לימוד מוסר

בדורות קודמים היה מופרך בקרב רוב עולם הישיבות הליטאי ללמוד מוסר מפני כמה טעמים (אפרט כמה מהם): א. עצם לימוד התורה הוא הדבר שהכי פועל זיכוך באדם. ב. חשש ביטול תורה, בזמן שלומדים מוסר ניתן ללמוד עוד 'תורה'. ג. ועיקר, "חדש אסור מן התורה", הטענה שנשמע גם על לימוד החסידות; אסור לשנות את מה שקבלנו...

בשנים האחרונות נראה כי עולם ה"מוסר" בישיבות הולך ונחלש, וכיום נדמה שהוא מתקרב לסיום תפקידו ההיסטורי, כשהוא מפנה את מקומו לתחומי לימוד ועיסוק אחרים כמו המחשבה והעבודה הפנימית האישית. מה הסיבה לכך? ומה היה במוסר של הדורות הקודמים שכבר איננו רלוונטי, או לכל הפחות פחות נוגע, לבני דורנו?

מקובל לומר שמלבד שיש מושג של ביטול תורה בכמות כשאדם אינו מנצל את כל זמנו לעסק התורה כראוי, יש גם מושג ומציאות של ביטול תורה באיכות, לדוג' אדם שיכול ומסוגל ללמוד ביתר הבנה וביתר עומק, אך מעדיף ללמוד בצורה קלילה יותר, הרי הוא מבטל תורה, על אף שמנצל את כל זמנו, משום שהלימוד שלו הוא באיכות פחותה...