• דִּרְשׁוּ ה׳ בְּהִמָּצְאוֹ
    עשרת ימי תשובה
    פורום אוצר התורה

צריך עיון

משתמש ותיק
gemgemgemgem
פרסם מאמר
הודעות
947
תודות
3,205
נקודות
235
כ' אדר

הג''ר שלמה זלמן אוירבך זללה''ה

תרע – תשנה



אחד הנדונים היותר מצויים בשבת קודש הוא 'פתיחת בקבוקים' ממיץ ענבים או יין לקידוש, ועד סתם משקה קל או מוגז למצות 'עונג שבת'.

רבים מן הפוסקים אסרו לפתוח פקק הסגור בשרשרת מכמה טעמים, 'מכה בפטיש' בעשיית כלי, שבפתיחת הפקק נגמרה עשייתו של הפקק והכנתו לשימוש, אחרים החמירו גם להחשיב את הבקבוק עצמו ככלי אטום, שהעושה לו פתח הרי הוא כעושה כלי, ועוד דנו לאסור מצד מחתך שרוצה הוא בחיתוך ה'שרשרת' מהפקק בצורה זו שהיא מתוקנת לשימוש הכלי.

אך ידוע ומפורסם שהג''ר שלמה זלמן ז''ל הקיל בזה [בחלק מהמקרים], נביא מדבריו ב'מנחת שלמה', ולבסוף נוסיף מה שיש לשאול אם הדברים נכונים גם למציאות בימינו.

הנה דברי רבינו בתשובה להגרי''מ אהרונסון ז''ל [מנחת שלמה ח''א סי' צא אות יב]:

ע"ד שאלתו בענין פקק של פח אשר בפעם הראשונה שפותחים אותו נפרד ממנו חלק התחתון ונשאר כטבעת על צואר הבקבוק.

פשוט הדבר שאיסור גמור הוא לפתוח בו לראשונה בשבת, כיון שאף אם היו שוברים את הצלוחית ומוציאים את שברי הזכוכית מהפקק, מ"מ כל זמן שהפקק מחובר לחלק התחתון אינו ראוי כלל לכסות בו בקבוק אחר כזה, ונמצא דלא נעשה פקק אלא ע"י זה שחתך את הטבעת מהפקק וכיון שכן הו"ל ודאי תיקון כלי, וכמו שאסור לקטום קיסם כדי לחצוץ בו פעם אחת בלבד את שיניו ואח"כ יזרקנו משום תיקון כלי כמבואר בגמרא ובש"ס או"ח סי' שכ"ב כ"ש שאסור לעשות פקק לבקבוק ע"י זה שחותך ממנו מקצת ועי"ז נעשה ראוי להשתמש בו כפקק.


ובהמשך התשובה הוא מדבר על בפקק פרח [כמו זה המצוי ב'בירה' בבקבוק זכוכית, שם הוא נוטה להתיר שלא כדעת החזו''א].

כאן אנחנו מוצאים את דעתו לאיסור בפתיחת פקק הבקבוק.

ובתשובתו שבח''ב [סי' לב] כותב רבינו עוד:

מה שכתבתי בפשיטות לאסור פתיחת פקק הברגה, הוא רק כשהטבעת הנלחצת היא ממש חלק בלתי נפרד מגוף הפקק, ולכן אף אם קלקולו הוא רק בגלל ההידוק מכל מקום יש לראותו כפקק מקולקל אשר רק ע"י הניתוק מהטבעת הוא שוב חוזר להיות פקק יותר קצר ומתוקן, מה שאין כן סוג פקק של נידון דידן הרי גם לפני שהרכיבו אותו על הבקבוק, הרי הטבעת הזאת נפרדת ברובה מהפקק עצמו וניכר לכל אדם שהטבעת הזאת היא מיועדת רק להידוק הפקק על הצואר, והיא גם יותר דק מהפקק, ולכן אף שגם טבעת זו מחוברת בחלקה עם הפקק, מכל מקום ניכר ממש שהוא דבר נפרד ורואים שהפקק הוא העיקר והטבעת היא כמו עור או שעוה שמסביב למכסה ולכן הרי הם כשני דברים נפרדים... ולכן נראה לענ"ד לענין נידון דידן דשפיר שרי להסיר אותו בשבת.

מחלק רבינו בין פקק מתכת ששם ה'שרשרת' נראית כחלק מן הפקק ולכן אף שהיא חתוכה במקצת אסור מן התורה להפריד אותה מהפקק, לבין פקק פלסטיק שניכר שהוא דבר נפרד שהוא כמודבק על הפקק שבזה אין איסור להפריד ביניהם.

ועל כן יש להעיר שהיום המציאות הפוכה, ודוקא פקקי הפלסטיק של בקבוקי השתיה נעשים ונראים ממש כמקשה אחת עם הפקק, ורק סדק מפריד ביניהם, ולפי זה לדעת הגרשז''א זללה''ה אסור לפותחם מן התורה!
 
לכאורה זה תלוי בייצור ואם מייצרים את הטבעת עם הפקק רק כדי שהבקבוק יהיה סגור אז נראה לכאורה שצ"ל מותר לכל הדעות.
מרנן הגאונים הגדולים הרב עובדיה ו"הרב שלמה פישר, זצ'ל, מתירים גם פקקי מתחת פלסטיק.
 
לכאורה זה תלוי בייצור ואם מייצרים את הטבעת עם הפקק רק כדי שהבקבוק יהיה סגור אז נראה לכאורה שצ"ל מותר לכל הדעות.
זו סברא מעניינת, אבל ממש לא 'מותר לכל הדעות' שכן הגרשז''א ז''ל גופיה אסר ממש בזה
והגרשז''א ז''ל עוד מכת המקילין בזה, שכן רבים מגדולי הפוסקים אוסרים בכל ענין, אם מטעם מתקן אם מטעמים אחרים, ומה''ת.
מרנן הגאונים הגדולים הרב עובדיה ו"הרב שלמה פישר, זצ'ל, מתירים גם פקקי מתחת פלסטיק.
יתכן שהם מתירים, כל''ע, כדאי אולי לציין איה מקום דבריהם.
אבל רק לתשומת לב, כפי שהדגשתי למעלה, אף אחד מן הגדולים בשנים ההם שהתייחס ל'פקקי פלסטיק' לא מדבר על המציאות העכשוית שהשתנה בעשור האחרון, כמו שנתבאר בהודעה הראשונה [אומנם יתכן שדיברו על פקקים אחרים שבזמנם היו כיו''ב].
 
כ' אדר

הג''ר שלמה זלמן אוירבך זללה''ה

תרע – תשנה



אחד הנדונים היותר מצויים בשבת קודש הוא 'פתיחת בקבוקים' ממיץ ענבים או יין לקידוש, ועד סתם משקה קל או מוגז למצות 'עונג שבת'.

רבים מן הפוסקים אסרו לפתוח פקק הסגור בשרשרת מכמה טעמים, 'מכה בפטיש' בעשיית כלי, שבפתיחת הפקק נגמרה עשייתו של הפקק והכנתו לשימוש, אחרים החמירו גם להחשיב את הבקבוק עצמו ככלי אטום, שהעושה לו פתח הרי הוא כעושה כלי, ועוד דנו לאסור מצד מחתך שרוצה הוא בחיתוך ה'שרשרת' מהפקק בצורה זו שהיא מתוקנת לשימוש הכלי.

אך ידוע ומפורסם שהג''ר שלמה זלמן ז''ל הקיל בזה [בחלק מהמקרים], נביא מדבריו ב'מנחת שלמה', ולבסוף נוסיף מה שיש לשאול אם הדברים נכונים גם למציאות בימינו.

הנה דברי רבינו בתשובה להגרי''מ אהרונסון ז''ל [מנחת שלמה ח''א סי' צא אות יב]:

ע"ד שאלתו בענין פקק של פח אשר בפעם הראשונה שפותחים אותו נפרד ממנו חלק התחתון ונשאר כטבעת על צואר הבקבוק.

פשוט הדבר שאיסור גמור הוא לפתוח בו לראשונה בשבת, כיון שאף אם היו שוברים את הצלוחית ומוציאים את שברי הזכוכית מהפקק, מ"מ כל זמן שהפקק מחובר לחלק התחתון אינו ראוי כלל לכסות בו בקבוק אחר כזה, ונמצא דלא נעשה פקק אלא ע"י זה שחתך את הטבעת מהפקק וכיון שכן הו"ל ודאי תיקון כלי, וכמו שאסור לקטום קיסם כדי לחצוץ בו פעם אחת בלבד את שיניו ואח"כ יזרקנו משום תיקון כלי כמבואר בגמרא ובש"ס או"ח סי' שכ"ב כ"ש שאסור לעשות פקק לבקבוק ע"י זה שחותך ממנו מקצת ועי"ז נעשה ראוי להשתמש בו כפקק.


ובהמשך התשובה הוא מדבר על בפקק פרח [כמו זה המצוי ב'בירה' בבקבוק זכוכית, שם הוא נוטה להתיר שלא כדעת החזו''א].

כאן אנחנו מוצאים את דעתו לאיסור בפתיחת פקק הבקבוק.

ובתשובתו שבח''ב [סי' לב] כותב רבינו עוד:

מה שכתבתי בפשיטות לאסור פתיחת פקק הברגה, הוא רק כשהטבעת הנלחצת היא ממש חלק בלתי נפרד מגוף הפקק, ולכן אף אם קלקולו הוא רק בגלל ההידוק מכל מקום יש לראותו כפקק מקולקל אשר רק ע"י הניתוק מהטבעת הוא שוב חוזר להיות פקק יותר קצר ומתוקן, מה שאין כן סוג פקק של נידון דידן הרי גם לפני שהרכיבו אותו על הבקבוק, הרי הטבעת הזאת נפרדת ברובה מהפקק עצמו וניכר לכל אדם שהטבעת הזאת היא מיועדת רק להידוק הפקק על הצואר, והיא גם יותר דק מהפקק, ולכן אף שגם טבעת זו מחוברת בחלקה עם הפקק, מכל מקום ניכר ממש שהוא דבר נפרד ורואים שהפקק הוא העיקר והטבעת היא כמו עור או שעוה שמסביב למכסה ולכן הרי הם כשני דברים נפרדים... ולכן נראה לענ"ד לענין נידון דידן דשפיר שרי להסיר אותו בשבת.

מחלק רבינו בין פקק מתכת ששם ה'שרשרת' נראית כחלק מן הפקק ולכן אף שהיא חתוכה במקצת אסור מן התורה להפריד אותה מהפקק, לבין פקק פלסטיק שניכר שהוא דבר נפרד שהוא כמודבק על הפקק שבזה אין איסור להפריד ביניהם.

ועל כן יש להעיר שהיום המציאות הפוכה, ודוקא פקקי הפלסטיק של בקבוקי השתיה נעשים ונראים ממש כמקשה אחת עם הפקק, ורק סדק מפריד ביניהם, ולפי זה לדעת הגרשז''א זללה''ה אסור לפותחם מן התורה!
מקווה מאד ש "הג"ר" בכותרת לא נכתב מתוך מגמת הפחתה בכבודו של מרנא גאון ישראל הגרש"ז זצוק"ל
 
ראוי לציין את הדעות החולקות בקצרה וטעמיהם.

יש האוסרים משום מחתך, דהוא חפץ בחיתוך שרשרת הביטחון מן הפקק בצורה מסוימת נאותה [והגרשז''א כ' דאין בזה מחתך עי''ש].
יש האוסרים משום עשיית כלי של הפקק בכל גונא [שלזה גם הגרשז''א הסכים בעצם אלא התיר בחלק מהאופנים כמ''ש @צריך עיון לעיל].
יש האוסרים ג''כ משום עשיית כלי של הבקבוק שסוברים שהוא נחשב כעת כגוף אטום שאסר החזו''א, וזו סברא מחודשת מאוד!

יש כמה עצות לכאורה במקרה ששכחו לפתוח.

1.
לחורר את הפקק בסכין וכיו''ב, ועי''ז אינו עושה אותו לכלי אלא להיפך, ובס' אורחו''ש דנו אולי מותר שוב לפתוח אותו כדרכו.
הפקפוקים בזה: להצד דהוא כבר כלי יתכן שיש כאן סתירת הכלי דהפקק, נמצא קולם [של המתירים] חומרם [לאסור השחתת הפקק].

2. לחתוך את הבקבוק עצמו מלמעלה, לכאו' אם הבקבוק עודנו ראוי קצת לשימוש יש מקום להתיר דבר זה, וכן הורו חלק מגדולי ההוראה, דאינו סתירה גמורה.
אומנם אם נחשוש לסברא לעיל דהבקבוק נחשב גוף אטום עדיין איכא איסור עשיית פתח לכלי אטום.
 
מובא מהג"ר יעקב אדלשטיין זצ"ל ששמע מפי רבו הישיש הרב זלמן אסטולין, בעיירת הולדתו ברוסיה על רבי אברהם גר-צדק (בנו של הגרף פוטוצקי שהתגייר בתקופתו של הגר"א זצ"ל וגזרו עליו הגויים שימיר דתו או שימות – ומסר נפשו על קידוש ה') ואת דרכו האחרונה אל המוקד שהוכן עבורו במרכז "הרחוב הרחב" – כפי שנקרא, עשה ר' אברהם בצעידה דרך רחובות העיר, כאשר מלויו מובילים אותו למסע ראוה "למען ישמעו ויראו".

כל היהודים הסתגרו בבתיהם מאחורי דלתות נעולות ותריסים מוגפים מחשש מעשי נקמה, אבל כשעבר מתחת חלון ביתו של הגאון, פתח הגר"א את החלון וקרא לעברו "ר' אברהם, גייט שנעל, גייט שנעל, לויפט – לך מהר, תרוץ"! ונתבארו הדברים באופן זה: ספק הלכתי עלה בלבו של ר' אברהם, האם על פי דין תורה הוא חייב להאט את צעדיו, כדי להציל עצמו "לחיי שעה", ולהרויח עוד כמה דקות של חיים, או שמא מחייבת מצות קידוש השם דווקא להזדרז ולמהר, משום "זריזים מקדימים למצוות", ובכך להגדיל גם את מעשה קידוש השם.

מובא שמרן ה'חפץ חיים' אשר היה רגיל לחזור על מעשה הגר צדק, סיפר שכאשר היה הגר צדק בבית האסורים שלח אליו הגר"א שליח והציע לו שיצילו מידי המענים אותו, על ידי שמות הקדושים, על פי חכמת הקבלה, אבל הגר צדק השיבו כי מאז שהכיר בבורא עולם הוא מוכן למסור את נשמתו על קידוש השם, ואיננו מסכים לוותר על המעמד הנשגב של "קידוש השם" ולהחליפו תמורת הגוף החומרי.

ביום שבו נעקד עקה"ש ז' סיון תק״ט יו"ט שני של גלויות נולד הגר״ח מוואלוז'ין. ואמר מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל שהיתה קדושה וטהרה בכל העולמות ממעשה זה, מפני שהיה אז בעולם עת רצון. שמסר עצמו להקב״ה. ולכן ביום זה יכולה היתה לרדת לעולם נשמה קדושה כזו של מרן הגר"ח.

ומובא ממרן הגרש״ז זצ״ל עדות איש מפי איש [מרבי לייב טודרוס ששמע מרבי זלמן בהר"ן מפי אביו רבי נחום משאדיק מפי רבי זונדל מסלנט מפי רבי חיים מוולוז'ין ששמע מהגר"א] בשעה שנשרף גר הצדק בקעה אש ממערת המכפלה והסטר"א איבדה מכוחה ונחלשה טומאת ידים של שחרית.

הרה"ג רבי יוסף יצחק לרנר שליט"א בעמח"ס המפורסם 'שמירת הגוף והנפש' מוסיף נדבך חשוב ומעשי בענין: ״רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל סיפר לי את כל הסיפור, וסיים: אכן לפי הסיפור נתבטל הרוח רעה של ׳נעגיל וואסער׳ על ידי הריגתו של הגר, אבל האם אפשר להקל על פי זה למעשה? לא!

והסביר רבי שלמה זלמן: כיון שהמשנה ברורה פוסק מפורש שאסור ללכת ד׳ אמות בלא נטילת ידיים, ומציין ל׳שערי תשובה׳ שם בשם הזוהר שחייב מיתה. ואם משום הקבלה מהגר״א ־ הרי אף המשנ״ב מביא חומרת דבר זה, והוא הרי ידע היטב היטב את כל משנתו של הגר״א, אם כן אפוא אי אפשר לסמור על זה למעשה!

״אלא מאי״ ־ הפטיר רש״ז ־ ״אם איתא, אפשר בזה ליתן קצת הסבר למה שרואים שאף שהרבה אין מקפידים מכל מקום אינם מתים בגלל זה כפי הפלגת הזוהר הקדוש, את זה אפשר להסביר בכך שהקליפה נחלשה. אבל ודאי שלא לשנות למעשה!!! (כאייל תערוג, קב ונקי, המבשר תורני)
 
באחת השנים בערב ראש השנה הלכתי לביתו של מרן הגרש"ז אויערבאך זצ"ל להתברך בברכת שנה טובה, אך כשהגעתי אמרו לי שהרב לא בבית. לפני יום כיפור הגעתי שוב, וגם אז הרב לא הי' בביתו. והנה בערב יוה"כ צלצל הטלפון בביתי, רבי שלמה זלמן הי' על הקו… הוא אמר שהוא מתנצל שהוא מטלפן בשעה כל כך מאוחרת, אך כבר חצי שעה תפוס אצלי, והוא מתנצל שפעמיים חיפשתי אותו…

אחרי יוה"כ פגשתי את בנו ר' ברוך זצ"ל והתנצלתי על שהטרחתי אותו לעמוד עם הטלפון בערב יוה"כ חצי שעה. הוא אמר לי: 'אני לא עשיתי כלום, אבא בעצמו ישב עם הטלפון וחיכה שלא יהי' תפוס!' מבהיל לחשוב עד היכן הגיעה זהירותו של רבי שלמה זלמן שמא נפגעתי במשהו. (רבי ישראל גנס)
 
פעם השתתף מרן הגרש"ז זצ"ל בשמחה אחת, ושאל את אחד הבחורים (שלא הי' מישיבתו) מה הוא לומד, והבחור הי' נבוך ולא ענה בדיוק. אחרי יותר מעשר שנים פגש מרן את אותו אחד, וכששמע את שמו אמר לו: "אני מחפש אותך כבר הרבה שנים, פעם בשמחה אחת שאלתי אותך מה אתה לומד, ובזה הבכתי אותך. מה פתאום הייתי צריך לשאול אותך מה אתה לומד?!" (רבי ישראל גנס)
 
באחת ההזדמנויות סיפרתי למרן זצ"ל את המעשה על אחד הגדולים ששידך את בנו, ויום אחד נכנס לביתו ופניו חיוורות, וכששאלוהו מה הסיבה, ענה שא' מאנשי העיר חלה. שאלה הכלה: "וכי בגלל שא' האנשים חולה, גם אתה צריך להרגיש חולה?" אותו גדול, כששמע משפט זה ביטל את השידוך – כך סיפרתי למרן זצ"ל. נענה ואמר לי: "פשוט, אחד שלא מרגיש את השני הוא לא בדרגת אדם!!" (רבי ישראל גנס)
 
פעם הגיעו אלי זוג בעלי תשובה שעמדו להתחתן, והחתן רצה לקדש רק בטבעת כסף, ע"פ הקבלה, ואילו הכלה לא הסכימה לזה. שאלתי אותו האם הוא מוכן ללכת לרבי שלמה זלמן, והוא ענה שכן, כי אבא של רבי שלמה זלמן (רבי חיים לייב), הי' מקובל, ראש ישיבת שער השמים. הלכנו אליו והצגנו לו את השאלה. רבי שלמה זלמן שמע את השאלה, ומיד התחיל לשבח – לאיזה חתן היא זכתה, שזה הרצון שלו, שהקידושין יעשו באופן מושלם! אמנם לכלה מגיע טבעת זהב כחברותיה! ומיד התיישב וכתב צ'ק ובו הסכום שנצרך כדי לקנות טבעת! כך בפקחותו ובליבו הטוב ריצה את כל הצדדים. (רבי ישראל גנס)
 
שבת אחת בבוקר הגיע פלוני למרן הגרש"ז אויערבאך זצוק"ל עם כאב שיניים ונפיחות בפנים. "אני סובל קשות". מרן הגרש"ז שמע על פרטי הכאב, התעניין והקשיב והתיר לו ליטול גלולה לשיכוך הכאבים לפי מה ששמע מפיו וראה בעיניו.

החולה היה נתון בסערת רוח וקרא בקול זעקה: "תרופה לא תסייע לי, כי אני במצב של פיקוח נפש! אני זקוק לרופא שיטפל בי מיידית, יפתח את השן, יוציא את המוגלה מיד וינקה את המקום".

מרן הגרש"ז אמר לו כי לפי הבנתו, מצבו הרפואי לא מתיר לעשות את כל 'מלאכות שבת' הללו שבפתיחת השורש וניקוי המקום.

הצעיר עמד על דעתו בסערה: "זה פיקוח נפש ממש. אם לא אקבל טיפול מידי, אני מת!".

מרן (שהבין כי הוא נתון במצוקה של פחד רב ולא מוצדק) החל להתנהל בחכמתו…

בשערי חסד, מקום מגוריו של מרן הגרש"ז, התגורר רופא שיניים. מרן הגרש"ז ביקש שיקראו לו. כאשר הגיע, מרן הגרש"ז הכריז כי לפי טענתו של החולה הוא נתון במצב של פיקוח נפש מחמת זיהום בחניכיים, ולפי הרגשתו של החולה אכן יש לטפל בפיו ללא דיחוי למוצאי שבת.

הרופא ניסה להתווכח על הדיאגנוזה, אבל מרן היסה אותו והסביר לו כי זו משאלתו של החולה. כאשר החולה לא הבחין, הוא לחש כמה משפטים באוזני הרופא…

על פי הסכמת מרן הגרש"ז, החולה עם הנפיחות בפיו והרופא יצאו יחדיו למרפאה. צעדו והגיעו לפתח המרפאה. הרופא נעמד על עומדו ואמר לחולה: "ידידי היקר, מה שמותר לי לעשות, אעשה למענך. אבל יותר ממה שאני חייב – לא אעשה בשום אופן. ולכן, כיון שאתה החולה ואתה הזקוק לטיפול, אתה תדליק את התאורה. נא ללחוץ על המתג הראשי ולהדליק את האור כדי שנוכל להיכנס ולהתחיל בטיפול".

החולה הזדעזע קמעה. הרהר. נרתע ומיד החל פוסע לאחור. "לא לא, לא כואב לי עד כדי כך". חשב שניה נוספת והכריז: "נדחה את הטיפול בכמה שעות למוצאי שבת"…

(הרב א' חפץ, מוסף שבת קודש יתד נאמן תצוה תשע"ד)
 
סיפר אחד ממקורביו של מרן הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: לפני שנים רבות נזדמנתי לביתו של הגרש"ז, ולנגד עיני נגלה מראה מחריד – קבוצת אברכים גוערים בכבוד הרב בעזות מצח ומטיחים בו דברים, והגרש"ז יושב ושומע דבריהם בקור רוח ובפנים שוחקות כאילו לא היה כאן כלל דיבורים נוקבים כנגדו…

אחר שיצאו האברכים מביתו שאלתיו: ילמדנו רבנו, מאין לכם כוחות ותעצומות הנפש כגון דא? השיב לי הרב בנועם שיחו כהרגלו: אספר לך מעשה שאירע בימי נערותי בשכונת 'שערי חסד' בה גדלתי וממנו תבין. ביום מן הימים באה הבשורה לתושבי השכונה שהגאון רבי אהרן כהן זצ"ל חתנו של ה'חפץ חיים' זצ"ל עלה להשתקע בארץ הקודש, והנה הוא קובע מקום מגוריו בשכונתנו. הדבר עורר התרגשות גדולה בקרב הצבור, ומיד הכינו לכבודו דירה ראויה לשמה, ואף כל חפצו וצרכיו העמידו לרשותו למען יוכל לשבת על התורה ועל העבודה בנחת. ואכן, רבי אהרן קבע מושבו בדירה זאת ותרב השמחה ב'שערי חסד'.

עברו כמה חדשים והנה 'הילד איננו' – רבי אהרן נעלם מעיני כל, מקומו בבית הכנסת נפקד ואף ברחובות העיר לא ראוהו. משעברו כך כמה ימים החליטו טובי הקהל ללכת אחריו ולחפשו. תחילה ניגשו לביתו, נקשו על שעריו, אך אין קול ואין עונה. מכיוון שכך ניסו לפתוח את הדלת והנה היא נפתחת… והבית ריקם מתושביו וחפציו. אף השכנים לא ידעו מאומה מפשר התעלומה. בלית ברירה הוכרז בבית הכנסת שכל היודע אודות רבי אהרן יבוא ויודיע. עד שהגיע זקן אחד וסיפר כמסיח לפי תומו שראה את רבי אהרן יוצא מן השכונה לפני כשבוע עם כל מטלטליו בעגלה לעבר העיר יפו…

הדבר יצא מפי הזקן ופני העם מלאו תמיהה ופליאה. על מה ולמה עשה רבי אהרן כדבר הזה. שיגרו בני השכונה משלחת ליפו לביתו של רבי אהרן, והוא קיבלם בסבר פנים יפות כשהוא מודה להם על כל החסדים שגמלו עמו… ובנוגע לעזיבתו בפתע פתאום מבלי להודיע מאומה – סיפר להם דברים כהוויתן:

"כשבאתי להיפרד מחותני לרגל עלותי לארץ ישראל, העליתי לפניו שאלתי איה אקבע מקום מושבי, בירושלים או בצפת, או שמא בחברון או ביפו. השיב לי חותני: אין כל כך נפק"מ היכן תדור, אך זאת אבקשך, אנא, הבטח לי בתקיעת כף, שממקום המחלוקת – תברח במהירות… לעולם אל תציג את כף רגלך במקום שיש בו מחלוקת, ואם ח"ו נקלעת למקום כזה, שא רגלך וברח משם… ואכן, הבטחתי כן לחותני בתקיעת כף ונפרדתי ממנו מתוך התרגשות עצומה ודמעות".

המשיך רבי אהרן: "לאחרונה נתעוררה מחלוקת בשכונתכם 'שערי חסד' אודות הגבאות בביהכ"נ, ומכיוון שכה חמור היה הדבר בעיני חותני עד שנטל ממני תקיעת כף על כך, נאלצתי לעזוב את המקום במהירות עצומה, ואפילו לשהות כדי פרידה מבני השכונה לא היה סיפק בידי".

כשחזרו בני המשלחת סיפרו לכל את תשובתו של רבי אהרן, המשיך הגרשז"א לספר, ומכיוון שהייתי אז נער צעיר לימים עשו עלי הדברים רושם כביר מאד, והחלטתי בהחלטה חזקה שלעולם לא אתקרב לענין שיש בו מחלוקת. מעתה תבין היאך שתקתי לאברכים אלו שגערו בי ותקפו אותי, כי קבלה בידי משנות קדם שלא להגרר אחר ויכוחים.

(באר הפרשה)
 
סליחה שאני חוזר לעיקר נושא האשכול
שמעתי פעם לחלק בים פקק מתכת שנעשה פקק רק כשעטף על הבקובוק- דהיינו מעולם עוא לא היה פקק עד שבאת ופתחת אותו לראשונה.
לבין פקק פלסטיק שהוא עומד כפקק- אמנם פגום וקצת מסובך להברגה אבל פקק- וע"י הפתיחה מתקנו לסגירה נוספת... אך כבר סגרו בו בעבר כפקק.
ואולי זה כוונת הגרשז ולא במציאות האם נראה נפרד או לא. אלא שבפקק מתכת זה יחידה אחת ממתכת שעוטפת את הבקבוק. לעומת פקק פלסטיק שיש כאן פקק עם טבעת שמאבטחת את הפתיחה וכו' וכו'- רק מציע.
 
בריחתו של הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל מן הכבוד היתה לשם דבר. מספר בן אחותו רבי אברהם יוסף לייזרזון שליט"א:

פעם התלוויתי אליו למעמד חלוקת קרן הפרסים של רבי אברהם הכהן במלון תמיר. כאשר הגענו לפאתי האולם, נשא אז הגאון רבי שמואל הלוי ואזנר זצ"ל את משאו. רבי שלמה זלמן שלא רצה להיכנס באמצע הדרשה, נותר לעמוד עמי ברחבה. לפתע נדמה היה כי הרב ואזנר סיים את הדרשה, או אז נכנס רש"ז לאולם לקול שירה נלהבת של 'ימים על ימי מלך תוסיף'.

אך נתברר שלמעשה זה התרחש עדיין באמצע נאומו של הגר"ש ואזנר, שעשה לרגע אתנחתא. כאשר התברר לרש"ז כי הוא קטע את הנאום, לא ידע נפשו מרוב צער ועגמת נפש, גם לאחר שביקש בתחנונים את סליחתו ומחילתו של הגר"ש ואזנר.

בדרכנו חזרה למעונו בשערי חסד, הוא לא הוציא הגה מפיו, והיה שקוע בכאבו, עד כדי כך שהתבטא בחריפות ואמר לי: "אסור לי ללכת לאירועים בציבור. אני גורם לפגיעה בכבוד התורה ובכבוד חכמים"…

ואכן, בבואנו לשערי חסד המתינה לו משלחת של בני גאב"ד ערלוי זצ"ל, שהגיעה להזמינו לאירוע דומה למחרת, ואז שלא כדרכו יצא רש"ז מגדרו ואמר נחרצות: "אין לי מנוחה על שגרמתי פגיעה לגאון הגדול לפני שעה קלה במלון תמיר. אנשים מדמים לעצמם שהם מעניקים לי כבוד, אך הם שופכים את דמי. אני לא אבוא לכנס"…

רבי שלמה זלמן הקפיד תמיד לחתום בקריאות קודש ובמכתבי רבנים בשולי הנייר, במקום הכי פחות בולט, באומרו: "צריך להשאיר מקום לגדולי ישראל"… אך לאחר שהחתימות פורסמו בעיתונות החרדית וראה את שמו מופיע בראש העמוד, תמה ואמר: "הרי חתמתי למטה"… והוסיף: "כנראה שזה בגלל ששם משפחתי מתחיל בא', אך אינני מבין מדוע מפרסמים לפי שם המשפחה ולא לפי השם הפרטי"…

(איש לרעהו)
 
הגאון רבי שלמה זלמן אוייערבאך זצ"ל, ידוע היה בכח תורתו, ובד בבד בהתחשבותו הנדירה ברגישותם של בני אדם באשר הם. דמותו מהווה כמגדל אור המתווה לנו את הדרך בה נלך.

על טיב יחסיו של הגאון זצ"ל עם הסובבים אותו, נוכל ללמוד מהמעשה שלפנינו: היה זה בערב שבת. ירושלים עיר הקודש מירקה את פניה לקראת שבת המלכה. פה ושם נראו יהודים נחפזים למשימות אחרונות בטרם תרד המנוחה אל העולם.

החנויות נעולות היו על מסגר ובריח זה מכבר, ובשכונותיה הוותיקות של ירושלים עמלו עקרות הבית המסורות לסלסל את פיאות ילדיהן שזה עתה חזרו מהמקווה.

בה בשעה, על מיטת ברזל, עליה היה פרוס סדין צחור עם סמלו של בית החולים שערי צדק, שכב אחד מיקירי ירושלים שחלה.
מטבע הדברים, שגרת בית החולים אינה מופרת לעולם. זה יוצא וזה בא, והרופאים והאחיות סובבים בין החדרים בחלוקים מעומלנים. ריח ה"צ'ולנט", המתבשל לו אי שם במטבח, אינו אופף את חדרי החולים, ולא זו בלבד שהם נאלצים להתנתק מביתם ולשהות במקום זר, אף אין הם חשים את ניחוחה של שבת המלכה הפורסת את כנפיה על היקום.

החולה שינה את תנוחתו על המיטה, ומזווית עינו חש בהתרחשות כלשהי בפתח החדר, שם עמד הגאון רבי שלמה זלמן זצ"ל, בקפוטה מבריקה ובשטריימל של שבת על ראשו, והחל לפסוע לעבר ידידו המאושפז בבית החולים. יודע הוא רבי שלמה זלמן את נפש האדם, ועל כן נפנה ובא לבקר את ידידו דווקא בשעות אלו, בהן החולים מרגישים בודדים ומנותקים מהוויות העולם.

רבי שלמה זלמן ישב עם ידידו ושוחח עמו בניחותא, ואחר שחש כי היטיב את מצב רוחו, נפרד ממנו בחום, תוך שהוא מאחל לו רפואה שלמה ויצא את החדר. במסדרון נתקל ברבי שלמה זלמן עסקן מבני ירושלים, שהקדיש את ימיו להיטיב עם החולים.
"יאמר לי מר", פנה אליו רבי שלמה זלמן, "שמא יודע הנך, אולי יש אדם נוסף שמאושפז כאן ואני מכירו?", "כן", ענה העסקן, "בשמחה רבה אלווה את רבנו אל חדרו".

השניים נפנו אל חדרו של החולה השני, והפתעה נעימה קידמה את פניהם. "היום, היום בבוקר הוא שוחרר" אמרה האחות, "הוא אמנם חלש עדיין, אבל הרופאים החליטו כי הוא רשאי להשתחרר ולשוב לביתו".

לימים, פגש העסקן את היהודי שהשתחרר בבוקרו של יום שישי, ואמר לו "יודע אתה, אילו היית משתחרר במוצאי שבת, היית זוכה לביקור של רבי שלמה זלמן!" "אתה טועה ידידי", אמר החולה לשעבר, "רק בגלל שהשתחררתי זכיתי לביקורו של הגאון. תאר לך שהוא היה בא לביתי, דופק על הדלת ושב על עקביו אחר שנקישותיו לא היו נענות. ב"ה, שבדיוק בבקרו של אותו יום שרבי שלמה זלמן בא לבקרני נענו הרופאים לבקשתי להשתחרר".

לאחר בירור קצר שעשו השניים, נתגלתה האמת במלא הדרה. ארבעים דקות לפני הדלקת הנרות טרח גאון הדור רבי שלמה זלמן אוייערבאך זצ"ל לבקר יהודי שכבר שוחרר לביתו, כדי לעודדו ולשמחו.

כך היא דרכה של תורה. פעמים רבות מתחיל אדם במצווה, או שהוא חפץ ללמוד תורה והוא מגלה שמחמת סיבה כלשהי לא יוכל לקיים את רצונו בצורה ובאופן שהתכוון, והוא חושב לעצמו "אני את שלי עשיתי". אולם, גדולי ישראל, שקיום המצוות הוא חלק מאישיותם, רואים את הדברים באור אחר. "אם התחלתי במצווה אסיימנה". (מאורות הדף היומי)
 
מעשה שהיה במרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, אשר באחד הימים קנה אחד מרבני הישיבה בית חדש. והגאון רבי שלמה זלמן בא לבקרו בדירה החדשה. וכשנכנס החל מטייל בכל חדרי הבית, נכנס ומסתכל בכל חדר וחדר, ואחר מכן אמר כמה מילות ברכה ויצא. בדרך שאלו אחד התלמידים בפליאה, על שום מה הסתובב הרב, שכה חס על זמנו היקר והסתכל בכל חדרי הבית, והלא בשביל כבוד בעל הבית מספיק היה להכנס לשבת קמעא לברכו ולצאת.

ענהו הגאון, "רציתי להביט בעין טובה על כל מקום בבית. כי כן הוא הכלל, כאשר מביטים בעין טובה, חלה הברכה בכל מה שמסתכלים בו". (דרשו)
 

חברים מקוונים לאחרונה

משתמשים שצופים באשכול הזה

חזור
חלק עליון