יום המיתה

בפרשתינו (במדבר כ, כד): "יאסף אהרן אל עמיו". ואיתא במדרש (במ"ר יט, יז): "מלמד שמודיעים לצדיקים יום מיתתן כדי שיורישו כתרם לבניהם". מאמר חז"ל זה מורה כי מן השמיים בחרו להחריג את הצדיקים ולגלות להם מראש את קץ ימיהם, וכל זאת למטרה נעלה של העברת הנהגת הכתר לדור הבא. אולם, קביעה זו מעוררת קושי עצום...

מצינו במקורות, כבר מימי התנ"ך שאם אמרו למישהו שהוא ימות, זה היה נחשב למשהו נוראי, סוף הדרך וגם היום, הרבה אנשים מתייחסים למוות כמשהו נוראי ואני הקטן שואל, למה? מה כל כך מפחיד בזה? אני לא שואל על יום הדין הגדול והנורא, אלא על עצם סיום החיים האיום של 'דע כי מות תמות', מה עניינו?