תוספת

אין לה מנה או מאתיים אבל יש לה תוספת?

וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' (שמות לה, ב) כאן נזכר 'קודש' לפני 'שבת שבתון' - רמז לתוספת שבת מלפניו, ואילו בפרשת בשלח כתוב (שמות טז, כג) שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַה', הרי שנזכר שם 'קודש' לאחר 'שבת שבתון' - רמז לתוספת שבת מלאחריו. (רבינו בחיי, תורה שבכתב)

וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם (לא, טז). עוֹד יִרְצֶה בְּאוֹמְרוֹ לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת, כִּי מַה שֶּׁמּוֹסִיף מֵחֹל עַל הַקֹּדֶשׁ, יַסְכִּים ה' לִקְרוֹתוֹ שַׁבָּת, וְנִמְצָא זֶה הָאִישׁ עוֹשֶׂה שַׁבָּת מַמָּשׁ, כִּי שָׁעוֹת...

יהודי נכנס אל רבו לאחר תקופת החגים והודיע בהקלה: "ברוך השם, החגים עברו בשלום". תיקן אותו הרבי תיקן ואמר: החגים לא עברו – הם התווספו. התחדשנו בראש השנה, התעלינו ביום כיפור, התמלאנו בסוכות ושמחת תורה. החוויות האלה לא "עברו", הן "התווספו".

בט"ז (או"ח תרס"ח) מצינו דבר חידוש, שמי שקיבל עליו קדושת החג של שמיני עצרת מבעוד יום, הרי זה עליו כעצם יום שמיני עצרת, ויכול לאכול בסוכה בלא ברכת 'לישב בסוכה', והוא משום דאזלא מיניה חיוב הברכה כמו בשיני עצרת גופיה, דיתובי יתבינן ביה בסוכה אך ברכה לא מברכינן, (והוא דלא כהרש"ל בשו"ת (סי' ס"ח)...

א. האם שייך דבר כזה? כלומר האם אבי אבות הטומאה הוא יותר טמא מאשר טמא בדרגת ראשון. ב. המושג תוספת טהרה הוא מאוד נפוץ. אך לכאו' צ"ב מה פירושו, האם שייך בכלל יותר טהור. ג. וכן קשה לי שלכאו' ההיפך מטמא זה קדוש ולא טהור. ומדוע בעלמא נקטינן טומאה וטהרה, ולא טומאה וקדושה. אשמח לשמוע ביאור בזה.

היכן מצינו 'תוספת ראש חודש'?