חמישי, אחרי מנחה בהיכל הישיבה. אחד וחצי בצהריים ואין צהריים: שמיים נמוכים ואפורים, והגשם יורד כבר שעתיים, לא חזק ולא חלש, מהסוג שחודר.
דוד עומד בצד הכביש, מתחת לשלט כחול שהמים מטפטפים ממנו. שמעון ואורי לידו. מעיל רכוס עד הסנטר, כיפה רטובה שנדבקה לראש. מטרייה לא עלתה על הדעת. התוכנית פשוטה...
בתחילת זמן חורף הכל נראה מבטיח. חוזרים לישיבה עם כוחות חדשים, פוגשים את החברים, מתחילים מסכת ומתכננים זמן של עלייה. הפעם נגיע לסדר בזמן, נקשיב יותר בשיעור, נחזור על הלימוד וננצל גם את הרגעים שבין הסדרים.
ואז עוברים כמה שבועות.
הגמרא אותה גמרא, החברותא אותו חברותא, וסדר היום חוזר על עצמו. הקימה...
בתחילת הזמן מגיעים עם כוחות ותוכניות. אבל אחרי כמה שבועות נכנסים לשגרה, ולא תמיד ההתלהבות של ההתחלה נשארת. לפעמים הלימוד נעשה כבד יותר, קשה לקום בבוקר, והזמן שעוד לפנינו נראה ארוך מאוד.
לקראת זמן חורף, מעניין לשמוע מניסיונם של החברים, מה עוזר לכם לשמור על הכוחות לאורך הזמן? ומה אתם עושים...
קרה לכם שישבתם סדר שלם, למדתם ברצינות, ובסוף התקשיתם להסביר לעצמכם מה בדיוק יצא לכם מהלימוד?
פרסמתי מאמר בשם "לומד כל היום, אבל מה נשאר?", שעוסק בתחושה הזו ומציע כמה צעדים פשוטים שיעזרו לצאת מהסדר עם הבנה מסודרת ועם משהו שנשאר גם למחר.
מעניין לשמוע מניסיונכם, מה עוזר לכם לסדר את הלימוד בראש...
הסדר נגמר, אבל מה בעצם למדתי?
יש תחושה שמוכרת להרבה בחורי ישיבה. ישבת בסדר, פתחת גמרא, למדת עם החברותא, שאלת, התווכחת ואפילו מצאת סברה טובה. ובכל זאת, כשאתה סוגר את הגמרא, עולה שאלה קטנה ומטרידה: מה נשאר לי מכל זה?
אם מישהו ישאל אותך עכשיו מה למדת היום, תוכל לומר באיזה דף אתה אוחז. אולי גם...
מרן הגרא"מ שך זצ"ל, היה תמיד מזרז את התלמידים לא להתעכב זמן רב מדי בסוגיות אלא להתקדם בקצב זריז יותר.
פעם אמר הרב שך שהבחורים "אשמים" בכך שיש עצירת גשמים!
התלמידים פערו עיניים....
והוא הסביר: שר של גשמים רואה שאוחזים בסוף זמן חורף רק בדפים הראשונים של המסכת ומבין שעדיין לא הגיע זמן גשמים!