ריבוי המצוות – על שום מה

פרשתנו התברכה במספר המצוות הגדול ביותר, ע"ד מצוות בפרשה אחת!
נזכיר דברי המש' הידועה בסוף מכות, 'רחב"ע אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות',
רש"י שם פירש, "כדי שיהו מקבלין שכר במה שמונעין עצמן מן העבירות, לפיכך הרבה להן שלא היה צריך לצוות כמה מצות וכמה אזהרות על שקצים ונבלות שאין לך אדם שאינו קץ בהן אלא כדי שיקבלו שכר על שפורשין מהן".
שאל ר' חיים שמואלביץ, אם ממילא האדם קץ בהם ולא היה אוכל אותם לעולם שהרי מואס בהם גם אילולי האיסור, א"כ מדוע מגיע ע"ז שכר, ומה תוספת יש במה שאסרתם תורה, נשאל את זה כך, ברור שאם מומר לא יאכל שרצים כי זה לא מגרה אותו לא יקבל ע"ז שכר, כי מניעתו ממאכלם אינו מציווי התורה אלא כי קץ בהם, וא"כ גם לנו לכאו' לא מגיע שכר על דבר שמילא לא היינו עושים.
אלא שהדימוי למומר אינו נכון, יש לדמות את העניין לאדם ששונא למשל חצילים, אין סיכוי שיעז להכניסם לפיו, והנה יום אחד יגידו לו תשמע לא תאמין אבל גילו שבכל החצילים יש רעל מסוכן, היום הסיבה שאינו אוכל הוא בגלל הרעל, זה שהוא גם לא אוהב אותם היא נהיית סיבה מאוד שולית למול החיסרון של הרעל.
וכ"ה בעניננו, נכון שגם אם התורה לא הייתה אוסרת לא היה הו"א לאוכלם, אף אחד לא מתגרה לאכול שקץ גם אם הוא מוקפץ ברוטב צ'ילי, אבל אחרי שהתורה אוסרת הלא יותר חשוב לאדם לא לעבור ע"ד קונו מאשר לאכול דבר מאוס, והראיה שאם היו באים לאדם בהצעה:, אם תאכל שרץ תקבל מיליון שקל טיבין ותקלין, אילולי ציווי התורה יתכן שיהיה מי שיעשה זאת, אבל היום שהתורה אוסרת זה אש!, ודאי ששום יהודי לא יתפתה גם בעד מיליארד שקל, נמצא שאפי' דבר מאוס שאין עליו שום יצה"ר אם לא אוכלים כי התורה אמרה מקבלין ע"כ שכר משלם.

ההבדל בין מצוה 'איכותית' לכזו שאינה

אמנם הרמב"ם שם מבאר מדוע ה' הרבה לנו תורה ומצוות, אין המטרה להגיע לכמות גדולה, אלא לאיכות, כי ע"י מצוה אחת שנעשית עם כל הכוונה בלי לחשוב כלל על העולם הזה אפשר לזכות לכל העולם הבא, ולכן יש כ"כ הרבה מצוות כדי שלא ימלט שיהודי לא יעשה כל ימיו מצווה אחת לשמה ועם כל הכוונות.
וכן שנינו במש' באבות, "והוי זהיר במצוה קלה כחמורה שא"א מתן שכרן של מצוות", והרמב"ם שם אומר "ולא ייודע שכר איזה משניהם יותר גדול אצל ה', ולפיכך ראוי להשתדל בכולן", ומסיק שלכן אמרו חז"ל "העוסק במצוה פטור מן המצוה", זאת משום שאם היינו יודעים את שכר המצוות היה עלינו לקיים המצוה עם השכר הגדול כי זה אומר שהיא יותר גדולה ולהניח מלקיים את המצוה עם השכר הפחות,
וזה קצת תימה, וכי אין מצוה גדולה יותר או פחות, ברור שתורה פדיון שבויים יישוב א"י נישואין ומילה המה מצוות גדולות, ולמשל גם כתוב ברש"י בפרשה ששילוח הקן היא 'מצוה קלה', גם מל' המש' האומרת לקיים את המצוה החמורה כמו הקלה נראה שכן יודעים מי יותר חמורה, ולמה השכר לא יהיה בהתאם?
אלא גם מזה נראה כי גדולתה של מצוה לא נמדדת בעשיה אלא בעושה ואין על המצוות פיקוח ממשלתי, ומשכך יש לשמור ולהקפיד על המצוה הקלה כמו החמורה כי אפשר שרק על ידה יזכו לכל הברכות, וזהו שאומר הרמב"ם שהעוסק במצוה קלה יתכן שהוא מקיים אותה בצורה שהיא הכי גדולה ורווחית שיכולה להיות, לכן אין להניחה מפני המצוה השניה גם היא חמורה יותר.
והנה כתב המשנה ברורה, "ראוי לכל גבר ירא ד' להשתדל שיהיה לו עליה בימים נוראים ואף במקומות שמוכרין מצות יקנה אותו בדמים כפי יכולתו ואדרבה יש עילוי יותר במצוה שבאה אליו בדמים ממצוה שבאה לו בחנם אין כסף",
מצוי שאדם קנה עליה ובשבילה הסכים לשלם הרבה, והנה העלייה הבאה נמכרה בחצי מחיר, אפשר לחוש שהנה זה שרב איתי על המחיר כעת מקבל את העליה הבאה בחצי מהסכום עליו התחייבתי, האם באמת שתי העליות שווים אותו דבר, התשובה שלא, כמה שהאדם היה מוכן לשלם על העליה בכך הוא מעלה את ערכה.

שכר המצוות - לפי כמה שנעריך אותם

מבואר שהמצוה הקלה תהיה קלה רק אם בעינך היא לא שווה רק קמעא, אך גם פריה יהיה רב לו נחשיבה לאין שיעור, וכן השכר בעולם הבא הוא בהתאם לכמה שהחשיבו את המצוות בעולם הזה,
הדבר מבאר שני פסוקים בפרשת ואתחנן, שם מסתיימת הפר' במילים "היום לעשותם", ודרשו חז"ל - ולא מחר לעשותם, מחר לקבל שכרם ולא היום לקבל שכרם, אבל כ"ז רק בצדיקים, כי על הרשעים נאמר בפס' לפני"כ כתוב "ומשלם לשנאיו אל פניו להאבידו", למה לשלם לרשעים, על מה מגיע להם?, אומר רש"י "בחייו משלם לו גמולו הטוב כדי להאבידו מן העולם הבא", באמת לא מגיע להם, ולכן הם מקבלים את הפירורים שמגיעים להם כאן בעולם הזה כדי להישאר ערטילאיים לעולם הבא.
וקשה אם אותם רשעים עשו מצווה לשמה שיש בה כדי לתת להם נצח, איך אפשר לתת להם ע"ז דבר מועט וחסר שווי, הרי רגע אחד בעוה"ב שווה יותר מכל חיי העוה"ז, ומדוע לרשעים מתנהגים בחוסר שווין והם מקבלים שכר רק בחיי העוה"ז?
אלא כמו שראינו שאין מחיר שווה ומפוקח על כל מצוה והכל תלוי בכוונת עשייתה, ולכן הרשע שעושה את המצוות רק לעיתים רחוקות בהן מוצא לנכון סיבה לזה, וגם אז פעמים שאינו עושה אותם לשם שמים, והראיה שכ"ה - שהרי בד"כ הוא לא עושה הרבה מצוות כי לא רואה בהם השלמת נפשו, הוא מוכן לוותר עליהם אם הוא מפסיד בשבילם זמן או ממון, ולכן אם בעיניך זה לא שווה הרבה השכר שתקבל על זה הוא בהתאם,
ומשא"כ אצל הצדיק, אצלו אין מדד ושווה ערך למצוה במושגים של עולם הזה, הלא כל עשייתו הוא נצח ואין מקום לשכר נצחי בעולם הזה, אם הוא מראה שהמצווות הם סיבת ביאתו לעולם והמה עדיפים מכל מנעימי העולם הזה, לכן לא שייך בכלל לתת לו עליהם שכר עם כמה פישקע'לך בעולם הזה.
בדומה לזה מצינו בפרשת תולדות שעשיו מכר את הבכורה, המכירה הייתה בעיקר על החלק של העולם הבא שע"ז כבר התחילו לריב בבטן אימם, וקשה, הרי העולם הבא וודאי שווה הרבה יותר מנזיד עדשים לאין שיעור, ויש דין שב'יתר משתות' מחזיר מקח, א"כ מדוע המכירה חלה, אין לך דבר שהמקח אינו מתחיל להשתוות לתמורה כמכירה זו?
התשובה אומר ר' חיים שמואלביץ שלכן כתוב "ויבז עשיו את הבכורה", עשיו ביזה את העולם הבא עד שבעיניו באמת הוא היה שווה פחות מנזיד עדשים, ולמרות שאח"כ התחרט ע"ז "ויזעק זעקה גדולה" – "את בכורתי לקח", מ"מ בשעת המכירה היצר שייכנע אותו לחשוב שבאמת העולם הבא לא שווה יותר מנזיד עדשים, ולכן הועילה המכירה, כי כל דבר יהיה שווה לפי כמה שתחשיב אותו.

קא אכסוף בין להבות האש

פעם שאלו כמה מתחזקים את הגר"א דיסקין שליט"א, אדם עומד בשבת ליד ביתו כשהוא עולה באש, כל הכסף שעבד עליו בכל ימי חייו הולך לטמיון, כל השטיקלע'ך תורה שלו הכל נשרף, וכאן מגיע השכל ואומר, בוא תעשה עם הקב"ה תנאי, אתה תכבה את השריפה בשינוי, ועם כל הכסף תקים רשת כוללים, כמות זכויות עצומה, ובפרט שהרי בגלל הצער הגדול שיהיה מזה יתכן שהוא לא יעבוד את ה' כבראשונה, לא עדיף פעם אחת לעבור עבירה ובמקומה לעשות הרבה מצוות ואולי אפי' להימנע מעבירות אחרות.
והוא ענה להם עפ"י מעשה שהיה: פעם הגיע חסיד לרבה' ושטח בפניו צקון ליבו, יש לי שתי בנות בבית, ואין לעבדך בבית כי אם אסוך שמן, אני צריך להשיג שש מאות רובל טרם ילבין ראשם, אמר לו הרב תצא החוצה העסקה הראשונה שיציעו לך - תעשה אותה,
והנה בדרכו הביתה הוא פגש בכמה משכילים שלגלגו על המדומיין שחונק את עצמו בשביל עולם הבא שהוא אף פעם לא ראה, הלא לא נשאר חייב והתפתח שם ויכוח, לאחר דו"ד אמר לו אחד מהם אם אתה רוצה אני מוכר לך את העולם הבא שלי תמורת רובל אחד!,
החסיד הרהר לעצמו כבר כמה שווה העולם הבא של הפויקער הלזה, קודם שיהיה לו עולם הבא ואח"כ שינסה למכור אותו, אך אז הוא כמובן נזכר שהרב אמר לעשות את העסקה הראשונה, הם מיד חתמו חוזה ונפטרו לשלום, החסיד חזר הביתה בבושת פנים גם את הרובל האחרון הוא היה צריך לבזבז, בשונה מהמשכיל שהגיע לביתו שמח וטוב לב, שאלה אותו אשתו - ולשמחה מה זו עושה?, והוא סיפר לה את הסיפור על החסיד הטיפש, הוא לא נתן כלום וקיבל רובל,
המשכיל הנ"ל חשב שהוא ישמח אותה אך במקום זאת היא כעסה ורטנה, נכון אנחנו לא הצדיקים הכי גדולים, אבל אני לא מוכנה לחיות עם בעל שאין לו עולם הבא, עליך תכף לבקש ממנו להחזיר לך את השטר ותחזיר לו את הרובל, אבל הבעל לא נשאר חייב, הן את באמת חושבת שיש כזה דבר עולם הבא? טען, וגם א"כ זה היה בצחוק, אך היא בשלה,
בלית ברירה עשה את דרכו לחסיד וסיפר לו את אשר קרהו ועל החלטתו לבטל את העסקה, אך החסיד כמובן לא נאות לביטולה, עסקה זו עסקה, טוב אומר המשכיל אני ייתן לך עשרים רובל לא תמצא בשום מקום רווח נקי של אלפיים אחוז!, לא, דוחה אותו החסיד, הנה לי בבית שתי בנות אשר לא ידעו איש, אני צריך לא פחות משש מאות רובל, הלא חזר הביתה והודיע לאשתו שהוא לא מוכן, אך אשתו קבעה נחרצות, אני יותר לא יחיה איתך, תחליט עכשיו מי יותר חשוב לך אני או הכסף, לא נותר לו ברירה והוא נתן את כל הסכום וקיבל את השטר בחזרה.
הסיפור לא נגמר: החסיד עשה את דרכו חזרה לרב כדי לספר לו על ישועתו לא לפני ששטח את שאלתו, ילמדנו רבינו, מה האמת, העוה"ב שלו שווה שש מאות רובל כמו שחשבה נוות ביתו, או שמא אינו שווה מאומה כמו שחשבתי אני בתחילה, ענה לו הרב, התשובה היא תלוי, כשהוא היה מוכן לשלם עבורו - רובל באמת זה היה השווי שלו, אבל כשהוא הסכים לשלם שש מאות רובל העולם הבא שלו באמת נהיה שווה שש מאות רובל!
אותו דבר בשאלתכם השיב להם הרב, מי שרואה את כל חייו נשרפים, זה לא שמצווה שווה סכום מסוים ויהיה אפשר להרוויח יותר אם יוותרו עליה במקומות מסוימים, אלא כמה שהאדם משעבד עצמו לבורא, הוא רואה את כל ביתו נשרף והוא שר עם הילדים בדביקות 'קה אכסוף נועם שבת' בעודו חושב לעצמו כמה גדול הוא לקיים רצון ה' - אין לך מצוה גדולה מזו, השכר שהוא יקבל שם בכיס הקטן את כל מה שהוא יכל לפתוח עם כל הכסף, כל שקל וכל שטיקלע'ך שנשאר בבית והוא לא מציל אותו זה מגדיל את איכות המצווה בכפל כפליים.
ללמדך, אין שווי מיוחד לכל מצוה, העולם הבא אינו דבר ששווה אצל כולם אותו דבר, כמה הוא כן ששווה, תלוי בכמה שנעריך אותו, אם נבין שחיי העולם הבא לא שווים את כל ההנאות של העולם הזה גם יחד ונסכים לשלם עליהם יותר, נקבל שפע רב בעולם הבא, זה כוונת המשנה 'שאין אתה יודע מתן שכרן של מצותו, לא ניתן לדעת כי הוא ללא גבול ומידה.
וזה יסוד גדול גם בכל דבר, כמה שהאדם מעריך את עצמו ככה הוא יהיה שווה, אם בעיניו הוא נזר הבריאה וכל דקה היא נצח בשבילו זה באמת יהיה השווי שלה, אבל אם בעיניו הוא כמו עוד סוג של חיה חכמה רק בלי הזנב באמת הוא והבהמה שווים, וגם אם למשל חינוך הילדים או זוגיות הם דברים ששווה בעינך להשקיע בהם ההצלחה בהם מובטחת בעז"ה.