בְּכָל הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אַזְכִּ֣יר אֶת שְׁמִ֔י - מתי?

[גרינפלד]

מִזְבַּ֣ח אֲדָמָה֮ תַּעֲשֶׂה־לִּי֒ וְזָבַחְתָּ֣ עָלָ֗יו אֶת־עֹלֹתֶ֙יךָ֙ וְאֶת־שְׁלָמֶ֔יךָ אֶת־צֹֽאנְךָ֖ וְאֶת־בְּקָרֶ֑ךָ בְּכָל־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אַזְכִּ֣יר אֶת־שְׁמִ֔י אָב֥וֹא אֵלֶ֖יךָ וּבֵרַכְתִּֽיךָ (שמות פרק כ פסוק כא)

ופירש רש"י: בכל המקום אשר אזכיר את שמי - אֲשֶׁר אֶתֵּן לְךָ רְשׁוּת לְהַזְכִּיר שֵׁם הַמְפֹרָשׁ שֶׁלִּי.

וביסוד ושורש העבודה הביא מהאריז"ל [וכ"ה בצרור המור כאן], לבאר הלשון שאומרים ביום כיפור (בחזרת הש"ץ בתפילת מוסף) "כשהיו שומעים את השם יוצא מפי כהן גדול",
שהכוונה יוצא מעצמו, שהקב"ה היה עושה קול, וזהו פירוש המילה אזכיר את שמי, דהיינו שהקב"ה מזכיר.

ויתכן לומר ע"פ זה, שהנה באבות (פרק ג משנה ז) שנינו על הלומד תורה ביחיד שהשכינה עמו - מפסוק זה;
ויש לבאר, ע"פ מה שהביא הנפש החיים שהלומד תורה הקב"ה אומר עמו יחד את דברי התורה,
א"כ זהו אזכיר, שהקב"ה מזכיר עם האדם.

 

[הצעיר שבחבורה]

א"כ זהו אזכיר, שהקב"ה מזכיר עם האדם.

ומאי 'את שמי'?

 

[גרינפלד]

ומאי 'את שמי'?​

בפשטות התורה כולה שמותיו של הקב"ה. [כעין שפירשו האבודרהם ומהרש"א ונפש החיים הילפותא בברכות כ"א לברכות התורה מ"כי שם ה' אקרא"].

אמנם המהרש"א ברכות דף ו עמוד א כתב:
שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה כו' שנאמר בכל מקום אשר אזכיר וגו'. והכי מפרש לה לענין עוסק בתורה בכל מקום שאתן לך רשות להזכיר שמי דהיינו בדרך לימוד אבל בענין אחר אסור להזכיר שם שמים דהוה לבטלה וק"ל:​

 

[גרינפלד]

ובעיקר הענין הובא בעלון 'מחשבת חיים' משפטים פי' אחר בזה:
ויאמר ה׳ אל משה עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורתם (שמות כ״ד י״ב). ויש להבין היכן כתב את התורה והמצוה, בשלמא הלוחות כתוב מכתב אלוקים, אבל כל התורה והמצוה היכן כתובים.
ופירש״י כל שש מאות ושלש עשרה מצות בכלל עשרת הדברות הן, ורבינו סעדיה פירש באזהרות שיסד לכל דבור ודבור מצות התלויות בו. והרמב״ן כתב דעל דעת רבותינו (דב״ר ג׳ י״ב) יתכן כי יהיה רמז שהיתה כל התורה כתובה לפניו קודם שנברא העולם, כאשר הזכרתי בתחלת ספר בראשית ע״ש. וכונתו למ״ש שם (בראשית א׳ א׳) בתוה״ד וז״ל, כמו שבא לנו בקבלה שהיתה כתובה באש שחורה על גבי אש לבנה וכו׳, ע״ש.
עוד יש להבין מה כוונת אמרו ׳אשר כתבתי להורותם, מה הכונה שנכתב כדי להורותם.
בגמ׳ מנחות (ל׳ ע״א) אמר ר׳ יהושע בר אבא אמר רב גדל אמר רב הלוקח ספר תורה מן השוק כחוטף מצוה מן השוק, כתבו מעלה עליו הכתוב כאלו קבלה מהר סיני. ועיין בנמוקי יוסף שביאר דהלוקח הוי כחוטף, וז״ל, כחוטף. פירוש שאין לו שכר גדול כל כך כמי שטרח בכתיבתו, ויש מקום למדת הדין לחלוק ולומר, דאלמלא שבאה עליו בלא טורח, לא היה עושה אותה. כתבו. הוא בעצמו או שכר סופר לכתבו וטורח בתקון הקלפין ולסבול עול הסופר עד שנכתב. כאילו קבלו. שיש למדת רחמים לומר כמו שטרח טורח זה, כן היה טורח ללכת במדבר
כדי לקבל תורה מהר סיני ע״ש. ויל״ע מה מקור לדין זה. ובפרשת יתרו (שמות כ׳ כ״א) בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך. ופירש״י בכל המקום אשר אזכיר את שמי, אשר אתן לך רשות להזכיר שם המפורש שלי, שם אבוא אליך וברכתיך אשרה שכינתי עליך וכו׳. ויש להבין דהלשון 'אזכיר' לכאו׳ קאי אהקב״ה, ולא על האדם שהקב״ה נותן לו רשות להזכיר.
והנה במה שאחז״ל (קדושין דף ל״א ע״א) אר״ח גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, איתא הטעם דכל פעולה טובה ומצוה שהאדם עושה, הרי הוא צריך להשפעה מהקב״ה שיהיה עלי׳ שם מצוה, וע״י שציוה הקב״ה את המצוות בהר סיני חל עליהם שם מצוה, ועי״ז נתן לישראל גם את הכח וההשפעה לקיים את המצוה הזאת.
ובזה מבואר היטב דאף שפירש״י אזכיר שהקב״ה נותן לאדם רשות להזכיר, אבל איך לישראל את הכח להזכיר את שם השם הנורא, לזה צריך קודם שהקב״ה יזכיר את שמו, ועי״ז יתן כח לישראל להזכיר את השם המפורש.
ובזה מובן הלשון 'כאילו קבלה מהר סיני', דלכאו׳ איך יש לישראל כח לכתוב ספר תורה ולהחיל עלי׳ כל דיני וקדושת ס״ת, אלא שכח זה יש לנו בני ישראל מהר סיני, כי כל אחד שכותב ספר תורה קיבל הכח מהר סיני.
ולפי״ז מבואר שפיר לשון הכתוב ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, שהקב״ה כתב לעצמו ספר תורה כמו שכתב הרמב״ן אש שחורה ע״ג אש לבנה, ו'להורותם' היינו כדי שיהא להם לבני ישראל הכח וההשפעה הנכונה שיוכלו תמיד לכתוב את התורה הק׳ ולתת עלי׳ קדושת ספר תורה, ודו״ק.​