פסח, חודש ניסן באיסור שתיית יין משעה עשירית בער"פ

[בצ"ל]

פסחים קז, ב' - רבא הוה שתי חמרא כולי מעלי יומא דפיסחא כי היכי דניגרריה לליביה דניכול מצה טפי לאורתא. אמר רבא מנא אמינא לה דחמרא מיגרר גריר דתנן בין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה בין שלישי לרביעי לא ישתה ואי אמרת מסעד סעיד אמאי ישתה הא קא אכיל למצה אכילה גסה, אלא שמע מינה מגרר גריר .

כתב השו"ע [תעא, א] ויין מעט לא ישתה, משום דמיסעד סעיד, אבל אם רצה לשתות יין הרבה, שותה, מפני שכשהוא שותה הרבה גורר תאות המאכל.

עי' במג"א [שם] שהקשה למה מותר לשתות ב' כוסות ראשונה ושניה קודם אכילת מצה, ותירץ דב' כוסות נחשב כבר הרבה יין דמיגרר גריר, ואח"כ כתב שאין צריך לזה, אלא כיון שבאותה סעודה הוא שותה שעדיין האצטומכא פתוחה, אין חשש של מיסעד סעיד, והק' לפי"ז דא"כ בין הכוסות נמי מותר לשתות מטעם זה, ואיך הוכיחו בגמ' דמיגרר גריר, ותירץ דאף שבאותה סעודה שרינן, היינו מעט, אבל אכילה מרובה ודאי מאבד התיאבון מהמצה, ולכן שפיר הוכיחו, דאי יין מיסעד סעיד אסור לשתות הרבה בין הכוסות, [ואיך התירה המשנה בסתמא, דמשמע אפילו הרבה] אף שהוא באותה סעודה, ורק משום דמיגרר גריר שרי.

והעולה דלד' מג"א בתי' קמא בשתי כוסות כבר נחשב הרבה, ואילו לדבריו בתי' שני [שהוא העיקר] יתכן דאפילו חמש כוסות עדיין חשיב מעט, ואסור לשתות כמות כזו בער"פ, ורק בליל הסדר עצמו מותר, דחשיב אותה סעודה.

אמנם בדברי המרדכי המובאים במג"א נראה דלכה"פ בג' כוסות כבר הוי שתיה מרובה ושרי בער"פ, דהוא פירש הא דשרי לשתות בין הכוסות משום דאחר ששותה כבר ב' כוסות כל מה ששותה הויא שתיה מרובה, ומבואר דכל יותר מב' כוסות גריר, אך יתכן דאין כונתו להתיר בפחות מג' כוסות, [או עכ"פ רוב ג' כוסות] דסתם שתיה גבייהו היה כוס שלימה או רובה, ואין הכרח גמור מהמשנה להתיר לשתות מעט בין הכוסות.
​

והמ"ב [אות ז'] כתב: ושתי כוסות של רביעית או רובן יש לחשוב להרבה ושרי:
שה"צ: אף דבזה אין ברור (עיין במגן אברהם ונהר שלום), מכל מקום אין להחמיר, מאחר שדעת הטור להקל אף במעט. ועיין בביאור הלכה:​

 

[דוד רוטנברג]

אמנם בדברי המרדכי המובאים במג"א נראה דלכה"פ בג' כוסות כבר הוי שתיה מרובה ושרי בער"פ, דהוא

אפשר להראות את לשונו?

 

[בצ"ל]

ויש להק' על המג"א הנ"ל שכתב דבאותה סעודה אין להרבות באכילה [או בשתיה, לולא סברא דמיגרר גריר], מדברי הגמרא:

פסחים מ, א' אמר רב הונא בצקות של נכרים אדם ממלא כריסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה

ומשמע דאף שממלא כריסו מהם שרי.

---

אמנם יש להק' מהגמרא ההיא בפסחים על גוף הדין ששנינו בריש ערבי פסחים דלא יאכל אדם סמוך למנחה, דהכא התירו לאכול טובא.
וכבר הק' זה בתוס' דף צט' וזה לשונם:

סמוך למנחה לא יאכל - ואם תאמר והא אמר בכל שעה (לעיל ד' מ.) בציקות של נכרים ממלא אדם כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה והכא אסר לאכול אפי' מבעוד יום וי"ל דבאותה הסעודה אדם נזהר ואינו אוכל כל שובעו כדי שיאכל מצה לתיאבון אבל מבעוד יום אין אדם נזהר ואוכל כל שובעו וסבר שעד הלילה יתאוה ואדרבה יהיה שבע יותר כי יתברך המאכל במעיו.​

והא דדייק רבא לקמן (ד' קז:) דחמרא גריר דאי אמרת מיסעד סעיד בין הכוסות הללו אמאי ישתה אף על גב דבאותה סעודה נזהר מלאכול שובעו אבל בשתיה אי אפשר להזהר א"נ מבין ראשון לשני דאיכא אגדתא והלל דייק דדמי לסעודה אחרת.

והנה התוס' חילקו כעין חילוק המג"א בין אוכל באותה סעודה לאוכל קודם הסעודה, אבל חילקו מטעם אחר, דבאותה סעודה אדם נזהר שלא ישבע, אבל קודם סעודה הוא סבור שמשאיר מקום למצה, אך בסוף מתברכת האכילה שבמעיו. ובחילוק זה ניחא דאפילו הרבה שרי לאכול באותה סעודה, כיון שדעתו להשאיר מקום.

אח"כ הק' התוס' דאי באותה סעודה שרי, איך הוכיח רבא דחמרא גריר, דילמא חמרא סעיד, ושרי משום אותה סעודה, ותירצו בתירוצם השני דכיון דאיכא אגדתא והלל דמי לסעודה אחרת. פירוש: רבא הבין שמותר לשתות בין הכוסות אפילו מיד אחר כוס ראשונה, אף שאח"כ יפסיק בהגדה, ואיך שרי, הלא דמי לסעודה אחרת, וע"כ משום דחמרא גריר. -וחזינן דהתוס' ס"ל היפך דינו של המג"א שכתב דב' כוסות של ליל הסדר שרי לשתות משום אותה סעודה, דהתוס' ס"ל דל"ח אותה סעודה, עכ"פ בתירוץ השני שלהם. וגם לתירוץ קמא שלהם דבשתיה א"א להיזהר, זה ג"כ דלא כסברת המג"א שהבין דמותר לשתות באותה סעודה.

עולה כאן- א. דמה שהחשיב המג"א ב' כוסות של ליל הסדר כאותה סעודה ולכן שרי לשתות, זה היפך סברת התוס' [בתי' שני] דהגדה והלל מפסיקים, ואין כוס ראשון נחשב כאותה סעודה. ב. מה דסובר המג"א דבאותה סעודה שרי לשתות יין, זה היפך סברת התוס' [בתי' קמא] דביין לא הותר, רק באכילה. ג. מה דסובר המג"א דאף באותה סעודה הותר רק אכילה מועטת ולא מרובה, אין הדבר פשוט מהא דבצקות של נכרים, דמשמע [לפי פרשנות התוס'] דאם מכיר האדם בעצמו שישאר לו מקום למצה, שרי אף לאכול הרבה.​

 

[בצ"ל]

וסברת התוס' דלעיל דבאותה סעודה אדם נזהר שלא לאכול מדי הרבה, וכל שמרחיק האכילה מהסעודה גרע, זה לכאורה היפך סברת הב"י.

דהכי איתא בטור:

סימן תעא- ויין מותר לשתות הן רב או מעט כי הוא גורר תאות המאכל

וכתב עליו הב"י:

ואף על גב דאיתא בריש פרק ערבי פסחים (קז:) אמר רבא מנא אמינא לה דחמרא מיגרר גריר דתנן (קיז:) בין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה ואי אמרת מיסעד סעיד אמאי ישתה הא קא אכיל למצה אכילה גסה אלא שמע מינה מיגרר גריר. אלמא דאם איתא דמיסעד סעיד הוה מיתסר מלשתותו, י"ל דשאני התם שהוא שותה בין הכוסות ותיכף אוכל מצה, דכיון דסעיד אפילו פורתא כשאוכל המצה בסמוך אינו אוכלה לתיאבון, אבל כששותה קודם שתחשך מה שהיין סועד הלב כבר עבר בשעה שהוא בא לאכול מצה.​

ומבואר דכמה שמרחיק שתיית היין מאכילת המצה עדיף, דע"י זה מה שכבר סעד היין את הלב, עבר.

ולכאורה סברא זו קיימת גם באכילה, דכל שירחיק האכילה מהמצה עדיף, וא"כ תיקשי להטור הא דבצקות של נכרים דממלא אדם כרסו מהן, והרי אסרו לאכול אפילו מן המנחה ולמעלה. ואם נתרץ כדברי התוס' דבאותה סעודה אדם נזהר להשאיר מקום, א"כ ביין נמי נתיר מכוח סברא זו, ואפשר שהטור סובר לעיקר כתירוץ קמא שבתוס' דלעיל, דביין אין האדם יכול להזהר, וממילא ביין אסור לשתות סמוך לסעודה, אבל בפת שיכול להזהר שרי.
ונמצא לפי יישוב זה דינים הפוכים להטור, דפת אסור לאכול קודם חשכה אבל סמוך לסעודה שרי, ויין מותר לשתות קודם חשכה אבל סמוך לסעודה אסור. וזה קצת תמוה.
אבל אפשר דהטור יפרש הא דבצקות של נכרים דלא כתוס', אלא דעיקר מה שבא רב הונא [דף מ'] לומר היינו דשימור דלישה לאו כלום הוא, אבל אה"נ שאסור לנהוג כן למלא כרסו בצקות של גוים קודם אכילת המצה. [והשתא אפשר שנמצא יישוב לשאלתי לעיל על המג"א].

-אמנם יש לציין דלא קי"ל לעיקר כהטור, שהרי חולק על התוס' בברכות, כמ"ש הב"י, ואכן בשו"ע פסק דלא כוותי', אבל עי' בט"ז שהאריך ליישב דברי הטור עם דברי התוס' בברכות, ואף השה"צ שהבאתי לעיל סמך על שיטתו כצירוף עכ"פ, ועי"ש בבה"ל שמייחס שיטה זו לעוד ראשונים.​

 

[בצ"ל]

ועל גוף שאלת המג"א איך הותר לשתות ב' כוסות ראשונה ושניה בליל הסדר, דהא חמרא מיסעד סעיד, לכאורה היה אפשר לומר דכך היתה התקנה, דאע"ג דסעיד ישתה. וכך מסתבר לפרש דעת המרדכי [הובא במג"א שם] שכתב:

רמז תריא- דחמרא מיגרר גריר ודוקא טובא אבל פורתא מיסעד סעיד כדאמרינן בברכות [דף לה ב] ומכל מקום מייתי שפיר ראיה מהא דקאמר בין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה דהיינו טובא דהא שתה כבר כוס ראשון ומה ששתה בינתים וכוס שני שישתה אחרי כן וא"כ הוי טובא:

ונראה מסיום דבריו, דהוי טובא משום ששתה כוס ראשון, וגם שתה בינתיים, וגם שישתה כוס שני אח"כ, ומשמע דבלא מה שישתה בינתיים לא חשיב "טובא". ואם כן איך מותר לשתות בכל ליל הסדר ב' כוסות, הא לא הוי טובא, [ואינו יכול לתרץ כתי' שני במג"א דבאותה סעודה שרי, דהא פליג עליה, דלמג"א באותה סעודה ודאי שרי ג' כוסות, דאי"ז עדיין כאכילה מרובה שאסרו, והוכחת רבא כנראה היא ממה שהתירה המשנה לשתות בלי הגבלה, אף חמש ושש כוסות, וזה נגד המרדכי שמפרש הוכחת רבא ממה דשרי לשתות אף מעט בין הכוסות, ולא נראה שהמרדכי סבר כאן מסברת אותה סעודה, אלא כשיטת התוס' בפסחים צט' שיש הפסק מרובה משום ההגדה].

וע"כ משמע להמרדכי דב' כוסות אכן יכול לגרום שיהא סעיד, אלא שכך היתה התקנה, אבל המג"א סבר דלא הוה להו לחז"ל לתקן באופן כזה שעלול לגרום מכשול שלא יאכל מצה לתיאבון.

@דוד רוטנברג הבאתי לשונו כבקשתך​

 

[בצ"ל]

ונמצא לפי יישוב זה דינים הפוכים להטור, דפת אסור לאכול קודם חשכה אבל סמוך לסעודה שרי, ויין מותר לשתות קודם חשכה אבל סמוך לסעודה אסור. וזה קצת תמוה.

וכ"ז להב"י דמשמע דס"ל דלהטור אסור אפילו בשתיה מועטת סמוך לסעודה,

אבל לו"ד אפש"ל דשתיה מועטת סמוך לסעודה אין איסור, דאף דסעיד, מ"מ אדם נזהר להשאיר לו מקום, וכעין בצקות דשרי, והוכחת רבא הוא דמשמע במשנה דאף הרבה מותר לשתות, והרי בשתיית הרבה יין אין אדם יכול להיזהר שלא למלאות עצמו כעין שיכול ליזהר בבצקות [וכחילוק התוס' דביין אין יכול ליזהר], וע"כ דטובא מיגרר גריר, אבל מעט אע"ג דלא גריר שרי, משום דבמעט ודאי אין חשש שיתמלא, אלא משאיר מקום לאוכל שאח"כ. [ואף הראשו' שאסרו לשתות מעט היינו רק קודם חשכה שרחוק מהסעודה, שאין יכול ליזהר, בשונה משותה סמוך לסעודה].​