: הרי משנתנו אומרת במפורש שאם האישה הוציאה גט ואין עמה כתובה, היא גובה כתובתה. אם הבעל נתן לה גט, הוא חייב לתת לה את הכתובה אפילו אין לה שטר, והוא לא נאמן להגיד שפרע. אז המשנה כבר אומרת את זה, מה רבי יוחנן חידש?. שאלה טובה.

רבי יוחנן ענה לו: "אילולא דדלי לך חספא, לו אשכחת מרגניתא תותא". אם לא הייתי מסיר לך את החרס, לא היית מוצא את המרגלית תחתיו. מה הכוונה? המשנה מביאה דין פרטי - אישה שאין לה שטר כתובה והוציאה גט. מנסים לחקור את טעם המשנה, ומוצאים הגדרה כללית. על ידי אותה הגדרה, הדין מתרחב לעוד דברים, לא רק לכתובה, אלא למזונות אישה, מזונות בנות, ועוד. זה כבר לא כתוב במפורש במשנה. רבי יוחנן בעצם גילה את המרגלית. משמע שהדין בעצמותו, ביחס לעומק שלו, הוא בדרגת "חרס" ביחס ל"מרגלית". לגלות את המרגלית זה על ידי התבוננות והעמקה. כשמתבוננים ומעמיקים בדין, מבינים את שורשו, ועל ידי זה מגלים את המרגלית, וזה מאפשר ללמוד הרבה הלכות נוספות.

מוצאים את היסוד הזה בכל הש"ס. למשל, בגמרא בגיטין, כתובות, קידושין, יש דיון האם "יש אונס בגיטין" או "אין אונס בגיטין". לוקחים דין פרטי ומסתכלים עליו ככלל, וזה מתרחב לעוד עשרות מקרים שלא מדובר עליהם שם. צורת חשיבה כזאת, שתמיד להתבונן יותר פנימה.

דרך אגב, אני חושב שזה גם דרך לאמונה. אם אדם מתבונן, הוא מגיע לאמונה. אם הוא לא מתבונן, הוא לא מגיע לאמונה. אמונה היא פשוטה, לא צריך הוכחות. לא ייתכן שנכניס זרע באדמה והוא יצמח לעץ אם אין כוח רוחני שמניע את העניינים. אבל אדם שטחי, שלא חושב, מורגל בדברים ולא מתבונן. התורה נותנת כלים להתבונן בכל. היא הופכת את האדם למתבונן.

יש פסוק "למען תשכילו בכל אשר תעשו". התרגום ירושלמי אומר: "כתבוננון בכל מהתעבידון". המטרה של כל התורה היא שתהפכו להיות אנשים מתבוננים, לא שטחיים.

עוד דוגמה: בגמרא בבא קמא, שואלת האם "נשיכה" (נשיכה בפה) היא "תולדה דשן" (נגזר מאכילה ברצון להנות) או "תולדה דקרן" (נגזר מנזק מכוון). הגמרא מסיקה שנשיכה היא תולדה דקרן, כי אין הנאה להזקה. האדם יראה לעיניים, והסתכלות שטחית היא מצד הדמיון והציור החיצוני. התורה מרגילה לא לראות בצורה שטחית, אלא בכוח השכל, להסתכל על התכונה הפנימית של הדבר.

דוגמה נוספת: בגמרא בבא מציעא, נושא של ייאוש מדעת. האם אדם שנפלה לו מציאה, ואני יודע שכשיידע הוא יתייאש, האם זה נחשב ייאוש מרגע הנפילה?. הגמרא מביאה מקרים מתרומה: האם תרומתו תרומה כשהוא יתרום מדעת אחר שהוא יודע שיסכים. לוקחים את ההגדרה הפנימית של האם דבר שאני יודע שודאי ארצה אותו, נחשב כאילו רציתי אותו בפועל. לוקחים את ההגדרה הפנימית הזאת ומחילים אותה על תרומה, על ייאוש, על ניחותא (רצון להקנות דבר). כל הש"ס מלא בזה. זו צורת הלימוד – תמיד לחפש את המרגלית בתוך החרס.

הרמב"ם כותב שתפוחי זהב במשקיות כסף כדבר דבור על אופניו. מה הכוונה?. קח תפוח מזהב המצופה ברשתות דקות של כסף. אדם שיראה אותו, יחשוב שיש לו תפוחי כסף. אבל אדם חד ראות יתבונן ויראה שהחיצוניות היא שכבת כסף, אבל בפנים יש תפוח זהב. כך דברי חכמים והתורה הם דבור בשני אופנים: אפשר להסתכל עליהם ככסף (הנגלה, הפשט, הלכה) – זה טוב. אבל אם מתבוננים בעומק, מוצאים את הזהב (הפנימיות, העומק). יש תמיד בתורה עומק לפני עומק.

יש מושג בגמרא "גדולה שימושה יותר מלימודה". בפשטות זה שימוש גופני כמו אלישע ריצק מים על ידי אליהו. אבל רבותינו מפרשים שימוש בצורה אחרת. בגמרא בברכות (נז עמוד ב) כתוב "אפילו קרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים, הרי זה עם הארץ". הראשונים אומרים שלמעשה מצרפים אותו לזימון מפני דרכי שלום. אבל מה זה "קרא ושנה ולא שימש"? הגמרא תלויה בסברה. "שימוש חכמים" זה הגמרא התלויה בסברה. זה להבין את סברת הגמרא בטעמי המשנה. אדם שיודע מה כתוב אבל לא מבין את הסברה, זה כמו "קרא ושנה ולא שימש".

באגרות משה (חלק ד סימן לב) כותב על חשיבות לימוד גמרא. "אין לך מידה גדולה מזו" שזה בירור טעמי ההלכות ובירור טעמי המחלוקת. הוא מביא מהמגילה (כח עמוד ב) סיפור על רב נחמן. כשביקשו ממנו להספיד אותו, אמר איך יספיד אותו, הרי הוא כמו ספר שמלא ספרים ואינו מבין מה בתוכם. רש"י שם אומר: "אף שונה הלכות ולא שימש תלמידי חכמים ללמוד שיבינו טעמי המשנה". לפעמים דברי משנה סותרים וצריך לתרץ. שימוש תלמידי חכמים זה להסביר את סתומות המשנה בטעמיה, וזה נקרא תלמוד. זה להבין את עומק העניינים.

הוא כותב שיש תורה שבעל פה שלא נכתבה עדיין, ואי אפשר לדעת תורה על בוריה בלי שימוש תלמידי חכמים. לכן נקראת הגמרא "שימוש תלמידי חכמים". צריך להבין דברים הכתובים איך להכניסם למוח. לזה צריך רב שיסביר הלכה לפי סוגיית הגמרא בפה.

יש בתלמוד ירושלמי שרבי אמר "האי דמחדדנא טפי מחבראי דחזינא לרבי מאיר מאחוריה". הפשט הוא שיש דברים שלא נכתבים, כמו עיקר הטעם. איך מרגישים את זה? על ידי "חזיתי" לרבי מאיר - רואים בתנועותיו, בדיבוריו, היכן הוא שם את הדגש. אינו דומה לשמוע סברה בצורה חיה מאשר לקרוא אותה בספר, כי את הלב של הדברים אי אפשר להעביר בכתיבה.

יש "ליבא דאינשי" שאינו כתוב. גם אם זכור לו היסוד של הטעם, יכול לשכוח מליבו את ישובו. כלומר, יש את הטעם העיקרי הפנימי. כשאדם שקוע בסוגיה, יש חיות בדברים. העומק שבו הוא נמצא בהבנת עומק הדברים שונה לגמרי משהוא לא נמצא בסוגיה. למרות שזוכר את הסברות העיקריות והשיטות, יש נקודה שאתה חי את הדברים. זה "ליבא דאינשי" – לעמוד על עומק הסברות.

לפי זה אפשר לבאר את השאלה בפרשת נשא. למה הכפילויות האלה?. המדרש רבא (במדבר פרשה יג) מסביר את טעם הקורבנות. הוא מביא שנשיא יששכר הקריב על שם התורה, כי אהבו את התורה. הקערת כסף כנגד התורה שקרויה לחם, כמו לחם הפנים. הכוונה הפנימית שלו הייתה לתת קערה ללחם הפנים כי התורה נמשלת ללחם. זבולון, שותפו של יששכר, הקריב קערת כסף כנגד הים שהוא כקערה, על שם השותפות שהיה לו עם יששכר לפרנסתו. כל נשיא נתן את אותו הקורבן בדיוק, אבל הכוונה הפנימית הייתה שונה לכל אחד.

התורה באה ללמד אותנו כאן, שכשמעשה הוא אחד, אבל הכוונה שונה, זה נחשב מעשים נפרדים. לא מסתכלים בקנקן החיצוני, שהוא אותו הדבר. אבל כל אחד זה תבשיל אצלו בראש בצורה אחרת, הגיע מנקודה אחרת לגמרי. הפנימיות, התוכן, המרגלית היו שונות. נכון שהחרס הוא אותו הדבר, אבל המרגלית שונה. התורה מלמדת אותנו בזמן הזה, כשמביאים את הכבוד מהר סיני למשכן, שזה המשך קבלת התורה. האריכות כאן לא מיותרת. אם הכוונה פנימית, אפילו שזה נראה כפילות, זה לא אותו דבר – זה דבר חדש.

ראיתי סיפור על האדמו"ר מקוצק זכר צדיק לברכה, שהיה חמיו של האגלי טל, כשעשו מהדורה של ספרי המהר"ל מפראג, שלפעמים כופל דבריו פעמיים ושלוש בשינוי קצת, המהדירים קיצרו כדי שיהיה קל לקורא. אמר האדמו"ר מקוצק: אנחנו עמלים שעות להבין כל כפילות של המהר"ל, והם חושבים שהם מקצרים והכל נהיה יותר קל, והם הפסידו את כל העומק. למה? כי בניסוח השני יש כוונה פנימית אחרת. צריך להסתכל לתוך. נכון שזה נראה כסף, אבל כדי לגלות את תפוח הזהב צריך להתבונן היטב מה מסתתר אחר הכפילות. כך גם כשהתורה כפלה את הדברים בפרשה. בכסף זה נראה כסף, אבל כשמתבוננים היטב, מבינים שהתורה באה להדגיש את הנקודה הזאת: תמיד להסתכל על הנקודה הפנימית של הדברים.

עוד דבר. יש מושג "אנשי צורה". רש"י במועד קטן (ט עמוד א) כותב "אנשים של צורה" כלומר חכמים. במקום אחר בתעניות משמע ש"איש של צורה" שונה מ"חכם", אדם שיודע להבין דברים לעומקם. כמו שרש"י כותב "אגרא דשמעתתא סברא" – שהעיקר השכר זה על היגיעה והטורח לחשב ולהבין טעם הדבר.

מושג נוסף: "צורתא דשמעתתא". רש"י כותב שזה לדעת את הכלל של הדברים. יש פרטים ויש כלל. אדם ששומע מרבו את הכללים היסודיים, אבל עוד לא נכנס לכל הפרטים לראות איפה כתוב. צורתא דשמעתא זה לדעת את כלל העניין בקבלה. יש יסודות והמשך. צורתא דשמעתא זה לתפוס את הכלל. איש צורה זה אדם שיודע להעמיק ולתפוס בצורה של כלל, לא לראות כל דבר כנפרד.

זה גם מבט של אמונה. הסתכלות של פרט והסתכלות של כלל. מי שרואה את הכללים, רואה איך כל הפרטים מקושרים זה לזה. כשר מדברים על לימוד תורה, כתוב בספרי (פרשת האזינו), שמובא ברמח"ל: "לעולם יעשה אדם לימודו כללים כללים ולא פרטים פרטים". אדם שלומד רק פרטים, שכלו מתעייף ואין לו חמדה וסיפוק. אדם שלומד כללים, יודע את הגדר המדויק של כל דבר, וכשתגיע לפניו שאלה, יודע לדמות ולהגדיר. זה נקרא צורתא דשמעתא. זה מה שרצינו לומר בעניין לימוד תורה.