שיר

באותם חרוזים שנעתקו במשך הדורות והגיעו עד למשנ''ב על האוכל חמין ומשמין, האם יש ביאור לשינויים שנערכו ממחבר למחבר? או בסגנון אחר, מדוע המשנ''ב לא כתב כבעל המאור באותן לשונות?

א. "השם יתברך תמיד תמיד אוהב אותי" יסודות היסודות וידיעת הידיעות, זה האמון שצריך להיות לנו באהבת הקב"ה אותנו. כל החטאים, כל העוונות, כל הנפילות, הכל התחיל כשהנחש הקדמוני ערער אצל חוה את האמון בבורא. כביכול ציוויו שלא לאכול מעץ הדעת אינו לטובתם, אלא מאינטרס נגדם. הטלת הספק באהבת ה' אותנו, היא...

זַעֲקַת הַשְּׁתִּיקָה בּוֹקַעַת וְעוֹלָה וְנֶעֱמֶדֶת לִפְנֵי שׁוֹכֵן מְרוֹמִים יוֹדֵעַ כָּל מַחֲשָׁבָה מְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה הַכֹּל בְּיָדְךָ רִבּוֹן הָעוֹלָמִים וְלָנוּ לֹא נִשְׁאַר אֶלָּא לֹא לְהַגִּיד מִלָּה דּוּמִיָּה

בְּגִיל וּרְנָנִים. וּבְעֵט סוֹפְרִים. אֶפְתַּח בְּשִׁירִים. לִכְבוֹד הָרַבָּנִים. אֲשֶׁר בְּפוֹרוּמֵנוּ חֲבֵרִים. מְלֵאִים זַן וּמְפִיקִים. כְּנֹגַהּ מַבְהִיקִים. בַּתּוֹרָה מַעֲמִיקִים. וּשְׁמוּעוֹתֶיהָ מַעְתִּיקִים. פָּתוֹחַ אֶפְתַּח בְּשֶׁבַח וְהוֹדָיָה וּשְׂפָתַי יְרַנֵּנוּ בְּדִיצָה...

בפיוט לשבת החודש: פְּצוֹחַ שִׁירִים תְּמוּר בְּכִיּוֹת, שע"י שהאדם מתגבר בעת נסיון ופוצח בשירים, משפיע שיתהפכו אכן הבכיות לשירים.

הנר שדולק לחוץ ומאיר, מצית את נרי מקרין הוא לפנים. כל רוח חולפת מעבירה לי סוד, לוחשת לנשמתי על טוהר וזוך. כל גץ זעיר שובר את הדממה, מאיר בתוכי מנגינה נשכחה. להבה מתפתלת בריקוד עקבי, מאירה במחשכים ממתינה לתקומתי. השלהבת עולה מתפרצת, מאיצה בכוחותיי מרוממת. על אף שבסוף ידעך לו הנר, אזכור למחר...

ציפור קטנה לחשה לי אייכה? ציפור קטנה רמזה לי מה לך לפסוח על שני הסעיפים ציפור קטנה דרבנה אותי עדיף ציפור אחת קטנה ביד ממאה על העץ ציפור קטנה שאלה אותי למה נטשטשה דרכך אנה ואנה ציפור קטנה הפצירה בי מתי תפסיק לחפש את עצמך ציפור קטנה הרביצה בי בנאדם מה לך נרדם. תפוס את עצמך בידיים. ציפור קטנה...

כל עץ את עליו משיר העלה נופל, זיכרון לא משאיר עוד תקופה הוא יחזור להיות עשיר רוח הסתיו מתנגנת כשיר התחדשות, זאת המילה האופפת כל דבר כהילה וזאת, אם תרצו, העילה שהשלכת עוטפת את העץ בצילה