תורה לשמה

מפורסם וידוע בבי מדרשא מה שכתב האגלי טל בהקדמה, שהתענוג והשמחה מעצם הלימוד יש בהם מעלה עצומה, וזו דרכה של תורה. וכתב לשלול הדעה של מי שסבר בטעות שההנאה מהלימוד יש בה חסרון בתורה לשמה. וזה לשונו בהקדמה. ורבות חפשתי לדעת מיהו בעל הדעה שהאג"ט בא לשלול ולדחות. ובחיפוש רחב שערכתי בספרי החסידות...

צריך לשמוח ולמעט בהספד ובתענית (שבלי הלקט רסב), ונוהגים להרבות בו קצת באכילה ושתיה (רמ"א או"ח תכט ב). ובסוכה מה ב, דרשו חז"ל: "כל העושה איסור לחג - אגודה לחג ביום שלמחרתו - באכילה ושתיה, מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנאמר: אסרו חג בעבותים - בהמות עבות ושמנות - עד קרנות...

כיצד מגדירים לימוד תורה "לשמה"? האם מדובר במטרה ספציפית כמו יראת שמים, או שמא עצם העיסוק בלימוד הוא מטרה?

מכירים את האנשים שלא מוכנים לקבל שיש עוד צד - בנושאים מסוימים? ואני לא מדבר על ענייני השקפה פוליטיקה וכיו"ב, שבהם יש לכל אחד כמעט נטייה מפלגתית, כמין רפלקס המכריח אותו להיצמד לצד אחד ולשלול את הצד השני, אז על מה כן? על נושאים הלכתיים והנהגות. ולא, אני לא מדבר במקרה שמישהו מכריע כצד אחד. שכן...