מדרש בחידוש

אִלוּ שִׁקַע צָרֵינוּ בְּתוֹכוֹ וְלֹא סִפֵּק צָרְכֵנוּ בַּמִדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, דַּיֵינוּ. אלו שקע צרינו בתוכו ולא ספק צרכנו במדבר ארבעים שנה, אלא היינו מתים מדי ראותנו נקמתנו מאויבינו, דיינו, כי כן דרכן של בריות לומר הייתי מת ברצון ובשמחה אם אראה נקמתי מפלות שונאי. אבל רצה הוא להחיותנו...

אִלוּ קָרַע לָנוּ אֶת הַיָּם וְלֹא הֶעֱבִירָנוּ בְּתוֹכוֹ בֶּחָרָבָה, דַּיֵינוּ. ואולם ראוי לדקדק למה נקט המגיד לשון זה של קָרַע לנו את הים, ולא אמר בקע לנו, כמו שאומר הכתוב ויבקעו המים, ואגב ענין זה נבין מה שאמרו וישב הים לפנות בקר לאיתנו, לתנאו הראשון, מה ענין תנאי שייך כאן כי הלא גדרי התנאי...

וּבְמֹפְתִים - זֶה הַדָּם, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וְנָתַתִּי מוֹפְתִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ. ובמופתים זה הדם, הוא הדם שהיה יוצא מגופם במותם, כי לא היו מתים כמו החולים שהמלאך אינו מנוולם בשחיטה מפורעת, אלא היה שוחטם כמו ששוחטים הבהמות, שיוצא מהם הדם. (הגדת מדרש בחידוש למהר"ר אליעזר נחמן פואה ז"ל)