אדר כ"ז אדר - יום פטירת רבי חיים פינחס שיינברג (1 צופה)

[גרינפלד]

רבי חיים פינחס שיינברג (כ"ז באלול ה'תר"ע - כ"ז באדר ה'תשע"ב) היה ראש ישיבת תורה אור, פוסק הלכה, רבה של קריית מטרסדורף בירושלים וחבר מועצת גדולי התורה של דגל התורה. בסוף ימיו נודע בכינוי "זקן ראשי הישיבות".

נולד באוסטרוב שבפולין, בנם השני של יעקב יצחק ויוספה (לבית טמבק). בילדותו התגורר במיר. טרם לידתו היגר אביו לארצות הברית. בשנת ה'תרע"ט, כשהיה בן תשע, הצטרפו אליו האישה והילדים. הם התגוררו בלואר איסט סייד.

למד בישיבת רבנו יעקב יוסף עד גיל 14. בשנת ה'תרפ"ד עבר ללמוד אצל רבי משה סולובייצ'יק בישיבת רבנו יצחק אלחנן. משם עבר לבית מדרש לרבנים בראשותו של הרב יהודה לבנברג שבניו הייבן שבקונטיקט, מוסד תורני ללא לימודי חול. בגיל שש עשרה וחצי סיים ללמוד את כל הש"ס. בגיל 17 חזר ללמוד בישיבת רבנו יצחק אלחנן, אצל הרב משה סולובייצ'יק והרב שלמה פוליצ'ק. קיבל סמיכה לרבנות מרבי ברוך בר ליבוביץ, רבי משה סולובייצ'יק, הרב ד"ר דב (ברנרד) רבל ועוד.

בט"ו באדר א' ה'תרפ"ט נישא לבאשע, בהיותה בת 17, על פי הצעת אביה, רבי יעקב יוסף הרמן. רבי ברוך בר ליבוביץ, סידר חופה וקידושין. בעידוד חותנו, עברו בני הזוג להתגורר בעיירה מיר שבפולין (כיום בלארוס), כדי ללמוד בישיבת מיר.

לאחר קרוב לחמש שנים, בשנת ה'תרצ"ה חזרה המשפחה לניו יורק, כדי לא לאבד את אזרחותם האמריקאית. לאחר חזרתו למד בישיבת היכל רבינו חיים הלוי בבוסטון אצל הרב יוסף דוב סולובייצ'יק ולאחר מכן שימש משגיח רוחני בישיבת חפץ חיים שברובע קווינס. בתפקיד זה הוא שימש במשך 25 שנה. בשנת ה'תשכ"א, הקים (בעזרתם של אחיו הרב שמואל וחתנו רבי חיים דוב אלטוסקי) בשכונת בנסונהרסט שבברוקלין את ישיבת "תורה אור" והחל לעמוד בראשה. במקביל שימש כרב של קהילת "בקש שלום אנשי אוסטרובא".

באייר ה'תשכ"ה עלה לישראל והעביר לשם את ישיבתו. תחילה שכנה הישיבה בבניין בית היתומים דיסקין בירושלים. בשנת ה'תשל"א היא עברה לבניין הנוכחי בקריית מטרסדורף.

נהג להיות עטור בטלית ותפילין במשך כל היום ולבש מעל 50 ציציות. בשבת לא דיבר דברי חול. לא אכל אלא בסעודת מצווה.

היה נוהג לגשת בקביעות כש"ץ בתפילת מנחה.

עסק רבות במשנתו של רבי אריה לייב הלר וכתב חיבורים על כל ספריו, קצות החושן, אבני מילואים ושב שמעתתא.

בשנותיו האחרונות כונה "זקן ראשי הישיבות". נפטר ביום רביעי, כ"ז באדר ה'תשע"ב, בן 101. הלווייתו התקיימה ביום פטירתו בירושלים. מסע ההלוויה נע מישיבת תורה אור שבראשה עמד, אל הר הזיתים והשתתפו בו על פי הערכת המשטרה כ-100,000 אנשים. במהלך ההלוויה מונה בנו יחידו הרב שמחה למלא את מקומו בראשות ישיבת תורה אור.​

 

[גרינפלד]

 

[גרינפלד]

רבי חיים פינחס שיינברג – המכלול

www.hamichlol.org.il

 

[דוד רוטנברג]

הספר שהכי מזוהה איתו זה משמרת חיים. אבל היצירה הגדולה שלו זה טבעת החושן.

 

[דוד רוטנברג]

מה הסיבה שלבש עשרות טליתות, וכמה באמת לבש? שמעתי כל מיני מספרים וכל מיני נימקוים. אבל אחד מתלמידיו טען לי שהתחמק לגלות את הסיבה האמתית.

 

[רוצה להיות יהודי פשוט]

הספר שהכי מזוהה איתו זה משמרת חיים. אבל היצירה הגדולה שלו זה טבעת החושן.

לחץ כדי לכווץ...

צירפת בטעות משמרת חיים של מחבר אחר.

 

[דוד רוטנברג]

צירפת בטעות משמרת חיים של מחבר אחר.

לחץ כדי לכווץ...

אוצר החכמה

tablet.otzar.org

ובקובץ סימנים מהספר והערות של ר' ברוך אזרחי.

 

[אהבת ישראל]

זכורני בתור ילד שהיה תמיד עובר לפני העמוד בתפילת מנחה
וכשהיה מגיע לברכת "ולירושלים עירך ברחמים תשוב" היה נשנק מבכי

 

[עוזי ומגני]

כמדומני שהוא הראשון שדרש מתלמידיו להישאר בדס"ב בחנוכה עד 7 ולהדליק נרות אח"כ בבית או שאשתו תוציא אותו
היום מרן הגר"י יסף גם מנסה להחדיר את זה לתמידיו

 

[משה אמת ותורתו אמת]

הגרח”פ נולד בכ”ז אלול בשנת תר”ע להוריו אביו רבי יעקב יצחק זצ”ל ולאימו מרת יוספה ע”ה, בעיר אוסטרוב שבפולין, לבית שכולו ספוג בלימוד תורה ואהבתה. באותה תקופה פרצה מלחמת העולם, הראשונה ואביו שהה באותה עת בגפו ארה”ב לצורך פרנסתו, כאשר בני המשפחה נותרו בפולין.

בהיותו בן תשע שנים, הצטרף עם שאר המשפחה אל אביו בארה”ב. עם הגיעם, נכנס ללמוד בישיבת “רבי יעקב יוסף”, שם הגה בתורה עד הגיעו לגיל 14, ולאחר מכן המשיך לישיבת ניו הייבן בראשות הגאון הרב לוונברג זצ”ל. בהמשך למד בישיבת רבינו יצחק אלחנן, שם דבק ברבותיו הגאון רבי משה סולובייצייק זצ”ל והגאון רבי שמעון שקופ זצ”ל, אשר התגורר בניו יורק באותה תקופה (בשנת תרפ”ט) ועמד בראש הישיבה.

בהיותו בן י”ט שנים נשא את בתו של רבי יעקב יוסף הרמן זצ”ל, בעת עומדו מתחת לחופה זכה לקבל סמיכה מרבו הגאון רבי משה סולובייצייק זצ”ל, וכעבור מספר שבועות אף קיבל סמיכה מהגאון רבי ברוך בער ליבוביץ זצ”ל.

לאחר תקופה קצרה גלה למקום תורה אל העיירה מיר שבפולין, על מנת לדבוק בתורה בהיכלה של הישיבה המעטירה אשר בין כתליה הגה בלימודו במשך חמש שנים רצופות, בהן זכה לקרבתו המיוחדת של מרן המשגיח הגה”צ רבי ירוחם ליבוביץ זצ”ל.

בשנת תרצ”ה, שב לארצות הברית, שם נתמנה למנהל רוחני של ישיבת “חפץ חיים”. במשך עשרים וחמש שנה העמיד המוני תלמידים בשיעוריו ושיחותיו שהיו לשם דבר, כשהוא מהווה דוגמא אישית לכל תלמידיו בעמל התורה, ביראה הקודמת לחכמה ובכל מדה נכונה.

בשנת תש”כ, ייסד את ישיבתו, ישיבת “תורה אור”, בשכונת בנסונהרסט שבברוקלין, סביבו נתקבצו תלמידים רבים אשר ביקשו לדבוק בתורתו. כעבור חמש שנים עלה עם תלמידיו לארץ ישראל. עם בואו התייצב לימינו הגה”צ רבי אברהם יצחק רוטשטיין זצ”ל, אשר סייע לו רבות בכל השנים הראשונות ואף את משכנה הראשון של הישיבה העמיד לרשותו, בבית דיסקין בירושלים.

בשנת תשל”א, משנתקבל כרב שכונת מטרסדורף וקבע בה את משכנו, כונן בה את משכן הקבע של הישיבה. כאן העמיד דורות של אלפי תלמידים רבים מהם מרביצי תורה והוראה אשר נקשרו אליו בעבותות אהבה וחיבה.

נסתלק לבית עולמו זקן ושבע ימים בן למעלה מק”א שנים ביום כ”ז באדר תשע”ב ומנוחתו כבוד בהר הזיתים.

הותיר אחריו מורשת מפוארת דורות של צאצאים ותלמידים, מפיו ומפי ספריו הנודעים, “טבעת החושן”; “אגרא דשמעתתא”; “מילואי אבן”; “אמרי חיים”; “משמרת חיים” ו”שיעורי רבי חיים פנחס”.

על דבר כזה צריך היית לתת מליון דולר!

כאשר התארח פעם הגרח”פ שיינברג זצ”ל בשבת אצל אחד מנדיבי הישיבה הגדולים, ניגש אליו בעל הבית בסעודת שבת בבוקר וסיפר לו שהוא סובל מאוד היות שיש לו אבן בכליות, וסיפר שכבר עבר שני ניתוחים ללא הצלחה. וביום שלישי הקרוב עומד הוא לעבור ניתוח שלישי וביקש ברכה שכן חשש מאוד מהניתוח, והוסיף שאם יסתדרו הדברים והאבן תצא מעצמה בלי צורך בניתוח הוא מוכן לתרום מאה אלף דולר לישיבה על מנת שהגרח”פ יבטיחו שיעבור הטיפול בהצלחה ותצא האבן בשלום.

סגר הגרח”פ פיו ושפתיו, והניח את אצבעו על פיו לסימן שתיקה. כעת שבת קודש ולא מדברים על עניינים אלו (וכידוע היה נוהג בתענית דיבור בשבת), וכשניסה שוב ושוב לדבר ע”ז עם הגרח”פ, חזר והניח אצבעו על פיו בסימן שתיקה, וסימן בידו לאחר השבת נדבר על זה.

עם צאת השבת ניגש הנדיב בעל הבית אל רבנו וקיבל את ברכתו לרפואה שלמה והוסיף שאינו צריך ללכת לניתוח, האבן תצא גם ללא הניתוח. כך היה שהאבן יצאה בשלמות ללא כל טיפול רפואי.

אותו נדיב התרגש כל כך מהסיפור שלא הסתפק בתרומתו אלא הכפילה והיה מספר את הסיפור לכל מי שבא להתרימו, וסיפר הג”ר בנימין קרליבך שכאשר הנדיב סיפר זאת לראש ישיבת מיר הגרנ”צ פינקל זצ”ל הגיב הגרנ”צ ואמר לו: על כזה סיפור נתת מאה אלף דולר? על דבר כזה צריך היית לתת לו מליון דולר! (מגדלתו ומרוממתו)

אצל מרן החפץ חיים

ברבות השנים סיפר לתלמידיו, כי בעת שהותו בישיבת מיר בגולה, הלך לקבל את ברכתו של הכהן הגדול מאחיו בעל ה”חפץ חיים” בראדין.

כאשר נכנסו למעון קודשו זכו לחזות בדמותו הקורנת. ה”חפץ חיים” כבר היה בגיל מופלג ושמיעתו נחלשה, והתלמיד ששהה עמו קרא באזניו כי הגיעה קבוצה של תלמידים אמריקאים מהישיבה במיר המבקשים ברכה. החפץ חיים הרים את ראשו סקר בעיניו את התלמידים ואמר: “אם הקב”ה כביכול יכול היה לבוא להר סיני ולרדת לארץ כדי ליתן את התורה, אתם יכולים לבוא מאמריקה לישיבת מיר ללמוד את התורה”.

רבי חיים פנחס מדגיש היה שוב ושוב בפני תלמידיו את התפעלותו העצומה מהביקור המרגש ובייחוד מדבריו המופלאים של הח”ח, כי בעוד שהתלמידים ציפו שהחפץ חיים יתפעל ממסירות נפשם לנטוש מאחוריהם חיי תענוגות בארה”ב כדי ללמוד בישיבת מיר בחוסר תנאים גשמיים מינימליים, הנה הם לומדים מפיו את נקודת המבט הנכונה, לימוד לכל ימי חייהם.

שיעוריו הנפלאים

שיעוריו המופלאים היו לאבן שואבת. ב”שיעור משמר” אותו מסר מדי ליל שישי היו מתקבצים טובי הלמדנים המופלגים ממרבית היכלי הישיבות. בשיעור זה נוהג היה להציג קושיה חריפה ולפלפל בה במשך כשעתיים, כאשר כל הלומדים נושאים ונותנים בנושא הנדון, עד אשר היה מהסה את כולם ואומר את תשובתו, אשר היתה סוחפת עמה את כל הלומדים בדיון מחודש. ברבות הימים אף פורסמו עיקרי שיעוריו אלו בספרי “משמרת חיים” המוכרים לכל צורב ובן ישיבה.

בד בבד, היה פוסק מומחה ומורה הוראה נדיר בכח הפסיקה שלו. במשך שנים רבות ניהל מושב בית דין בביתו. בקיא עצום בד חלקי שו”ע על נו”כ ובמאות רבות של ספרי שו”ת של מאורי ההלכה לדורותיהם. עם זאת במשך שנים רבות מסר מדי יום שיעור ב”משנה ברורה”. בשיעור זה – לו ייחס חשיבות עצומה יותר משאר שיעוריו – הצמיח גדולי תורה והוראה רבים המפארים כיום את קהילות ישראל. בתקופות מסוימות אף מסר את השיעור פעמיים ביום.

רב ואב היה לתלמידיו ולצאן מרעיתו, מדי ליל שבת במשך שנים רבות, היו עולים מאות אנשים בקביעות לביתו לקבל ברכתו, כאשר הוא מקבל כל אחד במאור פנים ובלבביות רבה, סיפורי ישועות רבים נכרכו בברכותיו ובתפילותיו עבור הזקוקים לישועה.

דמות מופת היה לרבים, בגדולת נפשו ובגינוני הקדושה המופלגים אותם סיגל לעצמו כחד מחסידי קמאי, זהירותו, הקפדתו ודקדוקיו המיוחדים בכל מצוה ובכל הנהגת קדושה ושמירה, היו מפליאים את כל רואיהם. נודעת לכל הקפדתו היתרה בהידור קיום מצות ציצית.

כך גם כאשר חלתה בתו בגיל 4 קיבל על עצמו שלא לשוחח דברים בטלים בשבת קודש, ומני אז לאורך עשרות שנים עד השבת האחרונה לחייו הקפיד ביותר שלא לשוחח ולו מילה אחת של חולין בש”ק.

 

[אחד יחיד]

רבינו זכה לאריכות ימים ושנים מופלגת. היתה זו אריכות ימים כפולה ומכופלת, על פי מה שהיה רגיל לבאר את המושג 'אריכות ימים', ביטוי שצריך להבין, שהרי הימים אצל כולם הם באותו אורך בדיוק, ולכאורה צריך להתברך באורך שנים? וביאר על פי הפסוק (בראשית כ"ד א): "ואברהם זקן בא בימים וד' בירך את אברהם בכל", שהמובן 'בא בימים', עם ימים שלמים מנוצלים היטב, זו הכוונה 'אורך ימים', שאדם זוכה להגיע עם ימים ארוכים מנוצלים היטב, בשקידת התורה ועול תורה ומצוות.

היה רבינו דורש כמין חומר את הפסוק (משלי כ"ב): "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה", חינוך אמיתי אינו מתבטא בזמנים רגילים, בהם יתכן לסבור שהאדם התרגל לתורה ומצוות, ועושה אותם כמצוות אנשים מלומדה. המבחן הוא בזמנים קשים יותר, וכגון בימי הזקנה, בהם סרים ממנו אט אט כוחותיו, אז המבחן האם הוא ממשיך ככל יכולתו או שאז הוא פורש. (מתוך 'מגדלתו ומרוממתו')

 

[אחד יחיד]

בני המשפחה, התלמידים והמקורבים, שראו את רבינו בשנים האחרונות הולך ונחלש, ביקשוהו לשמור על כוחותיו, אך ככל שהיה הדבר בכוחו לא ויתר, לא על הליכה לישיבה ולא על שיעורים ותפילות בה. תלמידו הג"ר ישראל גואלמן פנה אליו פעם ובקשו: "הרבי נראה חלש מאוד ועייף, אולי כדאי להוריד שיעור אחד מהשיעורים היומיים?". הזדעק רבינו לעומתו: "ישראל, אתה רוצה להרוג אותי?". מספר רבי ישראל: "יצאתי מהחדר כמעט בבריחה"…

הוא הרגיש באמת שאם יוריד בעצמו ולו במשהו מתורתו, זה מוריד בחיותו! בשנים מאוחרות יותר, עשו מעשה כשראו את חולשתו העצומה, וביטלו את שיעור ההלכה שמסר בערב באנגלית. אך כעבור זמן ראו שזה עצמו – שאין שיעור – מוריד מבריאותו, ושבו וארגנו את השיעור לעוד כמה חודשים. ראו בחוש שזה מחייה אותו. (מתוך 'מגדלתו ומרוממתו')

 

[אחד יחיד]

באותן שנים השתנה סדר יומו, אם עד השנים האחרונות היה שומר על סדרי יומו הצפופים, בכמה שיעורים ביום וסדרים מדוייקים, נראה היה שרבינו ישן הרבה יותר, למשל ברוב שעות סדר א' בישיבה, לאחר שיעור ההלכה, יושב היה בחדרו ונראה היה שנרדם, דבר טבעי לגמרי לאדם שמתקרב לשנת המאה.

אולם מביני מדע ידעו שגם בחולשתו הוגה רבינו בתורה, וכך היה מספר אחד ממקורבי המשגיח, הגה"צ רבי זיידל אפשטיין זצ"ל, שהיה מבוגר מעט מרבינו, ובסוף ימיו ארע גם אצלו שהיה נרדם באמצע היום לכמה שעות. רבי זיידל שחי בתביעה עצמית תמידית, היה תובע ובוחן את עצמו, מדוע הוא נרדם באמצע היום, וישן סתם כך כמה שעות שמעולם לא נזקק להן. אחד ממקורביו ניסה לפייס את דעתו ואמר לו: "הלא גם רבינו ראש הישיבה, רואים שקורה שנרדם באמצע היום בחדרו?". הביט בו המשגיח במבט חודר, כאינו מבין ההשוואה, ואמר בענוותנותו: "הלא ראש הישיבה שקוע בלימוד, גם כשנראה לך שהוא ישן, אולם אני הלא ישן באמת!"…

ואכן ניכר היה שרבינו שקוע בתלמודו, כך גם העיד בעצמו בכמה הזדמנויות. מספר נכדו רבי אריה שיינברג: נכנסתי פעם לסבא וראיתיו שקוע בעולמו הפנימי, ונראה כנרדם ומתנמנם. ילדות היתה בי ושאלתיו "מה הסבא עושה?". סבא התפלא על השאלה וענה: "מה שעשיתי תמיד, לומד!". "ועל מה סבא חושב?", המשכתי ושאלתי. "קושיא, תירוץ. מה סבור אתה שאני מבטל מתורה חלילה? חס ושלום!"…

ואכן, בכל המצבים והתקופות, בבית ובבית החולים, בדרכים ובישיבה, ביום ובלילה ראוהו ממלמל, גם אלו שישנו איתו בלילות, מספרים שהיה מתעורר ושואל ומדבר בתוך סוגיות ושיטות הראשונים. זאת ועוד, לפעמים שמעוהו גורס דפי גמרא שלמים בעל פה, דף אחרי דף מילה במילה, לפעמים בקול ולפעמים בלחש.

כך מספר תלמיד נוסף: למרות שבשנים האחרונות נע בכסא גלגלים, בכל זאת בהמלצת הרופאים עשו כל מאמץ שילך בעצמו. זכיתי כמה וכמה פעמים לרדת אתו אט אט בחדר המדרגות, מביתו ששכן בקומה גבוהה ועד לקומת הקרקע, עם מנוחה בין קומה לקומה. בדרך כלל הייתי רואה שפיו ממלמל בלי הרף. פעם היטיתי אוזני, ואני שומעו גורס דף מסויים במסכת שבת, לאחר פרק זמן אני מטה אזני שוב, ושומעו אוחז דף אחרי, ואחר פרק זמן עוד דף או שניים הלאה במסכת זו. בפעמים אחרות הייתה זו מסכת אחרת אותה שינן דף אחרי דף בעל פה. (מתוך 'מגדלתו ומרוממתו')

 

[אחד יחיד]

באחת הטיסות האחרונות שרבינו טס לארה"ב, ישב ליד רבינו במטוס ואף נתבקש לעזור לו בעת הצורך. מפעם לפעם שאלו רבינו היכן הוא נמצא ולהיכן נוסעים וכד', וענה לו שהוא במטוס וייעדו ארה"ב. תוך כדי הטיסה ראה רבי יעקב שרבינו ממלמל לעצמו ושאלו מה הוא ממלמל, ענה רבינו: "אני עכשיו באמצע סוגיה פלונית בבבא קמא". לפתע הוסיף ואמר: "אומר לכם דבר חשוב, בטח אתם מתפלאים שאני שואל מפעם לפעם היכן אני נמצא ולהיכן אני נוסע וכד', בגיל זקנה טבע הוא ששוכחים ולא זוכרים בדיוק, אך גירסא דינקותא זוכרים היטב.

"למשל באיזור בו התגוררתי בנעורי בארה"ב, היו עשרות רבות של בתי כנסת ואוכל לומר לכם את שמותיהם ומחוזותיהם עד לאחת, אותו דבר בלימוד מסכתות הש"ס, היות ולמדתי ושיננתי אותן בצעירותי פעמים רבות, גם עכשיו אני זוכרן היטב". ואז פנה אליו: "יונגרמן, מי שלומד הרבה כשהוא צעיר, זה נעשה גירסא דינקותא שלו!". (מתוך 'מגדלתו ומרוממתו')

 

[אחד יחיד]

סיפור מרעיש מספר הבה"ח יעקב בוגץ: היה זה בצהרי שבת קודש אחת, ישבתי בחדרו של רבינו והוא יושב כדרכו. לפתע הכריז בשמחה מיוחדת: "הודו להשם כי טוב כי לעולם חסדו", ניגשתי אליו ושאלתי על מה ראש הישיבה כה שמח? ענה רבינו: "זכיתי עכשיו לסיים את הש"ס!"… (מתוך 'מגדלתו ומרוממתו')

 

[אחד יחיד]

בשיעור הלכה שהיה מוסר בחדרו, היה מצטט לשונות של המ"ב בכל חלקיו במדויק. פעם כשנשאל על דברי המשנה ברורה במקום אחר, ציטט בלי לפתוח ל' השער הציון שם במדויק. אחיינו רבי גרשון קויפמן שנכח בשיעור, שאלו לאחר השיעור: "איך רבינו זוכר בדיוק הלשון, וכי למד את זה אלף פעמים?", ענה רבינו: "אולי יותר"… (מתוך 'מגדלתו ומרוממתו')

 

[אחד יחיד]

דבר נוסף שראו, איך הוא נזהר ומחשב שלא לבטל תורה מאחרים. הכניסה לחדרו בישיבה היתה מרחבת הכניסה לישיבה, פתח נוסף היה מחדרו, ששימש ככניסה שלו לבית המדרש. בענוותנותו ורצונו למנוע ביטול תורה הסכים כל השנים למצב שרבים מהאברכים היו עוברים תמיד בחדרו, במקום ללכת מסביב. בשנים האחרונות, בהיותו קרוב לשנת המאה, לאחר שיעור ההלכה בבוקר, היה לא אחת נרדם מרוב תשישות בחלק משעות סדר א' תוך כדי שיישב ולמד. ביקשו מקורביו לנעול את הדלת כדי שלא יפריעו את שנתו, אך כשראה זאת לא הסכים בדרך כלל, באומרו שמעבר לכל השיקולים האחרים, אם ייווצר מכך ביטול תורה, אינו מעוניין שיסגרו.

הבחורים ששימשוהו בשנים האחרונות היו בהתלבטות, מחד הוא שמח לראותם מנצלים את זמנם ולומדים, מאידך, כשראה אותם לומדים, השתדל מאוד להימנע מלבקש מהם מבוקשו, רק אם היה זה דבר דחוף, שכן לא רצה לבטלם מתורה, מה שיצר אצלם את ההרגשה שאינם עושים מלאכתם נאמנה. לא אחת כשראה שלומדים ושאלוהו אם לכבות את האור – לא הבין את השאלה, הלא אתה לומד! וכשאמרו לו שהם נמצאים פה למטרה ומעוניינים שיהיה מה שטוב לו, ענה: "אני אסתדר איך שיהיה, אתה תלמד!".

כשנאלץ לבטלם הצטער מאוד. הייתה פעם שנחלה והיה צריך טיפול רצוף, דבר זה הדאיגו וציערו ואיך בכה על כך, באומרו: "איזה ביטול תורה אני גורם לכם!". אחד הבחורים מספר שכאשר הובא להיות עם רבינו בלילה, אמר לו רבינו שהוא שמח בהגעתו, אך הוא מתנה זאת שלא ייווצר מכך בשעות היום שיבוש בסדרים וביטול תורה.

אגב אורחא, מספר אותו בחור: "באורח פלא לא הפריעה השהות במחיצתו לסדר יומי. למרות שבימים הראשונים לא עצמתי עין מההתרגשות לישון איתו באותו חדר, וגם בימים כתיקונם שנתי הייתה טרופה, וכמה וכמה פעמים בלילה התעוררתי לראות אם אינו זקוק לי, לפעמים אפילו לא הספקתי לאכול בבוקר – הדבר לא הפריע לי במאומה, ולא שיבש את סדרי הלימוד במאומה, הרגשתי רוממות כזו, ככהן העובד ביום הכיפורים לפני ולפנים". (מתוך 'מגדלתו ומרוממתו')

 

[אחד יחיד]

הגאון רבי חיים פנחס שיינברג זצ"ל היה מעורר על סגולת ימי החנוכה, לעליה בתורה שכן סודות התורה נמסרו למשה רבינו בחנוכה (כידוע בשם החת"ס), והביא מה שכתוב בספרים, שאת עיקר חידושיו הגדולים שהחתם סופר חידש, היו בחנוכה.

רבינו היה מביא בשיחתו, במסיבת חנוכה, את דברי ה'פרי מגדים' שהיוונים לא רצו לבטל סתם את ישראל מתלמודם, אלא הם רצו שלא יעסקו בחכמת התורה. וז"ל הפמ"ג: (א"א תר"ע בפתיחה) "כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתך, זה מחמת קנאה, כי אין חכמה כחכמת התורה, וזדים ביד עוסקי תורתך, על דרך הלשון 'אקב"ו לעסוק בדברי תורה' שנצטווינו לעיין ולפלפל בה, א"כ מסר הקב"ה אותם ביד 'עוסקי תורתך וששים בפלפולה' כמאמר החכם כי מי שלא טעם טעם שמחת התרת הספיקות לא טעם טעם שמחה מעולם".

היוונים רצו להשכיח את דקות ההבנה הצרופה בתורה, שכן אם לא לומדים בעמקות חסר את עיקר השלמות של הלימוד.

לכן דווקא בחנוכה יש ללמוד בעיון והעמקה. (מתוך 'מגדלתו ומרוממתו')

 

[אחד יחיד]

מרגלא בפומיא לומר לצעירים: "דעו לכם, שכל אחד ואחד יכול להיות תלמיד חכם, להיעשות ראש ישיבה ולחבר ספרים של חידושי תורה". לפעמים, כשהיה מדבר עם נערים וילדים, היה מדבר איתם בשפה פשוטה ומובנת להם: "כל אחד מכם יכול לכתוב 'טבעת החושן', האם חושבים אתם שביום אחד כתבתי ספרי חידושי תורה? התחלתי קצת ועוד קצת. תדעו לכם שהטבע של רוחניות זה הנס, כמו שרואים בחנוכה שלא היה להם שמן רק ליום אחד ולבסוף דלקו ממנו שמונה ימים. אם אדם ימדוד את עצמו לפי כוחותיו, יכול ללמוד קצת ולא יצא ממנו כלום, אך ברוחניות – הנס הוא הטבע. לכן החמירו חז"ל כל כך בפרסום נס החנוכה משום פרסומי ניסא, כי מה שצריך הוא להבין שהטבע של רוחניות הוא הנס". (מתוך 'מגדלתו ומרוממתו')

 

[אחד יחיד]

רבינו נהג להדליק את החנוכיה בחלון ביתו אף שהוא למעלה מכ' אמה, וביאר זאת בכך שהבתים שכנגד ביתו, מצד השני של הכביש, מהם יש פחות מכ' אמה עד ביתו, ועוד טעמים. (מתוך 'מגדלתו ומרוממתו')