תשרי א' תשרי - יום פטירת רבי שבתי פרנקל (1 צופה)

[גרינפלד]

רבי שבתי פרנקל (כ"ו באב ה'תרס"ט – א' בתשרי ה'תשס"א) היה נדבן והמו"ל של הוצאת שבתי פרנקל העוסקת בעיקר בהוצאה מוגהת וממופתחת של ספרי משנה תורה לרמב"ם.​

רבי שבתי פרנקל – המכלול

www.hamichlol.org.il

 

[גרינפלד]

עולם התורה של היום חב חוב של כבוד לדמותו של רבי שבתי פרנקל זצ"ל ומפעל הרמב"ם שלו. 'רמב"ם פרנקל' הפך לנכס צאן ברזל של כל הישיבות והכוללים ושידד כליל את פני הלימוד ברמב"ם בדפוסים הקודמים שלו המלאים שיבושים, שגיאות דפוס וטעויות למכביר. הרבה כבר נאמר ונכתב על פלפולים שלמים לתרץ קושיות וסתירות מרמב"ם על רמב"ם, כאשר לאחר שיצא לאור 'רמב"ם פרנקל', התברר כי לרבות מן הקושיות כלל לא היה בסיס מכיוון שהגרסה הנכונה חסכה את השאלה שלא התחילה. הרב פרנקל השקיע רבות בכל התחומים כדי להשיג את הגרסאות השונות והעתיקות ביותר ולא חסך בממון כדי להניח את היד על כתבי יד בני מאות שנים ובלבד שכל שורה מודפסת חדשה תהיה מזוקקת שבעתיים.
והנה נודע לו כי במצרים, במוזיאון של קהיר, נמצא כתב יד יחידאי של הרמב"ם עצמו. קונטרס שלם של הלכות הנמצאות בספרו היד החזקה, עם הגרסה הנכונה ביותר.
מאותו רגע ואילך לא ידע הרב פרנקל רגע אחד של מנוחה. הוא ריכז את כל המאמצים להשיג את כתב היד שייתן ללומדי הרמב"ם את הנוסח המדויק ביותר של כמה וכמה הלכות, ומי יודע כמה רווח תורני צפוי עולם הלומדים להרוויח מכך.
בסופו של דבר ואחרי עשרות אלפי דולרים שעברו לידיהם וכיסיהם של אישי השלטון במצרים, היה זה לא אחר מאשר שגריר מצרים בישראל דאז, מוחמד בסיוני, שהביא את כתב היד השמור ומסרו לידיו של הרב פרנקל.
אפשר לתאר את ההתרגשות האדירה של הרב פרנקל כאשר אחז בידיו את כתב היד העתיק, הקדוש, והעיקר, הנכון והמדויק ביותר. הוא החזיק בו כפי שמחזיקים בתינוק שנולד לאחר שלושים שנות המתנה, כפי שיהלומן אוחז ביהלום הקוהינור. הוא נכנס אתו לחדרו הפנימי כדי לשזוף את עיניו בשכיית החמדה.
כתב היד היה צריך לעבור תהליך של צילום בשיטות מיוחדות המתאימות לנייר במצב כה רגיש של סכנת התפוררות, ואחר כך פענוח של כל אות ומילה.
בחוץ המתין אחד מעוזריו של הרב פרנקל בכיליון עיניים. גם הוא בער כולו מתשוקה בלתי נכבשת לראות את כתב ידו הקדוש של הרמב"ם עצמו. לא העתק ולא צילום. את הנייר הזה מילא בשורות שורות, לא אחר מאשר רבנו ומשה בן מיימון!
חסר סבלנות לחכות עד שהרב פרנקל יסיים לעבור על הדפים, הקיש בדלת. הרב פרנקל פתח לו והעוזר שאל בשקיקה גדולה. "אולי אני יכול לראות את כתב היד?"
"בשמחה רבה", ענה הרב פרנקל.
העוזר נכנס לחדר.
עד כאן הכל בסדר.
אבל האיש לא נכנס לבד. בידיו הייתה כוס הקפה השחור החזק והרותח שלו…
כמה מוזר וטראגי הוא מפגש בין נוזל שחור ששמו קפה חם לנייר עתיק ובלוי. סב מזוקן.
איך בדיוק התהפכה הכוס בדיוק מעל הדפים, זאת לא נדע לעולם. בימי חייו לא שתה הרמב"ם קפה, אבל כעת בסיומו של תהליך סיבוב הכוס בזווית חדה מעל כתב היד, נפגע כתב היד שלו והתוצאה הייתה קטלנית.
הנייר שהיה כפי שציינו במצב של טרום התפוררות, הפך לדייסה שחורה. הוא נהרס בן רגע וכל כתב היד שטרם צולם ונסרק – נקבר לנצח תחת 150 מ"ל של נוזל חם וכהה.
מה אתם הייתם עושים במצב כזה?
אין אפילו תיאור של מינימום מתבקש, כי התגובה המינימלית היא לכל הפחות פיטורי העוזר לאלתר. צעקות וצרחות לא היו בעולמו של הרב פרנקל איש מעודן ואצילי. אבל גם נסיך-אדם כמו רבי שבתי פרנקל יכול לכעוס ולרתוח מזעם מול אסון שכזה. חוסר זהירות מזעזע של עשר בסולם ריכטר!
מילא אתה רוצה לראות את כתב היד? אבל למה להיכנס עם הקפה ביד?! ריבונו של עולם!
הרב פרנקל אפילו לא כיבד את העוזר ההמום והקפוא מרוב בהלה במבט נוקב. הוא פשוט נעלם מהחדר לשלוש דקות. לאחר שלוש דקות הוא חזר ובידיו כוס קפה חדש, חם ורותח ופנה אל העוזר בשלווה: כמדומה שלא שתית את הקפה שהכנת לך…

לנצח את הפרא
לימים נשאל הרב פרנקל איך הצליח לכבוש את כעסו. כיצד זה לא השתולל מרוב זעם על האיש שהרס בן רגע אוצר יקר שאין לו תחליף, ששם לאל את כל הסאגה של השגת כתב היד. ששלח 50 אלף דולר לפח הזבל בגלל חוסר מחשבה מינימלית.
והוא ענה בשקט: "אם אחרי כל המאמצים שעשיתי, קרה מה שקרה, הרי זה אות ברור משמים שלא רצו שכתב היד הזה יודפס. העוזר שנכנס עם הקפה היה שליח ההשגחה הוא אדם חכם ויודע את כללי הזהירות המינימליים, ואם ביד שלו הייתה כוס קפה, כך רצה ההשגחה העליונה".​

 

[גרינפלד]

הרב שבתי פרנקל היה ידוע ומפורסם ברחבי העולם היהודי, הרבה לפני ששמו נקשר ב'יד החזקה להרמב"ם'. עם זאת, מפעל החיים הגדול שלו היה הוצאת הרמב"ם לאור במהדורה המחודשת, וזהו גם הזיכרון שנותר אחריו לדורות הבאים.

שוחחנו עם מזכירו האישי של הרב פרנקל, הרב צבי ביכלר הי"ו, שמספר על דמות מופת של אדם אשר כל כולו טוב לב ואהבה יוקדת לתורה וללומדיה.

"ר' שבתי עצמו היה יהודי תלמיד חכם גדול", מספר הרב ביכלר, "לא בכדי הוא זכה לשאת לאשה את בתו של הגאון רבי יוסף נחמיה קורניצר, רבה האחרון של העיר קרקא בפולין.

"בשנות הזעם הצליח ר' שבתי להימלט לווינה בירת אוסטריה, שם חי במשך תקופה ושם הכיר גם את מרן בעל 'שבט הלוי', הגר"ש ואזנר זצוק"ל. לאחר תקופה קצרה הוא היגר לארה"ב, ופתח שם מפעלי טקסטיל שהעשירו אותו מאוד. אביו היה גם הוא אדם עשיר, וכנראה שר' שבתי הצליח להציל חלק מהכסף של המשפחה, אותו השקיע באמריקה ועשה חיל בעסקיו.

"במקביל חבר ר' שבתי לוועד ההצלה של פליטי המלחמה, וסייע מהונו וממרצו לפליטים הרבים שיצאו מהמלחמה הנוראה, בעירום ובחוסר כל. כבר אז הוא התפרסם כבעל צדקה גדול. הרב מפוניבז' העיד לימים, שכשהוא היה מגיע לארה"ב כדי לקבץ מעות לבניין הישיבה בבני ברק, הוא היה מגיע לר' שבתי בניו ג'רזי, ור' שבתי היה מארח אותו, מסיע אותו במכוניתו לגדולי העשירים, ועוזר לו לשכנע אותם להרים מתת נדיבה מהברכה אשר ברכם ה'.

"באותה התקופה איתר ר' שבתי שניים מהאחיינים של רעייתו ע"ה, הוא אימץ אותם וגידלם כאילו היו ילדיו משלו, שכן ילדים משלו לא היו לו. אחרי שנים, כשצבר הון ועשה חיל בעסקיו, ובבעלותו היו מפעלי טקסטיל עם כ-500 פועלים, הוא עשה חשבון שכל הכסף הזה איננו שווה לו, אם הוא אינו עושה אתו משהו בעל משמעות שישאיר אחריו מורשת. הוא רצה להקים יד לאביו ולחמיו, שלשניהם קראו 'יוסף', והחליט להשקיע בפרויקט 'היד החזקה להרמב"ם'.

"אבל בפרויקט הזה הוא החליט להשקיע את כל כוחותיו. לשם כך מכר את המפעלים שלו, כדי שלא יצטרך לעסוק בניהול שלהם, ועם הכסף הרב שקיבל תמורתם קנה בניין גדול בניו ג'רזי, שהושכר למשרדי הממשלה המקומית. כך היה נכנס לו סכום כסף גדול מאוד כל חודש, מבלי שהיה צריך לעבוד ולהשקיע בזה.

"במקביל, עלה ר' שבתי לארה"ק, כי הוא הבין שאם הוא רוצה שהפרויקט של האדרת הרמב"ם יהיה הכי קרוב שאפשר לשלמות, צריך לעשות את זה במקום תורה, בו הוא יוכל למצוא קבוצה של תלמידי חכמים מופלגים, שישקדו על הרמב"ם ועל נושאי כליו יומם ולילה. הוא השתקע בבני ברק, והקים כולל של עשרות אברכים שכל אחד מהם הנו תלמיד חכם מופלג בפני עצמו, ובמקביל השקיע ברכישת כתבי יד שונים של הרמב"ם. ר' שבתי עצמו היה גם הוא חבר בצוות העריכה, ואני זוכר היטב את הוויכוחים האדירים שניהל עם תלמידי החכמים, על כל אות ושורה ברמב"ם. היו שם שאגות ממש, הוא לא מיהר לוותר ולהיכנע, עד שלא התחוור לו שבאמת כך היתה כוונת הרמב"ם או ה'כסף משנה', ולא אחרת. כמובן שבסוד העניינים הוכנסו גם גדולי ישראל, שהכריעו ופסקו במקומות בהם היתה נדרשת עזרתם.

"אלא שאז הבין ר' שבתי שישנה בעיה קשה עם הדפסת הספרים. בימים ההם עוד לא היו מחשבים כמו היום, ואת ההדפסה היו עושים עם לוחות בלט. בגלל שעמודי הרמב"ם מורכבים ממספר רב של טקסטים נפרדים, לכל אחד מנושאי הכלים, ההערות וההגהות, אף בית דפוס לא הסכים לקבל על עצמו את העבודה.

"אבל לא איש כר' שבתי ייכנע. הוא שפך מכיסו ממון רב, והקים בית דפוס מיוחד להדפסת הרמב"ם. הוא לקח את ר' זעליג ולמן, יהודי תלמיד חכם שהיה מחותנו של הגר"ח גריינמן. לר' זעליג היה בית דפוס משלו בירושלים, אבל ר' שבתי שילם לו כסף רב כדי שיסגור את בית הדפוס, ויבוא לעבוד אצלו להקים את בית הדפוס 'אהל יוסף' על שם אביו וחמיו.

"במקביל הוא אסף אנשים בעלי ניסיון רב בתחום הדפסות, והקים צוות של יהודים חרדיים, יראים ושלמים, אשר עמלו על הדפסת הרמב"ם. כמובן שאחרי שכבר הושקעו כספים רבים כל כך בהקמת בית הדפוס, הוא כבר הדפיס ספרים נוספים כדי לכסות חלק מההוצאות, וכל גדולי ישראל באותה התקופה שמחו לבוא ולהדפיס בבית הדפוס שלו, כי הם ידעו שהכסף באמת הולך למקום טוב, והיה להם נוח לעבוד עם יהודים יראי שמים, שביצעו את כל המלאכה מהחל ועד כלה. כך הדפיסו בדפוס זה הגר"מ פיינשטיין, הסטייפלער, הגר"ח קנייבסקי, הגר"מ שטרנבוך, הגר"ש וואזנר, הרב שנייבאלג מלונדון ועוד גאונים וצדיקים.

"אני זוכר במיוחד את הסטייפלער, שהיה מגיע בעצמו לבית הדפוס כדי לשלם על הוצאות הדפסת הספר שלו. אז היה נהוג לשלם לפי לוחות, על כל לוח היה מחיר, והסטייפלער עקב אחרי מלאכת הדפוס, כדי לשלם על כל לוח נוסף שסיימו לעצב. הוא לא וויתר על כך מתוך שהידר במצוות 'ביומו תתן שכרו'. פעם אחת הייתי עם ר' שבתי אצל הסטייפלער, והוא שאל אותו: 'כמה משלמים היום על לוח?', ר' שבתי נקב במחיר מוזל מאוד, אבל הסטייפלער מיד השיב לו בשלילה: 'לא לא לא… אני יודע כמה משלמים, ואני אשלם לך מחיר מלא!'.

"בכלל, הסטייפלער רכש לו כבוד גדול מאוד, ושמעתי במו אוזני שהסטייפלער אומר לו: 'כל נושאי הכלים של הרמב"ם יבואו לקבל את פניך בגן עדן'.

"כבוד גדול רכשו לו גם גדולי הדור האחרים, למעשה כל רב וגדול שר' שבתי היה אצלו, היה מתרגש מאוד לראותו, ולא פסקו לשבח אותו ואת הרמב"ם שבהוצאתו. הרב אלישיב, הרב וואזנר, ר' שלמה זלמן, כולם, ללא יוצא מן הכלל!.

"ואם בסטייפלער עסקינן, אספר עוד סיפור עליו: הייתי אתו פעם אצל הסטייפלער להראות לו את אחד הכרכים שהודפס זה עתה. הסטייפלער שיבח בכל פה, ונהנה מאוד לראות את הכרך החדש, אבל הוא ביקש מר' שבתי לקנות את הכרך הראשון, ספר 'זרעי'ם. 'כבר יש לי ספר 'זרעים' שנתת לי כשהוא היה חדש', אמר הסטייפלער, 'אבל זה מהמהדורה הקטנה, ומאז כבר כבדו עיני מזוקן, וקשה לי לקרוא את האותיות הקטנות. אני צריך כרך גדול יותר!'.

"השיב לו ר' שבתי שהוא ייתן לו בשמחה כרך גדול של 'זרעים' במתנה, אבל הוא רוצה תמורתה מתנה אחרת… את הכרך הקטן והישן שבו למד הסטייפלער במשך שנים, הוא רוצה לקבל מידיו. הסטייפלער הסכים כמובן, ועסקת החליפין בוצעה במהרה. ר' שבתי אמר לי אז שהוא רוצה להחזיק אצלו את הספר עם הדמעות שהסטייפלער הוריד ברמב"ם"…

הרב ביכלר מוסיף עוד: "עוד משהו מאוד מעניין אפשר לציין, שר' שבתי אף פעם לא רצה להוריד מעצמו את העול הכספי הכבד. הוא רצה שהמצווה הזאת תהיה שלו באופן מלא. הוא לא רצה להתחלק אתה באחרים. הציעו לו להשיג מימון מהממשלה, הן עבור המלגות לאברכי הכולל והן בדרכים אחרות, שניתן היה להוציא תקציב לפרויקט בעל חשיבות גדולה כל כך, אבל הוא בשום אופן לא הסכים לשמוע על כך.

"הוא נתן את כל כולו לרמב"ם, דאג לייבא מאמריקה את הנייר הכי יפה, את הבד של הכריכה הוא הביא במיוחד מחו"ל כדי שיהיה משובח, את הקרטונים לכריכה, כל חלק היה בעל חשיבות, בכל נושא הוא השקיע מחשבה רבה וממון רב, ואכן התוצאה היתה יוצאת דופן. אין לך היום בית כנסת, ישיבה או סתם ארון ספרים של יהודי תלמיד חכם, שאין בו רמב"ם פרנקל… ב"ה זכינו לחיות בדור שבו מאדירים ספרים בלי סוף, כל הספרים יוצאים במהדורות חדשות ויפות כל כך, תענוג לעיניים, אבל הרמב"ם של ר' שבתי עדיין עומד על תלו, כאילו אין מה להוסיף עליו, אי אפשר לעשות יותר יפה ממה שכבר עשה ר' שבתי…

"ביום א' דראש השנה תשס"א השיב ר' שבתי את נשמתו הטהורה ליוצרה", מסכם הרב ביכלר את השיחה המרגשת. "כבר 18 שנים שהאיש המיוחד הזה לא אתנו. אני באופן אישי זוכר אותו כל יום. אני עולה לקברו מספר פעמים בשנה, יש לי קשר אתו גם כיום. 25 שנה עבדתי אתו באופן יומיומי, וזכיתי להכיר אותו מקרוב. אני חושב שהיתה לי זכות גדולה להכיר אותו, ואולי הגיע הזמן שבאמת נעסוק יותר בזכרו ובמורשתו. האיש הזה השאיר לעם ישראל מתנה יקרה מאוד, וראוי הוא שיזכרו אותו לטובה בכל ישיבה ובכל בית מדרש, ובזכות הכרת הטוב הזאת נזכה לכתיבה וחתימה טובה!".​

 

[גרינפלד]

סיפר הגאון ר' שבתאי פרנקיל [ר' אליעזר ספראי בשמו] שכשר' יחזקאל לוינשטיין זצ"ל הגיע עם ישיבת מיר לאמריקא משנחאי שבמיר, היה באמריקא תקופה מאד קצרה ורצה מיד לעזוב לארץ ישראל, וניסה ר' שבתאי פרנקל להניאו מכך שישאר באמריקא וינסה להקים ולקומם את עולם התורה ששם.

ר' חצקל זצ"ל התנגד מאד, ואמר לו על כך ווארט נפלא על סיבת הדבר: שכתוב בפרשת ויצא – שאמר יעקב לרחל ולאה 'והנה פני אביכם לא כתמול שלשום', ושאל ר' חצקל זצ"ל, וכי מה שייך להגיד על שיכור שפניו לא כתמול וכי אתמול או שלשום הוא היה פחות שיכור? אלא הכונה שיעקב כשבא לבית לבן הרגיש גועל בנפשו, כאשר שיא הקדושה בעולם 'יעקב אבינו' נכנס למקום הטומאה של ע"ז בעולם, הרגישה נפשו בגועל עצום, והרגיש שלא יכול להשאר שם, והנה עבר יום-יומים, ופתאום הנפש כבר התרגלה וכו', אמר יעקב, והנה פני אביכם אינו כתמול שלשום, והכונה, שאצלי זה כבר לא נורא כמו היום הראשון, פניו כבר לא כאלו נוראות, וזה כבר חמור מאד כי זה מראה שהתרגלתי לטומאה במקצת, ואם אשאר במשך הימים כבר לא הרגיש כלל בניגוד הטומאה לקדושה רח"ל.

אמר ר' חצקל זצ"ל, אני כשבאתי לאמריקא הרגשתי בתחילה ממש גועל נפש! הרגשתי שאיני יכול להשאר כאן ואפילו יום אחד, והנה חלפו כמה ימים ואני מרגיש שזה כבר לא כ"כ נורא, זו הסיבה שאני רוצה לברוח כמה שיותר מהר אם אני כבר לא נגעל כ"כ מהחומריות של אמריקא אז הפשט שאני מתחיל להתרגל לזה! וזה נורא!

ושאלו ר' שבתי פרנקל: ולמה אמריקא כ"כ גורמת לרב גועל בנפשו? וענה ר' חצקל זצ"ל: כשאני באתי לאמריקא, ראיתי שמנהג האנשים כאן שכשהם קמים בבוקר וכשהם הולכים לישון בלילה, הם שוקלים את עצמם ועושים חשבון לראות האם עלו בקילו או ירדו, איזה לחץ… אם המשקל לא מראה על ירידה רצויה אז רצים מיד לחדר כושר ועושים עוד סיבוב… וככה כל החיים מסביב המשקל… ואנחנו בליטא באוירת הישיבות הקדושות, למדנו שכל יום בבוקר ובלילה לומדים חובת הלבבות ועושים חשבון נפש האם קיימנו המצוות כתיקונם או לא. אנו כל בוקר וערב שקלנו את עצמנו במשקל רוחני איני יכול לראות אנשים שכל בוקר וערב שוקלים את גופם במשקל גשמי.​