מאמר תורני אמירת תהילים ללא כוונה

הנה יש איסור שמובא בכמה מקומות בש"ס להתרפאות בד"ת,
מקור הדין שאסור להתרפאות מד"ת מבואר בגמ' בשבועות דף טו: דהגמ' אומרת שריב"ל היה קורא יושב בסתר עליון לפני שהלך לישון, ומק' הגמ' היכי עביד והרי ריב"ל אומר דאסור להתרפאות בד"ת, ומת' להגן שאני, וכל מה שאסור דאיכא מכה וכו' עיי"ש, מבואר בגמ' שאסור ללחוש פסוקים על המכה אבל אחד שאין לו מכה מותר לו לומר פסוקים בכדי להגן על עצמו, וכן איתא במשנה של חלק דהלוחש על המכה ואומר כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך אין לו חלק לעוה"ב וכו' עיי"ש.

וכ"נ ברמב"ם בפי"א מהל' ע"ז הי"ב וז"ל הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה וכו' לא די להם שהם בכלל חברים ומנחשים אלא שהן בכלל הכופרים בתורה שהן עושין ד"ת רפואות הגוף ואינן אלא רפואת נפשות שנאמר ויהיו חיים לנפשך, אבל הבריא שקרא פסוקים או מזמור מתהילים כדי שתגן עליו זכות קריאתן וינצל מצרות ונזקים הרי זה מותר עכ"ל, משמע מד' שלקרוא על אדם חולה תהילים זה אסור ורק אדם בריא יכול כדי שתגן עליו זכות קריאתן.

וכ"ה להלכה בשו"ע יו"ד סי' קע"ט ס"ח: הלוחש על המכה או על החולה ורוקק ואח"כ קורא פסוק מה"ת אין לו חלק לעוה"ב ואם אינו רוקק איסורא מיהא איכא ואם יש בו סכנת נפשות הכל מותר, ובס"י: הבריא מותר לקרות פסוקים להגן עליו מהמזיקין ועי' שם ביאור הגר"א מ"ש בשם הירושלמי. [אמנם מד' של השו"ע שבמקום של סכנת נפשות מותר נראה שאין בזה בעי' של ע"ז אלא זה בזיון התורה ללחוש ולהשתמש עם זה לרפואה דאם היה בעיה של ע"ז אסור דיהרג ואל יעבור ואין היתר של פיקו"נ, וכ"מ מדוייק מל' הרמבם ואינן אלא רפואת נפשות ולהלן נבאר],

ובחינוך מצוה תקי"ב כתב בתו"ד: וכבר אמרו ז"ל אסור להתרפאות בדברי תורה אבל הזכירו לומר מזמורים אלו שיש בהם דברים יעוררו הנפש היודע אותם לחסות בה' ולהשים בו כל מבטחו ולקבוע בלבבו יראתו ולסמוך על חסדו וטובו ומתוך התעוררות על זה יהי' נשמר בלי ספק מכל נזק, וזה שהשיבו בגמ' בענין זה דקא פריך התם והיכי עביד ר' יהושע כן והאמר ר"י אסור להתרפאות בד"ת ואמרו להגן שאני כלומר דלא אסרה תורה שיאמר אדם דברי תורה לעורר נפשו לטובה כדי שיגן עליו אותו זכות לשומרו עכ"ד.

והיוצא לנו מכל הנ"ל דיש איסור חמור לקרוא פסוקים של תורה וכן תהילים וכל כה"ג על החולה כי אסור להתרפאות בד"ת ורק לבריא מותר לקרוא פסוקים כדי שע"י התעוררות יגן מפני המזיקין, וא"כ צ"ע מהו גדר האיסור לומר תהילים על החולה דהרי מקובל בכל כלל ישראל לומר פרקי תהילים על החולה וכן מובא בהרבה ספה"ק ובינם הפלא יועץ והגדיל הרב החיד"א לחבר פרקים מיוחדים לכל מחלה, וכן המנהג שיש חולה שאומרים עליו פסוקים מפרק קי"ט וגם בנוסח היהי רצון שאומרים אחר אמירת פרקי תהילים א"כ צריך לדון מהו ההיתר בכל הנ"ל ונברר ונבאר בעזה"י.

הנה איתא בגמ' בעירובין נד. החש בראשו יעסוק בתורה וכו' ולכאו' קשה דהרי אסור להתרפאות בד"ת, ועי' תוס' שבועות טו: דרק לגבי סכנה התירו להתרפאות וזה שחש בראשו לא מדובר במקום סכנה דא"כ פשיטא דמותר, א"כ היכי אמרי' החש בראשו יעסוק בתורה, ועי' במהרש"א שבת סז. דכתב דרק במתכון לרפואת הגוף בלבד אסור אך בודאי אם האדם לומד משום רפואת הנפש שהיא התורה וממילא יתרפא גוף החולה ברפואת הנפש שרי ולא אסרו להתרפאות בד"ת אלא בלוחש על המכה ולא נתכון לרפואת הנפש כלל אבל בלימוד לרפואת הנפש מועיל לרפואת הגוף ממילא עכ"ל עיי"ש. ולמעשה כך גם מדוייק מל' הרמב"ם "שהן עושין דברי תורה רפואת הגוף ואינן אלא רפואת נפשות שנאמר וכו'",

[וכעי"ז ביאר המהר"ל בתפארת ישראל פט"ו וכן הלוחש על המכה הוא משתמש בתורה לדבר שהוא הפך לתורה שתהיה התורה רפואה לגוף, כי התורה היא שכלי והוא משתמש בתורה לדבר גופני וזהו הסרה ממעלת התורה השכלית אל ענין גופני שהוא הפך השכלי, וכבר אמרנו כי התורה היא העוה"ב בעצמו כאשר ידוע למבינים ולחכמים וכאשר הוא נוטה מן התורה השכלית שהיא עוה"ב אז הוא נאבד מן העוה"ב וכו' עכת"ד עיי"ש].

וא"כ לפי הדברים לעיל יוצא שכל ההיתר להתפלל עבור חולה רק באופן שעיקר כוונתו דזכות התהילים תעמוד לרפואת נפשו של החולה שיוכל לעסוק בתורה ובמצוות ולא לרפואת הגוף גרידא אלא שמתפלל על הנפש ממילא יועיל גם לגוף, ולאור הדברים הנ"ל יש לעורר זאת דהעולם לא כ"כ יודע דזה מה שצריך לכוון, אמנם צ"ע אם יהי' מותר לקרוא תהילים על חולה שאינו בר קיום מצוות כגון שוטה וקטן או אדם שאינו שומר תו"מ [אא"כ מתפלל שיחזור בתשובה], וא"כ מותר לזש"ק וזיווג הגון דלא גרע מרפואת הנפשות דרצונו לקיים מצוות הי"ת.

ועי' פמ"ג באו"ח סי' רל"ט בא"א סק"ז שתי' על הא דהחש בראשו יעסוק בתורה, וז"ל עי' יו"ד קע"ט בט"ז אות ח' רפואה בד"ת אסור לגוף רק לנפש אבל להגן אדם בריא מותר וכו' ובמשלי ג' ח' רפאות תהי לשרך וכו' ולכל בשרו מרפא היינו ממילא כל העוסק בתורה יסורין בדילין ממנו אבל אתה אסור לעשות רפואה בד"ת ומ"ש דברי תורה לא ניתן לרפאות הגוף כי אם הנפש היינו ת"ח בעל תשובה מתרפא עצמו בד"ת כמבואר, ועוד אפשר כי דברי תורה אין מרפאין כלל הגוף רק אין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה ועוסק בתורה ה' עמו ויסורין בדלין מפני ה' וז"ש כי אני ה' רופאך עכ"ל.
והנה בספר תורת חיים שבועות טו: הק' על הא דאסור להתרפאות בד"ת דהא ריב"ל בעצמו החש בראשו יעסוק בתורה וכו', ומת' א. שמדובר שעוסק בת"ת לשם שמים לקיים מצות ה' שציוה ללמוד ומתכוין שיועיל לו זכות תלמוד תורה שיתרפא מחוליו לכך שפיר דמי שזכות ת"ת הוא אחד מן הזכויות שהאדם אוכל פירותיהם בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב, ב. דמדובר להגן שהוא חושש שמא יבוא לידי כאב ראש לכך יעסוק בתורה ותגין עליו שלא יבוא לידי כאב ראש, א"כ לפי התי' הא' משמע שאם קורא תהילים לש"ש ולמצות ת"ת שיש בזה ומכוין לדבקות בה' וכו' ומכוין שזכות הקריאה תועיל לו לרפאותו מחוליו מותר, וראיתי שהק' חכם אחד דיש לעי' במי שפטור מת"ת כמו נשים מה יהי' ההיתר לומר תהילים, ונראה לי לומר לענ"ד שזה נכון שנשים פטורות מת"ת אבל אם לומדות יש להם זכות ושכר א"כ שפיר יכלות לקרוא תהילים דיש להם זכות בקריאה, ונראה להוכיח דהשו"ע בסי' מ"ז סי"ד דכתב שנשים מברכות ברכת התורה, ומבאר בביה"ל הטעם דהא חייבות ללמוד הדינים שלהם ועוד דחייבות לומר פרשת הקרבנות וכו', ולפי"ז הטעם יכולה להוציא האיש, ובביאור הגר"א חולק ע"ז הטעם עיי"ש, אלא הטעם שמברכות הוא דאף דפטירי מתורה מ"מ יכולות לברך ולומר וציונו דלא גריעא מכל מצות עשה שהזמן גרמא מכל מצות עשה שהזמן גרמא דקי"ל דיכולות לברך עליהן, ולפי"ז אין יכולות להוציא את האיש וכו' עיי"ש, והגרי"ז מבריסק (חידושיו על הרמב"ם פי"א מהל' ברכות פט"ז) כתב בשם הגר"ח טעם נוסף שמותר לנשים לברך אף לרמב"ם שסובר שאין מברכות על מצוות עשה שאין הזמן גרמא מפני שברכות התורה הוא דין בפני עצמו שתורה צריכה ברכה ולכן על אף שנשים פטורות מהמצוה של ת"ת מ"מ אינן מופקעות מעצם המהות של תלמוד תורה "ולימודן בכלל תלמוד תורה" ולכן יכולות לברך, א"כ חזינן לפי הנ"ל דפשיטא שיש להם זכות בעצם הלימוד א"כ לא תהי' בעי' בתהילים.

ורוצה עוד לחדש התו"ח דעצם האיסור הוא דווקא באופן שבוחר פסוקים או מזמורים מסוימים אבל כל שאומר על הסדר אין בזה איסור ודייק כן מל' הרמב"ם הנ"ל שכתב אבל הבריא שקרא פסוקים או מזמור מתהילים וכו' ולא כתב מזמור תהילים, משמע שדווקא היכא שבורר לו פרק מסוים מספר תהילים שייך איסור זה אבל אם אומר מזמור כל שהוא אין בזה איסור ומסיק שאם כנים דבריו מן הראוי שבשעה שמתפללים על החולה לא יבחרו פרק מסוים אלא יאמרו על הסדר ממקום שמתחילים עכ"ד, וכעי"ז כתב בתפא"י על המשנה בסנהדרין פ"י ביכין אות ט' שהק' ג"כ על הא דאסור להתרפאות בד"ת מהגמ' סנהדרין צד. מאן דבעית לקרי ק"ש אלמא דאיבעית לא מיקרי חולה וכ"כ מהרש"א שם ועק"ל מהא דחש בראשו יעסוק בתורה וכו' אלא ע"כ דדוקא פסוק אחד אסור לקרות דאין כוונתו לקרות אלא דמתכוין לקרות הפסוק כמין לחש אבל פרישה שלימה שרי דלא מוכח שהוא כלוחש לרפואה רק שתגן עליו זכות לימוד התורה עכ"ל, אמנם מד' תהיה בעי' רק בפסוק אחד ולא במזמור וקצ"ע מהתו"ח.

וראיתי לספר שערי ציון (להגר"ש רבינוביץ סי' כ"ז) שהביא ד' התו"ח הנ"ל ובהערת הגר"א נבנצל כתב וז"ל: אדמו"ר זללה"ה הסתפק אם אומרים תהילים על החולה דרך לימוד או דרך תפילה ופעמים נטה לצד זה ופעמים לצד שכנגדו וצ"ע וכי ראינו אדם עומד ע"י הכותל וצועק יציאות השבת שתים שהם ארבע וכיו"ב? אך לענ"ד דבחלק מהפסוקים יכוין רק שאומר מה שאמר דוד המלך ע"ה דאם יכוין עבור עצמו שאומר לך אזבח זבח תודה יתחייב שיבנה ביהמ"ק ב"ב להביא תודות כמין הפעמים שאמר הפסוק או אם מי שקם בקושי לסוף זמן קריא"ש יאמר על עצמו חצות לילה אקום להודות לך וכו' הוי דובר שקרים וכיו"ב אך כשאומר ה' מה רבו צרי וכיו"ב יכול לכוין על עצמו עכ"ד.

וראיתי בספר דברי הלכה שרוצה לומר דעיקר פסוקי תהילים הם בקשות ושבחים שאמר דוד המלך ע"ה, וע"כ הבקשות שאנו אומרים אנו חוזרים על אותם הבקשות שאמר דוד המלך ואנו מבקשים אותם בשבילנו, והשבחים שאנו אומרים היינו ע"י שאנו שמשבחים את הקב"ה אנו מחזקים את אמונתינו ובטחונינו בו, וכתב המלבי"ם בהקדמתו לביאורו על ספר תהילים וז"ל: בית קודש הקודשים בית אוצר היקר הזה מלא יקר, כל קודש מלא הדר כל כבוד ועוז, אוצר בתוכו כל מחמדנו אשר היו לנו מימי קדם בעוד רוח השיר חי בפי שרי קודש, בעוד התנוסס רוח ה' על נעים זמירות ישראל עלי הגיון בכינור בהיכלו כבוד אומר כולו, תהלות ותפילות שירות וזמירות, כל אלה אסף וחיבר לעת זקנותו בספר מיוחד שיהיו מוכנים לצורך הנהגת המתבודד כל אדם יחזה בו, כל תפילה כל תחינה כל הודאה כל תהילה, על כל דבר ועל כל ענין צוקה ותשועה צרה או רווחה אשר יהיה ליחיד או לרבים בתהלוכות העיתים ומסבות הזמן הסוער על כל עוברי ים החיים בהמון משבריו ושאון גליו גם יש בו סגולות יקרות ומטמוני מסתרים מסוד ה' ליראיו תרופות וסמי חיים ומפתחות אל שער השמיים עכ"ל הצח.

ובמאירי בשבועות טו: כתב על הדין שאסור להתרפאות בד"ת וז"ל: ומה שאמרו בששי של שבת (סז:) האי אשתא צמירתא נימא וירא אליו מלאך ה' מתוך הסנה, יש מפרשים שסכנה שאני ולי נראה שאין זה אלא כעין תפילה והבטחה שתבוא לו ישועה מתוך גודל הצרות כמו שידוע במשל הסנה שהוא רמז לאומה השפלה שהיתה שם בוערת באש צרות המלך ההוא ואיננה כלה בידו, הא כל שאומר דרך לחש אסור עכ"ל, והביא הדברים שם בספר דברי הלכה ומוכח מד' המאירי שרק שקורא הדברים דרך סגולה אסור, ומה שנהגו לגמור ספר תהילים מר"ח אלול עד יו"כ וכמו שהביא המשנ"ב בסי' תרפ"א סק"ד י"ל דאינו מדרך סגולה אלא ג' פעמים הוא ענין של קביעות וחזקה ודוק, ומ"מ יל"ע במה שנהגו לקרוא לחולה תהילים או על המת בפרק קי"ט ע"פ סדר האותיות של שם החולה שלכאו' כל זה עושים בדרך סגולה ואמאי שרי, וכן יל"ע מה שיש סדר של אמירת תהילים עפ"י החיד"א שאומרים לפי סדר האותיות של התחלת כל פסוק ופסוק שבתהילים כידוע וצ"ע, אמנם פוק חזי מה עמא דבר שנהגו כן בפני גדולי עולם ולא מחו בידם ומ"מ צ"ע ועי' שם מה שעוד תמה בזה, ורוצה ליישב ע"פ השלטי גיבורים בברכות דף ג. שכל מה שאסור להתרפאות בד"ת זה רק במכה אבל אם זה כאב ראש או כל חולי שאין בו מכה מותר ולפי"ז א"ש שנהגו לומר תהילים דרך סגולה, ומ"מ עדיין אסור בחולי שבא ע"י מכה כגון בתאונות דרכים ולא מצינו שמקפידים דעל כגון הא דלא אומרים בדרך סגולה וצ"ע.

ועי' בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ז ס"ל) שדן ג"כ במה שתמהו העולם מהו ההיתר לומר תהילים על החולה עיי"ש, והעולה מדבריו שחולה הנוקט שאר טצדקי בידו מלבד אמירת תהילים וכגון לקיחת תרופות או שאר פעולות הנוגעות לרפואתו שרי דמעשיו מוכיחים דאין בכוונתו להתרפאות ע"י אמירת תהילים.

וומדברי החינוך במ' תקי'ב שהבאנו בהתחלה וכ"נ מדברי הפרישה בסי' קע"ט שכתב וז"ל: והיותר נראה לי שלא אסרו אלא שקורא עליו פסוק ולא מכוין אלא לרפואה בלא טעם אלא להיותו כלחש וכעין רפואת טבע אבל כשקורא מזמורים כקריא"ש של לילה שעוסק במצותו של מקום וגם במזמורים שמדברים איך שמציל הי"ת להבוטחים בו וכונתו של הקורא שעי"ז יצילהו השם יתברך בשכר המצוה ובשכר הביטחון שהוא בטוח בהי"ת שמציל ומרפא ליראיו והמקוין לישועתו מצילהו הי"ת גם כן מותר ומצוה לעשות כן, עכ"ל, חזינן מד' החינוך ומדברי הפרישה שאין בעי' לקרוא תהילים ולבקש בזכות קריאת ולימוד מזמורי תהילים לרפו"ש וכדו', אמנם נראה מדבריהם דרק לחולה עצמו מותר לקרוא על עצמו אבל לא נראה היתר מדבריהם שאחרים יכולים לבקש בשביל החולה, אבל לפמ"ש שזכות התורה יכולה להגן.
והעירוני לאור הדברים הנ"ל נראה לומר שאם קריאת תהילים מועילה מכח תלמוד תורה נראה שחובה גמורה היא להבין את מה שקורא, כי לא נראה ששייך מצות ת"ת בלימוד בלא הבנה ואף בלא ניסיון להבין דאטו הקורא דפי גמרא מקיים בכך מצוות ת"ת ועיקר מצוות ת"ת היא בעמל ובהבנה, וגם אם ענין קריאת תהילים היא לבוא לידי התעוררות ובטחון בקל אחד ודאי שצריך להבין לכה"פ עיקרי הפסוקים, אבל האומרם שלא בהבנה ובלא שימת לב כלל לכאו' הוא כמתרפא בד"ת וכך נראה מדברי הגרשז"א שנביא להלן.

ולענין הלכה: כתב הגאון ר' שלמה זלמן אוירבך זצוק"ל (הליכות שלמה פ"ח ס"ק כ"ב) וז"ל: ובאמירת ספר תהילים אין לכוין פירוש הענין כפשוטו כדרך שמכוין בשאר תפילות דהיינו באומרו אשא עיני אל ההרים וכדו' יכוין על עצמו משום דעיקר מעלתה של אמירת תהילים על פי הפשט (מלבד המעלה הסגולית שיש בדבר) היא משום תלמוד תורה (וכל' הרמב"ם בפי"א מהל' ע"ז כמ"ש) כלומר שקורא ולומד פרקי תהילים שאמרם דוד המלך ע"ה שהם מכתבי הקודש ומתעורר עי"ז לחשוק בדביקות בה' כמו דוד המלך ע"ה וזכות זו תעמוד לו או לחולה שמבקש עבורו[1], ומה"ט בחרו לומר תהילים לזכות החולה יותר מלימוד דברים אחרים לזכותו מפני שזהו לימוד שגם מעורר את לב האדם לדבקות בה', וכיון שכן פשיטא שצריך להבין פירוש המילות שמוציא מפיו ולכוין בזה כנ"ל שכן אמר דוד המלך ע"ה וגם אנו חפצים ומשתוקקים לזכות לדרגה זו (ואדרבה אם יאמר בלא כוונה יש לחוש לדעת הרמב"ם הנ"ל הו"ל כלוחש פסוקים על המכה שהוא עוון חמור רח"ל). עכ"ל הגרש"ז זצ"ל, ובהערה שם כתבו דמ"מ בשיחה פעם אמר רבנו דאפשר דספר תהילים שאני לפי שכבר כתבו הקדמונים שלכך נתייסד ע"י דהע"ה וכלל בו תפילות לכל הדורות, וכעי' מ"ש מהמלבי"ם.

---

[1] וכעי"ז כתב הרב בעל התניא ז"ל (נדפס בספר מאמרי אדה"ז הקצרים ע' תכ"ב) וז"ל: דהנה דהע"ה ביקש (והוא במדרש שוחר טוב) שיאמרו תהילים וכו' ויקבלו שכר כאילו הם עוסקים בנגעים ואהלות, ולכאו' צ"ל למה פרט דייקא נגעים ואהלות וכו', אמנם הענין הוא דהלא התיבות שבספר תהילים לא כל אדם יכול לאומרם כמו דוד ואנשיו כי אם יאמר מה נמלצו לחכי וכו' הלא שקר בימינו וכן מה אהבתי תורתך וכו' ואין כל ספר תהילים שייכות לאדם לאומרו לזה ביקש דהע"ה שאעפ"כ יאמרו כאילו מספרים שכך אמר דוד ואע"פ שאין זה שייכות לזה האומר בעצמו מ"מ יקבל שכר כאילו עוסק בנגעים ואהלות שגם הלכותיהם אינם שייכים לכל אדם כי אם לכהנים, ובפרט מקצתם שאמרו בית המנוגע אינו בנמצא כלל ולא היו בעולם ואעפ"כ עסוקים בהם ומקבלים שכר עכ"ל.