בחתונה של חבר יקר, בעיצומה של שמחה, רבי "בנימין הצדיק" משגיח דמיר ראה אבטיח קטן, מרוח על הרצפה.
התכופף. שלף טישו. הרים. המשיך כאילו כלום. בלי שיסתכלו, בלי שיצלמו, בלי שמישהו בכלל ישים לב.
אבל אני ראיתי.
המשגיח רבי בנימין פינקל, שכבר שנים אני שומע אותו בירחי כלה בישיבת מיר, זה שאמר אחרי השבעה באוקטובר:
“צריך את השילוב עמל התורה עם צער העם. לא להיות אדישים. לא לעבור הלאה. לא להתרגל כשהאח כואב".
והנה הוא, באולם חתונות,
עושה בדיוק את זה.
לא עובר הלאה.
לא מתרגל.
לא אדיש.
ובין כל הזעם, הרעש, ההכללות, אני כותב את הסיפור הזה כי אסור לנו לפספס דמויות כאלה.
לא רק כי הן נדירות.
אלא כי הן מאירות.
התכופף. שלף טישו. הרים. המשיך כאילו כלום. בלי שיסתכלו, בלי שיצלמו, בלי שמישהו בכלל ישים לב.
אבל אני ראיתי.
המשגיח רבי בנימין פינקל, שכבר שנים אני שומע אותו בירחי כלה בישיבת מיר, זה שאמר אחרי השבעה באוקטובר:
“צריך את השילוב עמל התורה עם צער העם. לא להיות אדישים. לא לעבור הלאה. לא להתרגל כשהאח כואב".
והנה הוא, באולם חתונות,
עושה בדיוק את זה.
לא עובר הלאה.
לא מתרגל.
לא אדיש.
ובין כל הזעם, הרעש, ההכללות, אני כותב את הסיפור הזה כי אסור לנו לפספס דמויות כאלה.
לא רק כי הן נדירות.
אלא כי הן מאירות.
