מומר

שלום לחו"ר הפורום. גר שנתגייר כדת וחזר לסורו, נחשב להלכה כ"ישראל מומר" לכל דבר. האם במצב שאינו עושה מעשה עמך, עדיין נוהגת בו מצוות העשה של "ואהבתם את הגר"? מצד אחד, על ישראל מומר אין חיוב "ואהבת לרעך". מצד שני, שמא התואר "גר" לעניין מצווה זו אינו פוקע לעולם? אשמח למקורות וסברות. תודה!

כתב רש"י במדבר (ח ז) על מה שהצטוו הלוויים והעבירו תער וז"ל: מצאתי בדברי רבי משה הדרשן, לפי שנתנו כפרה על הבכורות שעבדו עבודה זרה והיא קרויה זבחי מתים, והמצורע קרוי מת, הזקיקם תגלחת כמצורעים. ומבואר בשו"ע (אורח חיים תקלא ז) דהיה מנהג שמי שהמיר לדת כותי וחזר בתשובה, מגלח, וכתב המשנ"ב שמגלחין משום...

לפעמים שומעים על בנאדם ש"חזר בשאלה" ל"ע. מה זה הביטוי הזה? חוזר בתשובה, ששב אל מקורו. אבל חוזר בשאלה? מי המציא את הביטוי וההגדרה הזו ולאיזה צורך? ומה דינו של מי שמגדיר עצמו בתואר הזה, האם הוא נחשב לאפיקורס מומר להכעיס או לתאבון?

בספר בית האוצר (ח"א כלל א' אות י"ח) הסתפק אי ישמעאל נחשב לישראל מומר כמו עשיו בקידושין (י"ח ע"ב) בשם ישראל מומר לעכו"ם, או ישמעאל נחשב לעכו"ם מתולדה.

הבנתי עד היום שמה שהאבות היה להם דין ישראל היינו כיון שקיבלו על עצמם להיות כישראל ולקיים התורה עד שלא ניתנה ונפשי בשאלתי האם יתכן שאברהם היה לו דין ישראל אבל אי''ז מחייב שיצחק בנו יהא ישראל, אלא יצחק היה צריך ג''כ לקבל ע''ע דין ישראל לכשעצמו, או שמוכרח כיון שאברהם הוא ישראל א''כ גם יצחק הוא ישראל

כפי שאני מבין המקור שצריך לקרב ולהחזיר אנשים בתשובה זה מגמילות חסדים. אם מצווה אדם לגמול בממונו ק"ו להציל את נפשו ורוחניותו של חבירו. לפי זה מי שיצא מכלל עמיתך ואסור לגמול איתו חסדים, יש לשאול אם צריך ומותר לנסות להחזיר אותו בתשובה לקרב אותו תחת כנפי השכינה?

מתוך ה'מגדלות מרקחים': ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר (לב יט) בגמ׳ שבת פז. איתא, דמשה רבינו שבר הלוחות מפני שאמר "ומה פסח שהוא אחד מתרי״ג מצות אמרה תורה וכל בן נכר לא יאכל בו, התורה כולה וישראל משומדים על אחת כמה וכמה", ע״כ...