בתוס' בב"מ בסוגי' דב' אוחזין בטלית, לכאו' מתבאר דהחלוקה נעשית מחמת עצמה - מכוח התפיסה, שתפיסה מהווה סיבה וזיקה להיות מוחזק כבעלים על כל הממון, ובשניים אוחזין שסיבתו וכחו של זה לא יותר מן חבירו שוב מחזקינן שני הכוחות בשווה, וע"כ דינא הוא שכ"א מוחזק בחצי.
ויש לדון אם מועלת התפיסה לבדה ממש לנפעלות...
א. בב"מ מז,א מבואר דאם אמר לקנות חמור בפרה וטלה ומשך את הפרה ועדיין לא משך את הטלה לא הוי משיכה מעליא ולא קנה החמור, והיינו דאין הקנין חל במה שנתן לו חליפי החמור אלא ע"י מעשה המשיכה הקונה את החמור, וכיון דלא משך אלא מקצת חליפי החמור לא הוי משיכה המועלת ולא קנה את החמור, ומאידך לקמן מיניה שם...
א. בבא מציעא דף י,א ''אמר ריש לקיש משום אבא כהן ברדלא, ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום[1]'', ופרש''י 'קונות לו אם יש סביבותיו דבר הפקר אין אחר רשאי לתופסו', ומזה יש שדקדקו בדעתו דקנין זה שייך רק בקונה מן ההפקר אבל במקח ומתנה לא מהני קנין זה דד''א[2], מאידך הרשב''א כתב דקנין זה מהני גם במקח...
יש לדון במקרים בהם אדם מקיים דבר לפנים משוררת הדין וכגון מחזיר אבידה אע"ג שנתייאשו בעליה האם קייםמצות השבת אבידה או"ד קיים "ועשית הישר והטוב" אך לא מצות השבת אבידה כיון שאין על חיוב השבה כלל.