ד' תעניות בין המצרים ת"ב אבלות אמצעי או מטרה (1 צופה)

[הנעור בלילה]

נדמה שלאחר כל כך הרבה שנים בגלות המרה, שכחנו מי אנחנו, ולאן אנו שואפים להגיע.
וכבר התרגלנו למציאות של גלות וחורבן, וכבר לא יודעים בכלל על מה מתאבלים.

עכשיו בימים הקשים שאנו מתאבלים על חורבנו של בית המקדש, ועל כך שיצאנו לגלות המרה וגורשנו מעל שולחנו של אבינו.
אנו צריכים לזכור ולשנן לעצמנו, שהמצב הטבעי של יהודי הוא שמחה, ולא ח"ו אבל ושברון.

האבלות היא אינה מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי להזכיר לנו מה איבדנו, ומה אנו עתידים לקבל.

ובימים הקשים הללו נזכור שיש לנו אבא שבוכה ומתאבל עלינו, ילדיו שגלו והתרחקו ממנו.
ובעזרת השם בזכות האבלות נזכה במהרה לשמוח בשמחת עם ישראל בביאת הגאולה השלמה בב"א.

 

[בד קודש]

האבלות היא אינה מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי להזכיר לנו מה איבדנו, ומה אנו עתידים לקבל.

לחץ כדי לכווץ...

נדמה לי שמילים אלו הם הם ההתנתקות מהחורבן....
האבל הוא עצמו הכרה וההבנה בהפסד. אין זה בלא זה, ואין זה בלא זה.

אדם שלא מבין מה הוא איבד לא יכול להתאבל.
זה לא אבל. זהו בכי ריק מתוכן.
הוא מבכה כי כולם מבכים.
הוא לא חושב ולא מבין ולא מכיר,
וגם לא מתאבל.

מי שמתאבל,
בהכרח שמכיר בהפסד, יודע מה איבד.
ולכן הוא מתאבל.

 

[הרב מרודוש]

אבלות ענינה אחד
מי שאביו נמצא בחדר ניתוח ל"ע הוא לא יצא בזמן הזה לטיול
אפי' אם הוא במדינה אחרת
ולענינו:
לא מתאים להתענג כעת בזמן קשה כל כך שבית המקדש נחרב
ולכן היא מתחלקת לפי רמת הקושי שהיתה

וכן באבלות על מת זהו ענינה

וכבר יסד לן רש"י בסוכה שאבל אינו מצווה להצטער
ואפי' בתור מטרה אין לנו

 

[בד קודש]

אבלות ענינה אחד
מי שאביו נמצא בחדר ניתוח ל"ע הוא לא יצא בזמן הזה לטיול
אפי' אם הוא במדינה אחרת
ולענינו:
לא מתאים להתענג כעת בזמן קשה כל כך שבית המקדש נחרב
ולכן היא מתחלקת לפי רמת הקושי שהיתה

וכן באבלות על מת זהו ענינה

וכבר יסד לן רש"י בסוכה שאבל אינו מצווה להצטער
ואפי' בתור מטרה אין לנו

לחץ כדי לכווץ...

טעות.
אבלות היא אמנם לא צער,
אבל היא הרגשת ההפסד - בהרגש ולא בידיעה.
מי שלא מתאבל לא הבין את עוצמתו של ההפבד,
ומי שהבין, מתאבל.
אלו שני דברים שמכריחים האחד את השני,
זה לא מטרה וזה לא היכי תמצא.

 

[הרב מרודוש]

טעות.
אבלות היא אמנם לא צער,
אבל היא הרגשת ההפסד - בהרגש ולא בידיעה.
מי שלא מתאבל לא הבין את עוצמתו של ההפבד,
ומי שהבין, מתאבל.
אלו שני דברים שמכריחים האחד את השני,
זה לא מטרה וזה לא היכי תמצא.

לחץ כדי לכווץ...

אבלות אינה הרגשת ההפסד
אבלות היא השתפפות בצער
וראיה שיש חילוק ברמת האבלות כל יום לפי מה שהיה באותו יום
וכן באבל רח"ל האבלות מתחלקת ליום המיתה, שבעה, שלושים, י"ב חודש.
והטעם כנ"ל

 

[בד קודש]

אבלות אינה הרגשת ההפסד
אבלות היא השתפפות בצער

לחץ כדי לכווץ...

ממש לא.
אין שום חיוב להצטער!
יש חיוב לעשות ניהוג אבילות דהיינו מעשים שיבטאו את הכרת ההפסד.
אמור לי אתה - מי שקיים כל דיני תשעה באב ולא הצליח להצטער - קיים דינו או שמא לא קיים, כי הוא מצווה להתאבל = להצטער?

וראיה שיש חילוק ברמת האבלות כל יום לפי מה שהיה באותו יום

לחץ כדי לכווץ...

ממש לא.
האבילות של תשעה באב מתחילה בט' ונגמרת בי',
בעוד שריפת הבית הייתה מקצת בט' ומקצת בי'.

ולא זו בלבד אלא שבחצות ט' באב, - הוא הזמן בו החל המקדש להשרף,
ישנם הקלות בניהוגי האבילות.

וכן באבל רח"ל האבלות מתחלקת ליום המיתה, שבעה, שלושים, י"ב חודש.
והטעם כנ"ל

לחץ כדי לכווץ...

הטעם לזה, כי - בדומה להרגשת הצער - הרגשת ההפסד מתקהה עם הזמן.

 

[מרכז]

וכבר יסד לן רש"י בסוכה שאבל אינו מצווה להצטער
ואפי' בתור מטרה אין לנו

לחץ כדי לכווץ...

יש להעיר בזה את דברי הגרשז"א (מנח"ש ח"ב צו) שביאר ברש"י שכל כוונתו היא שאין האבל מצווה להצטער עד כדי רמת טרדא הפוטרת ממצווה יעו"ש.
בכלל, כבר מחו על הבנת דברי רש"י בפשיטות כפי שהוצג.

 

[מחכה]

בהמשך לווארט בעניין פעולה נמשכת ובהבנת הרוגוטשובער שבכל רגע נמשכת שריפת ביהמ''ק. מיהו זה שיראה את המקדש נשרף ולא 'יהפוך עולמות'. אלא שהתורה אומרת שעכשיו זה קורה.

אמנם עפ''י הדין שאסור לסתור בית כנסת אלא ע''מ לבנות, גם בזה השריפה היא בשביל הבניין, אלא שבשעת השריפה לא רואים את סוף המעשה ויש להאריך ולהוציא מכאן גדרים בגדרי אבילות בהשקפה.
ולעניין מעשה רק רב מורה הוראה יכריע.

 

[אחד התלמידים]

אנו צריכים לזכור ולשנן לעצמנו, שהמצב הטבעי של יהודי הוא שמחה, ולא ח"ו אבל ושברון.

לחץ כדי לכווץ...

השקפה ברסלבאית מובהקת שסותרת את ההלכה ודיני אבילות.

 

[בד קודש]

השקפה ברסלבאית מובהקת שסותרת את ההלכה ודיני אבילות.

לחץ כדי לכווץ...

האם אתה חולק על העובדה שבזמן שבית המקדש היה קיים,
השמחה הייתה חלק בלתי נפרד מעבודת ד'?

האם כל ברסלבע'ר שמדבר על שמחה טועה?
ממש לא.
השמחה בעבודת ד' הלא היא פסוק מפורש!
"תחת אשר לא עבדת את ד' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב"

 

[הנעור בלילה]

השקפה ברסלבאית מובהקת שסותרת את ההלכה ודיני אבילות.

לחץ כדי לכווץ...

בורות ושנאה עיוורת,
וכבר השיב כהוגן הרה"ג @בד קודש.
ואם תלמד קצת תראה שכל התנ"ך מלא בתיאורים של השמחה האדירה שהייתה אז.

 

[הרב מרודוש]

השקפה ברסלבאית מובהקת שסותרת את ההלכה ודיני אבילות.

לחץ כדי לכווץ...

אצל כל החסידים יצאו במלחמה בתשעת הימים
כבר אמרו מי שלא היה בקאצק (כמדומני) בתשעת הימים
לא ראה שמחה מימיו...

 

[בד קודש]

אצל כל החסידים יצאו במלחמה בתשעת הימים
כבר אמרו מי שלא היה בקאצק (כמדומני) בתשעת הימים
לא ראה שמחה מימיו...

לחץ כדי לכווץ...

זו כבר שטות...
לא מאמין שבקאצק לא חשבו על ירושלים, ועוד יותר לא מאמין שחשבו ולא הצטערו.

 

[המאושר!]

החסידים לא יצאו במלחמה על בין המצרים ועל זכרון ירושלים - חס ושלום! ואין מישהו שחושב כך!

מה כן?

החסידים יצאו כל השנה במלחמת חורמה נגד מידת העצבות!

לכן, בימי בין המצרים שהקליפה מתגברת על העניין הזה, ומנסה בכל כוחותיה להכניס עצבות - באיצטלא של קדושה.

על זה ורק על זה יצאו למלחמת חורמה ביתר שאת וביתר עוז.

 

[בד קודש]

לכן, בימי בין המצרים שהקליפה מתגברת על העניין הזה, ומנסה בכל כוחותיה להכניס עצבות - באיצטלא של קדושה.

לחץ כדי לכווץ...

כלומר?
מה זה אמר להם למעשה?

 

[בעריש]

בשולחן ערוך סימן תקנ"א ס"א "משנכנס אב ממעטין בשמחה", ובמשנ"ב "עיין במ"א דר"ל שאין שמחין בו כלל כמ"ש התוס' פ"ק דמגילה".
מבו' שאינו דומה לאבילות ל"ע על קרובים שאינו אלא ניהוג אבילות, אבל אין איסור שמחה,
משא"כ האבילות על החורבן כל יסוד דינה הוא מיעוט השמחה ותחושת הצער והיגון על החסרון והיעדר כבוד שמים.

 

[המאושר!]

להצטער ולכאוב בלב נשבר אמיתי על הכאב של החורבן.

וכמו שכתבתי כעת כאן

 

[בד קודש]

בתוצאה הרגשית: עצבות - זהו! - אין מה לעשות. יאוש. המצב אבוד.

לב נשבר - התחזקות. התחדשות. מע-כ-ש-י-ו. נתחיל מההתחלה.

לחץ כדי לכווץ...

אתה צודק בהחלט. (כמדומני זהו ממדרשו של רבי נחמן...)

אבל באבילות יש גם משהו מן הצער.
אי אפשר לומר שכל העניין של בין המצרים זה רק לתקן את החורבן,
יש גם את העניין של ההבנה בהפסד והאבל.

אם זה היה רק לב נשבר שיקר מאוד בעיני ד',
אין עניין בלא להסתפר, בלא לערוך חתונות, סעודות מרעים,
וגם אם יש עניין לצום, אין עניין להמנע מסיכה, נעילת הסנדל וכו'.

 

[המאושר!]

מי אמר שאין כאן צער???

ברור שיש כאן צער. וצער גדול.

אבל אין כאן שום מקום של עצבות! שמגונה מכל וכל.



אגב, זה נתון למבחן פשוט - כל אחד בינו לבינו. וגם שאפשר לראות אותו על אחרים.

כי אם רואה האדם שהוא נמשך פתאום לכעס יתירה - ידע שהוא נקלע לעצבות גדולה.

ולא בזה חפץ ה', כי אם בעבודה מתוך שמחה וטוב לבב.

 

[צריך ביאור]

לדעתי הנושא הוא ברור מה שאמור להיות הוא שכל יהודי יהיה בשמחה כל ימיו וזה מרכיב בעבודת ה' שלנו אך מאידך יש את מה שקרה לעם ישראל ואלו הם דברים מצערים שהם מחייבים אותנו להתעורר בתשובה וכמו שידוע שכל דור שבית המקדש לא נבנה בימיו כאילו נחרב בימיו והביאור הוא כיון שעם ישראל בצורתו המתוקנת הוא כאשר בית המקדש קיים ודור שבית המקדש לא נבנה בימיו זה אומר שהוא לא ראוי שיהיה לו את בית המקדש וזה נובע מחמת העבירות שקיימות בדור ולכן אנו מצווים להצטער כדי שצער זה יעורר אותנו לשוב בתשובה שלמה אל הקדוש ברוך הוא.