שמאי

כן הק' הירושלמי יבמות פרק ו' הל' ו' ומכח זה מסיק- דלא כבבלי- אלאשלב"ה אפילו בן ובת קיים המצווה וכ"ש 2 בנים אמ' הבבלי דידן פליג. וצ"ב כנ"ל. והדק"ל. ואי"ל שישנם אופנים הפוכים שאז ב"ה לקולא, שכבר הוכיח במישור גאון עוזנו רעק"א בקידושין ב שעדיין צריך להשמיע במש' ויעו"ש. ואולי נעוץ בעוד מח' הנה בבלי...

בגמרא סוכה מבואר שקטן חייב בסוכה רק משאינו צריך לאמו, ואילו בגמ' מסופר על שמאי הזקן שפיחת את המעזיבה וסיכך מעל מיטת תינוק. האם זו חומרא בדין חינוך עוד לפני גיל החינוך, תפיסה אחרת של חובת האב, או הבנה שהשהייה בסוכה עצמה חשובה גם כשהקטן אינו בר חיוב?

"בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (במדבר ט', י"א) בנספח לספר כפתור ופרח (הוצ' ביהמ"ד להלהכה בהתיישבות ח"ב עמ' ת"נ) מובא קונטרס מאחד מתלמידי הרמב"ן על עניני ארץ ישראל, ושם מובא כך: במירון שם מערה לשמאי והלל...

מתוך ה'מגדלות מרקחים': זכור את יום השבת לקדשו (כ ח) בגמ' ביצה טז. "אמרו עליו על שמאי הזקן שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, מצא בהמה נאה אומר זו לשבת, מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים, שנאמר ברוך ה' יום יום". ודברי הגמ' אומרים...

באיזה מסכתות לא מצינו מחלו' ב"ש וב"ה אני מכיר ד' תשובות

מצינו בברכות פ"א מ"ג מעשה דרבי טרפון שהחמיר כדברי ב"ש ואמר לו "כדי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי בית הלל". ובביצה פרק ג' מ"ו אי': "שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים רַבָּן גַּמְלִיאֵל מַחְמִיר כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי: אֵין טוֹמְנִין אֶת הַחַמִּין מִיּוֹם טוֹב לְשַׁבָּת. וְאֵין זוֹקְפִין אֶת הַמְּנוֹרָה...

וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה בש"ך על התורה * (בגימטריאות): שבת הארץ להם לאכלה ראשי תיבות בגימטריא שס"ה, רמז שלא יאכל אדם כל ימות השנה אלא משל שבת, כמו שהיה עושה שמאי, וכן מזון כל השבוע הוא מן שבת, לזה מונין אחד בשבת שני בשבת וכו'. לאכלה עם האותיות בגימטריא מלאך, רמז שנעשה הישראלי...