נַ֣הַם כַּ֭כְּפִיר אֵ֣ימַת מֶ֑לֶךְ

נַ֣הַם כַּ֭כְּפִיר אֵ֣ימַת מֶ֑לֶךְ מִ֝תְעַבְּר֗וֹ חוֹטֵ֥א נַפְשֽׁוֹ ​

האימה מאת המלך, יחידו של עולם, מלך מלכי המלכים, הממליך מלכים ולו המלוכה, אם היינו יודעים את חללה של רשות, את גדלו ותפארתו של השולט ומושל בכל, כפי שהשכל האנושי יכול להשיג, לא חלילה מה שהוא באמת, אשר אין מחשבה תפיסה ביה כלל, רק עוצמת העוצמות של מלכות ה', אם וכאשר היתה יכולה להיות אפשרות שהמלכות הזו תתגלה כפי הכלים של האנשים החיים בעולם הזה, היינו עומדים משותקים מול אימת המלך, היא שולטת בכל, משום שהכל מונשם תחת נשימת נהימת אפו, כביכול, הכפיר הזה, האריה הצעיר כאשר נהמותיו נשמעות במרחב, הכל חוששים לעצמם, אף אלו שלא יתקלו בו, משום שהנהמה שלו אומרת, כי המרחב כולו שלו, והוא חזק מאד מאד, הנהם הזה יוצק תוכן מחודש במי שמכיר את הנהמה הזו ומה היא מבשרת, אימת המלך היא מתנה - אם היינו יכולים לזכות אכן להרגיש אותה אימה, היינו מבינים באיזה עולם רדום אנו חיים, מי שמתעבר במרחב של הכפיר - הוא פשוט לא נורמלי, גם אם דרכת בטעות על אחד מאבריו, אתה נס על נפשך, כדי שנפשך לא תפרח. אך זה רק הדימוי, המשהו הכי עצום ומפחיד במושגים האנושיים שאף לא יכול להמשיל שום ענין מהענין של המלך ההוא, שלבדו ימלוך נורא.

אך כל הפחדים והיראות שיש בעולם, הם תוצאות מאותה יראה עלאה ומרוממת, בגין דאיהו רב ושליט עיקרא ושרשא דכל עלמין, הנהם שלו, אינו מפחיד, כי אנו עוורים וחרשים, עוורים כי אנו לא רואים את המלכות, וחרשים לא שומעים כי אם קול מצהלות של הטבע בעליזותו. אבל את המתעברו חוטא בנפשו אנו חשים בכל הרמ"ח ושס"ה, הלוא אנו יודעים שנשימת אפינו היא נשימת המלך בנו, נהם הכפיר, נוהם בכל ההויה הפנימית שלנו, אנו חיים חיי אלוקות, מאן דנפח בתוכיה נפח, רק עצם ההכרה באותה נשימת אף כביכול, כשאנו סך הכל נדרשים להכיר מה הם החיים שלנו, מה היא ההויה הזו שנקראת נשמה בגוף, זאת המלכות שמתגלה, תוססת וחיה בין כל בני האדם - אני אמרתי אלוקים אתם... ובני עליון כולכם, אכן... כשאינך מרגישים את החיות הזו, או שמרגישים אותה כנפרדת מהאור האלוקי, מהשורש, אנו נמצאים בתוך מסך המבדיל, אך לא מכירים באמת את עצמנו, אין אפשרות ללא יגיעה ועמל של המחשבה הפנימית שבלב, להשיג את המידע הזה, אך הנהם הזה, אויש, הוא כל כך נוהם ודורש, ואימת מלך - אוי למי שמתעבר ובוטח בעצמו, ואינו משייך את עצמו ואת כל כולו אל המלך האחד, הקדוש אשר שוכן בקרבנו.

מי שחווה אי פעם אימת מלך.. כפשוטו, יודע שזו אימה משתקת, כשהחיים שלך תלויים ועומדים מנגד, אך אימה של המלך ה', אינה אימה משתקת, אלא אימה מרוממת, מרחיבה את החיות, בבחינת יראת ה' תוסיף ימים, כפירים שואגים לטרף, הם לא נוהמים סתם, הם רוצים חיות, כך כביכול, אימת מלך, כשהיא נבנית על ידי ההכרה הפנימית שלנו, אנו מזינים את המטרה העליונה כביכול, הרוצה להתגלות בעולם על ידי בני אדם שיכריזו במו התנהגות ההכרה שלהם, על מציאות הבורא. זאת לא אמונה של דיבורים, זאת לא אמונה של חקירה, זאת לא אמונה של תמימות או הוכחה אחרת, אלא זו הכרה! כשאנו שומעים את הקול של העולם, שהוא נהם אימת מלך, כפשוטו ממש, הרי אלו דברי השולחן ערוך בתחילתו בשם הרמב"ם, כי אין ישיבת האדם, תנועתו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישביתו ותנועתו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, כל שכן וכו', אכן, הכל שכן הוא הסיפור. כל מיני פחדים ועוצמות מייראות שיש בעולם, לא באו לעולם כי אם שבני אדם התחתונים יוכלו איכשהו להשיג איזה בדל של הרגש אודות האימה המתוקה הזו מאת המלך ה'.

כשאדם מתבודד עם קונו, לא כל כך בשקט מאנשים ורעש העולם, אלא הוא משקיט יותר את הפנים הרועש שלו, את המוח שמשוטט ומבאר את הצורה במנותק מיוצרה, הוא יכול לחוש שהוא חי חיים אלוקיים כפשוטו, הוא ירא מלפגום בהדר הזה, אימת המלך ה' אינה משתקת אלא מפריחה את שממון העוורון הרוחני, אטימין עינא סתימין דליבא דלא משגחין ולא ידעין ביקרא דמאריהון, כבוד ה' המלא את כל העולם, אינו מרגש אף אחד, אנו יכולים לקרוא פסוק במשלי, כשהוא מורה לנו בדיוק, איך צריכה להיות אימת מלך, כדי לשבר את האוזן במעט דמעט, בטיפה של הרגשה אנושית פוחדת, אך לא... זה לא יעבוד, מי כמוך באלמים ה', השקט הנורא הזה, המותיר לכולם לעשות מה שהם רוצים, הם לא שומעים שום נהימות של שום כפירים, ויתירה מזאת, אללי לנו, הנמשל הבלתי מושג הזה...

אבל בניו בני בחוניו אנחנו, זה עתה יצאנו מתכא דמלכא, מהאור הקדוש של נתינת התורה, אשר אז, אכן בני אדם - בני תמותה קיבלו תורה באימה ופחד, אשר אש הגדולה ירדה על הר סיני אשר עשן כולו, וירד ה' על הר סיני, איה האימה ההיא, שנעלמה מאתנו, והלא שנינו בברכות, כי כך צריך ללמוד תורה, בפחד וביראה בחלחול ובמורא, אבל מה שעלה על דעתי לומר, כי שלא כאשר נראה אצל אנשים שכל הדיבורים האלו הם פשוט דמיוניים תלושים מכל מציאות. ומה זה לדבר במונחים של ספר משלי אודות קרבת אלוקים... אלא שהתנועות שלנו מול האלוקות אינן נובעות מאותה נביעה אנושית הפוחדת מאיבוד קיומה, היא נובעת מהתשוקה להתחברות, זו אימה של הדרך, אימה של מלך...

כדי להבין את האימה, יכול כל אחד לחשוב, על עומק הפספוס של חיים מנותקים מהאור של המצוות - מתעברו חוטא נפשו, מי שמסכים להפקיר נפשו מול ההדר הזה, ולא להטות עורפו להתחבר אליו, הוא פשוט חוטא לעצמו, מחסיר לנפש שלו את נקודת החיבור לשורש שלה, והיא הלוא זמינה כל כך, ככפיר הנוהם במרחבו, כך אימת המלך מבקשת את המאוימים, תוך כדי כתיבה אני נזכר במלים היפות של היוצרות ליום א' דסוכות, אוימתי בחיל כיפור... האיום הזה, כשהוא בא מתוך עולם האהבה הנשגב של קוב"ה, אשר משתוקק לאהבתינו כביכול, הוא לא מאיים כמו איומי הקיום של העולם הזה, זהו נבדל, זהו נשגב, לא מערוצי החומר הנפסדים... זו כיתה גבוהה של הכרה באלוקות, בבחינת אני לדודי ועלי תשוקתו... והאימה שיש, היא שלא להפסיד את אותה תשוקה, כביכול.

איך אפשר גם לשגות בתוך עולם של אימה אמיתית וגם לאהוב את זה אהבה עזה? אי הוו ידעין בני נשא רחימותא דרחים לון קוב"ה הוה שאגין ככפיר למרדף אבתריה, אז רגע, מי כאן הכפיר? זה אנחנו, נהם ככפיר - נהם האהבה - להתחבר ולהתאדק עם אימת המלך, המתעבר בו, מי שמתרחק מרצונו מאותה הארה נאדרת בקודש, חוטא בנפשו - היינו ברצונו היהודי, שהוא כאמור, במקום שיודעים ומכירים - תאב תאווה גדולה לידע את שמו הגדול.​