ראש השנה עפ"י הגמרא בדף טז

אציגה קצת את אשר עלה במחשבה בעת לימוד הגמ' בסוגיית ראש השנה,
עלה במחשבה הרבה הבנות וענינים על מהות היום על הדין ועל צורת הדין.

מתני' בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בר''ה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר {תהילים לג טו} היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם ובחג נידונין על המים:

'העולם נידון משמע דין כללי כלפי העולם ולא כלפי כל יחיד ויחיד, ונידון לפי זכאות העולם וכשהעולם זכאי דינו לזכות בכולם בתבואה בפרות האילן ובדין ר"ה ובמים, אך לכל דבר נקבע זמן לפי איזה שעה נידון, ומבואר דמלבד קביעת הדין היינו התלותיות של מצב העולם הוא לפי דין העולם, מלבד זה יש גם זמן דלפיו נקבע מצב העולם ולא משתנה כל זמן לאחמ"כ, ובגמ' יבואר מחלו' בזה אם אדם נידון בכל יום, ויבואר.

'

בארבעה פרקים' שייך לומר כן רק על דבר אחד שזמנו ד' פעמים אך אם בכל פרק היה דין אחר א"כ אין כאן ארבע פרקים אלא לכל אחד זמנו, ולשון המשנה שונה גבי דין ראש השנה משאר פרקים דבשאר פרקים העולם נידון על התבואה, פירות האילן ומים, ואילו בר"ה 'כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון', ולא נאמר על מה נידונים, ומבואר דהדין על העוברין לפניו כבני מרון, והנה בהמשך לזה כ' במשנה שנאמר היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם, ומה בא להוכיח בזה, וביותר דמה הוצרך להוכחה כאן יותר משאר פרקים דהעולם נידון, ומפסוק זה נלמד דכולם נסקרים בסקירה אחת ואילו כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון משמע דקאי על כל יחיד ויחיד, ונראה דהדין הוא על העולם ויש דין על טיב החיים ויש דין על טיב האדם שיהיה בעולם ושניהם מאותו מקום דנידון לייעוד העולם ולפי"ז יש את הגשמיות לפי זכאות העולם והרכב העולם תלוי מי מעמיד את העולם ליעודו וזהו דין ר"ה, ולפי"ז אין הדין על חיים ומות ורק לוי בזכאות האדם אלא הדין הוא על עצם הזכאות וממילא מושפע הטוב והרע.



גמ' הי תבואה אילימא הא תבואה דקיימא כל הני הרפתקי דעדו עלה אימת איתדון אלא תבואה דמזדרעא למימרא דחד דינא מתדנא והתניא תבואה שאירע בה קרי או אונס קודם הפסח נידונית לשעבר לאחר הפסח נידונית להבא אדם שאירע בו קרי או אונס קודם יוה''כ נידון לשעבר לאחר יוה''כ נידון להבא אמר רבא ש''מ תרי דיני מתדנא אמר אביי הלכך כי חזי אינש דמצלח זרעא אפלא ליקדים וליזרע חרפא דעד דמטי למדייניה קדים סליק.

מני מתני' לא ר''מ ולא ר' יהודה ולא ר' יוסי ולא ר' נתן דתניא הכל נידונים בר''ה וגזר דין שלהם נחתם ביוה''כ דברי ר''מ ר' יהודה אומר הכל נידונין בר''ה וגזר דין שלהם נחתם כל אחד ואחד בזמנו בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בחג נידונין על המים ואדם נידון בר''ה וגזר דין שלו נחתם ביוה''כ ר' יוסי אומר אדם נידון בכל יום שנאמר {איוב ז יח} ותפקדנו לבקרים רבי נתן אומר אדם נידון בכל שעה שנא' {איוב ז יח} לרגעים תבחננו וכי תימא לעולם ר' יהודה היא וכי קתני מתניתין אגזר דין אי הכי קשיא אדם אמר רבא האי תנא דבי ר' ישמעאל היא דתנא דבי ר' ישמעאל בארבעה פרקים העולם נידון בפסח על התבואה בעצרת על פירות האילן בחג נידונין על המים ואדם נידון בר''ה וגזר דין שלו נחתם ביוה''כ וכי קתני מתני' אתחלת דין אמר רב חסדא מ''ט דר' יוסי כדקאמר טעמיה ותפקדנו לבקרים אנן הכי קאמרינן מ''ט לא אמר כר' נתן בחינה עיוני בעלמא היא פקידה נמי עיוני בעלמא היא אלא א''ר חסדא טעמיה דר' יוסי מהכא {מלכים א ח נט} לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו.

'הכל' היינו גם על תבואה וכו' והכל נידון בו, אין הביאור דהוא תוצאה מהדין השני, אלא יש דין על האדם ויש דין על התבואה ויתכן דבדין דאדם יצדק ובדין תבואה לא דבכל דדין יש את האדם ויש את העולם ואפשר דמצד אחד יזכה ולא מהצד השני.



אם אין נחתמין אלא כ"א בזמנו א"כ למה כלל נכתבין, ומבו' דבאמת הדינים שווים ובהכרח מי שזכה בזה זכה בזה וזהו הכתיבה ורק ההנהגה בפועל שם הוא נחלק כ"א לפי מדות הדין, דפעמים דמצד עצמו זכאי או רשע אך יהיה לו תבואה או שלא יהיה לו מחמת סיבות אחרות, אך אין נראה דמשמע הכל נידונים משמע דיש דין על התבואה ועל האדם וכיון דאין חותמין למה דנים ומבו' דיש דין על תבואה מחמת דין העולם ויש דין מחמת תבואה היינו דאף דמצד עולם ראויה היא לתבואה אך אין התבואה ראויה לה וכן להיפך, ועיין.

מדברי האומרים דאדם נידון בכל יום או בכל שעה



ר' יוסי ור' נתן סוברים דנידון בכל שעה או בכל רגע והיינו דכפי המגיע לאדם בכל יום או שעה כן יהיה לו, ויש לעיין למה ר"מ ור' יוסי חולקים וסוברים דיש זמן מוקדם דבו נקבע הכל ואמאי לא יהיה כל שעה כפי דינו.



מתני' אתחילת דין ושאר פרקים יש בהם כתיבה וחתימה בחד יומא ואילו אדם כתיבה בר"ה וחתימה ביו"כ היינו יש דין דאדם מחמת עולם ויש חתימה חתימה איננה על העולם אלא על האדם ובשעת חתימה יושב הקב"ה יחידי, יישום הדין בפועל פעמים זוכה אף דאינו צריך עולם ופעמים דאף דעולם צריך לו אך אינו יכול להתקיים בו.



וא''ר חסדא מלך וצבור מלך נכנס תחלה לדין שנאמר לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל מ''ט איבעית אימא לאו אורח ארעא למיתב מלכא אבראי ואיבעית אימא מקמי דליפוש חרון אף

'מלך נכנס תחילה' היינו ישראל כדקאמר לעיל ח דישראל נכנסין קודם משום דמלך נכנס תחילה לשפוט משפט עמו, הנה אם הדין הוא על האדם כלפי ד' מה שייך משפט עבדו הא הד' הוא השופט ומה שייך, ומבואר דהמשפט אינו על מעשה האדם כלפי ד' אלא כלפי העולם וד' בא כסניגור לעבדיו.

א''ר יוסף כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי כמאן כר' יוסי ואיבעית אימא לעולם כרבנן וכדר' יצחק דא''ר יצחק יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין.

לרבנן לא היה אמור להועיל תפילה דכבר נגזר הדין, ורק צעקה יש כאן, צעקה אינו באה בגבולות הדין, צעקה היא של נעשק, אף הגובה את דינו מנעשק יש מקום לצעקתו, הדין קיים בראוי מצד העולם ואילו צעקה היא בישומו בפועל אצל האדם וצעקנה היא אמירת איני יכול, הגובה מעני את פרוטתו האחרונה לחובו, משפט יש כאן אך העני אין יכול להתקיים בלא פרוטה, ולו זו בלבד אלא 'יפה צעקה בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין' וגם קודם גזר דין בגוף קביעת המשפט נכון הוא לשמוע צעקתו.



תניא א''ר יהודה משום ר''ע מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח מפני שהפסח זמן תבואה הוא אמר הקב''ה הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא אמר הקב''ה הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג אמר הקדוש ברוך הוא נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות מלכיות כדי שתמליכוני עליכם זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר.

בעומר שתי הלחם וניסוך המים דטעם הבאתם כדי שיתברכו מהשפע שיש באותה שעה, ומהדמוי מבואר דגם בראש השנה יש בו מלכות וזיכרון, ולכן יאמרו מלכויות זכרונות ובמה בשופר, היינו אין ההמלכה אמצעי לדין אלא הוא הוא יום זה, וכמו שיש תבואה בפסח, והוא קיים גם בלא הבאת העומר, כמו כן יש המלכה שקיימת בלא אמירת מלכויות דידן וכדי שנזכה בשפע זה הלכך אמרו וכו', ויל"ע מה הזכיה בההמלכה ועוד יל"ע איזה המלכה קיימת קודם אמירת המלכויות, והנה, היום הרת עולם – היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים, המשפט קיים מאותו הרת עולם, לא נאמר דאחר שיש עולם א"כ דין הנבראים להישפט, אלא הוא אותו יצירה של הרת עולם, וביותר 'הרת' מלשון הריון, הריון הוא יצירת דבר שיולד בסוף, וכבר בהכנת הנברא יש משפט, נמצא דאין המשפט על לשעבר אלא על להבא, על הלידה שתהא, משפט ללידה לידה הוא הקיום הוא העמידה מכח עצמנו, ואילו הריון הוא המעמיד את העמדתינו לאחר זמן מכח עצמינו, ובכל הריון המשפט הוא מי יהיה בכלל בלידה והאיך יהיה, ובנדה טז אותו מלאך הממונה על ההריון לילה שמו ונוטל טפה לפני הקב"ה ואומר טפה זו מה תהא עליה גבור או חלש חכם או טפש וכו', מלאך זה ממונה על ההריון הוא וביצירת ההריון שם יש משפט מה יולד, והוא המשפט דבכל שנה ושנה ואינו על לשעבר אלא על להבא, הריון עולם היא ההמלכה, מעמד המלכה היא כשממליכים בתוך מסגרת קיימת, אך ביצירה, ההמלכה קיימת מצד עצמה, ולטובתינו אמר אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם, המשפט מי יכלל והאיך בהרת עולם הוא המשפט, והסניגור הוא להיכנס במשפט, להכניס עצמינו להריון, אין הדין על מה שהיה ומכוחה אנו מקבלים את העתיד אלא להיפך הדין הוא על לעתיד ומי שנכנס עם המלכה זוכה.



זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה, ולזה קוראים זכרונות עיקר הזכרונות אינו זיכרון לטובה אלא על עצם הלהיזכר, הן דיש גם זיכרון לרעה, אך בעצם הדין אין זכירה לכל אחד, אלא יש את ההרת עולם לפי צרכי עולם והזיכרון הוא דהדין יהיה לפי זכאותינו ולא לפי זכאות העולם, הן דיכול גם להועיל לרעה אך עוד קודם הזיכרון לטובה יש את עצם הזיכרון, להיזכר לפניו, הדין אינו עלינו ואדרבה הלהיכנס לדין להיזכר לפניו הוא המועיל לזכות בדין.



'ובמה בשופר' צורת האמרו לפני מלכויות וזכרונות הוא בשופר, ובתוספתא (ר"ה פי"א הי"ב) שופרות – כדי שתבוא בתפלתך בתרועה לפניו, צורת הבאה בתרועה - בהבאת עצמינו עם תוך תוכו של כ"א לפניו, נכנסים להמלכה, מביאים עצמינו ובזה נזכרים, שופר היא הבאת תפילתינו לפניו בתרועה.



אמר רבי אבהו למה תוקעין בשופר של איל אמר הקדוש ברוך הוא תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני.

אינו ענין לעצמו אלא הוא גוף ענין התקיעה להעמיד עצמינו לפניו בתכלית ההבאה, ועקידת יצחק היא הקרבה שלימה לית לן מדידן כלום, עולה תמים קרבננו.



(ואמר) רבי יצחק למה תוקעין בר''ה למה תוקעין רחמנא אמר תקעו אלא למה מריעין מריעין רחמנא אמר זכרון תרועה אלא למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב השטן.

כ' רש"י כיון שרואה שמחבבין המצוות, ובתוס' מביא מהערוך מהירושלמי כתיב והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול כד שמע קל שיפורא זימנא חדא בהיל ולא בהיל וכד שמע תניין אמר ודאי זהו שיפורא דיתקע בשופר גדול ומטא זימניה למתבלע ומתערבב ולית ליה פנאי למעבד קטגוריא, מבואר דיש שופר גדול דמנצח השטן ובתקיעות אנו מערבבין השטן שיחשוב שהוא שופר גדול, ואינו רק טעם לחזרה פעם שניה דכ' בהמשך הגמרא כל שנה שאין תוקעין לה בתחילתה מרעין לה בסופה מ"ט לא איערבב שטן, מבואר דזהו טעם התקיעה וקודם לכן דהק' הגמ' למה תוקעין ומשני רחמנא אמר תקעו ורק מק' אמאי חוזרין ותוקעין ומשנינן כדי לערבב שטן אינו טעם רק על השונים אלא הוא טעמא דתקיעות לערבב השטן, והעירבוב מפורש בירושלמי דהוא שופר גדול, ומול השופר גדול אין מקום לשטן, וירא לכך רק מהחוזרין ותוקעין ולא משום דבשופר גדול יתקעו ב' פעמים אלא דחוזרין ושונים הוא עמידתינו בתקיעות הוא ענין שונים ואפשר לבוא משופר ר"ה לשופר גדול רק צריך דיהיה בעמידתינו בתקיעה ומזה באין לשופר גדול, שופר הוא השמעת תוכינו לפניו יש השמעה שאין דבר שעומד בפניה שום ריחוק אינו עומד בפניו לא של קרקעות ועבדים לבעליה ביובל ולא של גלות ישראל, ואפשר לבוא מתקיעות דר"ה לזה אלא שאנו תוקעים משום דרחמנא אמר תקעו אך בהמשכינו לתקוע שם יש את הבאת עצמינו לפניו ממש בלא שום מחיצה כלל, וזהו מעלת התקיעה בשופר של איל כדי להזכיר עקידת יצחק כל הבאה שאין לאחריה כלום.

ותוכן של של תקיעה היא הזכיה בדין אך אינה בגופה של דין אלא בקירבתינו לפניו עד בלי הפסק כלל.



וא''ר יצחק כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה מריעין לה בסופה מ''ט דלא איערבב שטן.



וא''ר יצחק כל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה שנא' {דברים יא יב} מראשית השנה מרשית כתיב ועד אחרית סופה שיש לה אחרית.

וא''ר יצחק אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה שנאמר {בראשית כא יז} כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם.

אם כל ענין הדין היה על להבא א"כ עיקר הדין היה לדונו כאותה שעה ורק בסתם כל עוד לא נשתנה א"כ מצבו כפי שהיה בשנה שעברה, ומהכא אין נראה דע"ז הדין אלא איך הוא באותה שעה, אלא הדין נשמע מהיכן שהוא כיום, קול הנער הוא קולו ורק נשמע מבאשר הוא שם יש קול שקיימים בו ויש קול שאיננו קיימים בו, הדין הוא על מעשינו זכיתינו אינה מהעמידה בדין אלא מהביאה לפניו באשר הוא שם.

וא''ר יצחק ג' דברים מזכירין עונותיו של אדם אלו הן קיר נטוי ועיון תפלה ומוסר דין על חבירו דא''ר (אבין) כל המוסר דין על חבירו הוא נענש תחלה שנאמר {בראשית טז ה} ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך וכתיב {בראשית כג ב} ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה.

ג' דברים אלא מזכירין עוונותיו של אדם כיון דבא בדין מבו' דאין לנו זכיה שהיא בדין וזהו המאמר בהמשך כל שנה שרשה בתחילתה מתעשרת בסופה דאין דרך אחרת מלבד ולא עוד אלא דזהו הזכיה לבוא לפניו מצד אחר מקירבה אחרת דאין לאחריה כלום.



וא''ר יצחק ד' דברים מקרעין גזר דינו של אדם אלו הן צדקה צעקה שינוי השם ושינוי מעשה צדקה דכתיב {משלי י ב} וצדקה תציל ממות צעקה דכתיב {תהילים קז כח} ויצעקו אל ה' בצר להם וממצוקותיהם יוציאם שינוי השם דכתיב {בראשית יז טו} שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה וכתיב וברכתי אותה וגם נתתי ממנה לך בן שינוי מעשה דכתיב {יונה ג י} וירא האלהים את מעשיהם וכתיב {יונה ג י} וינחם האלהים על הרעה אשר דבר לעשות להם ולא עשה וי''א אף שינוי מקום דכתיב {בראשית יב א} ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך והדר ואעשך לגוי גדול ואידך ההוא זכותא דא''י הוא דאהניא ליה.

שנוי השם ושנוי מדין מעשה מדין שנוי קאתי עלה ולא מדין דאחר דנשתנה במעשיו שוב זכאי הוא לחיים אינו כן דהוא דין ודין הוא על לשעבר ושנוי מעשה גדול הוא דאף מי דהגיע לדרגת צדיק מכל מקום המגיעו הוא כפי השנה שעברה אך רק בשנוי משעה דנחשב בזה לאחר א"כ מגיעו גם בלא להסתכל כפי מעשיו בשנה שעברה.

וא''ר יצחק חייב אדם להקביל פני רבו ברגל וכו'.

א''ר כרוספדאי א''ר יוחנן שלשה ספרים נפתחין בר''ה אחד של רשעים גמורין ואחד של צדיקים גמורין ואחד של בינוניים צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה בינוניים תלויין ועומדין מר''ה ועד יוה''כ זכו נכתבין לחיים לא זכו נכתבין למיתה.

כ' תוס' דהא יש פעמים שהוא להיפך ותי' ועפ"י ביאור מהרש"א דהוא בדין עוה"ב ע"כ נמצינו למדים דאין הדין על העולם סתם, אלא על האדם אך לא כעונש על מעשיו אלא בצורתו בעולם.

זכו או לא זכו ואין זכייתם מחמת שאינם בינונים אלא כבינונים זוכים להיכתב לחיים.

א''ר אבין מאי קרא {תהילים סט כט} ימחו מספר חיים ועם צדיקים אל יכתבו ימחו מספר זה ספרן של רשעים גמורין חיים זה ספרן של צדיקים ועם צדיקים אל יכתבו זה ספרן של בינוניים ר''נ בר יצחק אמר מהכא {שמות לב לב} ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת מחני נא זה ספרן של רשעים מספרך זה ספרן של צדיקים אשר כתבת זה ספרן של בינוניים.

בקשת המחני היא גם מספרן של רשעים ואינו בקשה סתם שלא להיות רשע אלא בקשה שלא יוזכר שמו בספרן של רשעים, אותו הכרת השם שיש בכתיבה של צדיקים כך יש גם בספרן של רשעים מזה ומזה התקלס השם מכתיבת הצדיקים ומאי כתיבת הרשעים, וכל דין זה הוא באיזה צורה יתקדש שמו בעולם.

תניא ב''ש אומרים ג' כתות הן ליום הדין אחת של צדיקים גמורין ואחת של רשעים גמורין ואחת של בינוניים צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיי עולם רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לגיהנם שנאמר {דניאל יב ב} ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם בינוניים יורדין לגיהנם ומצפצפין ועולין שנאמר {זכריה יג ט} והבאתי את השלישית באש וצרפתים כצרוף את הכסף ובחנתים כבחון את הזהב הוא יקרא בשמי ואני אענה אותו ועליהם אמרה חנה {שמואל א ב ו} ה' ממית ומחי' מוריד שאול ויעל.

אף לרשעים יש קיצה אין המיתה שינה אלא חיותם בירידתם לחרפות דיראון עולם.

ברשעים הגיהנם היא תכליתם, ואילו בבינונים אינו אלא כדי שיצעקו ומיד עולים ואין הגיהנם אלא כצירוף הזהב, בינוני אינו רשע ובצעקתו אינני רשע מיד הוא זוכה.



ב''ה אומרים ורב חסד מטה כלפי חסד ועליהם אמר דוד {תהילים קטז א} אהבתי כי ישמע ה' את קולי ועליהם אמר דוד כל הפרשה כולה דלותי ולי יהושיע.

[1] לב"ה אין צריך צעקה אלא כל בינוני מטה כלפי חסד, גם לב"ה אין הבינוני זוכה מכח היותו בינוני ורק מכוח ההטיה וככתוב והבאתי את השלישית באש, וכמו שמבואר לקמן היכי עביד – כובשו וכו', ויש להבין הטיה זו מה ענינה הא בלא הטיה אינו זוכה והטיה זו על שום מה היא באה, בינוני זה וזה איתניהו ביה זכיתו אינו בהגברת צד זיכויו על צד רשעו אלא בהעלמת צד רשעו וממילא זוכה הוא ובזה יש כבישה או מעביר ראשון ראשון היינו ויתור אין כלפי שמיא דלקתה מדת הדין אך כאן אין כאן לתקה מדת הדין אלא שני דינים יש כאן לכאן ולכאן ומטה כלפי חסד.

פושעי ישראל בגופן ופושעי אומות העולם בגופן יורדין לגיהנם ונידונין בה י''ב חדש לאחר י''ב חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי צדיקים שנא' {מלאכי ג כא} ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם, אבל המינין והמסורות והאפיקורסים שכפרו בתורה ושכפרו בתחיית המתים ושפירשו מדרכי צבור ושנתנו חיתיתם בארץ חיים ושחטאו והחטיאו את הרבים כגון ירבעם בן נבט וחביריו יורדין לגיהנם ונידונין בה לדורי דורות שנאמר {ישעיה סו כד} ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי וגו' גיהנם כלה והן אינן כלין שנאמר {תהילים מט טו} וצורם לבלות שאול (מזבול לו) וכל כך למה מפני שפשטו ידיהם בזבול שנאמר מזבול לו ואין זבול אלא בית המקדש שנאמר {מלכים א ח יג} בנה בניתי בית זבול לך ועליהם אמרה חנה {שמואל א ב י} ה' יחתו מריביו א''ר יצחק בר אבין ופניהם דומין לשולי קדירה ואמר רבא ואינהו משפירי שפירי בני מחוזא ומקריין בני גיהנם.

[1] יש גיהנם דהוא שריפה תחת רגלי הצדיקים, ויש שריפה של כילוי אינו כלום ולעיל ספרן של רשעים היינו תחת רגלי הצדיקים דבשניהם מתגלה כבוד מלכותו, משא"כ במינים שאין להם כלום.