תמוז יא' תמוז רבי אלחנן ווסרמן הי"ד (1 צופה)

[מה ידידות]

יום יא' תמוז הוא יום הסתלקותו עקד"ה של הגאון רבי אלחנן ווסרמן הי"ד.
כאן נביא מתולדות חייו עובדות הליכות והנהגות של האי גברא רבא מגדולי ראשי הישיבות בדור לפני השואה, גדול תלמידיו של מרנא הח"ח זיע"א, אשר העביר לדור את השקפתו ודעת תורתו הבהירה בעוז בגאון ובבהירות, והיה עמוד התורה, בנוסף מאמריו ההשקפתיים בהם האיר לדור את השקפת התורה מאירים את הדרך לעולם התורה עד ימינו אלה.
ספריו קובץ הערות וקובץ שיעורים הינם ספרי יסוד בעולם התורה.

 

[מה ידידות]

תולדותיו כפי שנכתבו על ידי בנו רבי אלעזר שמחה בהקדמת הספר 'קובץ שיעורים' בסופם תיאור נורא הוד של הזמן בו עמדו לעוקדו כיצד נשא דברים בפני הציבור הקדוש בהם אמר כי הם הולכים להעקד להיות קורבן וחלילה שלא תהיה בהם כל מחשבת פיגול הפוסלת את הקרבן, וכי בעקדתם יצילו את אחיהם באמריקה.

 

[מה ידידות]

קונטרס 'עקבתא דמשיחא'

 

[מה ידידות]

מכתבים מרבי אלחנן ווסרמן לחזון איש

 

[מה ידידות]

התכתבויות בין רבי אלחנן לחזו"א, קובץ תורני בו מאמר חדו"ת של רבי אלחנן והערות החזו"א עיליו בכת"י.

 

[ישיבישער]

שמעתי שיש להאי קדישא צאצאים, האומנם?

 

[מה ידידות]

לאנ ידוע לי, בנו היחיד שנותר אחר השואה היה רבי אלעזר שמחה אשר לא היו לו ילדים.

 

[ישיבישער]

כמדומני בנים של ר' דוד הלז

 

[אחד יחיד]

כל חייו של הג"ר אלחנן היו מקשה אחת של קיום רצון ה', ואף כשעסק בגיוס כספים לטובת הישיבה ב'ברנוביץ', לא עמד לנגד עיניו אלא כבוד ה', ופעמים רבות היו החלטותיו למען כבוד ה', מנוגדות לטובת הישיבה…

פעם נשאל האם אינו חושש שהזדהותו עם 'אגודת ישראל' מפריעה לו ברכישת אוהדים ונדבנים לישיבה, והשיב: "האין אתם סבורים שבהיותי יושב שנים שלמות בברנוביץ ואינו יוצא למגביות רק כשבאים מים עד נפש, האין זו פגיעה בהכנסות הישיבה, הלא יכולתי לנצל את השנים לגיוס כספים?! אלא מאי, הישיבה לא קיימת בכדי לאסוף כסף, להיפך הכספים הם למען הישיבה, הישיבה קודמת לכסף, גם 'אגודת ישראל' קודמת לכסף…"

 

[אחד יחיד]

כך גם היה כאשר ביקר באנגליה בשנת תרצ"ט, וביקש לערוך מגבית באחת מבתי הכנסת. כשהגיע לשם ותהה מעט על קנקנם של המתפללים, הבין כי הם נמנים על חוגים המקורבים לציונות, ופתח בדרשתו בדברי מוסר על חשיבותה של ארץ ישראל כדי לקיים בה מצוות התלויות בארץ, ולא לכדי לגבש קבוצת אנשים להיות כאומה בין האומות…

וביסס דבריו על הפסוק בפרשת השבוע 'הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב', 'עם' – הסביר רבי אלחנן – הוא כינוי לשבט אשים שנעשו חטיבה מיוחדת מכח דתם ומורשתם הרוחנית, 'גוי' הוא כינוי לשבט אנשים שהתגבש על בסיס ארץ ולדתם גרידא. אנחנו ישראל קיימים בארץ ישראל בזכות היותנו 'עם' וככאלה נשכון לבדד, אבל בתורת 'גוי' שהוויתו היא רק בזכות המולדת, אין לנו זכות קיום…

הדברים יצאו מפי רבי אלחנן, ופני המתפללים חפו, ורבים מהם עזבו ברוגזה את בית הכנסת, אך עובדה זו לא מנעה מרבי אלחנן לסיים את דבריו.

לאחר הדרשה נשאל האם אינו חושש להפסד כספי הישיבה? וענה: "כבר נגזר בשמיים כמה ומהיכן אקבל כסף עבור הישיבה, לעולם אסור לקשור את ענין הכסף בעניינים אחרים שנתחייבנו בהם…"

 

[אחד יחיד]

באותו ביקור באנגליה, יעצו לו להיפגש עם אשה אחת, עסקנית ידועה, ולבקש ממנה שתסכים לעמוד בראשות 'ועדת נשים' למען הישיבה. כשפגש אותה ראה שאינה מתלבשת די בצניעות, הניח את ענין הישיבה, ודיבר עמה על חשיבות גדרי הצניעות, ועל חובתה וזכותה כבת ישראל להתקדש במלבושה והליכותיה, ומה רב יהיה שכרה אם תתלבש בצניעות, וחלילה להיפך, עונשן של הנשים המזלזלות בזה.

לרגע לא היסס שיתכן שדבריו יסבו נזק גדול למטרת פגישתו עם אשה זו…

 

[אחד יחיד]

פעם הזדמן לעיר אחת, ושמע שיש בה אנשים פורקי עול המחללים את שבת. הלך רבי אלחנן לרב העיר וביקש ממנו לבוא איתו אל אותם פורקים ולדבר על ליבם בדבר קדושת השבת…

אך אותו רב הסתייג מהענין ואמר: "מסופקני אם ישמעו לנו, והרי אם לא יקשיבו לדברינו יהיה זה זלזול בכבוד התורה, ומצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע…"

רבי אלחנן לא התרגש מדבריו והמשיך לשכנעו לבוא עימו, ואמר לו: "כרגע יש לפנינו חילול שבת ודאי לעומת ספק חילול כבוד התורה, והלא שנינו 'אין ספק מוציא מידי ודאי'…"

 

[אחד יחיד]

ככל שגדל בתורה, גדלה ענוותנותו. תלמידיו מרבים לספר כי בימי חודש אלול, כאשר המשגיח בישיבה היה אומר בשיחותיו דברים חוצבי להבות בענייני תשובה ועזיבת החטא, היה רבי אלחנן נשען על חלון בית המדרש ומתייפח בבכי עד שהרטיב את החלון…

מעולם לא הסכים שימתינו עליו בחזרת הש"ץ עד שיגמור התפילה בלחש. פעם אירע שהגיע בחור חדש לישיבה מ'ז'לודוק', ומפני שלא ידע, המתין בחזרת הש"ץ עד שיפסע רבי אלחנן ג' פסיעות.

בגמר התפילה, אמר לו רבי אלחנן במרמור: "ז'לודוקאי… וכי אתה רוצה לסלק אותי מהישיבה…?"

 

[אחד יחיד]

רבים היו מבקשים ממנו ברכות, אך הוא בענוותנותו סבר שאינו ראוי לזה, והיה אומר להם: "תקיימו את כל האמור בתורה וברכתכם מובטחת…"

בהזדמנות אחרת, כאשר הפצירו בו מאוד שיברך בכל זאת, אמר: "לו הכרתם אותי כפי שאני מכיר את עצמי, לא הייתם מבקשים ממני ברכה…"

 

[אחד יחיד]

פעם התארח בלונדון אצל הרב אשר שטרנבוך זצ"ל וביקש ממנו שיברך את ילדו הרך הלומד בחיידר, וכדרכו סירב לברכו, ובמקום זאת אמר: "מוטב שאלמדנו דבר מה. זוהי ברכה!" ומיד פנה אל הילד ושאל אותו מה הוא לומד? "קידושין", השיב הילד. רבי אלחנן ביקש ממנו להביא גמרא, וכשהתחילו ללמוד ראה שהילד מתקשה מעט בהבנת הגמרא, מיד למד עימו רבי אלחנן את כל הסוגיא ביישוב הדעת, עד שידע אותה על בוריה. כשסיימו, פנה אל אביו ואמר לו: "הנה עשינו דבר שיש בו ממש", כאילו אומר שלברכותיו אין ממש, אבל לתורה שלימד אותו יש ממש.

 

[אחד יחיד]

הרב מפוניבז', הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל למד יחד עם רבי אלחנן אצל מרנא החפץ חיים זי"ע, ואמר שעל השנים שלמדו יחד, יכול לתת דין וחשבון בשמיים, כי ודאי לא היה בהם ביטול תורה.

ומספר הרב מפוניבז' שפעם קיבל רבי אלחנן מברק שאשתו חולה והוא מתבקש לשוב לביתו. רבי אלחנן נכנס אל הקודש פנימה אל מרן החפץ חיים לשאול אותו כדת מה לעשות? והחפץ חיים הגיב בשאלה: "אתה רופא?" משאלתו הבין רבי אלחנן שעליו להישאר בישיבה.

פעם אחרת קיבל רבי אלחנן מברק שאשתו ילדה בן במזל טוב. הוא בירך ברכת הטוב והמטיב, ושוב נכנס אל החפץ חיים ושאל אותו מה לעשות? ואף עתה השיב לו החפץ חיים: "אתה מוהל?" והוסיף "הרי בלאו הכי תשלח שליח למול את בנך…" ואכן רבי אלחנן נשאר בישיבה ולא השתתף בברית של בנו…

 

[אחד יחיד]

תלמידי 'ברנוביץ' מספרים על אשה שגרה בסמוך לישיבה וטענה שרעש הלימוד מפריע לה. יום אחד באה האשה וצעקה בישיבה שהרעש מפריע את מנוחתה.

רבי אלחנן פנה אליה בשקט וביקש ממנה לצאת החוצה, אך היא המשיכה לצעוק. ורבי אלחנן אמר לה בפקודה: "את צריכה לשתוק!"

למחרת התפרסם בברנוביץ שהאשה מוציאה מפיה קולות משונים של בעלי חיים. בני המשפחה פנו לרבי אלחנן, והוא הזמינם לבוא לישיבה בערב. כאשר באו, הוציא רבי אלחנן ספר תורה מארון הקודש, ואמר לה: "תמחלי לי שבקשתי ממך לשתוק", היא לא הגיבה, ורבי אלחנן אמר: "תודה", ואז התחילה האשה לצעוק… ולפתע נרגעה, וביקשה מחילה מרבי אלחנן.

מסופר שהגאון רבי לייב בארון זצ"ל ממונטריאול שאל את רבי אלחנן אם הסיפור אמיתי, ורבי אלחנן אמר שהספור לא היה ולא נברא, ואז נגש רבי לייב להגאון רבי דוד רפפורט זצ"ל, בעל ה'מקדש דוד', ושאל אותו על הענין, והוא השיב: "אינני יודע על 'דיבוקים', פשוט האשה היתה חולה, רבי אלחנן בירך אותה והיא נרפאה.

 

[אחד יחיד]

הגאון רבי שלום שבדרון זצ"ל סיפר, שאמו הישישה של הגאון רבי אשר צימרמן זצ"ל, שהיה מהפוסקים המפורסמים בניו יורק, ספרה לו מרישומי ביקורו של הגאון רבי אלחנן וסרמן זצ"ל בביתם.

"בצעירותי" – היא סיפרה – "בעלי היה יוצא לכפרים ולעיירות הסמוכות, לעסוק במכירת סחורות. הוא היה שב אל ביתנו רק לקראת שבת, כשבאמתחתו דמי פדיון הסחורה, וכך היינו מתפרנסים מידי שבוע.

אני הייתי נשארת בבית לבדי עם ילדיי הרכים, ולא אחת הייתי נתקפת בפחדים, מחשש שיכנסו אלינו עוברי אורח לא רצויים. משום כך הביאו אל הבית כלב שמירה, שעמד תמיד ליד הדלת השקופה, ואימת שהיה מתקרב אל הבית אדם זר, הוא היה פותח בנביחות רמות, וכך יכולתי להבחין מי ומי המתקרבים אל הבית, והרגשתי בטוחה יותר".

לאחר דברי ההקדמה, המשיכה אמו של רבי אשר צימרמן לספר: "רבי אלחנן וסרמן היה ידיד גדול של בעלי, וכשהיה מגיע לאמריקה כדי לאסוף תרומות לישיבתו בברנוביץ, היה בא לבקר בביתנו. והנה כאשר רק התקרב רבי אלחנן אל הבית, זינק מיד הכלב אל דלת הכניסה, הוא קפץ אל החלק העליון כדרכו, אך הוא נדבק אל דלת הכניסה ונאלם דום, הוא לא חרץ את לשונו ולא השמיע אף נביחה אחת.

נדהמתי מהמראה הלא שגרתי הזה, התקרבתי אל הדלת כדי לפתוח אותה, אך הכלב נשאר דבוק על הדלת, בלי קול ובלי נוע.

"שעה שלמה ישב אצלנו רבי אלחנן, דיבר על הא ועל דא, התעניין בשלומנו ובקורות אותנו, וכל אותה העת הכלב נשאר דבוק ותלוי על חלקו העליון של הדלת, ולא הוציא מפיו אף קול.

"רק לאחר שיצא רבי אלחנן מהבית, ננער הכלב מתרדמתו, ירד מהדלת ושב להתנהג כאילו לא ארע דבר"…

 

[אחד יחיד]

רבי אלחנן וסרמן הי"ד בדרשתו האחרונה, המובאת בהקדמה לספר "קובץ שיעורים", אמר ליהודים לפני הליכתם לגרדום בקובנא: "שידעו כל הציבור שאנו עכשיו הולכים לעשות עקידת יצחק, וצריך להזהר שלא לפסול את הקרבן ויש לעשותו לשמה".

 

[אחד יחיד]

בברנוביץ' התגורר צדיק גדול ותלמיד חכם מופלג, רבי משה מידנר שמו, אשר שימש כמנהל ישיבת "תורת חסד" של חסידי סלונים, והיה מקורב ביותר לרבי חיים מבריסק, אשר העריך אותו ביותר, עד כי עדי ראייה מסרו, שפעם אמר לו רבי חיים חידוש, ומשהבחין שרבי משה אינו מקבלו, הורה להוציא קטע זה מכתביו. רבי משה נרתע מתגובתו וניסה להתנצל, אולם רבי חיים טען לעומתו שהעובדה שהוא אינו מקבל את החידוש מעידה כי דבר מה אינו כשורה בו…

עוד מימי נעוריו התפרסם רבי משה כעילוי מופלג, וכל מכריו נבאו לו גדולות ונצורות. כל ימיו היה מתבודד, שקוע בתורה, חסידות וקבלה, ועם זאת מעולם לא הרשה לכנותו בתואר כלשהו, נזף במי שקם לפניו והתרחק מכותל המזרח.

לילות שלמים יושב היה בין שני נרות חלב גדולים, שקוע בעיון, אוחז בזקנו הארוך והלבן, ועיניו הטובות משוות לו מראה של איש אלוקים, וגורמות לכל המביט בו לרצות להיות טוב יותר.

המסכת שאותה למד תדיר היתה מסכת יבמות, ולצידה תמיד היה פתוח ספר "המאירי" על יבמות, אשר מתוכו למד את המסכת הקשה.

באותם ימים היו הספרים נדירים ויקרי המציאות, וכאשר החל רבי אלחנן וסרמן ללמוד את מסכת יבמות הוא פנה אל יצחק'ל, שליווה אותו לביתו באותה שעה, ובקש ממנו שילך לרבי משה מידנר ויאמר לו שהוא מבקש לשאול את ספר ה'מאירי' שלו, כיון שהוא מתחיל ללמוד יבמות.

כחץ מקשת רץ הנער לביתו של רבי משה, מרחק חמש דקות משם, כדי להביא לרבו את מבוקשו. ליד פתח ביתו של רבי משה נעצר ונקש על הדלת.

כשנכנס הבחין כי רבי משה יושב ולומד את מסכת יבמות עם ה'מאירי'! הוא בלע את לשונו במבוכה, ולבסוף התגמגם ואמר כי הוא לומד אצל רבי אלחנן והרבי בקש לשאול את ה'מאירי'.

תגובתו של רבי משה היתה בלתי צפויה לגמרי. הוא החוויר מאד והחל לחשוב ולחשוב ולחשוב, בעוד הנער שמולו עומד נבוך.

לאחר דקות ארוכות של מחשבה, פנה אל יצחק'ל ואמר לו: "אתה, הלא רואה שאני לומד עכשיו במסכת הזו וזקוק ל'מאירי', אולם אני מוכן להשאילו לרבי אלחנן בתנאי אחד – שלאחר שבועיים בדיוק… לא, לא… לאחר שלושה עשר יום וחצי – יחזיר לי רבי אלחנן את הספר!".

יצחק'ל שנוכח כי העניין בנפשו, חשש שמא ישנה ממילותיו, ולכן ביקש עט כדי לרשום את הדברים בדיוק, ביודעו, כי כאשר מדובר באנשים גדולים – כל מילה חשובה.

לאחר מכן נטל את ה'מאירי' היקר תחת בית שחיו, יצא מביתו של רבי משה ומיהר לביתו של רבי אלחנן כדי להביא לו את מבוקשו.

הוא הוציא את הפתק שכתב וקרא מן הכתב את בקשתו של רבי משה לפני רבי אלחנן, כשסיים הרים את עיניו, והנה הוא מבחין שפני רבו חוורו כסיד.

האם נפגע רבי אלחנן מן התשובה? – תהה – אולי הוא רוצה את המסכת לפרק זמן ארוך יותר?

הוא לא ההין להעלות את השאלות על דל שפתיו, ורק עמד והמתין למוצא פיו של רבו, אשר לבסוף אמר לו: "לך לרבי משה בחזרה עם ה'מאירי' ושאל אותו מדוע אינו יכול להשאיל אותו עד תאריך מאוחר יותר…".

שוב מיהר הנער לביתו של רבי משה, פנה אל הצדיק ומסר לו את שאלתו של רבי אלחנן. "יותר מאוחר כבר לא אזדקק לכך", השיב הצדיק מיד, והוא אץ-רץ כדי להשיב את התשובה לרבו.

הפעם החוויר רבי אלחנן שבעתיים, בשתיקה נטל את המסכת מידי תלמידו ושוב לא הוסיף לומר דבר בעניין.

יצחק'ל חזר ללימודיו, כובש בתוכו את כל השאלות הבלתי פתורות שצצו בלבו.

שלושה עשר וחצי ימים מאוחר יותר – נפתרו כולן מאליהן – רבי משה מידנר נפטר לבית עולמו!…

כל יהודי ברנוביץ' יצאו לחלוק לו כבוד אחרון, במהלך ההלוויה ההמונית לא נישאו הספדים, כפי שהורה רבי משה, אולם כשהוכנסה המיטה ליד ארון הקודש של בית החסידים, אמר רבי אלחנן: "רואה את את מסכת יבמות באה מולך, והיא תלווה אותך ותגן עליך בהמשך דרכך… ברצוני גם לבקש ממך מחילה בגלל הספר, אבל החזרתי אותו כבר הבוקר, לפני תום שלושה עשר וחצי הימים, ולכן עליך למחול לי…".

(רבי שלמה לוונשטיין שליט"א – מתוק האור)